כאשר התחלתי את הפרוייקט, בתקופת הקורונה, ראיתי לנגד עיני שיחות אישיות עם מדעניות ומדענים שמטרתן לא רק לחשוף פרקים מרתקים במדעי הטבע, המדעים המדוייקים, מדעי הרוח ומדעי החברה, אלא גם להציג חוקרות וחוקרים שפועלים בישראל במרחב המרתק והחיוני הזה של התרבות האנושית. וגם, קיוויתי שאוסיף מעט נחמה במהלך שנים קשות בעולם ובארץ. בעת כתיבת הדברים, השנים הקשות טרם הסתיימו, ואף כי הנגיפים נראים כנכנעים לידע האנושי, בישראל התעצם מאבק על שימור הדמוקרטיה הליברלית ועתיד החברה, שמידת ההערכה לעולם הידע מהווה בו מרכיב חשוב
תכננתי לדגום בסבב ראשון של הפרוייקט כ-30 מדענים ומדעניות מכל מרחב האקדמיה והמחקר בישראל. משהגעתי עכשיו לפרק ה-31, ניתנה לי הזדמנות - שלא תוכננה מראש - לקיים שיחה על עבודתי שלי, בזכותה של אחת המדעניות הבכירות בישראל שאני מעריך מאוד, הלא היא פרופסור נירה ליברמן, פסיכולוגית חברתית מאוניברסיטת תל-אביב. בעתיד אקיים שיחה עם נירה שהמוקד שלה יהיה העבודה המקורית והמרשימה שלה וחייה היא, אבל בפרק הזה, באורח חריג, נירה היא בת-השיח השואלת אותי והנושא הוא המדע ומהלך החיים שלי. ההזדמנות לכך הייתה סידרה של ראיונות מצולמים עם חברים שמארגנת האקדמיה הלאומית למדעים, שהן נירה והן אני חברים בה, ושניתן למצוא אותה באתר האקדמיה. ברשותן של האקדמיה ונירה עיבדתי את השיחה לפודקסט הזה. אנחנו משוחחים על מהו זיכרון, וכמה הוא מדוייק ולמה הוא לא, ומהו מהלך חייו, וכמה מתוכו שאנחנו חושבים שהוא שלנו הוא באמת שלנו, וכמה קל לשנות זיכרונם של פרטים ואוכלוסיות, וכמה מן הזיכרון נישא בכלל בסביבה ולא במוחנו, וגם מהן התכונות הנדרשות מאיש .מדע, וגם איך הגעתי לכל זה, ומה עניין אותי פעם והיום, ועוד