הצג תיאור הסתר תיאור כשנולדנו, רצינו את אמא איתנו כל הזמן - שתספק אוכל ותגן מפני קור וזרים מסוכנים. כשאמא עזבה או לא הגיעה מיד, פחדנו פחד מוות, בכינו חזק, אמא הגיעה, והצילה אותנו. באמת יכולנו למות בלעדיה, בקלות.
הפתרון האמיתי שחיפשנו כשבכינו היה את אמא, את אבא, או מטפלים אהובים אחרים. אפשר היה להסיח את דעתנו בעזרת צעצועים או אוכל, אבל הרצון המקורי היה לאמא.
לא קל לספק צרכים של תינוק וכך למדנו שעדיף לא לבכות כי זה לא עוזר ובהדרגה, למדנו שעדיף לא לרצות יותר מדי את אמא, כי זה יעציב אותנו מדי. לאט לאט השתנינו וכשהיינו עצובים, התחלנו לבקש דברים אחרים כמו ממתקים, מתנות, לצפות בטלויזיה. התרגלנו שזוהי התשובה לצער או פחד. פשרה אדירה שלא ידענו שאנחנו עושים.
הצורך המוכחש והמושמץ
למה הצורך הזה בחברה ואהבה מוכחש כל כך. הוא מקבל שמות של “פינוק” או “הרגלים רעים”. מזהירים אותנו לא להרים תינוק יותר מדי, כי הוא יהיה מפונק. כאילו אין צורך אמיתי באמא, באהבה, בחום. חברה סיפרה לי בזמנו, מדוע היא לעולם אינה משכיבה את התינוקת לישון על הידיים: היא תתרגל להרדם עלי ואז, כשתתעורר באמצע הלילה, תרגיש ריקנות. איזו רציונליזציה מורכבת, במקום לקבל עובדה פשוטה: התינוק בנוי כך שירצה להרדם על אמא, ומעוצב כך שיחפש אותה בלילה אם יתעורר, כדי שישרוד.
המוצץ פותר את הבעיות
לפני מספר ימים ישבתי קצת על ספסל בחוץ, ופטפטתי עם מטפלת שאני מכירה. אשה שמחה, חמה וחייכנית. בעגלה ישב תינוק בן שנה, שמח וטוב לב גם הוא. פתאום ניגש כלב ידידותי, והחל לרחרח את רגליו. התינוק החל לבכות. האינסטינקט שלי היה להרים אותו מיד. הוא פוחד! אבל היא הכניסה את המוצץ לפיו. התינוק החל למצוץ, ובעיניו מבט כבוי.
למה מוצץ בעצם?
הכלב לא העיר יצר מציצה חזק הוא העיר פחד אמיתי וקיומי להטרף. אז מדוע לא להרים אותו? המחשבה לא עלתה על דעתה. היא היתה מרימה אותו, אם היתה חושבת שזה נחוץ.
להרגיע או לספק חום ואהבה?
זה לא נחשב נחוץ להרים תינוק. זה רק פינוק, והבכי הוא רק מטרד, לא מסר אמיתי. אם אפשר להפסיק את הבכי, לא משנה באילו אמצעים: מוצץ, טלויזיה, שוקולד, צעצוע, או זוג ידיים. מדברים הרבה על להרגיע תינוקות וילדים. לא מדברים על לספק אהבה וחום.
“לך להרגע בחדר, לבד”
כילדים, כשהינו נסערים, שלחו אותנו “לחדר, להרגע לבד”. המיושנים קראו לזה פשוט עונש, הנאורים קראו לזה פסק זמן. נשלחנו להרגע, כמו סופת חול שתשכך ללא סימן. המסר הובהר לנו היטב, גם אם בצורה לא מודעת: רגשות קשים? מצא דרך לדכא אותם. צפה בטלויזיה, שחק במשחקי מחשב, חזור למשפחתך כאשר תהיה רגוע.
כבר לא מחפשים את האהבה
כמבוגרים, המסר כבר חרוט בנו היטב: כשעצובים או כועסים, אין טעם לפנות לאנשים לעידוד, הבנה, עזרה, הגנה, חום או אהבה. הבקשות הללו שלנו נדחו בעקביות, ולמדנו. התשובה תגיע מאמצעים חומריים, מהסחות דעת. במקום לחפש אהבה, נחפש דברים שיגרמו לנו להרגיש טוב - אולי ממתקים, או סיגריות, או שתיה חמה מתוקה. המסך תמיד מסיח את דעתנו ..
נוצרת אפאטיות
כשאמצעי ההרגעה הללו נצרכים בשיעור נמוך, מקבלים רק חוסר סיפוק קל בחיים. כשאמצעי ההרגעה נצרכים במינון גבוה, מקבלים אפאטיות. ניתוק מוחלט מן הרגשות. אנחנו כבר לא יודעים מה אנחנו צריכים.
אין פתרונות קסם. יש פה עבודה גדולה. באותה מידה שלקח שנים ללמד אותנו לא לחפש את האושר אצל אמא אלא אצל הטלויזיה והשוקולד, יקח שנים ללמד את עצמנו לוותר על המסכים, הממתקים והסמים, לחפש וליצור סביבנו את האהבה שאנחנו באמת צריכים. אהבה, התקדמות ועשיה משמעותית.