הסדנה

מהי ביקורת? אילו תגובות נוצרות בנו בעקבות חשיפה לתוכן ביקורתי? כשאנחנו נחשפות לתוכן ביקורתי, באיזו מידה משנה לנו מי מוסר לנו אותו? מביע הביקורת שייך לקבוצה שאליה גם אני מרגישה שייכת? שייך אליה רק באופן חלקי? באיזו מידה זהות המבקרת משפיעה על המידה שבה נהיה מוכנים ומוכנות לקבל את הביקורת, או על המהירות והחריפות שבה נהדוף אותה? השאלות הללו מעסיקות את הדוקטור יהונתן אברמסון מהמחלקה ליחסים בינלאומיים בפקולטה למדעי החברה, והוא בוחן אותן גם ברמה האישית, ברמת הפרט, וגם ברמה הקבוצתית-חברתית, כלומר ביחס לביקורת שמשמיעות מדינות, גורמים בכירים וייצוגיים של מדינות, והרכבי הזהות שלהם בתמונה הפוליטית הכללית. הלגיטימציה להציג ביקורת באה לביטוי גם בעבודתו של אלדד פריבס בתור ליצן פואטי במרחב הציבורי, והוא נתקל לא פעם בשאלה באילו מרחבים מותר לו וראוי שיציג ביקורת על המתרחש בחברה ובאילו מקומות הקהל עלול לתפוס אותו כלא לגיטימי, ומכאן לדחות את פעולותיו ואת התוכן שהוא מביא לתשומת ליבם? השניים מערבבים יחד את הניסיון ואת הידע התיאורטי שכל אחד מהם מביא.

שיטות עבודה ולמידה תיאטרוניות אינן זרות לדוקטור יהונתן אברמסון מהמחלקה ליחסים בינלאומיים, שלמד ותרגל אותן בנערותו, לפני שפנה לקריירה אקדמית. תופעת הביקורת - השמעתה והתמודדות איתה - איננה זרה באורח חייו ובהלך מחשבתו של אלדד פריבס, יוצר תיאטרון במרחב הציבורי, ליצן פואטי ומורה לתיאטרון פיזי בסטודיו למשחק על שם ניסן נתיב, שכן זוהי מהותו המקורית של הליצן, וזהו האופן שבו אלדד מיישם ליצנות היום. הם למדו יחד בתיכון, אבל לא התראו מאז, כמעט שלושים שנים, ובמסגרת "הסדנה" ומושאי העניין הדומים של השניים, יהונתן ואלדד נפגשים ומשוחחים על אודות הדרך המחקרית שכל אחד מהם עשה עד היום: היכרות עם מושגים בסיסיים ביחסים בינלאומיים, הקשר בין זהות ושייכות, עיסוק בליצנות בתרבויות מגוונות ברחבי העולם, למידה של שפת גוף וחישה של גבולות בקרב הקהל הצופה בליצן, חתירה אל האמת והקושי בהצגתה. מפגש מחזור.

מהי נוכחות? את המפגש השלישי פותחים הפרופסור ניקולס ג'ון מהמחלקה לעיתונאות ותקשורת, חוקר רשתות חברתיות ומצבים של ניתוקיות וארי טפרברג, יוצא עצמאי, במאי אופרה ופרפורמר, בדיון במושג הנוכחות. הניסיון להבין מושג זה באמצעות הגדרות מתחומים שונים פתח פתח בשיחה להיכרות עם מאפייניה של נוכחות, ומכאן למאפייניה של העדרות. ברקע, מוזכרים כל העת התמריצים הכלכליים שמניעים את חברות הענק שמפעילות את הרשתות החברתיות, ומציפים שאלות באשר להשפעתם על האפשרות להתחבר לעומת האפשרות להתנתק, על סוגי החיבור והומוגניות התוכן שאליו כולנו נחשפים, ועל סוגי הניתוק וההשלכות המשונות שלהם במהלך אינטראקציות קבוצתיות מקוונות.האם להשלכות אלה יש השפעה גם על האינטראקציות שלנו במרחבים הפיזיים? מה הקשר בין המרחבים שבהם אנו מתקשרות ומתקשרים אלה עם אלה? ארי וניק מסערים מוחות וגופים.

סקרנות לנושא מסוים יכולה להיווצר בנו באקראיות מוחלטת. במפגש הראשון מספר הפרופסור ניקולס ג'ון, חבר סגל במחלקה לתקשורת ועיתונאות, כיצד התחיל העניין שלו בצורות המגוונות שבהן הרשתות החברתיות מאפשרות לנו להתנתק אלה מאלה, וארי טפרברג, יוצר עצמאי, במאי אופרה ופרפורמר, משתף במשיכה שלו לסיבה שבגללה אנחנו יוצרות ויוצרים קשרים. ארי משתף גם בדרכים שבהן הוא מגלה מקורות מידע מרתקים, לעיתים שוליים וזעירים, ומתרגל מיומנויות שאיננו יודע לשם מה יועילו לו בהמשך. בעיקר מספרים השניים מאילו זוויות הם מתעניינים בקשרים שאנו קושרות וקושרים במהלך החיים, אלה המתווכים על ידי טכנולוגיה, ואלה המתווכים באמצעות שפה מילולית, שפת גוף, הבעות פנים ועוד, וכיצד כל אלה מספרים לנו משהו גם על הניתוקים שאנו מנתקות ומנתקים. מפגש היכרות.

במפגש השני נכיר את נקודת הפתיחה שמסמן המחקר הסוציולוגי: המצב שבו כמות גדולה מאוד של אנשים החלו לחיות במרחבים משותפים, ומכאן באינטראקציות קרובות ולא בהכרח כאלה שבחרנו בהן ותכננו אותן. זהו ערש הציוויליזציה. נלמד את הקשר של הציוויליזציה, ומאוחר יותר את הקשר של העיר ושל העירוניות, לסוגיית הניתוקיות. הפרופסור ניקולס ג'ון, חוקר רשתות חברתיות ותרבות דיגיטלית במחלקה לתקשורת ועיתונאות וארי טפרברג, יוצר עצמאי, במאי אופרה ופרפורמר, משוחחים על צורות להתחבר, דרכים להתנתק, ועל אילו צרכים הן עונות לנו, הן ברמה הבינאישית, הן ברמת הקבוצה, וכיצד האפשרויות הרבות לחיבוריות וניתוקיות באות לביטוי בקשרים שאנו יוצרות ויוצרים במרחבים הפיזיים ובמרחבים הדיגיטליים למיניהם.

אל סיעור המוחות בנושא אמון, אי אמון ואי וודאות או אי ידיעה, נצרף את סיעור הגופים, שיוסיף מושג משמעותי לתהליך המחקר שלנו: תלות. אנו חיות וחיים בחברה, ומשום כך אי הידיעה האישית שלנו משפיעה, במידות משתנות, ולפי נסיבותיו של כל מקרה, על אחרים - קרובים לנו ורחוקים מאיתנו, שדומים לנו וששונים מאיתנו. התלות נמצאת במציאות המשותפת שלנו תמיד, גם אם נכיר בה וגם אם לא נכיר בה, ומעניין לשים לב כיצד ההבנה היסודית הזאת משפיעה על אמון, אי אמון, אפשרות בנייה של אמון והמחירים שכרוכים בבניית אמון, הן ברמה האישית הן ברמה הקבוצתית-חברתית. הפרופסור רות מאיו והדוקטור חן אלון יעזרו כל אחד בכלים ובמושגים, בשיטות העבודה והחוויה שמציע שדה המחקר והפעולה שלה ושלו, בתקווה שכשהשניים יתערבבו ישברו כמה תבניות ויוכל להיסלל מסלול לכיוון תובנה חדשה.

הכרנו את המושגים צניעות אינטלקטואלית ומציאות משותפת שיסייעו לנו להמשיך ולהבין אמון ואי אמון במצבים של אי וודאות גבוהה. בשיחה השנייה בין הפרופסור רות מאיו, חוקרת פסיכולוגיה קוגניטיבית-חברתית והדוקטור חן אלון, חוקר ויוצר תיאטרון קהילתי ותיאטרון פוליטי, נבחן אילו אפשרויות נוספות עומדות לרשותנו בבואנו לבחון מידע חדש, שאינו מוכר לנו, וכיצד אנו מגיבות ומגיבים אליו כשהוא תומך בעמדותינו, כשהוא סותר אותן או כשאין לנו כל ידע קודם בנוגע לסוגייה שבה עוסק המידע. השיחה תמשיך לחשוף מדוע כה קשה לנו לשהות במצבים של אי ידיעה, מה קורה לנו בהם, ומדוע ברוב הזמן אנחנו מנסות ומנסים לפתור אותם, לסגור אותם, להביא את עצמנו לידיעה, גם במחיר שאיננה נכונה. 

שניהם עוסקים באמון ובאי אמון, שניהם עוסקים באי וודאות. אילו קשרים נרקמים בין המושגים הללו ואיך יתכן שהאחת חוקרת אותם במסגרת הפסיכולוגיה האנושית והאחר חוקר אותם במסגרות תיאטרוניות לא קונבנציונליות. הפרופסור רות מאיו, פסיכולוגית קוגניטיבית-חברתית והדוקטור חן אלון, שיוצר וחוקר תיאטרון חברתי-קהילתי ותיאטרון פוליטי, נפגשים בפעם הראשונה ומשוחחים על האופנים שבהם כל אחד מהם ניגש ללוש את הנושאים החשובים שמלווים אותנו במהלך כל חיינו, ומספרים אילו מוטיבציות יש לכל אחת ואחד מהם להבין אמון, להבין איך אפשר לבנות אמון ועוד. רות רותמת את הפרקטיקות המדעיות כדי ללמוד מתי אנשים מביעים אמון ומתי לא, וכיצד יתכן שאפשר לחוש את שניהם בו בזמן ביחס לאותו המצב, וחן רותם תיאוריות ושיטות עבודה תיאטרוניות, בייחוד אלה של תיאטרון המדוכאים, כדי ליצור מרחבים של אמפתיה, שהיא אחד המפתחות ליצירת אמון.מפגש היכרות.

הפרופסור טל יונתן-זמיר מבקשת לבדוק אם בעזרת מושגים ורעיונות מתחום האתיקה והמוסר היא תוכל ללמוד משהו חדש על יחסי משטרה וקהילה, ובאופן מדויק יותר: על איך שתופסות אזרחיות ואזרחים את פעולת המשטרה במרחב בעת הצורך. לשם כך היא מבקשת לסקור את הציבור גם ביחס לעמדותיו ודעותיו ביחס למשטרה לאור הרעיון הפילוסופי של החוזה החברתי. בסיעור המוחות והגופים היא תציג בפנינו את החוזה החברתי, וכדי שנחשוב את השאלה יחד בעזרת השכל והגוף תכשיר אותנו השוטרת אז-אולי ממשטרת ישר-אל הלב בכמה משיטות הפעולה שלה בשטח: דרכי ההצדעה, מיקוד וזיכוך הכוונה לקראת כל משמרת, היזכרות בלב ליבו של התפקיד - שירות הציבור ולא משטור הציבור או הופעה בפני הציבור, ועוד. בעזרת ההתנסות המשותפת נוכל לדון במידה שבה תופס הציבור את המשטרה כלגיטימית. נזהה קשיים, חיכוכים, ניסיונות לפתרון ובעיקר - נפתח את הלב.

שאלת יחסי משטרה וקהילה היא שאלה שמעסיקה חברות דמוקרטיות, קל וחומר ככל שהן הופכות לחברות מורכבות יותר, הטרוגניות יותר, וככל שיש יותר סיבות להפגין כנגד מדיניות או כנגד אפליה ממושכת. כדי להעמיק את ההבנה ואת הדיון בשאלת יחסי משטרה וקהילה מציגה בפנינו הפרופסור טל יונתן-זמיר את מודל ההליכים ההוגנים, מודל שלפיו אפשר להבין כיצד אנחנו, האזרחים והאזרחיות, תופסים את פעילות המשטרה, ולפי אילו קריטריונים אנחנו מרגישות ומרגישים שהמשטרה עושה את עבודתה נאמנה. השוטרת אז-אולי, שם משפחה יהיה יותר טוב, ממשטרת ישר-אל הלב תספר חוויות ממשמרותיה הרבות, שבהן ראתה באיזו מידה מיושם מודל ההליכים ההוגנים, מה קורה כשכל שלביו מיושמים ומה קורה כשהוא מופר. היא תשאל שאלות ביחס לזהות הציבור ומול מי מתקשה המשטרה להחיל את מודל ההליכים ההוגנים, ואילו הליכים היא מפעילה ומכילה כשאלה ההוגנים לא זמינים לה, או נשכחו בעת מילוי התפקיד. לצד כל אלה, תציג השוטרת אז-אולי את ההליכים של משטרת ישר-אל הלב. 

הפרופסור טל יונתן-זמיר והשוטרת אז-אולי ממשטרת ישר-אל הלב משוחחות זו עם זו בפעם הראשונה. הן מספרות מה גרם לכל אחת מהן להתעניין במשטרה - סיפורי בילוש ומסתורין, ניסיון במשטרה צבאית חוקרת, קול המון מפגין ומפגש עם מרחבים ציבוריים שבהם פועלת המשטרה. הן מספרות גם כיצד כל אחת מממשת את העניין שלה במשטרה וביחסה עם הציבור, בעזרת אילו כלים ושיטות עבודה - מאמרים, שאלות, תיאוריות, מפגשים עם שוטרים ושוטרות, מודלים וסקרים, בחירת מדים מושקעים, מציאת חלופות למכשירים משטרתיים, כתיבת מור"קים ודוחות מסכמים בסוף כל משמרת, תרגול האזנה לפקודת הלב וחלוקת לבבות. ההמשגות האקדמיות פוגשות את פעולות השטח והלמידה הנרגשת באולפן מעשירה ומסקרנת.מפגש היכרות.

האחת מבטאת את עצמה בריקוד מאז שהיתה ילדה, וידעה שהיא רוצה לרקוד כל חייה. השנייה גילתה את הריפוי בעיסוק בזכות מדריכה לשעבר בתנועת נוער, וסללה לעצמה מסלול מקצועי, שמשלב יישום ומחקר. שתיהן מביטות עלינו - אנשים בעולם, שנעים בצורות מגוונות במרחב, מבעד לעדשות הגוף המתנועע. הן רואות בתנועות הגוף את מידת המוטיבציה, את מידת היוזמה, הן רואות היכן ממוקמת הנפש בתנועה, מה יסייע לה להיפתח או להשתחרר, מה יסייע לה להחלים ולהאמין בעצמה. לעיתים, גם הפתרונות טמונים בנפש, וצריך לדעת איך לגשת אליה, לפעמים הפתרונות טמונים במרחב, כלומר החלל שבו מתרחש הריקוד או הטיפול, ולפעמים הפתרונות קשורים בנוכחותם של אחרות ואחרים. בחלק מהמקרים, הפתרונות קשורים בכל הגורמים שעוטפים את הרקדן והרקדנית ואת המטופל והמטופלת.מפגש היכרות.

עוד לפני התפרצות מגיפת הקורונה הדוקטור יפית גלבוע והדוקטור רנה בדש חיפשו מרחבים נוספים, שחורגים מהמקובל בתחומן, שבהם יוכלו להמשיך לעסוק בפעילותן, ואף לשפר או לשכלל אותה. יפית החלה לרתום פלטפורמות דיגיטליות לתהליכי שיקום בריפוי בעיסוק ולבדוק כיצד אפשר להעניק חוויה של התקדמות והצלחה למטופלים ולמטופלות, אולי אפילו טובה יותר מזו שמושגת בחדר הטיפולים הייעודי. רנה החלה להציע לאנשים להגיע לסלון ביתם, ולקיים בו הופעה אינטימית שלה ושל רקדן נוסף, בלי תאורה מיוחדת ובלי תפאורה, בלי הפרדה ברורה בין במה וקהל. כשפרצה המגיפה השתיים הוסיפו לחייהן את הפלטפורמות הדיגיטליות בכל מרחבי החיים, כפי שעשינו כולנו. כך הן למדו עוד ועוד על תנועה מרחוק ותנועה מקרוב, הכוונת תנועה בלי מגע, מישוב תנועה, תנועה במרחבים שמסדירים ומנכיחים היררכיות מוכרות ומקובלות ותנועה במרחבים נטולי מוסכמות חברתיות, או שמושפעים מהן ומעוצבים לפיהן פחות, ניהול מרחבים ועוד. ואלה הנושאים שיידונו במפגשן השני. 

כיצד אפשר להעביר תכונות של חלל אחד לחלל אחר, ואם כבר ניצבת בפנינו אפשרות ההעברה - אילו תכונות נרצה להעביר איתנו ואילו לא? אילו סוגים של נוכחות יש, וכיצד אפשר להכיר את סוגי הנוכחות הללו, להגביר מודעות לגביהם ולבחור את סוג הנוכחות המתאים ביותר לנסיבות כל מצב ומצב. במפגש השלישי יספרו הדוקטור יפית גלבוע והדוקטור רנה בדש אילו איכויות ניסו לשמור במרחבים השונים והמשתנים: סלון שהופך לחלל המופע, חדר בבתים של מטופלים ומטופלות שהופך לקליניקה טיפולית-יישומית, וכמובן חללי הוראה - סטודיואים וכיתות לימוד - שהתרוקנו ומסכים שהתמלאו במטופלות ומטופלים הנמצאים בתהליכי שיקום ובתלמידות ותלמידים למחול, שמתכוננים לבגרות. אילו צורות תקשורת נוצרות במרחבים חלופיים וכיצד הן משפיעות על המטרות שהוגדרו במערכת היחסים המסוימת?

מהן הפרקטיקות של כתיבה ספרותית? אילו מיומנויות חשובות בכתיבת מחזה לעומת סוגים אחרים של טקסטים? מה חשוב להביא בחשבון בכתיבת מחזה ובעבודה על העמדתו על במה? מה מצריך מעשה התרגום מהמתרגם? המשך היכרות העומק עם שלושת כובעיו של רועי חן יאפשרו לנו להמשיך לעסוק בקשר שבין מבנה ומשמעות בשפה מזוויות מגוונות. הדוקטור עינת רובינשטיין תספר מה עלה ממחקריה עד כה ותפרוש בפנינו את הכלים שבעזרתם היא לומדת את הקשרים שבין מבנה ומשמעות, דוגמת קריאת יומנים אישיים ומכתבים משנות ה-50, ניסוח שאלונים ומבדקים לדוברים ילידיים של שפות מגוונות וקריאה של פרוטוקולים מישיבות הועדה הראשונות של תיאטרון הבימה בראשית פעילותו. נעסוק בקשר שבין דימוי ומילה, שיסייע לנו לחשוב עוד את שאלת הקשר בין מבנה ומשמעות בשפה.

שלוש תת-שאלות בלשניות ילוו מעתה את המפגשים בין הדוקטור עינת רובינשטיין והסופר, מחזאי ומתרגם הבית של תיאטרון גשר, רועי חן: הראשונה, כיצד מילים מסוימות יוצרות מרחבי אפשרות ומהם מאפייני המשמעות של מרחבי האפשרות הללו? השנייה, אילו מקרים של שינוי מבנים בשפה שהתרחשו בתהליך החייאת העברית והשימוש בה כשפת יומיום גם השפיעו על שינויי משמעות בשפה? והשלישית, כיצד עוברים מבנים תחביריים בין שפות, וכיצד המעברים נקלטים בשפה החדשה ומשפיעים על המשמעויות הנוצרות בה?

היא צוחקת כששואלות אותה כמה ואילו שפות היא מדברת, ומסבירה שזאת השאלה הראשונה ששואלים אותה אחרי שהיא אומרת שהיא בלשנית. הוא נהנה לספר על הדרך שבה הוא רוכש שפות, ועל ממד החיקוי-זיוף שיש בתהליך הלמידה של שפה חדשה. הדוקטור עינת רובינשטיין והסופר, מחזאי ומתרגם הבית של תיאטרון גשר, רועי חן, חושפים את הדרכים העשירות, הקטנוניות והרב-שפתיות שבהן הם חושבים על אודות השפה - גם זאת שהם עצמם מדברים, גם אלה שרכשו במהלך החיים, וגם אלה שאין להם קשר ישיר אליהן ובכל זאת מסקרנות אותם.מה מושך אדם להתעמק במבנים שמרכיבים את השפה, בדרך הקריאה והניסוי ובדרך התרגום והכתיבה הספרותית? מה עבודתם מגלה להם על מבנים ומשמעויות בשפה ועל השתנות השפה?מפגש היכרות.

הפרפורמר סול גבריאל טל, שמשתתף במופע "זה יכול להיות אדם עומד בשלג" במרכז "נא לגעת" הצטרף לשיחה והביא איתו את החוויה שלו במרחבי אומנות-נכות. החוויות של הדוקטור גילי המר, של עמנואלה עמיחי ושל סול גבריאל טל אפשרו לגזור מושגים משמעותיים שבאמצעותם אפשר ליצור מרחבים מכילים ומיטיבים של תקשורת: תרגום, פתיחות, הקשבה, גמישות מחשבתית, אמון, גבולות ומגבלות. אבל איך מנכיחות ומנכיחים את המושגים האלה במרחב משותף שבו אנשים מגוונים עם צרכים שונים אלה מאלה? אילו שיטות פעולה יכולות לקדם אווירה תקשורתית מכילה ומיטיבה במרחב? כדי להשיב על השאלות הללו נוספו לדיון התנסויות חווייתיות, תרגילים שבוצעו באולפן. התרגילים חיברו בין המושגים, יצרו ביניהם קשר פיזי, חושי, שאפשר היה לדבר אותו ולנתח אותו, כדי להמשיך בשאיפה להבין מהו מרחב תקשורת מיטיב של אומנות-נכות ואיך הוא יכול להתקיים במרחבים יומיומיים.

אילו מיומנויות נחוצות למי שרוצה ליצור מרחב שבו תקשורת פתוחה, נעימה, מאפשרת ומזמינה, תקשורת שמחזקת את הקיים ומתמודדת עם הנתונים שכל אחת ואחד מביאים אל המרחב המשותף? איך משפיעה ההשתתפות של אנשים עם מוגבלויות על האפשרות ליצור מרחב תקשורת כזה? סוגיית המוגבלות מכניסה אל המרחב פחדים ודעות קדומות שגם איתם יש להתמודד כדי להשיג את המטרה המשותפת. הנושאים הללו הם שניצבים במוקד המפגש שבין הדוקטור גילי המר ובין במאית ויוצרת התיאטרון עמנואלה עמיחי. השתיים שיתפו, כל אחת מהידע והניסיון שצברה, במושגים ובדרכים שבאמצעותם אפשר ליצור מרחבי תקשורת כאלה. במהלך השיחה התבהרה המידה שבה תקשורת כזאת מבוססת על מערכות היחסים בין האנשים שבמרחב המשותף, ומערכות היחסים נבנות על הזהויות המורכבות של הפרטים במרחב.

האחת חוקרת תקשורת במרחבים של אמנות-נכות, כלומר מרחבים של יצירה אומנותית שמשתתפות ומשתתפים בה גם אנשים עם מוגבלויות, והשנייה, יוצרת מרחבים כאלה. היפה הוא שההמשגה האקדמית לא תמיד נהירה ליוצרות ויוצרים, וכשמרחבי החזרות והמופע נקשרים במושגים של יצירת תקשורת שמכילה את המיוחדויות הרבות שבחדר - רווחות או נדירות, פשוטות או מורכבות - אחת הפעולות של הבמאית מתבהרת כפעולה של יצירת תקשורת מיטיבה.הדוקטור גילי המר והבמאית ויוצרת התיאטרון עמנואלה עמיחי מספרות מה הביא כל אחת מהן לעסוק באנשים; אנשים בדת ובתרבות, אנשים בתנועה ובטקסט, אנשים השייכים לקבוצה בעלת מכנה משותף. מה הביא אותן לעסוק באומנות, ומה הביא אותן לייחד תשומת לב לאנשים עם מוגבלויות.מפגש היכרות.

במפגש השלישי הצטרפו אל הפרופסור אביתר שולמן והפרופסור רות קנר שני שחקנים מקבוצת התיאטרון "עלילה מקומית", עדי מאירוביץ ורונן בבלוקי. עדי ורונן אפשרו ליישם את הניסיון לחשוף עוד ועוד רבדים בטקסטים הבודהיסטיים שחוקר אביתר, בעזרת פרקטיקות דיבוריות, תיאטרוניות והגשתיות שמפעילה רות ושבהן השחקניות מאומנות. במפגשים הקודמים סוגיית התדר שבו מוגש הטקסט התגלתה כמשמעותית עבור הבנת הרבדים העמוקים של הטקסטים שחוקר אביתר, ומשום כך המטרה היתה למצוא את התדר שבו מתאים לטקסט להימסר, שבו מתאים לו להיות. איך מגישות טקסט בשפה שלא מכירות? על מה צריך לוותר בעת הקראת טקסט שכל הווייתו חדשה לנו - מילותיו והקשריו התרבותיים-דתיים? כיצד אפשר לחשוף רבדים בתוכן הטקסט כשהוא מתורגם לשפה אחרת? כיצד אפשר להתכייל אל הטקסט? השאלות האלו ועוד ניצבות במוקד השיחה השלישית, שהתרחשה במקביל לתהליך ארוך של ניסוי וטעייה.

הפרופסור אביתר שולמן והפרופסור רות קנר חוקרים טקסטים, אבל ניגשים אליהם בדרכים שונות. יחד עם זאת, שניהם עוסקים במילים ובמשמעות מתוך הבנה שהמילים והמשמעות מורכבות משכבות רבות נוספות, שאותן צריך לחשוף בעדינות ובקשב. המילה איננה חזות הכל, משום שהטקסט מורכב מחומר הגלם השפתי, מהתרבות שבה נוצר, מההיסטוריה המקומית שנוצר אחריה, ממנהגים, מאמונה, מרגשות הדובר המקורי ומרגשות הדובר העכשווי, ממראה הדובר, מפעולות שמבוצעות תוך כדי דיבור הטקסט ועוד ועוד שכבות. הגישה הזאת משותפת לשניהם ובכל זאת מיושמת אחרת בעשייה היומיומית של כל אחד מהם. במפגש השני, השניים ישוחחו וילמדו כיצד כל אחד מהם ניגש למקבץ של מילים כתובות ומדוברות, וכיצד לבסוף הם לומדים משהו על הטקסט ומעבירים אותו הלאה, במאמר אקדמי או ביצירה לבמה.

הפרופסור אביתר שולמן, חוקר בודהיזם, והפרופסור רות קנר, חוקרת ויוצרת תיאטרון, הגיעו מכיוונים שונים לחלוטין לעסוק בהבנה עמוקה של טקסטים. בשיחה הראשונה ביניהם הם מלמדים זו את זה באיזה הקשר נכתבו הטקסטים השונים שבהם עוסק כל אחד מהם, הם מספרים על התפקיד החברתי של הטקסטים, ובעצם של הבודהיזם, שאיננו מסתיים בהגעה של הפרט להתעוררות, ושל התיאטרון, שלא נועד לבדר ולשעשע, אלא לעורר מחשבה ורגש, להציג בפני הקהל מצבים חברתיים מתוך המציאות של עצמו, וכך לאפשר זווית התבוננות צידית על מציאות חייו. אביתר ורות מספרים מתי ובעקבות מה נשבו בקסמי הבודהיזם ובקסמי התיאטרון, ומשתפים גם בביקורת שלהם על התחומים שהם עצמם חוקרים ועוסקים בהם.מפגש היכרות.

באילו דרכים אפשר ללמוד את עברנו, המעצב את ההווה? באילו אופנים העבר בא לביטוי בהווה? כיצד נוכל לפעול בהווה כדי להציע עתידים אפשריים ולהשתתף בתרחישים אלו? אילו מאפיינים יש ליצור האנושי שאנחנו שבהם נוכל להיעזר כדי לנכוח ולפעול בהווה, וכדי ליצור תרחישי עתיד אפשריים? הפרופסור לואיז בית לחם והדוקטור טליה הופמן מחפשות דרכים לבנייה של גשר אל העתיד. דימוי הגשר הניח על השולחן את שאלת היעד, ובמהלך השיחה בוחנות השתיים את האפשרות לא להגדיר את היעד העתידי שאליו יש לצעוד, אלא להגדיר דווקא את הצעידה עצמה - צורותיה, סגנונותיה, מאפייניה, התנהגויות רצויות בתוכה, ובעיקר את הלא ידוע שבהליכה זו, שגם איתו הצועדים והצועדות צריכים להתמודד. צועדות צעדי טיפ טופ אל העתיד

הן חוקרות את אותו הדבר בדיוק - הרחבת אפשרויות ההווה-עתיד במקום שמורכב משברים רבים, אבל עושות זאת בכלים שונים לחלוטין. האחת, הפרופסור לואיז בית לחם, ראשת התוכנית ללימודי תרבות וחברת סגל בחוג לאנגלית, מתעניינת בספרות ובמבע החזותי שיש לאומניות ואומנים ממדינות השבר הסורי-אפריקני להציע לגבי העתידים האפשריים שלנו כאן - כאן בינינו ובין עצמנו, בינינו ובין חברות שנמצאות איתנו באותו המקום, ובינינו ובין הסביבה. השנייה, הדוקטור טליה הופמן, אומנית וידאו ומיצג, יוצרת מרחבים של שיח, שבהם היא מאפשרת למשתתפות ולמשתתפים להרחיב את אפשרויות הדמיון לגבי המציאות הנוכחית וזאת שקרובה להגיע. הרחבת הדמיון, לדעת השתיים, היא פעולה הכרחית בעולם המורכב משברים של היררכיה, גזענות, שעבוד ושליטה.מהי עתידיות שבר? כיצד אפשר ללמוד את השפעות העבר על תפיסות העולם הרווחות בהווה, על אזורים ותחומים שבהם העבר ממשיך להתקיים בנסיבות הווה ועל אזורים ותחומים שבהם העבר הוביל להשתנויות. נכיר את המקומות המרכזיים שבהם נדון: דרום אפריקה וישראל.מפגש היכרות.

מושג ההקשבה העמוקה ליווה את השיחות בין הפרופסור לואיז בית לחן והדוקטור טליה הופמן. איך מיישמות הקשבה עמוקה? כיצד משתתפים בה החושים שלנו? לאן הקשבה עמוקה יכולה להוביל את מי שמקשיב כך? גם אם הקשבה עמוקה מתרחשת בקרב הפרט, באיזו מידה אפשר ליישם אותה בקבוצות? בחברות? באוכלוסיות? באיזו מידה כדאי ליישם אותה במהלך חיינו? כדי להשיב על השאלות הרבות תרגלנו שני תרגילים באולפן. התרגילים סיפקו ראייה בהירה לגבי השזירה של הפרט בקבוצה, ומכאן על החשיבות להכיר את עצמנו היטב, לפתח מבט אותנטי, ישיר, על עצמנו, ומשם לצעוד עם נוספות ונוספים סביבנו אל העתיד הקרוב המשותף לכולנו, העתיד שנובע גם מהעבר שבו לכולנו יש חלק. בדרך נחוצים גם תקווה, רצון ודמיון רב ומפותח - שרירים שיהיה עלינו לאמן כל הזמן.

רוני ורוני ממשיכות לחדד את ההבנה של המשותף לכולנו בתפיסת החושים. כדי ללמוד עוד על המקומות הראשוניים שבהם רובנו עדיין מחברים ומחברות בין החושים, ככל הנראה, יישמנו ניסוי בהיקף קטן, שהעלנו כרעיון במהלך המפגשים: ארבע רקדניות הגיעו לאולפן ונחשפו בנפרד לגירויים חזותיים וצליליים. הן נתבקשו להגיב לכל אחד מהגירויים באלתור תנועתי. התיישבנו לצפות בהן ולנתח את התנועות. כעבור שבוע חזרנו לאולפן וניסינו להבין אילו תשובות, אבל אין ברירה - גם אילו שאלות - העלו בנו תוצאות הניסוי ביחס לשאלה של מכנה תפיסתי משותף.במטרה להעמיק את כיווני המחשבה שהחלו להתגבש בשיחה, רוני חדש הפעילה אותנו בתרגיל תנועתי שסייע להעמיק את החשיבה ביחס לאותו מכנה תפיסתי משותף. כיצד מעורבבים בנו החושים שלנו? האם החלוקה ביניהם מלאכותית, לעיתים? אילו ניסויים נוספים כדאי לעצב וליישם כדי להשיב על שאלות אלו? מסערות מוחות וגופים.

הפרופסור רוני גרנות והכוריאוגרפית והרקדנית רוני חדש ממשיכות לאפיין את המוזיקליות הפנימית. הן מתארות מוזיקליות אישית מאוד, אבל נסמכות בשיחתן גם על מחקרים המלמדים שיש מאפיינים משותפים לכולנו בתפיסת המוזיקה, שאותם הן מבקשות להמשיך ללמוד ולהגדיר. דוגמה למאפיין כזה הוא התיאור של מוזיקה במונחים של גובה, תיאור הצלילים כניצבים על סולם אנכי - צלילים גבוהים, צלילים נמוכים וצלילי אמצע. אילו אופנויות נוספות קשורות בתפיסה המוזיקלית שלנו? כיצד נוכל לחשוף אותן? מדוע הן משותפות לכולנו?השפה שבה אנחנו מדברות ומדברים על מוזיקה יכולה לספר לנו על התפיסה. האם כך קורה גם בחדר החזרות המחולי? אילו מונחים מסייעים לרקדניות ורקדנים לתפוס את האיכות של תנועה מסוימת? מסייעים להם ליצור תנועה בעלת אופי מסוים? אם יש דומה בין המושגים המוזיקליים והמושגים הריקודיים, האם יכול להיות שבמוקד השיחה ניצב הניסיון להבין משהו ראשוני יותר ממוזיקליות? אם כן, מהו?

הן מתעניינות במוזיקה כל חייהן. הן עושות זאת בדרכים שונות זו מזו, וכל אחת מהן בחרה עיסוק שונה, ובכל זאת - המוזיקה נותרה מרכזית. הפרופסור רוני גרנות, מוזיקולוגית, מתעניינת באופנים שבהם אנחנו תופסות ותופסים מוזיקה. ההשפעה הרגשית של מוזיקה עלינו גרמה לרוני לפרק את ההרגשה לגורמים, למצוא את הביטויים החושיים, התחושתיים, שבהם פועלת עלינו המוזיקה, ומהם לדלות את המכנה המשותף שאנו מרגישות ומרגישים בעת האזנה למוזיקה, ואולי אפילו לזהות את המקור שלו. רוני חדש, כוריאוגרפית ורקדנית, מרגישה שהמוזיקה נמצאת בגופה, במפרקים, ובחלק מתהליכי היצירה שלה היא מבקשת להכירם ולזהות את המוזיקליות האישית. יתכן שהמוזיקה האישית קשורה במוזיקליות פנימית ששוכנת בכל אחת ואחד מאיתנו?מפגש היכרות.

מה יעזור לנו להבין עוד יותר את רגעי הסינכרון הספונטניים בחיינו? במפגש השלישי טליה הפעילה את יובל ואת גיל, ומתוך החוויה המשותפת חזרו השניים לדון בתופעת הסינכרון. מהם המרכיבים של החוויה, שמאפשרים את קיומה? עוצמה, משך, רציפות, קטיעות, מיקום בממדי הגובה, עומק ורוחב במרחב, גובה צליל ועוד הם רק חלק מהאפשרויות שעלו כמרכיבי חוויית הסינכרון. ומה עוד? וכיצד המרכיבים הללו מסתנכרנים, כלומר מה יוצר את התאימות בין האנשים המסונכרנים במצב מסוים? יובל וטליה ידונו בהקשבה, נשימה, התכווננות, סקרנות, ויבחנו אילו ניסויים כדאי לקיים ואילו שיפורים כדאי להכניס בניסויים קיימים כדי לבחון את ההשפעה וההתאמה של כל אחד מהמושגים שנוספו לשיחה.

ההיכרות אפשרה לטליה וליובל לצלול זה לעולמה של זו, ללמוד המשגות חישוביות והמשגות מעולם הניצוח, להיחשף לפרקטיקות מדעיות, ניסויים שנערכים במעבדה של יובל, שלבי ניתוח ועיבוד, ולפרקטיקות ניצוחיות, קריאה וניתוח פרטיטורות, טכניקת ניצוח וגישות תקשורת עם הרכבים מוזיקליים קטנים וגדולים.  יובל סיפר לנו מה כבר ידוע על מצבי הסינכרון שבהם אין מוביל מוגדר, מצבי סינכרון שמתרחשים בחי ובאופן לא מתוכנן. יובל גם סיפר מה עוד לא ידוע, וגם מה מורגש בחוויית הסינכרון כשהיא מתרחשת, אבל לא מנוסח ברמה החישובית המתארת אותה, והסביר שחסר עוד מידע כדי לתאר ולהבין את רגעי הסינכרון בין אנשים. טליה צירפה את ניסיונה לשיחה, הכולל מצב היות מיוחד: היות בשלושה זמנים באותו הרגע - עבר, הווה, עתיד. כיצד המיומנות הזאת יכולה לתרום להבנה שלנו את רגעי הסינכרון?

האחד חוקר סינכרון בכלים חישוביים, והשנייה מומחית ביצירת סינכרון. נדמה שכדי להבין מהו אותו סינכרון שניצב במוקד שיחותינו עלינו להכיר את הדוקטור יובל הרט ואת המנצחת טליה אילן. כל אחד מהם מתעניין בסינכרון מגיל צעיר, בלי בהכרח לדעת ובלי להגדיר סינכרון כמושא העניין.  יובל מספר שתמיד התעניין ביצירתיות, במוח ובלמידה. טליה מספרת שכבר כשהיתה בת שש נהגה לשמוע מוזיקה בחדרה ולזוז בהתאם למוזיקה - לנוע לפיה, אבל לא ממש לרקוד. הקריאה הממושכת וההאזנה הקשובה הביאו את השניים לתפקידים שונים מאוד, שנושא ליבה בכל אחד מהם הוא סינכרון.נתחיל בהיכרות בסיסית עם מצב הסינכרון: מה אנחנו מרגישות ומרגישים במצב של סינכרון? באילו תנאים מתרחש הסינכרון, והאם יש לשרטטו מראש ולהגדיר מי מסתנכרן עם מי, או דווקא להימנע מתהליכי תכנון? כיצד פעולה של ניבוי קשורה במצבי הסינכרון?מפגש היכרות.

באילו דרכים נוספות אפשר ללמוד את הקשר בין גוף ומחשבה, בין תנועה או נייחוּת ובין דפוסי חשיבה? באילו אופנים אפשר לבחון את ההשפעה של תנועה, או של העדר תנועה, על אימוץ דפוסי מחשבה חדשים וטשטוש דפוסים ישנים ולא רצויים? הפרופסור נילי מור והיוצרת הרב תחומית רננה רז משכללות את השיחה והמחשבה המשותפת בעזרת התנסויות גוף. למשך שעה, האולפן הפך לסטודיו. ההתנסויות הוסיפו מושגי מפתח לדיון: גמישות - גופנית ומחשבתית, אימון - גופני ומחשבתי, שהייה, החלפה, הרגלים, למידה, ריקון תודעתי וקשב. נילי ורננה דמיינו יחד איך היו בונות ניסוי מעבדתי שיכול להביא בחשבון את מה שלימדו אותן ההתנסויות ואיזה סוג של מידע היו אוספות בהינתן הקשרים שהן מצאו בין המושגים.

ההיכרות אפשרה לנילי ולרננה לזהות את נקודות הדמיון בתהליך האישי שכל אחת עשתה במהלך הקריירה שלה, ובעיקר את נקודות הדמיון שבמושאי העניין האישיים. במפגש השני סיפרה לנו נילי כיצד היא לומדת את מנגנון הרומינציה,  מה כבר ידוע לגביו ומה עוד נותר לברר. נילי שיתפה אותנו במושגים שחשוב שנכיר, בניסויים שכבר נערכו ובמסקנות שנגזרות. רננה, שלא הכירה את המחקר קודם לכן, שיתפה אותנו בעבודות שיצרה וביצעה שמזכירות את העיסוק של נילי בלולאה המחשבתית, ומאפשרות לנו לחשוב מכיוונים נוספים על הקשר בין מחשבה ובין פעולה גופנית. משהונחו היסודות, אפשר היה לזהות את השאלה שמסקרנת את השתיים יותר מכל: כיצד אפשר להתערב בדפוס המחשבה הלולאתי-שלילי ולאמן את מי שחושבים כך לאמץ דפוסי חשיבה נוספים?

האחת חוקרת את נפש האדם. היא מטפלת קלינית ופרופסור באקדמיה; לומדת משיחות, ממפגשים, מקריאת מאמרים, מעיצוב ניסויים. במשך קריירה שלמה חוקרת הפרופסור נילי מור את הלך המחשבה רומינציה - לולאה מחשבתית שלילית, שגורמת לנו להסיק מסקנות שליליות, קבועות, רחבות היקף לגבי עצמנו בעקבות לעיסת יתר של אירוע שלילי שקרה בחיינו. מה גורם לאישה להקדיש את חייה להלך מחשבתי שלילי שכזה, שגורם לחרדה ודיכאון, ולניסיון לקטוע אותו?השנייה חוקרת את הגוף, מאמנת אותו, לומדת את אפשרויותיו, מבקשת לשמר ולהרחיב אותן. היא מציבה את הגוף במרכז, ולפעמים מבקשת מהגוף להיות לה לאמצעי כדי לשאול שאלות ולחוות חוויות. יום אחד מחליטה רננה רז, יוצרת רב תחומית, כוריאוגרפית ושחקנית, להוסיף לאימונים הקבועים שלה אימון ריצה. בריצה היא פוגשת את המחשבות של עצמה, שאת חלקן היא שומעת שוב ושוב. המחשבות גורמות לה לאי נוחות, אבל גם מגרות מוטיבציה ליצירה. איך נראה תהליך היצירה של אומנית במה? כיצד ניגשת אומנית לנושא שבו היא מבקשת לעסוק ביצירותיה? ומה מגלים הגוף והתנועה ביחס ללולאה מחשבתית וביחס לאפשרויות הקטיעה שלה?מפגש היכרות.