להנות מהדרך: שיחות על החיים ועל איך לחיות אותם

בספר בראשית, בסיפור בריאת האדם נכתב - " ויאמר אלוהים - לא טוב היות אדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". וכך מרגע שנולד האדם, נולדה לצידו מערכת יחסים מרכזית ומשמעותית, כזו שתעזור לו לגדול ולהתפתח. בפרק הנוכחי נדבר על ה"עזר שבעדי". על האופן שבו אנחנו מווסתים את עצמנו, ממש ברמה של מערכת העצבים שלנו, באמצעות האנשים הקרובים והמיטיבים של חיינו. מבחינה ביולוגית, הגוף שלנו שואף להומאוסטזיס כלומר לאיזון, הגוף שואף להיות במצב שבו התנאים הפיזיקליים והכימיים הפנימיים שלנו נשארים יציבים ומתאימים לפעילות המיטבית שלנו. בכל פעם שהאיזון הזה מופר, הגוף מפעיל תהליכים שונים כדי לנסות ולתקן, אלה תהליכי הוויסות. בפרק הנוכחי נשוחח על האופן שבו תהליכי הוויסות הגופניים והנפשיים שלנו - תלוים בזולת שאתנו. זו תלות טובה, זה צורך קיומי, ובמיוחד בתקופות של משבר, נתאר את מערכת ההפעלה שנולדנו איתה, מערכת שעוזרת לנו להושיט יד אל הזולת, לבקש עזרה ולעזור. המערכת שעושה אותנו מחוברים לטובה. ננסה כמו תמיד להציע לכם גם תובנות אבל גם פעולות שתוכלו לעשות כדי "להשתמש" טוב יותר בקשרים שלכם, כמשאב ריפוי עבורכם וגם להיות משאב ריפוי עבור אחרים. האורחת שלי לשיחה היא מיכל זיו, היא פסיכולוגית חינוכית מומחית. מנהלת מרכז "אפשרויות" לאבחון וטיפול לילדים והורים. מלמדת ומדריכה על טיפול מבוסס התקשרות.. עוד לפני ה7 לאוקטובר היא עסקה בתחום הטראומה ומאז ביתר שאת, היא מדריכה ומטפלת באנשים ועוזרת להם להשתמש במתנה ההדדית של הקשרים הבינאישיים שלהם, כגורם מווסת.  

במיוחד לסוכות, אירחתי ב"סוכה הנפשית שלי" 5 חברים חדשים בחיי, התקבצנו ביחד, חתיכות מחלקי הפאזל של החברה הישראלית ותראו מה יצא כשמוכנים להתעניין באמת אחד בשני. הכרנו לפני מספר חודשים במסגרת תוכנית שנקראת "המעבדה לחיבורים", יוזמה של הפדרציה היהודית של ניו יורק, במטרה לקדם לכידות חברתית דרך עשיה משותפת.  משתתפים בתוכנית הזו  אלה ש"תורתם אמונתם", וכאלה שרק הדיבור על אלוהים עושה להם לזוז באי נוחות בכיסא. יש כמה שעומדים כבר כמעט שנתיים בקפלן, וכאלה שעומדים בצמתים אחרים. יש מי שחולם על פדרציה יהודית פלשתינאית שתקום כאן יום אחד, ויש מי שחולם על מדינה יהודית הלכתית. יש כאלה שעבורם האדמה היא קדושה, ואת אלה שעבורם הנאמנות למשפחה היא ערך עליון, יש כאלה שמבקשים לא להכנס לשום תווית. בקיצור הבנתם - חילוניים ודתיים, ליברליים ושמרנים, ימין ושמאל - מכל וכל.  אנחנו כבר כמה חודשים בדרכים  מנסים לסלול איזה נתיב שעליו נוכל לצעוד יחד, ולמצוא איך אנחנו יכולים להיות שותפים. איך עושים "אנחנו". בפרק הזה, סביב השולחן שלי באולפן מתארחים  5 מתוך החברים - רמזי הוא בדואי מרהט, יזם ומוביל טכנולוגי, מייסד ומנכ"ל עמותת science club , מעיhן היא חרדית מבית שמש, והיא מנהלת עירונית של תוכנית אורבן 95 בבית שמש, תוכנית המנגישה את המרחב הציבורי לקטנטנים, מיכל- מהישוב מורשת שבצפון' היא מנהלת התכניות בעמותת פעמונים - עמותה המסייעת ליחידים ולמשפחות לנהל חיים כלכליים מאוזנים. עדי מירושלים, היא הבעלים והסמנכ"לית של אתר החדשות "כיפה" והיא עוסקת כבר למעלה מעשרים שנה בתחום התקשורת וקשרי ממשל. עמרי מתל אביב, מנהל קריאטיב, תסריטאי ויוצר תוכן, פעיל במערך ההסברה נגד אנטישמיות. ואנוכי - פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית מהוד השרון.  6 אנשים שצמחו בבתי גידול שונים, באזורים גאוגרפיים אחרים, עם תפיסה פוליטית שונה, עם מקצועות שונים, ועם אהבה מאד דומה ועמוקה לבית הזה שלנו - ישראל. בשיחה אישית, מלב אל לב - שיחקנו יחד במשחק ה"תודו ליסט" ובאמצעות שאלות ההודיה - חלקנו אחד עם השני זכרונות ותקוות, סיפרנו על אבא ואמא, על המשפחות בהן צמחנו ועל אלה שיצרנו בהתבגרותנו, על אתגרים שעברנו, על המקומות האהובים עלינו כאן בארץ וגם קצת על החלומות שלנו לעתיד. לא דיברנו פוליטיקה, דיברנו "אנושיות" .לא דיברנו "מגזר", דיברנו חוויה פרטית ואישית.ועשינו לנו סוכת שלום, סוכה של שלום בתוכנו. בדיוק כמו המשאלה ההיא של שלומית שעליה אנחנו שרים מילדות   אם גם אתם רוצים לפתוח שולחן בסוכה שלכם או סביב ארוח החברים הבא - מוזמנים להכיר את ה"תודו ליסט"   בלינק - https://tinyurl.com/2v4ey55c עוד על הקולאב, מעבדת החיבורים' תוכלו למצוא בלינק הזה  https://www.colab.org.il/

בתוך המציאות הישראלית הכל כך מורכבת בשנה/שנתים האחרונות, הספוגה בכאב ובדאגה, יש לא מעט ייאוש, ולא פעם רצון לברוח, להמריא מכאן לאנשהו, למקום שקט ובטוח, כזה שבו השמים לא מטפטפים טילים או רסיסי יירוט, כזה שלא צריך לצרוך בו חדשות על בסיס שעתי.  רבים מפנזטים על חופשה, או רילוקיישן, או סתם הרפייה זמנית עד שהעניינים יסתדרו כאן ומישהו יתקן בשבילנו את המציאות.  אבל זה לא באמת אפשרי, עבור רובנו, אפילו כשאנחנו נוסעים, אנחנו מופתעים לא פעם לגלות שארזנו גם את עצמנו במזוודה, עם כל ענייני הלב/הדאגות/הטרדות, והחיבור העמוק שיש לנו לבית שלנו, כאן בישראל. אז לכבוד השנה החדשה - קבלו את מה שאני מכנה "חומר מרחיב תודעה - גרסת הסאחית" (הגירסה שלי),  הנה כמה דברים שאני עושה כדי להתרחב בימים של צמצום, כדי לא להרגיש נחנקת, כדי להיזכר בטעם החיים ובמשמעותם.  לפני כמה שבועות אירחה אותי תאיר מורדוך בפודקאסט שלה. באתי לדבר אתה על האפשרות לצאת למסעות, להגביר את תחושת האנרגיה והחיוניות שלנו, ולגלות תגליות, גם בלי להחתים דרכון. אז הנה השיחה שלנו, ואני מאמינה שהיא תעודד אתכם בימים המורכבים האלה. ואמן שתשפ"ה תשיב אלינו במהרה את החטופים שלנו, את החיילים שלנו, את המדינה למסלול של תיקון ושיקום, ואת תחושת השפיות בבית הזה שלנו

שולה מודן, היא פסיכותראפיסטית, סופרת, עורכת, אשה רבת פעלים. ממש לאחרונה היא חגגה יומולדת 80 ובצמוד לזה היא חוגגת גם את לידתו של ספר חדש שלה. הזמנתי אותה לשיחה, ביקשתי לשמוע ממנה: "מה את כבר סוף סוף מבינה על החיים בגיל 80?  ועל איך זה להיות בת 80? היא צחקה ואמרה לי מיד : "אני לא ממליצה", אז פירטתי ואמרתי שאני רוצה ללמוד מחוכמת הדרך שלה, כי היא אשה חכמה מאד בעיני, והיא אמרה שוב - "תראי, הרי כל אחד חורש את אדמתו בעצמו".. אז תספרי לי הנוף , ביקשתי ממנה, כי שולה יודעת לספר על נוף,  על נוף פיזי ועל נופי הנפש, והיא מנסחת את זה כבר שנים רבות בכל העשייה המיוחדת והמגוונת שלה. הספר החדש שלה - "כל יום בולע שמש", נכתב בעקבות חוויה שעברה לפני חמש שנים כשהתאשפזה באיכילוב, אשפוז טראומטי,של מחלה בימי קורונה ובידוד. בימים ההם של בגידת הגוף, העסיקה אותה מאד השאלה - איך אפשר לחיות כשמחכים למוות? כמה שנים אח"כ היא כתבה על זה רומןץ במרכזו - חיבור מפתיע בין אשה שמאושפזת באיכילוב, המחליטה בלילה אחד של כמעט יאוש, לברוח לכמה שעות החוצה, אל הספסל שברחוב, ספסל, שעליו היא תפגוש הומלס.  הספר עוסק בשאלות עמוקות על החיים ועל המוות, על הומלסיות ובית, על רכוש והיעדרו. וגם על האפשרות לחיבורי נשמה מפתיעים שהחיים מזמנים לנו. בעמודים הראשונים היא כותבת כך - "בלילה השישי בבית החולים, בבידוד, מיוסרת, הגיחה מתוכי ההבנה שבכל יום, אני מידרדרת יותר ויותר, מחליקה לעומקו של בור. יכולה פחות, מתקשה בפעולות פשוטות, נחטפים ממני חלקיי המוכרים, בגדיי הרגליי, הגנותי, מעשיי ומחשבותי… כוח זר השתלט עלי. כבו לי האורות של עצמי". המשפטים האלה נשמעים כאילו נכתבו על כולנו, היום. על החוויה הישראלית שלנו עכשיו, על כך שנחטפים מאתנו חלקיינו המוכרים. רבים חווים את התקופה הזו כבור, ומרגישים גם הם את החשיכה הזו של "כבו לי האורות של עצמי".  מוזמנים לשיחה על השאלה מה ניתן לעשות כדי להדליק את האור בחזרה.   

אנחנו רגילים לשאול את עצמנו - מה אנחנו חייבים לילדים שלנו? איך להיות הורים טובים? אבל בשיחה הזו, הפכנו את השאלה - "מה הילדים שלנו חייבים לנו?" והאם בכלל?  ומה עושים עם התלות שלנו בילדינו? עם המשאלות והאכזבות והשמחות והדאגות,וכל עיסקת החבילה הרגשית הזו הכרוכה בחווית האימהות.  האורחת שלי היא  ליהיא לפיד, עיתונאית, פעילה חברתית, צלמת וסופרת. היא פרסמה 13 ספרים, ברבים מהם היא משרטטת קווים לדמות החוויה האימהית. ליהיא היא בעצמה אמא לשני ילדים. בתה יעלי שאובחנה כבר לפני שנים על הרצף האוטיסטי,היא ילדה מיוחדת שהפכה את ליהיא לאמא מיוחדת ועיצבה גם משהו בתחושת השליחות שלה - להשמיע את קולם של אנשים מיוחדים, לעשות להם מקום בשולחן המשפחתי ושייכות במרקם החברתי. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברות על הקשר המורכב והפלאי הזה שבין הורים לילדיהם. על קירבה ומרחק, משאלות ואכזבות, שייכות וזרות. אני בטוחה שתתחברו או כ"ילדים של" אמא כלשהי… או  כ"הורים של" ילד כלשהו, או גם וגם

"עוד לא אבדה תקוותנו" - מזכיר לנו ההמנון הלאומי שלנו, אבל בימים האלה - נראה שצריך להתפלל לא רק לשלומנו ולהישרדותנו אלא גם ליכולת שלנו לשמור על התקווה.   תקוה, יש הגורסים, היא מה שנשאר לנו "להחזיק" כשאין שום דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות, אבל בפרק הנוכחי נדבר על תקווה פעילה- על תקווה שכרוכה בהגדרת מטרות ברות מימוש ובחתירה בלתי נלאית למימושן. נספר על מחקרי המדע של התקווה, ונצייד אתכם לא רק במחשבות אלא גם בטכניקות שיעזרו לכם למלא את מחסני התקווה שלכם שהתרוקנו. האורח שלי, פרופ' בן קורן הוא רופא, אונקולוג בכיר, והוא גם חוקר כבר למעלה מ 20 שנה את המדע של התקווה. יחד עם אשתו דבורה, מטפלת משפחתית  הקים את ארגון "גישה לחיים", שמציע סדנאות תקוה לאנשים. בשיחה מרגשת במיוחד הוא מספר לי על חייו, על תפיסת עולמו ועל השליחות המקצועית שלו. בימים עכורים שכאלה, השיחה והמפגש שלי עם פרופסור קורן היו קרניים של אור ומזור לנפש. אני בטוחה שכך תרגישו גם אתם כשתאזינו. ואם אתם רוצים לבחון את עצמכם - עד כמה אתם "תקוותיים" - הנה המדד - the adult hope scale מתורגם לעברית - https://forms.gle/55oVriKEkanKM4KN7

דמיון הוא תכונה שניתנה לאדם כדי לפצותו על מה שאינו, וחוש הומור - כדי לפצותו על מה שהינו. -  כתב פעם אוסקר ויילד. בימים קשים,אנחנו זקוקים לשניהם, לדמיון כדי להאמין שהמציאות תשתפר יום אחד, ולהומור - כדי שנוכל לשאת את זה בינתיים. מחקרים פסיכולוגים מצביעים על כך שהיכולת להשתמש בהומור היא סוג של חוזקה, שריר שאם מפתחים אותו, פשוט עוזר לנו לעבור את החיים האלה, על המורכבות שלהם, עם הראש קצת יותר מעל המים. הומור כסוג של "שנורקל נפשי".  בפרק הנוכחי אני מארחת את עינב גלילי, עיתונאית, אשת תקשורת, אשה שמחזיקה ארסנל של מילים, והן נשלפות, מדוייקות, תופסות את מצב האדם,  ומנסחות אותו, תמיד עם דוק של הומור, ציניות, סאטירה. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברות על החיים בכלל ועל המסע הפרטי שלה. על כאבים ועל הומור. על אהבה וזוגיות, על זכרונות הילדות שלה, על האופן שבו למדה מאביה שאין רגע שלא מתאים לרכך אותו באמצעות מבט קורץ. ודיברנו גם על הומור בחדר הטיפולים. על האופן שבו הומור מחבר בין אנשים, והופך אותם לרגע לבעלי ברית של הבנה, שותפים לרגע של הסתודדות פרטית מול המציאות 

פרופסור מירב רוט היא פסיכולוגית, פסיכואנליטיקאית סופרת ומומחית לטראומה. בחייה האישיים היא מכירה את החוויה של טראומה פתאומית, של בולען כזה השומט  את הקרקע מתחת לחיי המשפחה. כשהייתה בת 18 נהרגה אחותה הבכורה מיכל, בתאונת דרכים. האובדן המשפחתי הנורא,היה למעשה בית-הספר שלה להתמודדות עם טראומה ועיצב לא רק את חייה האישיים אלא גם את השליחות המקצועית שלה. מאז ה-7 באוקטובר מרב עסוקה בלווי,טיפול ותמיכה במאות נפגעים, אנשים שאיבדו את היקר מכל, משפחות חטופים, מפונים, וגם אנשי מקצוע המלווים אותם. היא יודעת לעמוד עם הנפגעים על סף התהום ולעזור להם להאמין שימצא להם סולם, משהו שיעזור להם לטפס למעלה על החבל של הדחף לחיות, משהו שיעזור להם לדבוק בחיים ולא לסגת אל ה"מוות הנפשי" שהטראומה מושכת אליו. בימים אלה יוצא לאור ספרה החדש -"מלחמות יצרים בספרות העולם ועל ספת הפסיכואנליזה" במרכז הספר מירב משרטטת את קוי המתאר של כמה מהמאבקים היסודיים המתחוללים בתוך נפש האדם. כמו למשל המאבק בין הדחף לחיות, לבין הרצון למות במצבים מסוימים. בשיחה מלב אל לב אנחנו צוללות לסיפור חייה האישי והמקצועי, לזכרונות הילדות שלה בבית בו גדלה, בבית שבו כולם כתבו, וגם קראו זה את כתביו של זה, בית שבו ארוחת הצהרים כללה קציצות ואורז וגם דף ועט ומשחקי מילים וריצה הלוך ושוב לאנציקלופדיה. שיחה על המתנות הנפשיות שקיבלה מאימה הסופרת שולמית לפיד, ומאביה העיתונאי הסופר והפוליטיקאי טומי לפיד' ומהקשר הקרוב והמיוחד שלה עם אחיה, יאיר לפיד. שיחה על תפקיד ותפקוד, על "אמונה שיש בה עשייה", על אופטימיות ועל האפשרות לבחור בחיים למרות ובנוכחות משברים נוראיים   

רבים מאתנו חוו בחודשים האחרונים, מאז ארועי ה7 באוקטובר, רגעים של פחד מצמית. וזה ממשיך - כל אזעקה, כל "הותר לפרסום", כל נוטיפיקציה שקיבלנו בynet, הכל מעורר ללא הרף את מנגנון תגובת הפחד בגוף ובנפש שלנו. קשה לחיות עם כל כך הרבה פחד באוויר, אבל בפרק הנוכחי - ננסה להתיידד קצת עם הרגש הבסיסי הזה, להבין למה פחד הוא רגש חשוב, הישרדותי, מציל חיים לפעמים. נשרטט את ההבדל בין פחד לבין חרדה. נבין מדוע פחד עשוי להיות מדריך טוב ברגעים מסויימים, אבל חרדה - היא זו שממררת את חיינו ומצמצמת אותנו.  האורחת שלי, ד"ר קרן בן יצחק, היא חוקרת מוח העוסקת ברגשות, במיוחד בשאלה - מדוע חשוב להרגיש? היא גם פסיכותרפיסטית שמטפלת באנשים המתמודדים עם חרדות ופוביות. היא עצמה הגיעה לתחום של חקר המוח אחרי אירוע מסכן חיים שעברה כשהיתה בשנות ה-20 לחייה ונקלעה לשוד מזוין.  האירוע ההוא הותיר אותה עם חוויה של פוסט טראומה, כזו שהיו לה תסמינים יומיומיים למשך שנה, ואלה שלחו אותה למסע של למידה מקצועית ואישית - על מנת לעזור לעצמה להחלים, ובהמשך גם לרבים רבים אחרים.  בשיחה מעודדת, שתנסוך בכם אומץ, נצייד אתכם גם במחשבות וכלים שיעזרו לכם - לא לפחד מהפחד לאתר של שירלי יובל-יאיר- https://shirley-yuval.com/ לפרטים על סדנת "פסיכולוגיה חיובית בימים קשים" -https://tinyurl.com/ywwdcarw