יום הזיכרון לשואה ולגבורה בגלי צה"ל

ביום הולדתו העשירי של זאב ארנון, בחודש מארס 1944, בעודו צועד לעבר ביתו בבודפשט שבהונגריה הבחין לראשונה בשיירה של הצבא הגרמני. זה היה האות לימים רבים של אימה ופחד שתמו רק עם הכיבוש הסובייטי את העיר כעבור כשנה. אבל אחד הזכרונות שזאב נושא עימו מאותה תקופה היה דווקא אחרי סיום המלחמה, כאשר שלטונות המנדט הבריטי גירשו את נוסעי ספינת המעפילים שבה הפליג לארץ למחנות בגרמניה. התנאים שם, הוא מספר, החזירו את העולים לסיוטי מחנות הריכוז, שאותם הצליחו לשרוד. סמל שיר לרון מביאה את סיפורו.  

במסגרת פרויקט "בקולם" בשיתוף יד ושם, חיילי גלי צה"ל נפגשו עם ניצולי שואה ושמעו את סיפורם. אחת מהם היא מרים בטי סימון דובי חזן, שנולדה במרתף בלב אמסטרדם, ללא רופא, חודשיים לפני סיום מלחמת העולם השנייה. האנטישמיות וזוועות השואה חדרו את המסתור ואת רחם אמא של מרים הקטנה, והותירו בילדה הקטנה חותם שמלווה אותה עד היום.אחרי שבמשך שנים הדחיקה את הילדות בהולנד ואת המלחמה, היא גדלה להיות להיסטוריונית, שהקדישה שנים ארוכות למחקר מעמיק על החברה ההולנדית, וחקר שואת יהדות הולנד. כשהיא מצוידת בנתונים ובעובדות, היא ממשיכה במשימת חיה, לשבור את המיתוס על שואת יהודי הולנד, ולהוציא את האמת לאור. כתבתה של סמל לינוי אלנר

רַק בְּגִיל שְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ הֵחֵל יִשְׂרָאֵל דנסקי לִלְמֹד אֶת עֲבָרוֹ מֵחָדָשׁ. דְּבָרִים טְרָאוֹמָטִיִּים נוֹהֲגִים לִשְׁכֹּחַ וְאוּלַי טוֹב שֶׁכָּךְ, הוּא אוֹמֵר. רַק אָז, כְּשֶׁפָּגַשׁ לְגַמְרֵי בְּאַקְרַאי אֶת הַגַּנֶּנֶת שֶׁהֶחְבִּיאָה אוֹתוֹ אֵי שָׁם בִּשְׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם, הִקְשִׁיב לִדְבָרֶיהָ בְּפֶה פָּעוּר. אֶת סִפּוּרוֹ שָׁמַע סֵמֶל לְיַעַד פּוֹסְטְלָנִיק

לֹא פַּעַם סוֹנְיָה פֵּרְל בַּת הַתִּשְׁעִים וְחָמֵשׁ נִצְּבָה מוּל הַמָּוֶת, וְיָכְלָה לוֹ. מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ יִשְּׁרָה סוֹנְיָה מַבָּט אֶל עֵבֶר עֵינָיו הָאַכְזָרִיּוּת שֶׁל יוֹזֶף מִנִּגְלֶה, שֶׁחָרַץ גּוֹרָלוֹת בְּהֶנֵּף יָד. לַמְרוֹת שֶׁ"אֱלוֹהִים לֹא נָתַן לוֹ לָקַחַת אוֹתִי", הִיא מְסַפֶּרֶת, מַבָּטוֹ הַמְּשַׁתֵּק חָקוּק בָּהּ עַד הַיּוֹם. בְּעוֹדָהּ מְסַפֶּרֶת אֶת סִפּוּרָהּ, הִיא מַבִּיטָה בְּגַעְגּוּעַ עַל הַטַּבַּעַת הַזְּהֻבָּה שֶׁהִיא עוֹנֶדֶת עַל הָאֶצְבַּע, הַטַּבַּעַת שֶׁהָיְתָה שַׁיֶּכֶת לְאֵימָה, שֶׁלֹּא שָׂרְדָה. סַמָּל יוֹאָב לֵוִי מֵבִיא אֶת עֵדוּתָהּ.

מדוע החברות שלי זורקות עליי בוץ? שאלה בתמימות גרטי ברטפלד בת הארבע, את אמה, כשחזרה יום אחד הביתה, בזמן שהמשפחה התגוררה בצ'רנוביץ, כיום באוקראינה. זה מפני שאת יהודייה, ענתה לה אמה. מאותו רגע לא היה צריך להסביר דבר לגרטי הקטנה, שהתבגרה בן רגע. החל מהילדות מלאת הרעב והמחלות בגטו ועד האקציה הגורלית - גרטי ברטפלד מספרת את סיפורה לנכדתה, סמל אלה נחום.

תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים הֶעֱבִירָה דָּסִי מֵאִיר בְּEבּוּנְקֶר חָשׁוּךְ וּUמַחְנִיק מִתַּחַת לַגֵּטוֹ בְּפּוֹלִין, מוּצֶפֶת גַּעְגּוּעִים לַהוֹרִים שֶׁאִבְּדָה. הָאוֹר הַיָּחִיד שֶׁפָּרַץ אֶת הָאֲפֵלָה הָיָה הַסִּפּוּרִים שֶׁבָּדְתָה בְּמוֹחָהּ אֲשֶׁר יָצְרוּ מְצִיאוּת חִלּוּפִית שֶׁבָּהּ הִיא הַגִּבּוֹרָה הַשּׂוֹרֶדֶת. בְּסוֹף הַמִּלְחָמָה בִּמְקוֹם לִפֹּל לַתְּהוֹם הִכְּתָה שָׁרָשִׁים אֵיתָנִים בָּאָרֶץ. אֲבָל הַשָּׁרָשִׁים הַחֲדָשִׁים לֹא יְכוֹלִים לְהַחֲיוֹת אֶת אֵלֶּה שֶׁנֶּעֶקְרוּ, וְלַמְרוֹת שֶׁהָיְתָה לָאֵם וְלַסָּבְתָא, בְּגִיל תִּשְׁעִים וּUשְׁתַּיִם דָּסִי עֲדַיִן מְקַנְּאָה בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הוֹרִים, וְUכְּמֵהָה לִפְגֹּשׁ וְלוּ לְרֶגַע אֶחָד אֶת אִמָּא. סַמָּל רִאשׁוֹן עָמִית לֵוִי מְבִיאָה אֶת סִפּוּרָהּ: 

דורה חיימוביץ' בת השש צועדת עם שני הוריה בשלג שמגיע עד מעל לברכיים. בדרך מפולין להונגריה היא מאבדת את אביה שנורה למוות לנגד עיניה כי לא היה בידו מספיק כסף כדי לשחד את פקידי הגבול. אמה נלקחת לאושוויץ משם לא שבה, ודורה מוסתרת במנזר עד סוף המלחמה. כשהיא עולה לארץ ומתחנכת בקיבוץ, היא יכולה רק לקנא בילדים המבלים עם הוריהם בשעות אחר הצהריים. לה אין עם מי לבלות. את סיפורה מביא סמל יותם ורשבסקי מרקין.

גּוֹרַל הַיְּהוּדִים שֶׁהוּבְאוּ לְמַחֲנֵה טְרַנְסְנִיסְטְרִיָּה שֶׁבְּרוֹמַנְיָה הָיָה יָדוּעַ מֵרֹאשׁ, כִּמְעַט שֶׁלֹּא הָיָה סִכּוּי לְהִנָּצֵל. אֲבָל הַיֶּלֶד חַיִּים אַדִּירֵי הִבִּיט תָּמִיד בַּשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים וְיָדַע שֶׁיַּעֲבֹר אֶת הַתֹּפֶת. עָלָיו לְהַחְזִיק מַעֲמָד רַק עוֹד קְצָת. וְאָכֵן כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים, הַהוֹרִים זִיסַע וּמָלְכוּ וְאַרְבַּעַת יַלְדֵיהֶם, שָׂרְדוּ אֶת הַתֹּפֶת. הֵם עָלוּ אַרְצָה וְהַיֶּלֶד שֶׁשָּׂרַד אֶת הַמָּקוֹם שֶׁכֻּנָּה מַמְלֶכֶת הַמָּוֶת הָפַךְ לְאֶחָד מִמְּקִימֵי הַכּוּר הַגַּרְעִינִי בְּדִימוֹנָה. סֵמֶל שָׁקֵד סֶלַע מְבִיאָה אֶת סִפּוּרוֹ:

הפחד, מספר משה קרבץ KRAVETZ, יליד קובנה שבליטא, ליווה אותו לכל אורך תקופת השואה. פחד לעזוב את הבית, פחד להיפרד מאביו ולברוח מהגטו, פחד לקפוץ מהרכבת שהובילה לאושוויץ. משה היה חלק מקבוצה של מאה ושלושים יתומים שהצליחה בדרך מופלאה לשרוד את הסלקציה הראשונה במחנה ההשמדה. על כך סיפר לסמל שקד משעל שפגש אותו. משה הלך לעולמו במהלך הכנת הכתבה. יהי זכרו ברוך.

בִּשְׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שְׁלוֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ, כְּשֶׁפְּלִיטִים יְהוּדִים מִגֶּרְמַנְיָה הֵחֵלּוּ לְהַגֵּר לְהוֹלַנְד, חַנָּה קוֹפֶּנְהָגֶן בַּת הַשְּׁמוֹנֶה, לֹא הֶאֱמִינָה שֶׁתּוֹךְ שָׁנִים סְפוּרוֹת הָאֵימָה תִּפְגֹּשׁ גַּם אוֹתָהּ וְאֶת מִשְׁפַּחְתָּהּ. כְּשֶׁנִּפְגְּשָׁה עִם סֵמֶל שִׁיר בִּיטוֹן, יוֹם לְאַחַר שִׁחְרוּרָם מִשְּׁבִי הַחַמַאס שֶׁל אוֹהֵד בֶּן עַמִּי, אֵלִי שַׁרְעַבִּי וְאוֹר לֵוִי, חַנָּה בַּת הַמֵּאָה תָּהֲתָה, אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהַמַּרְאוֹת הָאֵלּוּ, שֶׁהִזְכִּירוּ לָהּ אֶת הַמּוּזֶלְמָנִים בְּמַחֲנוֹת הָרִכּוּז, חוֹזְרִים עַל עַצְמָם, גַּם אַחֲרֵי שְׁמוֹנִים שָׁנָה?