על הדרך | שיחות עם טובי פולק

אם יש מישהו שמבין דבר או שניים באסטרטגיה, קביעת מטרות, חתירה להשגתן וניהול מו"מ הוא מוטי קריסטל. הוא היה שם בהרבה מאוד צמתים, עמוק בחדרים הסגורים. לקראת יום השנה לקטסטרופת ה-7 באוקטובר, שיחה על הכאוס הצבאי-פוליטי-מדיני (וגם החברתי) שאליו מובילה ממשלת ישראל ובעיקר בנימין נתניהו; על האתגרים בכל החזיתות (השיחה הוקלטה בבוקר היום שבו ישראל הותקפה בטילים בליסטיים מאיראן); על הדומה והשונה שבין משברי השבויים, חטופים ובני ערובה בעבר מול המצב הקשה והסבוך היום (בין השאר, קריסטל היה מעורב במו"מ לשחרור גלעד שליט והשתתף בסדרת הדוקו "שבויים"). הוא לא בהכרח מסכים עם הקביעה שנתניהו אינו מעוניין בהחזרת שבויים חיים, אבל מודה שהאינטרסים האישיים והפוליטיים שלו גוברים על השיקולים האחרים. ולמרות הכל, הוא בכל זאת אופטימי ומאמין שנוכל לבנות מחדש את המדינה וההחברה הישראלית. מוזמנים לשיחה נוספת שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

רגע לפני ראש השנה, שבאופן מצמרר יתחבר בהפרש של ימים ספורים ליום השנה לקטסטרופה של השבעה באוקטובר - שיחה נוספת עם הפילוסוף פרופ' אבי שגיא. על המאבק היומיומי מול הרוע, ההפקרה, השנאה, האלימות וההתעמרות. על מהותו של הייאוש וחשיבותה של התקווה. שגיא מציע להביט בחצי הכוס המלאה - אבל עד כמה מלא החצי הזה? להתמקד במאבק, כל אחד על-פי יכולתו; לעשות טוב ככל שרק אפשר; להשתדל לשוחח ולנסות להשפיע; לזכור את ההתגייסות האזרחית והחברתית המדהימה, חסרת התקדים, שהחליפה את הממשלה בימים השחורים לפני שנה; ולהשתדל לנתק את המעשה האזרחי הנשגב מהפוליטיקה הירודה. חובה על כולנו לנסות, למרות שההצלחה אינה מובטחת. מוזמנים לעוד שיחה שהוקלטה באולפן "הרצאות מהכורסא" | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מאז שהוקמה בשלהי שנות ה-90, פועלת מועצת הכפרים הלא מוכרים בנגב למען הכרה ממשלתית רשמית בכפרים הבדואים ברחבי הנגב. בשיחה עם מנכ"לית המועצה, ד"ר יעלה רענן והיו"ר עטייה אלאעסם, נפרס עוול שנמשך לאורך כל שנות המדינה. המועצה פועלת לעידוד תכנון אזורי של הכפרים ושימוש בקרקע כמקור פרנסה, שימור מסורות, חיזוק היכולות הכלכליות של התושבים, קבלת שירותים ממשלתיים, ביטול הריסת בתים וצמצום מדיניות הפקעת קרקעות. לעוול והקיפוח סיבות רבות - מוסדיות, ממשלתיות ופוליטיות - אבל בכל מקרה המציאות היא עגומה: מדובר בכ-110 אלף אזרחים ישראלים בעלי זכויות (לכאורה) שבפועל סובלים מהתעמרות מתמדת של מוסדות המדינה, אזרחים שמחויבים בכל החובות אבל בפועל נטולי זכויות. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן "הרצאות מהכורסא" | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות שנדמה שהאינטרנט נמצא בחיינו מאז ומעולם - ואיתו העיתונות הדיגיטלית, אתרי החדשות ואפילו הרשתות החברתיות - בפועל מדובר בעידן שהחל לא ממש מזמן. השיחה השנייה עם ניב ליליאן, הכתב הטכנולוגי של וואלה, עוסקת בעיתונות שהחלה לעבור לרשת מתישהו במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת (בעולם) ועל סף שנות האלפיים (בישראל); בהמשך, בשלהי העשור הראשון של שנות האלפיים, פרצו לחיינו גוגל, פייסבוק, טוויטר, יוטיוב ושאר מוקדי תשומת הלב הדיגיטליים ודחקו את מקומן של המדיות המסורתיות. וכך הפרינט (ובמידה רבה גם השידור המסורתי) הלך וגווע עם המעבר המסיבי של העיתונות לרשת, תהליך שהלך והתגבר בעשרים השנים האחרונות. הבשורה הייתה אדירה אבל גם בעייתית: הצפת המידע, המחיר העצום של התוכן החינמי, הרמה הנמוכה, השטחיות, התחרות והרצון לראשוניות בכל מחיר גם במחיר בדיקה בסיסית של העובדות ועד לפייק-ניוז הפלילי של ימינו והבשורה החדשה המאיימת: הבינה המלאכותית | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

העימות הראשון בין הנשיא ביידן לנשיא לשעבר טראמפ היה קטסטרופלי ובפועל הביא לפרישתו של ביידן מהמירוץ. ולמרות ההתלהבות הראשונית מהמועמדת הדמוקרטית, סגנית הנשיא קמלה האריס - במפלגה הדמוקרטית הגיעו לעימות הראשון של האריס מול טראמפ עם הרבה חששות. ציפי שמילוביץ' צפתה בעימות בביתה במזרח ארה"ב וגבע קרא-עוז בתל-אביב, ושניהם מסכימים עם הנרטיב הכללי: האריס הוציאה את טראמפ משיווי משקל ובפועל ניצחה בעימות. אולי זה לא היה נוק-אאוט מהדהד, אבל בוודאי ניצחון בנקודות ובכל הנקודות. האם זה יזיז את הבוחרים מהשוויון הנוכחי בסקרים? מוקדם לדעת. אבל בעוד שברור שטראמפ ימצה את האלקטורט שלו, להאריס עוד יש לאן לעלות. וגם טיילור סוויפט תרמה את החלק שלה, שעדיין מוקדם לשער את ממדיו. ועכשיו הקמפיין יתחיל באמת | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

על הסדרה "שבויים" (יצירה שנוצרה בהמשך לסדרה "לבנון") החלו היוצרים לעבוד לפני כמה וכמה שנים, הרבה לפני המחדל הנוראי של ה-7 באוקטובר, שבפועל הפך את הסדרה למשהו שאפילו הוגיה לא העלו בדעתם שתהיה. וכך היוצרים - כותב ועורך התוכן איתי לנדסברג-נבו, הבמאי דוקי דרור, המפיקה ליאת קמאי-אשד ורבים אחרים - נאלצו להשלים את הסדרה (שודרה בשבוע האחרון בתאגיד השידור הציבורי כאן 11) עם מראות ומוראות הפצע הפתוח של השנה האחרונה, חטופי השבעה באוקטובר. השיחה עם איתי לנדסברג-נבו נוגעת בדילמת השבויים שנהפכה לטרגדיית החטופים, מראשית שנות המדינה ועד עצם היום הזה. ולראשונה, השיחה הזו והפודקאסט בכלל מוקלטים באולפן "הרצאות מהכורסא", במסגרת שת"פ חדש בין "הרצאות מהכורסא" ל"על הדרך" | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

קשה מאוד לסדוק את האופטימיות הכרונית של גרשון בסקין, אבל סוף השבוע האחרון סדק גם את הנפש שלו. רצח החטופים אחרי אירוע הקבינט על ציר פילדלפי ומופע השקפים בהמשך, הביאו את בסקין למסקנה שנתניהו לא מוכן להגיע לשום עסקה בשום מחיר, כולל מות החטופים. ועדיין, הוא לא נואש מהסיכוי לשכנע חברים בקואליציית נתניהו שלא מדובר על משטר דיקטטורי והם חייבים להשמיע את קולם. הוא מציג מתווה לעסקה כוללת של סיום מוחלט של המלחמה, נסיגה כוללת של ישראל מכל תחומי הרצועה ובמקביל שחרור כל החטופים - החיים והמתים. לדבריו, חמאס מוכן ללכת לעסקה כזו, רק שבישראל אין עם מי לדבר. ואגב כך שוחחנו גם על ההיסטוריה של חילוץ בני ערובה, עסקאות שהיו לשחרור שבויים וחטופים, הטכניקה, ההתלבטויות והמחירים, בעקבות הסדרה "שבויים" שבה הוא משתתף | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הפרק הזה עם ערן עציון - מי שהיה סגן ראש המל"ל והממונה על תהליכי התכנון האסטרטגי במשרד החוץ - הוקלט שעות ספורות לפני שהבשורות השחורות החלו לזרום מעזה. כהרגלו, עציון אינו מוכן להיכנע למצב הרוח הכללי הקודר. למרות שהוא מבין את המצב לאשורו וחשוף למידע קשה ומטריד אפילו יותר מרובנו, הוא מקווה שעדיין יש מוצא. שהבחירות בארה"ב לא ישתקו את ממשל ביידן ובסופו של דבר הם יכפו על הצדדים  הסדר; שנתניהו, להטוטן ציני וחסר רגשות ככל שיהיה, מחזיק יותר מדי כדורים באוויר; שהמצב מגיע לנקודת רתיחה שתיאלץ את הממשלה (את נתניה) ללכת על עסקה; כי האפשרות האחרת, הפקרת שארית החטופים החיים למותם בייסורים והידרדרות ביטחונית עד לסף מלחמה אזורית כוללת - תהיה גרועה הרבה יותר גם עבורו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

קצת יותר מחודש אחרי שהנשיא ביידן פינה לה את הדרך, הגיעה קמלה האריס לוועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו כמועמדת יחידה, רהוטה, משופשפת, כמעט מלהיבה, מועמדת בקונצנזוס. ציפי שמילוביץ' סיקרה את הוועידה עבור ידיעות אחרונות וחזרה עם חיוך. זה כמובן לא אומר שניצחונה של האריס מובטח - רחוק מזה - אבל אי-אפשר היה להחמיץ את הרוח הטובה: ההתלהבות, האחדות, הפתיחות ובעיקר התקווה - דברים שאמריקה כמעט שכחה שאפשריים. הוועידה תקתקה היטב, הנאומים היו נפלאים, הדוברים והפאנלים עסקו בדברים הנכונים וכבר היום - קצת יותר מחודשיים לפני יום הבחירות - נסגר הפער המפחיד שטראמפ פתח על ביידן. האם הטרנד יימשך? האם יש לשפויים של אמריקה סיכוי להציל את עצמם ואת העולם (ואותנו) מתסריט האימה? עדיין מוקדם לדעת. אבל אפשר לקוות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

שבועות ספורים אחרי שהנשיא ביידן הודיע על פרישתו מהמירוץ והעביר את הלפיד לסגניתו קמלה האריס, התברר שהמשחק התחיל מחדש. השיחה עם גבע קרא-עוז, שעוקב אחרי מערכת הבחירות מקרוב, חוזרת לנסיבות קריסת הקמפיין של ביידן, המעבר החלק (בדיעבד) למועמדתה של האריס, המבוכה בצד של טראמפ וההמראה של האריס כמועמדת מלהיבה שתוכל לתת פייט משמעותי ואולי גם - מי ישמע - אפילו להביס את טראמפ. הוועידה הדמוקרטית בשיקגו היה מופע מרהיב ומלהיב של אחדות, תקווה ושמחה, ופתאום קמלה האריס נראית כמועמדת מעולה, לגיטימית, מוערכת ובעיקר מתאימה. נסיקתה בסקרים מעוררת התפעלות, אבל חשוב לזכור שעד לרגע זה נרשמה חזרה לאותו התיקו מול טראמפ, כפי שהיה לפני ארבע ושמונה שנים. מצד שני, הבשורה הטובה היא שעדיין יש לה לאן לעלות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

חודשים ספורים אחרי כישלון מתקפת הנגד האוקראינית ובעיצומה של מלחמת התשה עקובה מדם שרוסיה מנהלת בשטח אוקראינה, הפתיעו הכוחות האוקראינים בפלישה עמוק לשטח רוסיה – מהלך שיצא לדרך ללא כל התראה מוקדמת ותפס את הרוסים לא מוכנים. יאיר נבות מעדכן במצב המלחמה, במחיר הכבד ששני הצדדים משלמים, בציפייה של פוטין לחזרת טראמפ לבית הלבן והחשש של זלנסקי מאותו תרחיש בדיוק. שנתיים וחצי אחרי הרחבת הפלישה הרוסית, סיום המלחמה אינו נראה באופק. ולמרות המחיר הכבד שמשלמים הרוסים, לא ברור כמה עוד יוכלו לספוג האוקראינים, מה גם שתמיכת המערב מתרופפת. ומכיוון שבלי המתיחות במזרח התיכון אי אפשר, עסקה השיחה גם באינטרסים הישנים-חדשים של רוסיה באזור, ובמעמדה בציר הרשע ובעיקר בקשרים הקרובים עם איראן | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אין כמו פער הגילאים והדורות להמחיש את המהפכה הטכנולוגית והדיגיטלית שאותה אנחנו חווים ועוברים בדורות האחרונים, לפעמים מבלי שבכלל נבין מה עובר עלינו ובאיזה קצב רצחני. ניב ליליאן, כתב הטכנולוגיה של וואלה (בעבר ישראל היום ו-וויינט), חי את התמורות האלה מאז שעמד על דעתו. השיחה איתו הולכת לאחור אל מעבדי התמלילים הראשונים, ראשית ימי האינטרנט, התפתחות הרשת הגלובלית והמעבר ההדרגתי - ובפועל מאוד מהיר - לחיים אונליין, עבודה, מסחר וקבלת שירות דיגיטלי מרחוק בכל תחומי החיים. ובהיותנו קודם כל עיתונאים וכותבים, השיחה הגיעה כמובן לתמורות שעבר המקצוע ולא רק באספקט הטכני שלו, אלא גם ובעיקר בצד של התוכן: הפייק ניוז, התוכן הבלתי מבוקר ולא מאומת, הקמפיינים הרעילים ועוד | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מעולם ישראל לא עמדה במצב כמו זה שבו היא מצויה בזמן הזה; מעולם לא הייתה הנהגה ישראלית שלא היה לה מושג מה בדיוק היא רוצה, למה היא מסוגלת ומה נכון לה לעשות. עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, לא מקבל את התזה שאיסמעיל הנייה שחוסל בטהרן היה המתון שבחבורה וגם לא היה זכאי לחסינות מפני פגיעה - אבל גם לא משוכנע בתבונה שבפגיעה בו דווקא על אדמה איראנית. הוא סבור שהסכנה הקרובה והמיידית למתקפה קשה עדיין קיימת וצפויה דווקא מהצד של חיזבאללה בצפון - ארגון שמחזיק בארסנל עצום ומגוון של כלי משחית, ומולו זמן ההתראה הוא אפסי. שיחה על מלחמה שסופה אינו נראה באופק, על מיסקלקולציה (של כל הצדדים) שעלולה להיות הרת אסון, על הפקרת החטופים ועשרות אלפי המפונים וגם על מצבו האמיתי של הצבא, מבצעית ומוסרית כאחד | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הפעם האחרונה שבה התארחה ציפי שמילוביץ' בפודקאסט הייתה רגע לפני שהנשיא ביידן הודיע על פרישתו  מהמירוץ. וכך, ברגע אחד - כל ההערכות, הניחושים והספקולציות נהפכו לרכבת הרים מפתיעה בעוצמתה, סחרחרת שהפכה את קמפיין הבחירות לנשיאות על פניו. זה לא שהאריס הפכה בן לילה את הקערה על פיה, אבל המירוץ לחלוטין נפתח מחדש. השבוע היא הודיעה על בחירתה במושל מינסוטה טים וולז כמועמד לסגן הנשיא/ה, אחרי שהעדיפה אותו על פני מי שנחשב המועמד המוביל, מושל פנסילבניה היהודי ג'וש שפירו. חשוב להדגיש: לא היה שום ממד של אנטישמיות או קשר לישראל בהחלטה להעדיף את וולז על פני שפירו. השיקול של האריס היה פוליטי לחלוטין, החלטה שהתקבלה משיקולי עלות-תועלת נטו. ולסיכום: האם אמריקה בשלה להעדיף אישה שחורה ויחסית צעירה, תובעת פלילית לשעבר - על פני גבר לבן, עשיר וקשיש, מטרידן וגם נאשם סדרתי ומורשע? עדיין מוקדם מאוד לדעת | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כשירון טן-ברינק, עורך טיים אאוט, תל-אביב מגיע לשיחה בפודקאסט, זה סימן שעוד מסמר ננעץ בארונה של העיתונות הישראלית. כי כזכור: בישראל יש (אולי) תקשורת - עיתונות כבר מזמן לא. השיחה עסקה בכותרות של השבועות האחרונים: סיפור בקבוק התבערה שהושלך לעבר ביתו של דודי ורטהיים, מבעלי השליטה בקשת (וחדשות 12), מעשה שכלל לא ברור אם הוא קשור לחברת החדשות ולהסתה נגדה. ההסתה אמנם משתוללת בערוצי ותחנות הימין ומגיעה ישירות מלשכת ראש הממשלה, ועדיין המעשה הקפיץ את הטאלנטים של חדשות 12 לטוויטר לזעוק נגד ההסתה שהובילה למעשה. ומשום מה, אף אחת מהתגובות לא לקחה אחריות על נירמול הפשיזם ומכונת הרעל וההסתה בידי אותה חברת חדשות, כולל הזמנתו לאולפן של ח"כ צבי סוכות, שעה קלה אחרי שפרץ באלימות לבסיס צה"ל. דיברנו גם על גורל חדשות 13 ומאבק העיתונאים נגד מינויה של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' למנכ"לית החברה והעיתונות הישראלית בכלל. שורה תחתונה? מוטב שלא תשאלו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ככל שמתארכת ומתמשכת המלחמה בדרום ובצפון, מלחמה שכבר עכשיו היא הארוכה מקום המדינה, מצטברות ומתגברות העדויות על ממדי ההשחתה. השיחה עם פרופ' אבי שגיא נוגעת בעצבים החשופים ביותר של הנפש האנושית בזמנים של מלחמה - לא כל שכן מלחמה שפרצה עם טבח אכזרי, ברברי וחסר רחמים באזרחים, בילדים, נשים וקשישים. אנחנו עמוק במלחמה שחושפת דילמות בלתי אפשריות של מוסר אנושי ואתיקה של לחימה; של מחיר האגרסיביות והדבקות במטרה כשהוא משולב ברגשות העמוקים ביותר של תגובה ונקמה; וגם הקושי בהקפדה על חוקי המלחמה והמוסר האנושי. ולא נשכח: ההפקרה הפושעת של ההנהגה. הפקרת החטופים, הפקרת המפונים, הפקרת האזרחים. וכמה מילים גם על הייאוש הבל יגונה והבלתי נמנע - ייאוש שממנה אפשר אולי יהיה להתחיל להיבנות מחדש | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי שנים שבהן כיהן כדיפלומט, יועץ מדיני בכיר, פרשן ומומחה ליחסים בינלאומיים, התמנה נדב תמיר למנכ"ל ארגון ג'יי סטריט ישראל. הארגון היהודי-אמריקני-ליברלי הוקם על-מנת לייצג ולתת מענה לדורות החדשים של יהודי ארה"ב, הצליח לחדור במידה מפתיעה ודי מהירה למארג היחסים שבין יהודי ארה"ב הליברלים למוקדי הכוח והפוליטיקה בוושינגטון. השיחה נקבעה מראש ויצא שהתקיימה שעות ספורות אחרי הודעתו הדרמטית של ביידן, אז מטבע הדברים החלק הראשון בשיחה עסק בהחלטתו של הנשיא, סיכוייה של סגניתו קמלה האריס מול האופנסיבה של טראמפ וההשלכות של הבחירות הקרובות על ארה"ב בכלל ויהודי ארה"ב בפרט. השיחה גם נגעה במתרחש בארץ, במשבר החריף שבו שרויה ישראל וכיצד כל אלה משליכים וישפיעו על הקשר של יהדות ארה"ב עם מדינת ישראל | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מבחינתו של ד"ר יואב גרובייס - פסיכולוג קליני, חוקר, כותב, מרצה, מפגין ומוחה - החלוקה של פעם בין שמאל וימין אינה רלוונטית עוד. בעיניו הקו החוצה הוא הגישה למוות. מבחינתו החברה מתחלקת בין אלה שמקדשים את המוות לבין מקדשי החיים. בין מקדשי ההרס למאמינים בבנייה, כי אסור להסכים לגישה שלפיה המוות משרת את החיים. שכמה שנקריב יותר הרוגים, מתים ונרצחים נקרב את הגאולה. הוא מציג נתונים מבהילים של יותר מ-40 אחוזי אזרחים ישראלים שחוו רמות שונות של דיכאון בחודשים שאחרי אוקטובר (נתון שהשתפר בחודשים האחרונים) ומדבר על תחושת הנטישה ואפילו הבגידה של המדינה באזרחיה, שסמכו עליה שהיא תתהיה שם עבורם והיא לא הייתה. שיחה שנפתחה בחלום מוזר אבל ריאלי להחריד והסתיימה בסוג של תקווה. סוג של | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

במהלך הקלטת הפרק, ברביעי בערב, החלו להתפרסם הידיעות על כך שהנשיא ביידן אמר בראיון שאם צוות רופאים יקבע שהוא לא כשיר הוא ישקול לפרוש מהמירוץ. בבוקר נודע שהוא נמצא חיובי לקורונה ובהמשך היום הגיעו עוד עדויות מביכות בעיות הזיכרון הקשות של הנשיא - מה שמגביר מאוד את העיסוק בפרישה אפשרית. בשיחה נוספת בסדרה לקראת הבחירות בנובמבר, סוקר גבע קרא-עוז את המגמות בסקרים (המבהילים); מנסה להסביר איך ייתכן שבוחרים סבירים (לכאורה) שוקלים לנטוש את ביידן ואולי לתמוך ביריבו; מציג את התסריטים האפשריים של פרישה שלו בזמן הקרוב והצבתה של סגניתו, קמלה האריס, כמועמדת המפלגה לנשיאות; וגם מספר על המועמד ה(אולי) מפתיע של טראמפ לשמש כסגנו במירוץ. בתמצית: המצב לא טוב ועלול להיות הרבה פחות טוב | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מי שהיה ראש הממשלה, ראש עיריית ירושלים ושר וח"כ באינספור כנסות וממשלות, אהוד אולמרט, התארח לשיחה בפודקאסט ביולי 2023 - לפני שנתיים בדיוק. אלה היו שלהי ימיה של ממשלת השינוי, התקווה הייתה שנתניהו - רגע לפני עוד בחירות שלא במועדן - לא יצליח לקבץ את 60 המנדטים המיוחלים ולחזור לראשות הממשלה. ואז הגיעו הבחירות של נובמבר ובתוך פחות מארבעה חודשים מאותה השיחה גרף נתניהו 64 מנדטים, הקים ממשלת ימין זוועתית והכריז מלחמת חורמה על המדינה, מוסדותיה ואזרחיה. עשרת חודשי המאבק נגד ההפיכה נהפכו בבוקר שחור אחד לאסון לאומי חסר התקדים שבו אנחנו שרויים עד היום. שיחה על הסיבות והנסיבות שהביאו אותנו לאסון אוקטובר (טיפשות, יהירות ושטחיות שלא ייאמנו); על הדרך היחידה ליציאה מהמצור (הסדר מדיני איזורי בגיבוי בינלאומי ואמריקני); ואזהרה מפני הפשעים שמתבצעים באחריות הממשלה וכמדיניות כמעט מוצהרת, דרך קבע, מעבר לקו הירוק - מדיניות ומעשים שיביאו את מדינת ישראל להאג | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מי שעוקב אחריו ברשתות החברתיות ומעל מסכי הטלוויזיה, יודע שאבנר (נרי) ירקוני הוא לא פרשן צמחוני ולא אחד שעושה חשבון. אחרי ששירת כטייס קרב בחיל האוויר, שימש כפרקליט פיקוד מרכז, היה חוקר תאונות וכיהן כראש מנהל התעופה האזרחית, ירקוני מנהל כיום משרד עו"ד שמתחמה בענייני תעופה והוא גם פרשן מבוקש בנושאי צבא בכלל וכמובן תעופה. השיחה איתו נודדת לאורך עשרות השנים מאז שהתגייס לחיל האוויר באמצע שנות ה-70, עוסקת בהיסטוריה הישראלית ובמלחמות, נוגעת בפוליטיקה בכלל ובהפיכה המשפטית-משטרית בפרט, באירועי המלחמה הנוכחית, באין מדיניות של ממשלת המחדל, בהיקף העצום של הקורבנות, הפקרת החטופים ונטישת חבלי ארץ שלמים. ובעיקר בשאלה איך מגיעים לבחירות בהקדם האפשרי ומסיימים את כהונתו הרת האסון של ראש הממשלה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

תוצאות הבחירות לסיבוב השני לאסיפה הלאומית בצרפת היו יום הכיפור של הסוקרים, שחזו כמעט פה אחד ניצחון מכריע לימין הקיצוני ומנהיגתו מרין לה-פן. דניאל שק, לשעבר שגריר ישראל בצרפת, מסביר לעומק את מה שבעצם קרה בין שני סיבובי הבחירות. ההצלחה המטאורית של לה-פן ומפלגת הימין הקיצוני (שבעבר הייתה מזוהה עם אביה שלוח הרסן) הרתיעה מאוד את כל הזרמים הפוליטיים בצרפת - מהשמאל הקיצוני דרך הסוציאליסטים ועד לקומוניסטים - ששילבו ידיים והתארגנו במשותף לחסימת הימין הקיצוני עד כדי דחיקתו למקום השלישי. ועכשיו תפוח האדמה הלוהט חוזר לידיו של הנשיא מקרון, שיתקשה לבחור ראש ממשלה שיוכל להקים קואליציה יציבה בלי הימין הקיצוני. כך או כך, המגמה מצביעה על סיכוייה המשתפרים של מרין לה-פן להיבחר לנשיאות בעוד שלוש שנים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הכתובת הייתה על הקיר, על כל הקירות, מזה תקופה די ארוכה. אולי עשור. העיתוי נקבע, פלוס מינוס, עוד לפני ה-7 באוקטובר ההוא (משפחה, עבודה, ילדים, בתי-ספר וכו') - אבל הפור נפל וקרן הבר ומשפחתה עוקרים בתחילת חודש אוגוסט לברלין. כמעט 90 שנה אחרי שסבה וסבתה נמלטו מגרמניה, משפחתה של קרן עושה את הדרך ההפוכה. האם זה מוקדם מדי? ואולי מאוחר מדי? האם בכלל אפשר לסמן את המועד החמקמק שהוא באמת הרגע האחרון? השיחה עם קרן לא קלה, בעיקר כי במידה רבה היא מסמלת את קיצה של התקווה. אחרי שנים ארוכות של שאיפה ופעולה בניסיון לקדם את השלום והשוויון, כנראה שזה כבר לא יקרה. לא כאן. ויש כמובן אלף ואחת סיבות נוספות. והעניין הוא שמשפחת הבר היא לא היחידה. אלפים רבים אחרים מתלבטים וטרודים באותה הדילמה בדיוק אבל לא כל אחד יכול לעשות את המעשה עצמו. שיחה עצובה אבל בלתי נמנעת | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בדיעבד קשה להבין את יוזמת הקמפיין של הנשיא ביידן לקיים את העימות הטלוויזיוני הראשון במועד כל-כך מוקדם (כבר בחודש יוני) - בעיקר לנוכח ההופעה האיומה שלו. ציפי שמילוביץ' צפתה בדקות הראשונות של העימות ותפסה את הראש. והיא לא הייתה לבד. זו הייתה התחושה בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית והליברלים באמריקה, רוב העולם המערבי המתון וגם אצלנו כאן. למרות שהתכונן לעימות במשך שבועות ארוכים, ביידן פשוט קפא על המסך. גילו ניכר בו, האיטיות, הבלבול, חוסר האונים כמעט. אז מה עכשיו? בכירי הפוליטיקאים והפרשנים פשוט מתחננים (בדמעות!) בפני ביידן שיפרוש מהמירוץ (רק הוא יוכל להחליט על כך) - רק שגם הם יודעים שפרישה כזו לא תבטיח להם דבר. ומכאן לשם, סיכויי טראמפ להיבחר מחדש מעולם לא נראו טוב יותר וזו בשורה רעה מאוד לארה"ב ולעולם כולו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מצד אחד, ללא התמיכה הגורפת והמסיבית של ארה"ב בישראל מאז ה-7 באוקטובר, לא היה לישראל שום סיכוי לנהל את המלחמה שאינה נגמרת מול מדינת החמאס הקיקיונית בגבולה הדרומי ולא כל שכן מול האיום מצפון ובעיקר ממזרח (ע"ע הסיוע המסיבי מול מתקפת הטילים והכטב"מים של איראן); מצד שני, ישראל (נתניהו) מחציפה פנים ונושכת את היד שמאכילה אותה ומזלזלת באינטרסים הגלובליים של האחות הגדולה. אפילו לאלון פנקס שמבין דבר או שניים באמריקה, בדיפלומטיה ובמדיניות, אין תשובה ברורה בשאלה שלא נשאלה: איך זה ייתכן? כיצד מוכנה המעצמה הכמעט יחידה בעולם שבעלת ברית (לא ממש) או בת חסות נסמכת (יותר משהיא מוכנה להודות בינה לבינה) - מדינה קטנה וכמעט זניחה בצד השני של העולם - לספוג פגיעה מתמשכת ומכוונת באינטרסים ובדימוי העולמי שלה. מנופי הלחץ שהממשל מנסה להפעיל על נתניהו נכשלים בזה אחר זה והשיא (הריק מתוכן) יגיע בחודש הבא בזירת הקונגרס בנאום הראווה המיותר (אם אכן ייצא לפועל) | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי שנים בעיתונות המקומית בצפון (רדיו, מקומונים, עיתונות עצמאית, כתבת הארץ בצפון) החליטה נעה שפיגל לעבור למגרש הארצי ולפני שלוש שנים מונתה לכתבת הפרלמנטרית של העיתון. היא נכנסה לתפקידה ערב השבעת ממשלת השינוי ומאז העולם התגלגל עלינו ועליה ברצף בלתי נתפס של רוחות שינוי לכאורה (ממשלת לפיד-בנט), רדיפות פוליטיות (אירועי סילמן-שיקלי ושות'), הפלת הממשלה ההיא, הבחירות שהעלו את ממשלת הזוועות, השנה של ההפיכה המשטרית, המלחמה שפרצה וכל מה שהיא הביאה בעקבותיה, היחס לקורבנות, היחס לחטופים ומשפחותיהם, הפקרת הדרום והצפון, הביזה חסרת הבושה ומה לא. שלוש שנים של שכרון חושים. שיחה על הציבור ונבחריו, על מה שקורה כשהמצלמות פועלות וגם כשהן כבויות, על המעטים שמבינים את שליחותם הציבורית והרבים שלא | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות שהסלטיקס היו הקבוצה הטובה ביותר בעונה הרגילה (18-64) ובפלייאוף (3-16) - עדיין היו כאלה שפקפקו בה. שיחת סיכום העונה עם ציפי שמילוביץ' סוקרת את סדרת הגמר (שבסופו של דבר הייתה חד צדדית למדי, למרות פציעתו של פורזינגיס) ועוסקת בעקרונות בניית הקבוצה מבוסטון; החתמת השחקנים הנכונים; התבגרותו של ג'ו מזולה - המאמן הכי מושמץ בשנתיים האחרונות; והניהול המופתי של ברד סטיבנס. וגם: המורשת של טייטום ובראון, התרומה האדירה של דרק ווייט, ג'רו הולידיי ואל הורפורד וגם על הצד המפסיד: ההווה והעתיד של לוקה דונצ'יץ', קיירי איירווינג והצוות המסייע. לסיכום: נכון שסדרת הגמר הייתה מעט מאכזבת, אבל הליגה עמוקה ועמוסה בכישרונות אדירים, והכוחות החדשים ישתלטו על הפרקט רגע אחרי שהדור הישן (לברון, קרי, דוראנט) יפנה את הבמה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ד"ר עוזי ארד, מי שהיה יועצו הקרוב של בנימין נתניהו, ראש המל"ל ובעבר ראש אגף המחקר במוסד, לא חוסך במילים כשהוא מתאר את הנזקים שנתניהו וממשלתו גורמים למדינת ישראל: מניסיון ההפיכה המשטרית להפקרות המדינית והחברתית ועד למחדל הבלתי נתפס של המלחמה הנוכחית. בשיחה בהשתתפות אסתי סגל הוא מדבר על מדדים שעל פיהם ניתן למדוד את הידרדרותה של ישראל בכל תחומי החיים: מהביטחון לכלכלה, מהמחקר למדע, מהחינוך לתרבות לאמנות ומעל הכל - המינויים האיומים והשחיתות האישית והציבורית. הוא מבקש לשים לב במיוחד לתופעת ההגירה ("ירידה") המתרחבת, בעיקר של כוחות איכותיים בחברה ועל הוצאה מסיבית מהארץ של הון, וטוען שהתופעות האלה מסכנות את עצם קיומה של המדינה, שע"פ מדדים בינלאומיים של גוף מחקרי שבודק דירוג מדינתי, נמצאת יחד עם אוקראינה בסכנת התפרקות ממשית. ועדיין, הוא מאמין שעוד לא עברנו את נקודת האל-חזור | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות שזו מגמה שנמשכת כבר לא מעט שנים, הבחירות לפרלמנט האירופי שהתקיימו בשבוע שעבר היו קריאת השכמה לכמה מהמדינות המובילות באיחוד. יאיר נבות מסביר את מבנה הפרלמנט האירופי, כיצד הוא מורכב; איך נבחרים נציגי המדינות וע"פ איזה מפתח, שמעיד על כוחן היחסי של המדינות שמרכיבות אותו -  מהגדולות והחזקות ביותר ועד לקטנות והזניחות יחסית; הטכניקה של הבחירות במדינות השונות וכיצד הן מרכיבות את הפרלמנט; על מפלגות הימין שהתחזקו - בעיקר בקרב נציגי צרפת, גרמניה ואוסטריה; ועל המשבר הפוליטי שהתרגש על צרפת עם החלטתו של הנשיא מקרון לפזר את האסיפה המכוננת ואולי (ע"פ דיווחים מסוימים) גם להוביל להתפטרותו מהנשיאות. ואי אפשר בלי דיווח על מצב המלחמה בין רוסיה לאוקראינה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

חמישה חודשים לפני שאזרחי ארה"ב יבחרו את הנשיא הבא שלהם, מערכת הבחירות הזו מסתמנת כאחת הגורליות אבל גם המוזרות, המסובכות והכי קשות לניבוי מזה שנות דור. אלה בחירות שבהן נשיא לשעבר מתמודד (שוב) נגד מי שניצח אותו בפעם הקודמת - מה שאומר שמי שייבחר בעצם יחזור לבית הלבן; ושוב מדובר בצמד המועמדים המבוגר אי פעם בהיסטוריה האמריקאית; וגם - לא ייאמן - הטוען מחדש לכתר הוא מי שרגע לפני הבחירות הורשע בפלילים ואפילו עלול לקבל זמן בכלא (למרות שברור שלא ייכלא); וכל זה קורה רק ארבע שנים אחרי שהוא (לכאורה) ניצח על ניסיון להפיכה אלימה בידי תומכיו המופקרים, ימים לפני השבעת מחליפו. גבע קרא-עוז סוקר ומנתח את הנתונים, הסקרים והמספרים; ציפי שמילוביץ' מנסה לשרטט את הנרטיבים. פרק ראשון בסדרה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

שיחה עם שולמית פרבר ושרון כהן על מרכיבי החברה הישראלית. על המאבק האזרחי לשוויון ושלום, החתירה להשגת שוויון הזדמנויות, על מאבקים חברתיים וכמובן - על פוליטיקה. שולמית פרבר, מתכנתת, מאיירת ופעילה חברתית, ממקימות האתר הפמיניסטי ״פוליטיקלי קוראת״ ויוצרת הקומיקס ״למה את חייבת להרוס״;  שרון כהן היא אשת במה והוראה, עוסקת ומלמדת תיאטרון ופרפורמנס ואחת המובילות של ״קולקטיב מזרחי אזרחי״, תנועה הוקמה על ידי פעילים מזרחיים שהיו שותפים לעתירה נגד חוק הלאום ועל רקע ההפיכה המשטרית. הקולקטיב קורא לשינוי משטרי בין הירדן לים באופן שמקדם דמוקרטיה מהותית, צדק חברתי ושלום. שיחה על מזרחיות כעמדה פוליטית, על מעמדות בחברה, על חלוקת עושר, על מוביליות חברתית ועל הקשר שבין עמדות פוליטיות למוצא, ביטחון כלכלי וביטחון בכלל | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

המנהיגים שהיו בטוחים שלישראל לא תהיה בעיה להתמודד בהצלחה במלחמה רב-חזיתית, נמצאים בימים אלה במצוקה רב-תחומית. בשיחה עם נווט הקרב בדימוס והחוקר היום עמר דנק, הוא מפרט את שלל מרכיבי הקושי והדילמות שעומדות בפני נתניהו וממשלתו בכל המישורים: בצד הצבאי הוא יתקשה להגיע להכרעה בדרום ובוודאי שלא לנטרל ולהעביר מן העולם את החמאס; וככל הנראה גם לא יצליח להביא להגליית סינוואר; והכי קשה עבורו: בסופו של דבר, ההסכם להפסקת אש ולשחרר החטופים  (שאלה גדולה) תתבצע מול חמאס, כי אין אף אחד אחר. וגם בצפון, גם אם תהיה הפסקת אש בשלב כלשהו (לא לפני שתושג רגיעה בדרום) - חיזבאללה יהיה שם גם ביום שאחרי. ועל הדרך נאלצת מדינת ישראל להתמודד עם מגבלות הכוח, הכסף, הצבא, הרס הדיפלומטיה ואובדן התמיכה הבינלאומית | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי כמעט שמונה חודשים מדממים; עמוק בכאוס החדש של רפיח וגם בזה הישן של צפון הרצועה; מול מערכת פוליטית שמטרפדת כל שביב של סיכוי לעסקה לשחרור חטופים שמשמעותה סיום המלחמה - נדמה שצמרת צה"ל נמצאת על פרשת דרכים. שיחה עם עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, על העובדה המדהימה שכל בכירי המערכת עדיין על מקומם; על התסכול מול הפקרת החטופים; על העומס הבלתי נסבל שנופל שוב ושוב על מגויסי המילואים; על חיילים צעירים שנשלחים לחזית אחרי הכשרה מינימלית; על ניצני האנרכיה בתוך הצבא, בעיות המשמעת, הביזוי והביזה, הקריאות לנקמה, הפרת פקודות בוטה וגם רשלנות לשמה. ובעיקר: על ההבנה המחלחלת שלא יהיה "ניצחון מוחלט" וששום דבר מבטיח לא מחכה לאף אחד ביום שאחרי | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ללא תכנון מוקדם ומבלי שהיה למישהו מושג כלשהו מה הולך לקרות ולאן כולנו הולכים, יצא שהפודקאסט "על הדרך" ליווה אותנו ואת מדינת ישראל בשלוש השנים המוטרפות, הקשות, המכוננות והמרות בתולדותיה. אם תרצו, בימים הקשים ביותר שידע העם היהודי (ובוודאי זה הישראלי) ב-80 השנים האחרונות. פרויקט צנוע שיצא לדרך בהיסוס ובזהירות בשלהי תקופת הקורונה; במקביל להשבעת ממשלת השינוי (שהבטיחה הרבה וקיימה מעט מדי); לאורך הקמפיין המופקר לפירוקה; משם לבחירות הנוראיות שהעלו את ממשלת הזוועות; לנאומו של לוין שהוציא את כולנו לרחובות למסע ארוך ומתיש של מאבק ומחאה חסר תקדים שנמשך עשרה חודשים. ואז הגיע ה-7 באוקטובר 2023 ואיתו החורבן. ובחודשים שחלפו מאז ועד לרגע זה נכתב סיפור ה"חורבן" - הרקוויאם למה ולמי שהיינו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

לפני מספר שבועות, כשנודע שבנימין נתניהו מקיים ההתייעצויות קדחתניות בדבר האפשרות שבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג יוציא נגדו צו מעצר, זה נראה כמו התקף פניקה והיסטריה שכה אופייני לאיש. עכשיו מסתבר שזה בהחלט עשוי לקרות ואפילו בקרוב. עו"ד שחר בן-מאיר חוזר ומפרט את ההבדלים שבין בתי הדין השונים השוכנים בהאג, מסביר את פרוצדורת צווי המעצר הבינלאומיים, מסביר על סמכויות בית הדין ועל  חובותיהן של המדינות החתומות על אמנת רומא שעל בסיסה פועל בית הדין הזה (ומזכיר את אלה שלא מכירות בו). ובתמצית: בלי קשר לרצחנות והפשעים החמורים בעליל של ראשי החמאס (שגם נגדם מתבצע הליך דומה), ברור בעליל שממשלת ישראל בכלל ונתניהו וגלנט בפרט הביאו עליהם את הצרה הזו: בהובלת המלחמה, באחריות הכוללת, בהצהרות המופקרות לאורך חודשי המלחמה הארוכים ובסירוב המתמשך להקל על האוכלוסייה הבלתי מעורבת | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בשנה האחרונה בכלל ומאז השבת ההיא באוקטובר, קשה החמיץ את הידע, המומחיות, שיקול הדעת ונועם ההליכות של נמרוד שפר, פרשן מבוקש ורהוט באולפני הטלוויזיה (בעיקר בחדשות 13). כאלוף (מיל'), טייס קרב שמילא שורה של תפקידים בכירים בחיל האוויר ובתעשייה האווירית, מציע שפר מבט רגוע ומפוכח על מהלכיה של מדינת ישראל, של הממשלה וגם של עמיתיו וממשיכיו בצבא. שיחה על היהירות הבלתי נתפסת שהביאה אותנו לאותה השבת; על ההתמכרות להפעלת כוח, שאין לה שום תוחלת צבאית ובעיקר לא מדינית; על אופן ניהול המלחמה אחרי השבועות הראשונים (מלחמה שאינה באמת מלחמה, שמנוהלת בידי הממשלה באופן מחפיר); על "המאפשרים" - בעיקר גנץ ואיזנקוט - שחייבים לצאת בדחיפות מהממשלה ולהוביל מהלך של בחירות בהקדם האפשרי (בעיקר על רקע קריאת התיגר לכאורה של שר הביטחון גלנט); ובעיקר על ההכרח לתכן ולהוביל את מדינת ישראל ליום שאחרי המלחמה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי שנות שירות ארוכות (בחטיבת המחקר באמ"ן ובמנהל האזרחי), סא"ל (מיל') אבי שלו קובע שישראל תקועה במלחמה בעזה (ובכלל) ללא שום אסטרטגיית יציאה. מצד אחד לא הוגדרו מטרות המלחמה ונקודות הסיום האפשריות ומצד שני ישראל הולכת ומסתבכת באחריות לחייהם, רווחתם, כלכלתם וחייהם של יותר מ-2 מיליון פלסטינים שמתגוררים ברצועה - האזור הצפוף ביותר בעולם. במקביל, דוחה הממשלה את כל היוזמות האמריקניות והבינלאומיות לסיום המלחמה, פתיחת מעברים לסיוע הומניטרי (נמל ימי, שדה תעופה, מעברים בטוחים עם שמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל) והעברת השלטון ברצועה לגורמים פלסטיניים ואזורים בגיבוי רב-לאומי. לדעת אבי שלו, הגיע הזמן למעשה דרמטי שינתק אחת ולתמיד את הקשר הגורדי שבין עזה לישראל | לקמפיין התמיכה בפודקאסט הספר "יומן אל-קאסמי שכתב אבי שלו (בעברית) הגרסה באנגלית מאמר (באנגלית) על היום שאחרי בעזה

בכל מאבק ומחאה יש את אלה שמובילים ואת האחרים שמצקצקים; אלה שיוצאים שוב ושוב מהאזור הבטוח והבית הנוח ואת האחרים שנמנעים. ד"ר יולנדה יבור, תושבת אור עקיבא ומוחה מתמידה ועיקשת במוקד קיסריה, בהחלט שייכת לזן הראשון. וזו גם דעתה של המשטרה, שזיהתה אותה בתור מי שמובילה את השיירה ועוצרת אותה שוב ושוב (ושוב). בשיחה איתה ועם שותפתה ל"מוקד קיסריה" אורלי מור ועם אסתי סגל, שמקבלת ומרכזת וחושפת את כל מוקדי וקבוצות המאבק, אפשר ללמוד מה באמת מפריע למשפחת הנאשם, כיצד היא מפעילה את המשטרה, איך זה עובד בפועל ועד כמה זה אפקטיבי ובעיקר: מה נשאר, אם בכלל, מהדמוקרטיה הישראלית. ולא שכחנו להזכיר את העבודה המופלאה של חברות וחברי מערך עוטף העצורים שעושים עבודת קודש ממש | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בעקבות השיחה עם מי שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון, בוגי יעלון, שקרא לסגירת המכינה הצבאית בעלי - חזר הפודקאסט לפילוסוף, פרופ' אבי שגיא. שגיא מכיר היטב את התופעה אבל טוען שחברה דמוקרטית, ליברלית ופלורליסטית מחויבת לשמור על זכותם של כל הזרמים ומנהיגיהם להביע את דעותיהם, גם אם הן חשוכות ומקוממות (היחס לנשים במרחב הציבורי ובצבא, איסור על שירת נשים בצבא ובכלל, אפליית ודחיית הומוסקסואלים ועוד). מצד שני, כמי שהיה ממנסחי "רוח צה"ל", הוא מטיל על הפיקוד הבכיר את האחריות על המגמות המשיחיות בצבא, מאפייני הנקמה במלחמה, הפגיעה בחפים מפשע, הביזה, מעורבות הרבנים הצבאים והמשמעת הרופפת. ועדיין הוא עומד על שלו: כל זמן שאין חשש ממשי לנזק ישיר ומיידי - חובה לשמור על חופש הביטוי של כל הזרמים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בשיחה שעשתה גלים במערכת הפוליטית והתקשורתית, התבטא משה בוגי יעלון נגד המכינה הקדם-צבאית "בני דוד" שבעלי (יעלון קרא לסגור את המכינה בתגובה לשאלה על המגמות המשיחיות שמוליכות אותנו במלחמה הנוכחית ועל השקפת העולם וההתבטאויות של ראשיה). עו"ד יאיר נהוראי, מחבר הספר "המהפכה השלישית", סוקר את תולדות הזרם המשיחי שצמח בישראל על בסיס משנתו של הרב קוק, התנחל במוסדות השלטון (שרידי המפד"ל ההיסטורית, פורום קהלת, בנט, שקד ויורשיהם) ובעיקר בשדרות הפיקוד בצבא, וקובע שהזרם הזה - שהיום רואה עצמו "הציונות הדתית" (החדשה?) - היא בעצם הכת המשיחית והזרם שמוליכים את כולנו באף. במידה רבה, זו מלחמתו של שבט יהודה בישראליות כולה. בפועל ובאופן מעשי, קובע נהוראי, חסידי הרב קוק שולטים היום בישראל | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות שבחודשים האחרונים אפשר למצוא אותו במחאות ובמאבקים נגד ממשלת הזדון הנוכחית, קורא לשחרור החטופים וקורא לבחירות עכשיו; ולפני כן במאבק הגדול נגד ההפיכה המשטרית - צריך להגיד: משה בוגי יעלון לא נעשה שמאלן. ממש לא. ועדיין, המציאות היא המציאות והיום הוא קרוב הרבה יותר לעמדות המרכזיות של השמאל הציוני (שהן לא בהכרח עמדות "שמאל") אבל רחוק מרחק שנות אור מהימין ה"חדש", זה שמיוצג על-ידי ממשלת הימין הקיצוני המשיחית הנוכחית. הוא קובע שהמלחמה הסתיימה ותומך בעסקה שתחזיר את החטופים, גם במחיר סיום מוחלט של המלחמה ושחרור אלפי אסירים ועצירים פלסטינים (למרות שהיה בעבר נגד עסקת שליט); בעד היפרדות מדינית מהפלסטינים ויצירת מנגנון ערבי פלסטיני אזורי שיחליף את שלטון החמאס בעזה (גם אם הוא יקום על בסיס ובשיתוף הרשות הפלסטינית); מזהיר מפני המגמות המשיחיות פשיסטיות של הממשלה (וגם של חלקים בצבא) והעומד בראשה ושותפיו, שחותרים למלחמת גוג ומגוג; ובעיקר הוא קורא לבחירות עכשיו, מהלך שיהיה חייב להתחיל ביציאתם מהממשלה של הקולגות שלו בצבא בעבר, גנץ ואיזנקוט | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כמו בכל שנה, להקליט שיחה במהלך פלייאוף ה-נבא זה סוג של הימור שעלול להתברר כניחוש מוצלח או שייזכר כתחזית כושלת. וכך, רגע אחרי שציפי שמילוביץ' ואני דיברנו על ג'ואל אמביד והפציעה המטרידה שלו, הוא קלע 50 נקודות וניצח את הניקס במשחק מס' 3; ואחרי ששיבחנו את קליבלנד שהציגה ניסיון ובגרות והובילה בבטחה 0-2 על אורלנדו, היא פשוט לא הופיעה למשחק 3 וחטפה תבוסה אסטרונומית. וכמובן, איך אפשר בלי: דיברנו על ההפסד הבלתי נתפס של בוסטון לנאחסית הקבועה שלה, מיאמי; וגם על האלופה מדנוור, שבינתיים הספיקה לעלות ל-0-3 על הלייקרס ונראית כמי שבשלה לזכות שוב בתואר; ודיברנו לא מעט גם על החייזרים יוקיץ' ודונצ'יץ' (ולא שכחנו להזכיר את הפלא המכונה ויקטור ונבניאמה). היה כיף | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי שהייתה עיתונאית, פרשנית וחברת כנסת, ובמקביל לפעילותה כחוקרת וכותבת מאמרים בנושאים אסטרטגיים בינלאומיים ואזוריים, קסניה סבטלובה מנהלת היום את ארגון "רופס" (חבלים / קשרים) שעיקר עיסוקו הכשרת קאדר צעיר שיעסוק בקידום שיתופי פעולה אזוריים, בילטרליים ומולטילטרליים - ארגון שמחבר בין אנשים צעירים מכל מדינות המרחב, מנהיגי העתיד (יש לקוות) שיובילו עידן חדש בין כל השחקנים שואפי השלום והנורמליזציה במזרח התיכון והקרוב. ויש לקוות ששיתוף הפעולה המדהים שהיינו עדים לו לפני כמעט שבועיים, בבלימת המתקפה האיראנית על ישראל, היה סוג של תרגיל על מודל לקראת עתיד של שיתופי פעולה ובריתות אזוריות. ויש גם פודקאסט בשם "רופס-קאסט" | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחת התופעות מעוררות ההשראה ביותר בתקופה הסוערת הזו, היא ההתגייסות הגורפת של עורכי דין להגנה ללא תנאים על אנשי המחאה שנעצרים ומוטרדים על-ידי המשטרה והשלטון. אחת הבולטות שבהם היא עו"ד גבי לסקי, חברת מרצ ולשעבר ח"כית מטעם המפלגה ולשעבר נציגת מרצ במועצת עיריית ת"א. וגם ובעיקר  פעילה נמרצת למען זכויות אדם ולוחמת בלתי נלאית במאבק על צביון חברה הישראלית והדמוקרטיה השבירה שלה. בשיחה בהשתתפות אסתי סגל מדברת לסקי על האיחוד המיוחל בין מרצ לעבודה בהובלת יאיר גולן, על העבודה מול המשטרה ובתי המשפט במסגרת מערך "עוטף עצורים" וככל שהיא אופטימית - גם היא היססה כשהתבקשה לענות לשאלה האם אנחנו עדיין דמוקרטיה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בפרק זמן קצר יחסית עשה סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן, דרך פוליטית ארוכה למדי. אחרי שהיה חבר כנסת וסגן שר(ה), ניסה להיבחר ליו"ר מרצ וגם הקים תנועה פוליטית עצמאית, הבין גולן שהדרך הנכונה יותר היא לחבור לכוחות קיימים. אז עכשיו הוא מתמודד על ראשות מפלגת העבודה ומנסה לאגד את הרשימות, המועמדים והמנדטים שהלכו לאיבוד באוקיינוס הלאומנות הביביסטית, הדתית והמשיחית שהשתלטה על המדינה. שיחה פתוחה על הכניסה למפלגה אוכלת מנהיגיה, על עקומת הלמידה ההכרחית שבה הוא מתנסה בחודשים האלה, על תוכניות העבודה ועל האתגר האישי ועומס הציפיות. שוחחנו גם על ההכרח להחזיר את החטופים, גם במחיר כבד; על שיקול הדעת שחובה להפעיל בנושא האיראני וגם על התופעות המשיחיות שפשטו בצבא. גולן מבין היטב שזה כנראה הסיכוי האחרון לגאולה ויודע שכל העיניים הליברליות חילוניות דמוקרטיות נשואות כעת אליו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

זה התחיל במחאה שקטה מול האולפנים של ערוץ 14 במודיעין ושיחות מנומסות יחסית עם אנשי הערוץ וכמה מאורחיהם. יוזמה של קבוצה קטנה של אזרחיות ואזרחים שנדהמו מהשקט והאדישות של התקשורת המשודרת נוכח סכנות ההפיכה המשטרית, ובעיקר מההתייחסות לאסון חטיפת מאות האזרחים ב-7 באוקטובר. אחרי שהבינו שגם בערוצים שאינם 14 קשה מאוד למצוא עדות למציאות, סיקור מקצועי ופרשנויות נטולות פניות, הם עברו לשער הכניסה לקריית התקשורת בנווה-אילן, שם פגשו על בסיס שבועי  את העיתונאים, הפרשנים וגם הפוליטיקאים שהגיעו לאולפנים. שיחה בשיתוף אסתי סגל עם שניים מהיוזמים והמוחים הקבועים: אפרת לוי ויונתן פורת לובנסקי. שיחה שמנסה להבין מה קורה לרגילים לדבר למצלמות אילמות כשהם פוגשים בני אדם בשר ודם | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

על רקע השמועות על עסקת חטופים משמעותית שהולכת ומתגבשת, כאשר צה"ל יצא בפועל מרצועת עזה ובאופן מעשי המלחמה הסתיימה - השטח הפוליטי התחיל לבעבע. השיחה עם ערן עציון וגבע קרא-עוז מנסה למפות את השתלבות הווקטורים השונים: הצבאי, המדיני, האישי, הפוליטי, האזורי והבינלאומי. בוושינגטון רותחים מזעם על הפגיעה החריגה (וחסרת האחריות) בבכירים האיראניים בדמשק ומפעילים מנופים כבדים לסיום המלחמה בעזה, הרגעת הצפון ומניעת תגובה איראנית משמעותית; וזאת כאשר בזירה המקומית משפחות החטופים איבדו את הסבלנות והאמון מול שקרי הממשלה ונתניהו והצטרפו למחאה זועמת ברחובות, כשבמקביל מתרבות הקריאות לפרישת גנץ ואיזנקוט והקדמת הבחירות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אין מעשה בלתי דמוקרטי יותר מהקריאה שלא למחות בזמן מלחמה, מלחמה שבפועל כבר לא ממש מתקיימת. ופוסק הפילוסוף פרופ' אבי שגיא: "אין דבר כזה דמוקרטיה בהשהיה". גם לגבי הדילמה שבין החובה לפועל בכל דרך לשחרור החטופים, מבהיר שגיא שמה שהיה נכון (אולי) בשבועות הראשונים של המלחמה, הסתיים מזמן. וגם על המתרחש בעזה יש לו השגות: אסור שנקמה תהיה מטרת המלחמה. פגיעה בעשרות ומאות אלפי בלתי מעוברים וההרס המוחלט של חלקים גדולים ברצועה הם בלתי נסבלים וייזקפו לחובתה של ישראל. וגם אסור שתתקיים התניה הדדית בין הסיוע ההומניטרי לחובת השלטון לשחרר את החטופים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הרבה נכתב ונאמר על טכניקות המו"מ של ישראל מול החמאס בעניין שחרור החטופות והחטופים - עו"ד  מוטי קריסטל היה שם ועסק בדברים האלה ממש, גם במו"מ סביב חטיפות ישראלים וגם בדיונים מדיניים. "משפחות החטופים חייבות לשמוע את האמת, גם אם היא קשה", הוא מבהיר. "אי הוודאות בלתי נסבלת גם מול האפשרות הרעה ביותר". הוא לא אופטימי בנוגע לשחרור החטופים, מקצתם או כולם - אם בכלל. "עבור סינוואר הם קלפי מיקוח מהמעלה הראשונה והוא לא יוותר עליהם עד שישיג את כל מטרותיו". לגבי המישור הפוליטי, הוא משוכנע שהשבועות הקרובים יהיו מכריעים וקיימת סבירות גבוהה לבחירות עוד לפני סוף השנה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בשיחות קודמות עסק עמר דנק (נווט קרב בדימוס, סא"ל במיל' וחוקר) בשאלת סיום המלחמות: מדוע קשה לסיים אותן, כיצד הן עשויות להסתיים, השיקולים שמנחים מנהיגים בדרך להמשך המלחמה או החתירה לסיומה ועוד. בנוסף, עסקנו גם בתהליכים שהופכים דמוקרטיות למשטרים היברידיים ומה מאפיין מנהיגים שנהפכים לדיקטטורים "רכים". ברור בעליל שבנימין נתניהו חושש מסיום המלחמה ומאריך אותה כמיטב יכולתו (כולל הסיכול הפומבי של העסקאו לשחרור החטופים). הוא יודע שסיום המלחמה יפתח את תיבת הפנדורה של סיבותיה ומקורותיה, את שאלת חלקו במחדל ההיסטורי ויקלע אותו למאבק נואש על עתידו הפוליטי והמשפטי. ולא פחות חשוב עבורו: יקבע לדורות את מקומו בהיסטוריה כמנהיג שכשל וכזה שיהיה חתום על התבוסה הגדולה בתולדות המדינה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

עד לפני ארבע שנים, עו"ד ורו"ח נאוה רוזוליו לא ממש התעניינה וגם לא לגמרי הבינה בפוליטיקה. אבל הימים אז היו ימי הקורונה, היא התארחה בבית הוריה בירושלים וקפצה מדי פעם לראות מה זה הרעש שבוקע מאזור רחוב בלפור בעיר. הציצה ונפגעה. מאז היא ברחובות, צמודה למגפון, מארגנת צעדות ומצעדים ואמבושים על פוליטיקאים ("משמרות הבושה", "מרעידים" ועוד), מרכזת מידע, מביאה אנשים, מנהלת אינספור קבוצות ווטסאפ ולא נחה לרגע. שיחה על המוטיבציה, האנרגיה, המנוע הפנימי, האזרחים שהתגייסו, הפוליטיקאים שמועלים בתפקידם, על המחירים שהיא משלמת, התוכניות האישיות וההתלבטות שבין המשך הפעילות מבחוץ לאפשרות של כניסה לפוליטיקה וניהול המאבק מבפנים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מלכתחילה היה ברור שהשיחה עם קרן הבר לא תהיה קלילה ופשוטה. אבל הפודקאסט הזה הוא לא תוכנית בידור וגם לא תקווה כבקשתך - וזו אכן הייתה התוצאה. שיחה על ה-7 באוקטובר, שאסור להתמקד בו כתאריך מבודד וגם לא כאירוע אחד מבודד - זוועתי ואיום ונורא ככל שהיה - אלא כעוד נקודה שחורה בסאגה שנמשכת על פני רצף של עשרות שנים. אירוע שהיה יכול להגיע חצי שנה לפני האוקטובר ההוא או שנה אחרי, אבל לא הייתה שום סיבה להניח שהוא לא יגיע ואסור להניח שמתישהו בעתיד יגיע אירוע נורא אפילו יות ממנו. כי היה מי שיצק את המדיניות, בנה את התשתית, שימן ומימן אותה ובעצם מעשיו ומחדליו הביא אותה עלינו. וקרן הבר, שלא כמו בשיחות אחרות בפודקאסט ובאינספור טורים שכתבה, הרבה פחות אופטימית. והשורה התחתונה המרה: זה כנראה נגמר. אין עתיד למקום הזה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

שוב ושוב אנחנו נזכרים בקרירות ואפילו הגסות המסוימת שבה פרסם ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה בתחילת שנות ה-90', את מספר הטלפון שלו והודיע ליצחק שמיר: כשיהיה לך מה לחדש לי תרים טלפון. היום מדובר בג'ו ביידן - הנשיא האמריקאי הציוני האחרון - וגם לו נשבר. והוא עוד המעודן מבין כל שאר אנשי הממשל שבראשותו. השיחה עם ציפי שמילוביץ' מעוררת מחשבות עגומות על השבר שבין ישראל לארה"ב, שבר שמקורו בנתניהו שהחליט לשבור את התמיכה הדו-מפלגתית ההיסטורית ולרקוד על הראש של הנשיאים הפרו ישראלים אובמה ומי שהיה סגנו והיום הנשיא. ובעוד שהמפלגה הרפובליקנית נכבשה בידי טראמפ, הדמוקרטים היו עדיין אי של נורמליות ותמיכה, עם השפעה יהודית ליברלית משמעותית. ועכשיו, אחרי נאומו של צ'אק שומר, נראה שגם זה נגמר | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

במאמר שכתב בהארץ לפני כמה שבועות, טען האקטיביסט, התסריטאי והכותב חיים שדמי שכל פעולות המחאה מאז ה-7 באוקטובר, בשנה וחצי מאז בחירות נובמבר 2022 ובעצם כמעט לכל אורך שנות המחאה האזרחית, לא במקרה לא סיימו את סאגת בנימין נתניהו. בשיחה ארוכה וטעונה איתו הוא קובע שאין טעם בהתכנסויות בקפלן ואפילו לא בחסימת צירי תנועה ומחאות ספוראדיות שמתפזרות על פני מוקדים רבים ונפרדים. אז מה כן? לדעתו הפתרון היחיד שיעבוד יהיה מצור ממוקד וממושך - אישית עליו ובכל מקום שבו הוא נמצא, מקיסריה ועד ירושלים. נתניהו באימה מפני מסה אדירה של אזרחים נחושים ורק זה יעבוד. וכשזה יקרה, לא נאמין כמה קל זה היה. והכי חשוב: זה חייב לקרות עכשיו כי לא נשאר לנו זמן | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

על רקע מסקנות ועדת החקירה לאסון מירון, ההתעלמות המוחלטת והמזלזלת של המערכת הפוליטית מהוועדה והמלצותיה ולקראת שיא משבר חוק הגיוס הצפוי בהמשך החודש - פרופ' אבי שגיא קובע: ממשלה שמנציחה בפועל ובחוק את אי השוויון המוחלט היא ממשלה שאיבדה את הלגיטימיות שלה. כי ככל שמותר לממשלה (למדינה, לריבון) לקבוע חוקים ונורמות שפוגעות במידה מסוימת בשוויון - בתנאי שהמטרה היא לשמור על שלמות החברה ובטחון האזרחים - אסור לה לקבוע ולהנציח בחוק אי-שוויון יסודי בין בני אדם וקהילות, חוק שהוא במהותו אנטי חוקתי. שיחה על האחדות המזויפת, על ההתפרקות מערכים אנושיים בסיסיים, על התפרקות המדינה מהחובות הכי בסיסיות שלה - מביטחון אישי בסיסי דרך ביטחון כלכלי ותעסוקתי ועד לחלוקת הנטל אל מול אימת המוות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

השיחה האחרונה שהייתה אמורה להתקיים בפודקאסט עם הפרשן הצבאי של הארץ, עמוס הראל, נקבעה ל-8 באוקטובר 2023. ההקלטה ההיא נדחתה כמובן, והתקיימה השבוע - בדיוק חמישה חודשים אחרי. אז בשביל להשלים את הפערים פתחנו במצב המלחמה (שכרגע היא יותר בבחינת "לחימה") נכון להיום; ושוחחנו גם על המאמצים לשחרור החטופים - מו"מ שתקוע לחלוטין, למרבה הזוועה; על הפעולה ברפיח, שספק אם תצא לפועל; וגם על ההתמודדות של ישראל בכלל וצה"ל בפרט עם המצוקות ההומניטריות של האזרחים בעזה, שעלולות להגיע לרעב ממש ומגפות קטלניות. ובשביל לסגור את המעגל, גם חזרנו ליום הנוראי של ה-7 באוקטובר: מה בדיוק קרה באותה השבת, מתי בעצם הכל התחיל, איך הגענו למצב הזה והאם אפשר היה לעשות אחרת | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בעוד שהציניקנים הפוליטיים טוענים שלמרות כל הרעש, נסיעתו לוושינגטון של חבר קבינט המלחמה בני גנץ הייתה מתואמת עם נתניהו והאינטרסים שלו - אלון פנקס משוכנע שזה קשקוש. בימים שבהם נתניהו הוא אישיות בלתי רצויה בבית הלבן; שכל שיחה שלו עם הנשיא ואנשיו היא מבוא לפיצוץ; שלמרות התמיכה הבלתי מסויגת של ביידן בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר, נתניהו פשוט לא סופר את נשיא ארה"ב; וכל זאת בידיעה שמדובר בנשיא הכי אוהד ומסור לישראל שהיה אי פעם. אז גנץ (אולי) הזמין את עצמו לוושינגטון, בעזרת (ככל הנראה) הזמנה בשתיקה של המארחים, ביקור שהאמריקנים ניצלו להיכרות עמוקה יותר וכן להכנת הקרקע ליחסים עם מי שהם מעריכים (לפחות ע"פ כל הסקרים) שהוא האופציה הסבירה ביותר לעמוד בראש ממשלת ישראל בעתיד הלא רחוק. ולגבי סרבנותו של נתניהו - ארסנל הכלים שעומד לרשות ארה"ב במאבק הבלתי נגמר הזה עדיין רחוק ממיצוי | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ללא אופטימיות קוסמית בלתי אפשרי להיות נציג אפקטיבי של השמאל בכנסת, אבל זו שליחותו של ח"כ הרב גלעד קריב - אחד מהבודדים שנותרו במשכן שמייצגים את המחנה המצומק. וככזה הוא לא נח לרגע. בשיחה בשיתוף אסתי סגל מדבר קריב בגילוי לב על המאבקים והכישלונות, על המסקנות ובעיקר על הלקחים לעתיד. כנציג הזרם הרפורמי ביהדות הוא שבע קרבות חברתיים, אבל לא נרתע. השיחה איתו, ברובה המכריע, לא ברחה מאידיאולוגיה והשקפת עולם - אבל בלי פוליטיקה אי-אפשר כמובן. הוא מברך על ההתקרבות לריצה משותפת ואף איחוד עם מרצ; שמח על התמודדותו הצפויה של יאיר גולן על ראשות העבודה; וגם מקווה שתהיה הצטרפות נוספת וגורפת של הכוחות שמשמאל למרכז הפוליטי וכאלה שהתגלו בשנת המחאה. והוא גם מתחייב: בשום מקרה לא יהיה שוב פיצול הרסני | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כמי שלא גדלה בערוגות הפוליטיקה מגיל צעיר ואחרי שתי קריירות בתחומים שונים ונפרדים, לעו"ד וח"כ אפרת רייטן יש פרספקטיבה שונה ומעניינת על הזירה הפוליטית. אחרי שהייתה כוכבת ערוץ הילדים בטלוויזיה ועורכת-דין קשוחה בתחום העסקי-מסחרי, הגיעה רייטן לכנסת רק לפני שלוש שנים ומהר מאוד התבלטה במאבקים נחושים כחלק מסיעת העבודה (שהיום מונה בסך הכל 4 ח"כים). שיחה על מדינה, חברה, פוליטיקה וגם ציונות; על חובת המדינה לשמור על אזרחיה ולחלץ את אלה שהופקרו ללא הגנה ונחטפו; על התארגנות המחנה לבחירות שיבואו וגם מעט על השאיפות הפוליטיות האישיות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי שהתבלט בעשור הראשון של שנות ה-2000 כבלוגר לאומני ששיתף פעולה בהפגנות קולניות במוסקווה עם קבוצות נאו-נאציות, נהפך אלכסיי נבלני ב-2013 למנהיג אופוזיציה בולט כאשר התמודד לראשות עיריית מוסקווה (זכה ב-27% מהקולות ולא נבחר, אבל ההישג שלו היה גדול ובלתי צפוי וסימן אותו כפוטנציאל סיכון לפוטין). יאיר נבות ואסתי סגל סוקרים את דרכו של המנהיג הנועז והבולט שקרא תיגר על פוטין, מתחילת דרכו ועד למותו (רבים אומרים חיסולו) אתמול (שישי) בכלא הרוסי. על המאבק הנועז שניהל בשחיתות הרוסית בצמרת וגילוייו על היקף הנכסים המוסתרים של פוטין, הגלות הפוליטית שלו, ניסיון ההרעלה שממנו התאושש בקושי וחזרתו התמוהה (בעיניים מערביות) לרוסיה למאסר בטוח, התעמרות והתעללות ועד למותו הבלתי נמנע

מעולם מאז שהוקמה המדינה לא נרשם נטל כה כבד על קומץ משרתי המילואים כמו במלחמה הנוכחית (כמה מאות אלפי מילואימניקים הם עדיין קומץ ביחס לכלל האוכלוסייה). וכך, אזרחים שגויסו בצו 8 ב-7 באוקטובר ובקושי סיימו עכשיו כ-130 ימי מילואים, כבר החלו לקבל צווי גיוס חדשים. איתי לנדסברג-נבו, לשעבר עורך מבט שני וראש מחלקת התעודה בערוץ הראשון ובעבר מג"ד וסמח"ט במילואים, פעיל זה עשרות שנים עם חבריו לפורום המג"דים והמח"טים במאבקים לשיפור תנאי המשרתים במילואים, להגנה עליהם ושמירה על זכויותיהם, פרנסתם, השכלתם ומשפחותיהם, להגברת השוויון בנטל, ובכלל: בדרישה להכרה בתרומה הבלתי ניתנת לכימות של אותם האנשים על פני כל השנים. שיחה כואבת על אלה שנדפקו פעם אחת (ועוד פעם ושוב ושוב) והמדינה לא מאפשרת להם להיגמל מזה

למרות גילה הצעיר, ח"כ נעמה לזימי (מפלגת העבודה) מציגה ניסיון עשיר למדי ובולטת בפעילותה הציבורית  כחברת כנסת במחאה ובמאבקים החברתיים - ולא רק על רקע החידלון הבלתי נתפס של האופוזיציה הנרפית. שיחה על מלחמה, מאבק ומחאה; על החלשים שבחברה שנותרים מאחור; על הסיכוי לשינוי וריפוי; וגם על הפוליטיקה. היא מכירה בטעויות שנעשו אבל גם משוכנעת שעדיין ניתן לשקם; אין לה ספק שבבחירות הבאות הגוש ירוץ ברשימה אחת (ועדיף כמפלגה אחת מאוחדת); ולמרות שנבחרה בפריימריז האחרונים של המפלגה במקום הראשון, היא לא ממהרת לקפוץ לראש הפירמידה (למרות שלא פוסלת את האופציה הזו להמשך הדרך). בדבר היא נחרצת: אם החטופים לא יחזרו ובחיים, למדינה לא תהיה תקומה

האמרה על כך שאתה אולי יודע איך אתה נכנס למלחמה אבל לעולם לא איך תצא ממנה, מעולם לא הייתה קולעת כמו שהיא בימים האלה. השיחה עם עמר דנק, נווט קרב בדימוס, סא"ל (מיל') והיום חוקר, עוסקת באופנים השונים של סיום מלחמות (בימים אלה הוא עמל על כתיבת ספר בנושא, שהכותרת שלו היא "למה קשה לסיים מלחמות"), אבל בלי לגעת באקטואליה המקומית אי-אפשר וכך גם במקרה שלנו: הסכסוך אמנם לא הסתיים בסיומן של המלחמות שהיו ורוב הסיכויים שלא יסתיים הפעם וגם לא בעתיד. אז מה בכל זאת צפוי לנו בסיום האירוע? התפריט הקלאסי נשאר כשהיה: או הסכם שיושג בין הצדדים, או כניעה של אחד הצדדים או ירידה הדרגתית בעצימות הלחימה עד לרגיעה מלאה, שתהיה אקורד הסיום. ואנחנו יכולים רק להעריך איזו  מהאפשרויות תהיה רלוונטית למקרה שלנו

מעט לפני שחרורו מצה"ל בתום יותר מ-30 שנות שירות, קיבל תא"ל (מיל') אמנון סופרין שיחת טלפון ממי שהיה אז ראש המוסד, מאיר דגן ז"ל, ומשם הייתה קצרה הדרך לקריירה שנייה כראש אגף מודיעין במוסד. באוקטובר 1973 הוא עוד הספיק להשתתף כחייל צעיר בגולני בניסיון הראשון והכושל לכבוש מחדש את החרמון - מלחמה שאחריה נשאר בצבא בתפקידי פיקוד עד שעבר לשורה של תפקידי מודיעין, ששיאה הייתה הקמת מערך האיסוף הקרבי בחיל המודיעין. בשיחה איתו הוא מודה שהיה משוכנע שהצבא בפרט והמדינה בכלל למדו היטב את כישלון הקונספציה מלפני חמישים שנה - ולצערו התבדה. ובנושא הכאוב ביותר, למרות כל הקשיים, הוא מסכים שיש לעשות הכל - בכל מחיר כמעט - בשביל לשחרר את החטופים

בשורה התחתונה מדובר כאן על הניסיון אולי האחרון להציל את המדינה, אומר ירון טן-ברינק, עורך טיים-אאוט תל-אביב. התקשורת הישראלית נכנעה ללא תנאי לנתניהו והנרטיבים שלו, וגם מול המחדל הנורא של ה-7 באוקטובר וחודשי המלחמה הארוכים מאז, לא מצליחה להתנער. המערכות והטאלנטים בערוצים המרכזיים מאוימים ומפוחדים ובעיתונות הקלאסית רק עיתון הארץ נשאר לעמוד. וזה לא מספיק. ואם לרגע נדמה היה שההצלה תבוא מיוזמות חדשות ורעננות - נניח "רלוונט" - לפחות לפי שעה נראה שגם למובילי המיזם אין תזה מגובשת לגבי האופי והמטרות של הגוף הצעיר הזה והתחושה היא שכרגע אין מי שייתן פייט למכונות הרעל על כל שלוחותיהן

בפעם האחרונה שבה ציפי שמילוביץ' ביקרה בארץ היינו רגע אחרי הנאום של יריב לוין ובראשיתם של עשרה חודשי מחאה ומאבק - ימים סוערים שנבלמו בחריקת בלמים בפרץ האלימות הנוראית ב-7 באוקטובר. אחרי כמה פגישות עם בני משפחה וחברים קרובים היא יצאה לסיבוב בין מוקדי המחאה והמאבק - מכיכר הבימה לכיכר החטופים - וזה לא היה לה קל. אבל עיקר השיחה הוקדשה לאהבה והנחמה המשותפת שלנו: כדורסל. ליגת ה-נבא הגיעה לקו האמצע של העונה, כבר אפשר להבחין בהצלחות, בהפתעות וגם באכזבות, לסמן את הכוכבים של העונה ולהתחיל לחשוב על אלה שיש להם סיכוי ללכת עד הסוף

הבעיות העמוקות שקרעו בשנים האחרונות את החברה הישראלית - אומר הפילוסוף, פרופ' אבי שגיא - הגיעו לצבא: "פני הצבא כפני העם". השסע החברתי העמוק הביא לשיבוש מוחלט של נורמות המוסר וכללי המלחמה, והשאלות על מה מותר ומה אסור והיכן עובר הגבול לא נשאלות עוד. ההפקרות הפוליטית הביאה את הפיקוד הבכיר לדילמות בלתי אפשריות של צבא בתוך צבא; צבא שסר לאו דווקא לפיקוד הצבאי העליון אלא לסמכויות אחרות; צבא שלא רק שלא מטפל בהפרת פקודות ומשמעת לקויה - ניכר בעליל שהוא פשוט מפחד לגעת בעשבים השוטים. וכאן יש לנו בעיה גדולה הרבה יותר מהשגת אותו "ניצחון" (שאיש לא יודע מה הוא) שספק אם יגיע ובאיזה מחיר

סאגת הכספים הקואליציוניים, שהחלה עוד בעיצומה של המהפכה המשטרית ולא באמת נבלמה אחרי הטבח ולתוך המלחמה, איימה לכאורה (לא באמת) על העברת תקציב המדינה. לכל בר דעת ברור שהמלחמה, המצב הבטחוני, הצבאי והאזרחי יחייב הידוק חגורה וצמצום בהוצאות בלתי חיוניות, אבל את סמוטריץ' ולהקתו כל זה לא מעניין. אסתי סגל מסבירה שהכספים הקואליציוניים לא נעלמו מהתקציב - הם פשוט הועברו לבסיס התקציב. אבל גרוע הרבה יותר הוא התקציב הגלוי, שירידה לפרטיו מבהירה שהממשלה הנוכחית החליטה לחרב סופית את המדינה, אותנו ואת עתידנו ועתיד ילדינו

אז מדוע כשל המכשול הכה מושקע ומתוחכם שבנינו לעצמנו בדרום? ואיך זה שנתפסנו עם המכנסיים למטה ובעצם בלי מכנסיים בכלל? התשובה פשוטה להחריד: זנחנו את הגורם האנושי. ד"ר הראל מנשרי, לשעבר בצה"ל ובשב"כ וכיום מנהל תחום סייבר במכון הטכנולוגי חולון ומרצה מבוקש באקדמיה (אוניבסיטת ת"א, בר-אילן ורייכמן), מזכיר לנו שטכנולוגיה לבדה לעולם לא תהיה המענה המלא למכלול הבעיות. שתפיסת הביטחון לעולם תהיה משולבת במדיניות ובפוליטיקה ושהמרחב הדיגיטלי, הטכנולוגי וסכנות הסייבר לא מכירים בגבולות פיזיים וגיאוגרפיים. שיחה על השילוב שבין טכנולוגיה לפוליטיקה, מדיניות וביטחון

השבת השחורה תפסה את סא"ל (מיל') עמר דנק, נווט קרב בדימוס, בקטמנדו - אחרי טרק ולקראת סיומה של חופשה חלומית. יומיים לאחר מכן הוא כבר היה מגויס לשירות מילואים פעיל במשך שלושה חודשים תמימים. בשבוע שעבר פרק המילואים המלא הגיע לסיומו (נכון לעכשיו) והוא חזר לשירות פעיל כאורח קבוע בפודקאסט. שיחה על הרגע שבו ניסה להבין מרחוק מה קורה כאן; על החזרה לשירות מילואים מלא - למרות שנת המחאה הגדולה; על חיל האוויר בשבת ההיא ובמלחמה בכלל; על שירות מקצועי ותחושות אישיות, מסקנות ממה שקרה והשערות לגבי מה שעוד עלול לקרות. מוזמנים להיכרות מחודשת

מאז ה-7 באוקטובר כמעט ושכחנו שיש עוד מלחמה עקובה ומרה שמתנהלת במרחק לא רב מכאן - הפלישה הרצחנית של רוסיה לאוקראינה והמלחמה שמתנהלת מאז. יאיר נבות חוזר ומדווח על מצב המלחמה שמדשדשת כבר שנתיים כמעט; על כישלון מתקפת הנגד האוקראינית בקיץ האחרון; על תשומת הלב של המערב ובעיקר של ארה"ב, שהוסטה ביום שחור אחד לעבר המזרח התיכון; ועל האינטרסים הגלויים והסמויים של רוסיה, שמתקפת החמאס והמעורבות האמריקאית נפלו לה כמתנה משמיים

במשך שנים מזהירים אותנו משפטנים בעלי שם מפני סכנות גרירתה של המדינה להאג; אבל ישראל כמו ישראל, לא שעתה לאזהרות. אז עכשיו נראה שיום הדין עשוי להגיע בקרוב והוא עלול להיות מאוד לא נעים. עו"ד שחר בן-מאיר מתאר את התהליך הצפוי לישראל בדיון בתלונה שהגישה נגדה דרום-אפריקה, מסביר את מעמד השופטים בטריבונל הבינלאומי, את ההשלכות האפשריות בהמשך הדרך וגם את מהות שליחותו נשיא העליון בדימוס אהרן ברק. ולתוהים, יש גם הסבר מסודר על ההבדל שבין המוסד המדובר לבית הדין הבינלאומי הפלילי. בשורה התחתונה: ההפקרות של הייעוץ המשפטי לממשלה והפה הגדול של שרי הממשלה, הח"כים של הקואליציה ולא מעט חיילים בשטח, עלולים לסבך מאוד את ישראל

לפחות נכון לעכשיו, אין לחיזבאללה ולא לאיראן אינטרס להחריף את המצב בצפון לכלל מלחמה כוללת. מצד שני - כפי שמסביר ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל והיום פרשן רהוט, מתון ומבוקש - המצב עלול להתדרדר מהר מאוד ולצאת משליטה. ארה"ב מנסה כמיטב יכולתה לשלוט על גובה הלהבות ולמנוע משני הצדדים לשבור את הכלים, אבל כל זמן שאין הפסקת אש בדרום - גם הצפון לא ישקוט. ברור בעליל שהפתרון חייב להיות מדיני ובינלאומי - בחסות האו"ם, ארה"ב וגורמים אירופיים ובהתאם להחלטות האו"ם; ובמקביל למו"מ רציני על פתרון הסוגיות והמחלוקות שנותרו פתוחות בעניין קו הגבול הבינלאומי

בסיום השיחה התוודתה קרן הבר שהיא מעולם לא העלתה על דעתה שתגיע למקום שבו היא נמצאת היום. כמי שכתבה באדיקות במשך שנים ואפילו הובילה ערוץ שמאל נחוש וחסר פשרות כאן, בפודקאסט הזה - היא כמעט שנאלמה דום בחודשים האחרונים. היא כותבת גם היום - אבל ע"פ עדותה, בעיקר לעצמה. שיחה לא פשוטה והרבה פחות אופטימית מאי פעם בעבר על זוועות הטבח, אימת המלחמה, הפילוג הפנימי הנורא, ריסוק הדמוקרטיה והתפרקות המדינה. שיחה ללא בשורה

אחרי שגולשים ועוקבים ביקשו, בדמעות כמעט, קצת אופטימיות בפודקאסט, הניסיון הכן לעשות את זה לא צלח, מה לעשות. אז להלן סקירה קודרת על המלחמה המדשדשת ללא תכלית ובלי שום תוכניות יציאה; על הוראת הקבע האיומה של החיילים ההרוגים והפצועים; על הפקרת החטופים; על הסירוב אפילו לחשוב ובוודאי לתכנן את היום שאחרי; על הביזה הגדולה; על הכלכלה הקורסת; על המשיחיות הפורחת; על קידוש המוות; על המשך ההפיכה המשפטית-משטרית באמצעים אחרים; על האדישות הפוליטית; על ההתבהמות החברתית; על  הלבבות שנעשו קהים - רשימה חלקית בלבד. מותר לקוות ולחלום שהשנה החדשה תהיה טובה יותר, אבל שקרים עצמיים מעולם לא היו מתכון מומלץ להתמודדות עם מציאות דיסטופית. מונולוג

בעקבות ובהמשך לפניות רבות של מאזינים וצופים, מנסה הפילוסוף פרופ' אבי שגיא להתוות את הדרך, או לפחות את המחשבה האישית שלנו, בכיוון "חיובי" יותר. קצת פחות פסימיות ודיכאון - קצת יותר תקווה שתביא ריפוי; ואולי קודם כל ריפוי שילווה בהמשך בתקווה שתהפוך למעשה. הוא מציע להיתלות בגילויי מסולידריות וההתגייסות האזרחית המופלאה, שבפועל החליפה את המדינה (ובמידה רבה גם הצילה אותה) כשהמהומה פרצה, התגייסות שהגיעה מרוב חלקי האוכלוסייה והחברה (לא כולה, חובה לציין) ובעיקר לנסות לנתק את התקווה והסולידריות והשיתוף, מהפוליטיקה, שככל שהיא הכרחית - היא בעיקר משסעת

כל זמן שהעימות פתוח אנחנו צפויים למשבר ביטחוני גדול שיגיע מדי פעם בעוצמה משתנה ובלי הסדר מדיני לעולם לא נצליח לחיות בביטחון באמת. זו דעתו הנחרצת של דוד מידן, לשעבר בכיר המוסד שהיה מתאם השבויים והנעדרים כשגלעד שליט שוחרר. לצערו, רוב הציבור בישראל עוד לא הפנים שהפתרון לא יוכל להיות בכוח בלבד. שיחה על פרשת שליט ומה שמיוחס לה בטעות, על רמת הידע וההבנה שלנו את הצד השני, על האינטרסים של רוב השכנים, על סיכויי החטופים לחזור בחיים ("מטרת העל הראשונה של המלחמה חייבת להיות שחרור החטופים; להם אין זמן - למלחמה יהיה את כל הזמן שבעולם...") וגם על נתניהו, שלמרות כל מה שאנחנו רואים וחושבים עליו - יהיה חייב ללכת. כי לראשונה בתולדות המדינה, האינטרסים האישיים של ראש הממשלה מנוגדים לאינטרסים של המדינה

כמו קצינים רבים במיל' וכאלה שמילאו בעבר בעלי תפקידים ביטחוניים רבים, גם איתמר יער נדהם מרמת הכוננות והמוכנות של הצבא בשבת הנוראה ההיא, למרות שהיה צפוי שיקרה אירוע מהסוג הזה. מי שהיה בעברו מח"ט שיריון, סגן ראש המל"ל, הנספח הצבאי בבריטניה והיום משמש כמנכ"ל ארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" - מבין את התהליכים שהובילו אותנו לאירוע ולא פוטר מאחריות את כל הדרגים: הדרג הפוליטי (ההחלטה לשמר את החמאס על חשבון הרשות), בכירי הצבא (התאהבו בטכנולוגיה ובמכשול), גורמי המודיעין ועוד. הוא בעד יוזמה לשחרור החטופים במתווה של "כולם תמורת כולם" ומשוכנע שהפתרון היחיד לבעיית עזה יהיה שילוב של קואליציה בינלאומית, משולבת ביוזמה אזורית מקיפה שתכלול כמה ממדינות ערב השכנות - מסעודיה עד מצרים, מירדן עד המפרציות

בשעה שהתותחים רועמים, צה"ל נלחם מעל ומתחת לפני השטח והמוני עזתים נמלטים דרומה ומערבה ללא מוצא אמיתי - מעטים בישראל חושבים לעומק על שאלת היום שאחרי. ד"ר רונית לוין-שנור, משפטנית מאוניברסיטת ת"א וחברת פורום "היום שאחרי המלחמה", מכירה את הרעיונות ההזויים של הטרנספר ("מרצון"), הרעיון המטורף של הגירוש למצרים (מתכון לאסון), את האשליה שהרשות הפלסטינית המסורסת תוכל לחזור לנהל את הרצועה וגם את הזיות החזרה לכיבוש ישראלי מלא של עזה ובנותיה. היא משוכנעת שהפתרון הריאלי היחיד הוא יוזמה בינלאומית מולטי-לטרלית, שתיקח על עצמה את האחריות למניעת המשך שלטון החמאס, תשקם את התשתיות ברצועה ותהיה אחראית על הניהול האזרחי השוטף - בעוד שהאחריות הביטחונית תישאר בלעדית בידי ישראל. ויש לכך דוגמאות מוצלחות בעולם

על דבר אחד לא יכול להיות ויכוח: נתניהו חייב ללכת. זה היה צריך לקרות כבר מיד אחרי המחדל המזעזע של ה-7 באוקטובר - אסון שנתניהו חתום על מה שהוביל אליו. הוא חייב לזוז. לימור מויאל מבהירה שלאופציית אי האמון הקונסטרוקטיבי אין כל היתכנות, מה גם שהיא משאירה את נתניהו בכנסת - ומכאן שהדרך היחידה הלאה היא הליכה לבחירות כלליות ובדחיפות. וכאן עלולה להיות בעיה לצד שאינו מיוצג היום בכנסת: השמאל (או המעט שנשאר ממנו). אחרי התפטרותה של מרב מיכאלי מראשית העבודה והקיפאון במרצ שנשארה מחוץ לכנסת, הזרם השמאלי-ליברלי חייב לאגד ולאחד כוחות כאשר האופציה הכי מבטיחה כרגע היא התאגדות סביב מנהיגותו של יאיר גולן

יותר מ-41 שנים חלפו מאז שעמי אבן - אל"מ (במיל'), מהנדס, איש עסקים ועוסק בפעילויות חברתיות - נכנס  ללבנון עם חטיבה 500 כמפקד גדוד 195. וכהרף עין שנות הדור האלה נשכחות כשהוא חוזר לימין כמג"ד צעיר (אז עוד לא בן 26) שנכנס למלחמה בפעם הראשונה בחייו (שבסופה גם קיבל צל"ש שאותו הקדיש לחבריו לגדוד)  ובמובנים רבים מעולם לא יצא ממנה. שיחה על אנשים צעירים שנקלעים לאש ולתופת; על התושייה, הנחישות והחברים שנותרו מאחור; וגם על גחמות הדרג הפוליטי, מעשים שלא פעם מסכנים את הכוחות בשטח. וכשמדברים על מלחמות כמו לבנון ויום כיפור, אי אפשר שלא להשליך מהן למתרחש היום: הכישלון המזעזע של הדרגים הפוליטיים והצבאיים ב-7 באוקטובר, העיוורון, היהירות וקוצר הראות שהביאו אותנו עד היום. ולמרות הכל, הוא עדיין מקווה שנדע לצאת מזה. אחרי שנתניהו יילך

למרות שעדיין אין נתונים מחקריים, פרופ' אבי שגיא סבור שעם פרוץ המלחמה לפני כחודשיים, התנערה החברה הישראלית עם גילויי התנדבות בממדים אדירים, הציגה סולידריות מקיר לקיר (כמעט) ובעיקר השאירה מאחור את הפוליטיקה המפלגת והפוליטיקאים שנותרו כבולים בנרטיבים המגזריים שלהם. וזאת למרות הצעקנות גסת הרוח של השוליים הקיצוניים שלדעתו הם עדיין מיעוט. שיחה שמנסה לפתוח מעט את הפריזמה ולנסות להבין איך ייראה היום שאחרי, אם וכאשר יגיע. ומכיוון שבלי פוליטיקה אי אפשר, אז חשוב לציין שגם פרופ' שגיא מסכים שנתניהו חייב ללכת עכשיו ומיד, עוד במהלך ימי המלחמה. כי אם יישאר וישרוד את הקטסטרופה, ניקלע למלחמה אינסופית

לפני כארבע שנים יזמה מי שהייתה יו"ר מרצ, זהבה גלאון, את הקמת "זולת" - מכון מחקר לשוויון וזכויות אדם. את ניהול הארגון היא הפקידה בידי מי שהייתה יד ימינה במשך שנים, עינת עובדיה. בשיחה איתה מספרת מנכ"לית המכון על הסיבות להקמת המכון, העקרונות המנחים אותו, הפעילות החוץ-פרלמנטרית, המחקרים, המאמרים, ניירות העמדה ועוד. בין השאר, "זולת" מנסה להיות משקל נגד ל"קהלת" שעלה לכותרות בשנה האחרונה. היוזמה הנוכחית של המכון היא הקמה של קבינט חירום אזרחי שימלא את הוואקום שמותירה הממשלה. הקבינט יורכב בייצוג שוויוני של גברים ונשים, ייצוג הולם לאזרחים הערבים וכן יכלול נציגים של האופוזיציה וכו', ויידרש למענה אפקטיבי ומהיר לכל אלה שנפגעו במלחמה

כמי שחי באינטנסיביות את הפוליטיקה הישראלית כבר 20 שנה (מגיל 15) - במסדרונות השלטון, בכנסת, בוועדות, בעיקר סביב במפלגת העבודה - טל אלוביץ' מציג פרספקטיבה ותובנות מרתקות שנובעות מניסיונו בפעילות הציבורית והפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון. הוא מודע היטב לביקורת העצומה על יו"ר העבודה מרב מיכאלי, על סירובה לרוץ בגוש אחד עם מרצ בבחירות האחרונות, סירוב שאת התוצאה ההרסנית שלו כולנו רואים היום - אבל מודה ביושר שגם הוא היה נגד האיחוד. לדבריו, על מפלגות השמאל להפנים שהן לא יהיו מפלגות שלטון בעתיד הנראה לעין ויהיו הסייד-קיק של כוחות המרכז-ימין (לפיד, גנץ, ליברמן, סער). וככאלה,  הן יהיו חייבות לתרום את חלקן המאזן והמנרמל כשותפות למפלגות השלטון, גם מעמדת מיעוט

למרות שפרש מהשירות כבר באוגוסט 2021, חש "יניב" (שזה לא שמו האמיתי) את המועקה כאילו מעולם לא עזב. כמי שהיה ראש מרחב דרום בשב"כ (מקביל לאלוף פיקוד) הוא מכיר היטב את השטח, את הצד שלנו וגם את הצד השני; את ההתראות שהיו ואלה שלא זכו להתייחסות וגם את האתגרים בהשגת מודיעין איכותי בזמן שאתה לא שולט בשטח ולא נמצא בו פיזית. "ישראל התמכרה לאשליית השקט והקדמה, לחיים הטובים, לבידור ולתרבות וכלכלה פורחת - ופשוט נרדמה בשמירה...", הוא מסביר ועדיין מכיר לחלוטין בחלקו של הארגון במחדל הנוראי, במקביל לכל החלקים האחרים בשרשרת קבלת ההחלטות. לדעתו, צה"ל יכול להביא את החמאס לידי כניעה, אבל עדיין משוכנע שהפתרון היחיד יהיה מדיני: כוח רב-לאומי משולב בקואליציה מזרח-תיכונית והעברה הדרגתית של הסמכות לידי רשות פלסטינית אחת

ככל שזה קורע, אי-אפשר להפריד את מעוז ינון מהעשייה למען השלום ובעיקר מהתקווה. אחרי שקבר את הוריו שנרצחו בבוקר ה-7 באוקטובר, הוא קם מהשבעה וחזר לעשייה: מאבק חסר פשרות לשחרור החטופים, הפסקת כהונת ממשלת הזדון והדחתו המיידית של בנימין נתניהו - שהוא וכל ממשלותיו, ובעיקר זו הנוכחית, הפקירה למותם כ-1,400 אזרחים וחיילים, מפקירה לגורלם בעזה כ-240 חטופים, הפקירה עשרות ומאות אלפים נוספים מתושבי המדינה בדרום וגם בצפון ומפקירה גם את הניצולים ("אף אחד מנציגי המדינה והממשלה לא טרח לדבר איתנו עד לרגע זה"). ואחרי כל זה, הוא עדיין מאמין בשלום (או לפחות בהסדרים מדיניים), כי אין ולא תהיה דרך אחרת; כי בפעם הבאה ייהרגו עשרות אלפים; ואם לא נשנה את כיוון הספינה, הטבח הבא יגיע. בוודאות

ההלם מהיקף המחדל וממדי האסון שפקד אותנו מתחיל אט אט להתחלף בתרחישי היום שאחרי: המחיר ומידת האפקטיביות של הפעולה הקרקעית בתוך הרצועה; דילמת החטופים; הסיכוי הריאלי להכרעה מוחלטת של החמאס ובאיזה מחיר ויש כאלה שעוסקים גם בפתרון העתידי האפשרי (למרבה הצער, לא ממשלת ישראל). ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל והאחראי על התכנון האסטרטגי במשרד החוץ, מנסה להפריד בין השיקולים הטקטיים לתמונה הגדולה והטווח הארוך. על השטות המוחלטת החדשה של העברת, "ניוד" אם תרצו (מי ביקש טרנספר ולק קיבל?) של מאות אלפי עזתים למדינות מקלט ברחבי העולם; על המחיר שיהיה כרוך בשחרור החטופים; על חלון ההזדמנויות המדיני הבינלאומי שמצטמצם במהירות; על המתיחות בצפון וגם על הפתרונות העתידיים - שאסור שיכללו שליטה ישראלית, בוודאי לא אזרחית, ברצועה

יאללה סמוטריץ' תתפטר יאללה בן-גביר תתפטר וגם רוטמן יאללה עוף מכאן מטומטמים שלא ברא שטן ואמסלם וגם שיקלי וביטן סעו מכאן כי הרגו אותנו מירי רגב תתפטרי עידית סילמן תתפטרי אבי דיכטר חתיכת פחדן יואב קישטא יאללה לך מכאן וברקן האפס ואקוניס השפן סעו מכאן כי הרגו אותנו יריב לוין המסוכן ואטורי ביסמוט מאי גולן קחו איתכם את דיסטל אטבריאן ואת מיקי זוהר ואת קרעי גם ואת גפני ואת גולדקנופ ואת דרעי השקרן סעו מכאן כי חטפו אותנו והאפס המושלם שקרע לנו ת'עם שהסית כמו שהוא נושם שבכל החרא הוא אשם שיילך לאלף אלף עזאזל הוא נוכל כי שחטו אותנו

איך מגשרים בין שתי החובות העליונות של המדינה: הצלת חיים מול השמירה על ביטחון המדינה? כמה רחוק צריכה ללכת מדינה למען הצלת הפרט, השבוי או החטוף, והאם נכון לנצור את האש - גם אם זמנית - על מנת לאפשר את שחרור החטופים? השיחה עם פרופ' אבי שגיא נעה בין הכללי והפרטי: בין הדאגה לשלומם של הפרטים החטופים להכרח הלאומי לפעול להגנת כלל החברה והמדינה; בין ההתפרקות המוחלטת של מוסדות המדינה למול ההתגייסות האזרחית חסרת התקדים; וגם, ככל שזה טראגי, לפער הנורא שבין הטרגדיות האישיות, המשפחתיות והקהילתיות, לסטטיסטיקה המבעיתה של המספר העצום של הקורבנות והנפגעים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אי-אפשר היה להסיט את המבט מעמוד השער של המוסף הפוליטי של ידיעות אחרונות לפני כשבועיים. על עמוד השער התנוססה תמונתה של יהל שהם, בת שלוש בסך-הכל, ילדה זהובת תלתלתים שנחטפה לעזה עם עוד שישה מבני משפחתה. יהל היא בת אחייניתו של אביב הברון, עורך המוסף הפוליטי כבר 15 שנה. בן קיבוץ בארי, מכיר אישית כמעט את כל הנרצחים והחטופים בני ובנות הקיבוץ ועכשיו עסוק 24/7 במאבק להחזרתם הביתה של יהל (3), אחיה נווה (8), הוריהם עדי וטל שוהם, שושן הרן ושרון ונועם אביגדורי (12). שלושה בני משפחה אחרים נרצחו בטבח בבארי: לילך (אחותו של אביב), אביתר קיפניס ואבשלום הרן | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כמו כולנו, גם את יאיר נבות ומשפחתו שמתגוררים בהולנד תפסה המלחמה בהפתעה גמורה. שיחה עיתונאית ובעיקר אישית עם מי שרואה את התמונה בהקשר רחב יותר מזה של רובנו: כיצד נראית המלחמה ממערב אירופה השבעה והשלווה; על התייחסות התקשורת המקומית והבינלאומית; על הנרטיב הרוסי והאינטרסים של פוטין ורוסיה במזרח התיכון בכלל ובמערכה הנוכחית בפרט - על רקע המעורבות העמוקה של ארה"ב; וגם על התחושות של ישראלים שמצאו פינה אירופית שקטה לחיות בה ומתבוננים בתדהמה במה שמתרחש במולדת: על משמעות "הבית" הבטוח והמגונן - הבית הפיזי והמטאפורי שהתרסק לרסיסים לפני חודש ומה זה אומר על הבית האחר, שרחוק מהבית, לישראלים שבנו לעצמם חיים במקום אחר | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

עשור ויותר ציפי שמילוביץ' חיה בארה"ב - חוויה כזו היא עוד לא עברה. כמו כולנו. שיחה כאובה על הישראליות שלא תצא מכולנו לעולם; על המלכוד הישראלי, שלראשונה בחיינו גם מרגיש כמו מצור אישי; על איך הכאוס הנורא שאנחנו תקועים בתוכו נראה משם בתקשורת, בפוליטיקה, במדיניות, ביחסים הבינאישיים; על הפער שבין תדמית השולט והחזק לתחושת הקורבן חסר האונים ונטול ההגנה; על ההפקרה שלא תיאמן שזועקת מקצה העולם ועד קצהו; וקצת על התקווה שלא הכל אבוד. מוזמנים לשיחה שהיא בעצם מונולוג בשניים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מתחילת הלחימה, התסכול והזעם על הממשלה חסרי תקדים (בצדק) ואנשים רבים מרגישים צורך עז לקום ולפעול. עו"ד נאוה רוזוליו כינסה חברים ושותפים למאבק לספייס (בטוויטר) בנושא המשבר הבטחוני ומנהיגותי  בישראל. בין המשתתפים בדיון: ‏בר שם-אור, ‏אור-לי ברלב, ‏תומר אביטל, יאיר גולן, ערן עציון, גונן בן-יצחק, אייל עופר, און עזריאל, דן עדין, הגר סידס, עו"ד ירון חיים וענת סרגוסטי

יואב שלי, חייל סדיר בגולני, בילה את ליל שישי ההוא בפסטיבל המוזיקה "נובה". בשעות הבוקר המוקדמות הוא וחבריו הבינו שמשהו רע קורה, חילצו את עצמם לבארי בלי לדעת מה קורה בתוך הקיבוץ ונקלעו לקרב גבורה של מעטים מול רבים. אבא של יואב, גיל שלי, מספר על מה שעבר על בנו וחבריו באותה השבת; על היוזמה, התושייה והגבורה; על השבת המסויטת שהוא ומשפחתו חוו עד שהבן חולץ למרכז בסוף אותו היום; וגם על מה שלדעתו מצפה לנו - כחברה וכמדינה - ביום שאחרי. שיחה מרגשת מאוד ויוצאת דופן במיוחד, שמקפלת בתוכה את כל תולדות חיינו כמעט | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

לא כך תיאר לעצמו יאיר גולן, מי שהיה סגן הרמטכ"ל ופרש מצה"ל לפני יותר משש שנים, למצוא את עצמו שוב במדים. אבל זה קרה ללא התראה וב-7 באוקטובר הוא חזר למדים, חתם על נשק והעביר את השבת ההיא בחילוץ ניצולים, בניסיון להבין את תמונת הקרב ובדיווחים לאחור על המצב בשטח. מאז שחזר לאזרחי הוא מתרוצץ בכל פינה בארץ, בדרום ובצפון ובמרכז, מארגן את כל מי שמוכן להתגייס למאמץ הלאומי ומתארגן לימים הפוליטיים שאחרי. בדבר אחד אין לו ספק: עם נתניהו לא תהיה לנו תקומה. בנימין נתניהו חייב ללכת ומיד. לא אחרי המלחמה ולא כשתגיע הרגיעה - אלא כאן עכשיו. ולמרות ועל אף הכל, הוא אופטימי | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אם מישהו חשב שהמחדל הנוראי, האסון הבלתי נתפס, היקף הקורבנות - נרצחים, הרוגים, שבויים, חטופים ופצועים - ישתיקו את עבודתה של מכונת הרעל, אז לא. להיפך. חורשי המזימות, ממציאי הפייקים, המשמיצים, המלעיגים, מפיצי הדיבה והשנאה, היו הראשונים להתאושש. ובעצם הם לא חדלו לרגע. גבע קרא-עוז עוקב אחרי הערוצים הגלויים והנסתרים שממציאים, מנפחים ומפיצים את כמוסות הרעל וקובע שמדובר במכונה שפועלת 24/7 ובהיקף דימיוני. ואם מישהו בנה על התקשורת הממוסדת שתציל אותנו - אז אפשר לשכוח מזה. התקשורת תשנה את כיוון הספינה רק אם תזהה שהסנטימנט הציבורי משתנה, לא רגע אחד לפני | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

האם אנחנו בכלל קולטים את מה שקרה ב-7 באוקטובר? האם זה בכלל אפשרי? האם אנחנו מבינים את הסיטואציה שאליה נקלענו והולכת להיות חיינו בטווח הנראה לעין ואולי לתמיד? האם אכן מדובר בסכנה קיומית - אישית וגם לאומית? שיחה נוקבת וארוכה במיוחד (לבקשת עוקבים ומאזינים) עם לימור מויאל ורותם פרלמן-פרחי על עצם קיומנו כאן. על הזהות החברתית והלאומית שלנו; על הערעור הנורא של תפיסת הביטחון בכלל והביטחון האישי בפרט; על הזיהוי הפוליטי של כל אחת ואחד מאיתנו. ובעיקר: אחרי שהעולם הפנימי שלנו התערער באופן כה ברוטלי, האם זה מה שקרה גם למהות החברתית והאידיאולוגית שלנו? | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

גם בימים כתיקונם העיתונות הישראלית (ברובה) איבדה את דרכה ואת הכבוד העצמי שלה - לא כל שכן במצב החירום הנורא שאליו נקלענו. אז גם אם נכון שגורמי השידור המרכזיים - בעיקר ערוצי הטלוויזיה -  התאוששו הרבה יותר מהר מהממשלה המשותקת (עד לרגע זה ובכלל), בכל זאת אף אחד שם לא פירמט את ההארד דיסק. ירון טן-ברינק, עורך טיים-אאוט תל-אביב, עוקב וכותב לאורך שנים רבות אחרי המתרחש בערוצי השידור השונים וכבר ראה הכל, אבל גם הוא נדהם לשמוע על הפגישות הדיסקרטיות שקיים נתניהו עם בכירי חדשות 12, 13, ידיעות אחרונות ועוד - פגישות שהמערכות כלל לא דיווחו עליהן. שיחה כואבת על הפחד של התקשורת, חוסר ההבנה של התפקיד שלה וגם על מכונת הרעל הבלתי נלאית שערוץ 14 מוביל ומהדהד | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי כמעט שנה של מחאה ומאבק נגד ההפיכה המשטרית וקצת יותר משבוע מאותה שבת שחורה, זה לא מוקדם מדי להתחיל לחשוב ולדבר על מה שקרה לנו כאן ובכלל, לאן אנחנו הולכים ואיך ייראה היום שאחרי. שיחה מרובעת עם פעילי המאבק המתמידים לימור מויאל, דן עדין ושרגא טיחובר, על כל מה שקורה לנו עכשיו: ההלם והטראומה הלאומית - שנתניהו היה כנראה הראשון שהצליח להתאושש ממנה וחזר להפעיל את מכונת הרעל במלוא העוצמה; על בסיסי חיינו שהתפוררו לנגד עינינו ממש; על אי-כשירותו הבלתי נתפסת של נתניהו (וכל סביבתו) ואיך מזיזים אותו; ושוב, כמו שכמעט התרגלנו - הרפיסות שלא תיאמן של העיתונות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בשעה שאולפני הטלוויזיה המרכזיים משדרים 24/7 את האירועים ותמונות הזוועה מהדרום וגדודי עיתונאים, פרשנים וקצינים בכירים לשעבר מתלהמים ומתחרים ביניהם מי יהיה יותר לוחמני ונחרץ - פרשן אחד מתבלט בקור רוחו ושיקול דעתו. ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל וראש התכנון המדיני במשרד החוץ, כבר היה בקבינטים מלחמתיים (אמיתיים) באירועים קודמים ויודע איך המערכת אמורה לעבוד. רמז: זה לא קורה עכשיו. שיחה שקולה על המצב הנוכחי בחזית (ערפל קרב); הגדרת מטרות המלחמה (לא נקבעו); הבנת גבולות הגזרה ומגבלות הכוח ("שיטוח עזה"? "השמדת החמאס"? "חיסול שלטון החמאס"?); האיומים בגזרות האחרות (בעיקר בצפון אבל לא רק) והסכנות שבכניסה קרקעית מסיבית שתכליתה אינה ברורה ובעיקר לאף אחד לא ברור איך מתכוונים לצאת ממנה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אין תקדים מוכר בהיסטוריה המודרנית של החברות הדמוקרטיות לאירוע הנוכחי. אין לנו דרך לקלוט את ממדי הזוועה, העוצמה, ההיקף. הזעם עצום, אבל עיקר התסכול נובע מההפקרה. הנטישה. וכפי שמסביר פרופ' אבי שגיא, ההגדרה הנכונה למצב הנוכחי היא אימה, לאו דווקא פחד או חרדה, שהם מנגנוני הגנה מפני סכנות, בעוד שאימה היא מצב של חוסר אונים עד כדי שיתוק. שיחה על ההלם שאליו נכנסה הממשלה על כל זרועותיה - למול ההתגייסות האזרחית הפנטסטית; על אתיקה ומוסר של לחימה ואיך מתמודדים עם דילמות הפגיעה בבלתי מעורבים; וגם על הדילמה הטראגית בהתייחסות לגורל השבויים והחטופים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ממדי האסון והמחדל הולכים ומתבררים, אבל לא באמת מתבהרים. כן ברור שנתניהו וממשלתו חתומים על נטישת והפקרת אזרחי המדינה. בזחיחות, באדישות, בסדרי עדיפות מופקרים, בתאוות בצע, בגסות רוח, באפס כישורים. והם חייבים ללכת. לא מחר, לא בעוד חצי שנה; אתמול. הקואליציה המופרעת שנתניהו הקים, הממשלה האיומה, המינויים הרי האסון, כל אלה הביאו עלינו את סופנו כחברה, כמדינה. השנה האחרונה בדברי ימיה של מדינה ישראל תהיה ככל הנראה השנה האחרונה של מדינת ישראל כפי שהכרנו. כפי שהיינו רוצים שתהיה. לא ברור אם נוכל להשתקם, ספק גדול; אבל כל זמן שנתניהו בתמונה, זה בוודאות לא יקרה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

 כשסוקרים את תהליך הפיכתה של הציונות הדתית מתנועת תורה ועבודה שהייתה שותפה נאמנה של תנועת העבודה הקלאסית ביישוב הארץ ופיתוח המדינה בעשורים הראשונים שלה, חשוב להתעכב על שתי תחנות קריטיות בזמן: מלחמת ששת הימים והכיבוש הגדול של הארץ; ושש שנים לאחר מכן - השבר הנורא של מלחמת יום כיפור. בחלק השלישי בסדרה מסביר פרופ' אבי שגיא את התמורות שחלו בתנועה לקראת ואחרי ששת הימים, ה"שחרור" הפלאי של חלקי הארץ הכבושים (לשיטתם) ואימוץ הקו של הרב קוק הבן - ועד לתגובה הכמעט משיחית שבאה בעקבות האסון של 73' ואובססיית ההתנחלויות שהגיעה בשנים שלאחר מכן | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות שהתגייס לצה"ל כשמונה שנים אחרי מלחמת יום כיפור, המלחמה ההיא מעסיקה את אלוף במילואים נעם תיבון עד היום. אבל גם הוא, אחרי קריירה צבאית מפוארת שנמשכה קרוב לארבעים שנה, לא העלה בדעתו ששנים אחרי שסיים את שירותו הצבאי קרוב מאוד לראש הפירמידה, ימצא את עצמו במאבק קשה וחסר פשרות על אופייה, דמותה ועצם מהותה של המדינה שאותה שירת במשך עשרות שנים. הוא נאבק בהפיכה כחלק מהתארגנות של קצינים ובעלי תפקידים בכירים לשעבר - רמטכ"לים ואלופים, מפכ"לים וניצבים, ראשי שירות וראשי אגפים בשרותי הביטחון - ומשוכנע שבסופו של דבר התבונה תגבר וההיסטוריה תזכור את בנימין נתניהו כמי שירד מהבמה בבושת פנים, אחרי שניסה כמיטב יכולתו להחריב את המדינה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הילדות על גבול ר"ג-גבעתיים, האווירה בגרעין הנח"ל, ההתגלגלות לשיריון ולסיני, הלם התרבות בצבא, הנסיבות המשפחתיות והיציאה (כמעט הבריחה) לעולם הגדול - כל אלה היו מצע הגדילה וההתבגרות של ד"ר מולי פלג. שיחה חוצת עשרות שנים של היכרות מקוטעת ובעיקר מקרית: מתחילת הצבא, דרך ניו-יורק של ימי טראמפ ועד למופעי המחאה בקפלן. השיחה עם פלג - ד"ר למדעי המדינה, סוציולוג פוליטי, מרצה בארץ ובחו"ל, לשעבר איש פוליטי בעצמו (העבודה, מרצ, דובר שלום עכשיו ועוד) וגם סופר ומשורר - מחברת בין עולמות ילדות והתבגרות, צבא ואקדמיה, פוליטיקה ומחקר, כתיבה ומחאה וגם תקווה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

שלוש שנים בדיוק אחרי מלחמת נגורנו קרבך השנייה בין ארמניה לאזרבייג'ן - מלחמה שהסתיימה בהפסקת אש ללא הכרעה והשאירה את החבל עצמאי יחסית - החליטה אזרבייג'ן שהנסיבות הגיאופוליטיות (למשל, המלחמה באוקראינה) בשלו, ובמהלך מהיר השתלטה על חבל המריבה, כיבוש שהביא לזרם אדיר של פליטים שנוהרים בדרכים לא דרכים לארמניה. יאיר נבות מתאר את המהלכים שקדמו למהלך הנוכחי, הרקע לעימות, עמדותיהם של השחקנים האזוריים והגלובליים והפער העצום שבין היכולות הצבאיות והכלכליות של שני הצדדים. וגם מביא עדכון קצר על המתרחש בין רוסיה לאוקראינה, לקראת בוא החורף | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הסדרה "האחת", שיצרו סימה קדמון ואמנון רבי, הייתה קבלת הפנים הראויה - גם אם מאוד לא פשוטה לעיכול - לשבים מחופשה אירופית קצרה. ולמרות שרוב האירועים היו ידועים ורבים מהנפשות הפועלות מוכרות - זו עדיין הייתה חוויה מרתקת ומטלטלת. אבל יותר מזה: הפער שבין המלחמה ההיא, לפני חמישים שנה לבין הימים האלה; בין המדינה ההיא לזו של היום; בין האנשים ההם לאנשים של היום; והמרחק שבין יום כיפור ההוא, שמסמל מלחמת הצלה עקובה ואיומה ליום כיפור הזה, שכולו שיסוי, הדתה, הדרה והסתה - הוא פשוט בלתי נסבל. אז מדינה שלמה יצאה להילחם על קיומה; היום חברה מפוררת מנסה להציל את נשמתה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ישיבת מרכז הרב, שהוקמה בירושלים בידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק - הייתה בראשיתה ישיבה קטנה יחסית, כפי שמסביר פרופ' אבי שגיא. בנו של הרב קוק, המייסד - הרב צבי יהודה הכהן קוק - היה ממובילי רעיון ארץ ישראל השלמה והיה בין הרבנים שלימדו בישיבת מרכז הרב בשנות ה-60 בואכה מלחמת ששת הימים, שאז צברה הישיבה פופולריות ונהפכה לאבן שואבת לחסידי שלמות הארץ. רעיונות הגאולה הלכו וחלחלו בקרב רבני ותלמידי הישיבה והבשילו ביוני 1967 עם הניצחון הגדול: כיבוש העיר העתיקה, ההגעה לכותל המערבי, להר הבית ולשאר המקומות הקדושים. וכך נהפכה ישיבת מרכז הרב, השולית יחסית עד לששת הימים, לחוד החנית של התנועה המשיחית שממנה התפתח בהמשך גוש אמונים, מפעל ההתנחלויות ועד לגוף שמכנה את עצמו היום הציונות הדתית היום (חלק שני בסדרה) | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הסכם אוסלו היה הסדר זמני, פרק מבוא לקראת הסכם הקבע בין ישראל לרשות הפלסטינית - הסכם שמעולם לא נחתם. הרעיון המכונן, שנולד עוד בהסכם האוטונומיה בקמפ-דייויד (ממשלת בגין) והמשיך בוועידת מדריד (ממשלת שמיר), היה השלב הראשון לקראת כינון הסכם והסדר בין שתי ישויות מדינתיות עם גבול מוסכם ביניהן והסדרי ביטחון ברורים. בשיחה עם עו"ד גלעד שר, שמילא במהלך רוב השנים המכוננות תפקידים רבים במגעים עם הפלסטינים, קובע שבהתחשב באלטרנטיבות - הסכם אוסלו היה טוב, לפחות נכון, בוודאי הרע במיעוטו.  והוא קרס בגלל שני הצדדים. ועדיין, גם הימין שזועק נגד ההסכם הזה 24/7, לא ביטל אפילו סעיף אחד מההסכם המקורי. וכך גם לא הפלסטינים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ציוץ אחד קטן על הפרעות שינה שרבים מאיתנו חווים מאז שפרצה לחיינו ההפיכה המשטרית, ובעקבותיה המחאה האדירה - הצית דיון ארוך על מה שעובר כל כולנו ועל המשמעויות החברתיות, הנפשיות והאישיות של התקופה. האקטיביסט ואיש המחאה, הפסיכולוג הקליני ד"ר יואב גרובייס מסביר שהתופעה אכן קיימת ומוכרת, היא חוצה גילים ודורות ולגמרי טבעית. בשיחה איתו הוא מספר גם על מחקר מקיף שהיה שותף לו באחרונה, שבדק את חשיבות ההשתתפות במאבק ובמחאה ועד כמה החוויה המשותפת סייעה להם בימים שבהם הכל מתערער. והתברר שהשתתפות במאבק אכן תורמת והרבה - כולל, אגב, עצם ההשתתפות במחקר. שיחה על גוף ורוח, תקווה ודכדוך, הזדהות, השתתפות ושותפות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מי שגדל בישראל של שנות ה-60 וה-70 הכיר את אורחות חייהם של אנשי הציונות הדתית המקורית. בוגרי תנועת המזרחי, חברי הקיבוץ הדתי, בני המושבים שומרי המסורת, אנשי התורה והעבודה, חניכי תנועת בני עקיבא שהייתה, בוגרי החינוך הממלכתי-דתי של פעם. כל מי שחי בישראל היום לא יכול למצוא צל של דמיון בינם לבין הציונות הדתית הגזענית / המשיחיסטית / כהניסטית / סיפוחיסטית של ימינו. פרופ' אבי שגיא מכיר את שני הצדדים של המטבע הזה - מהמקורות ההיסטוריים שלו, דרך "ניצוץ הגאולה" שבו נלכד הזרם הזה ועד לטירוף הנוכחי. פרק ראשון בסדרה על מקורותיה והתפתחותה של התנועה הדתית-לאומית | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בשעות אחר הצהריים של יום רביעי השבוע, 30 באוגוסט 2023, נפל דבר בישראל: לראשונה מאז קום המדינה קם שופט עליון וקרא תיגר על קודש הקודשים של המוסד הכי מכובד ונשוא הפנים שהיה כאן מעולם, ובפועל פעל לרסק את שיטת הסניוריטי. עו"ד שחר בן-מאיר, אחד שמכיר היטב את בית המשפט העליון והופיע בפני עשרות שופטים עליונים, קובע שהשופט אלרון שבר את הכלים; לא רק שהוא בעט בדלי של החלב - הוא בעצם שרף את כל הרפת. בשיחה דחופה בפודקאסט משרטט עו"ד בן-מאיר כמה תסריטים אפשריים בעקבות המכתב המדובר, לא כולם בהכרח קודרים. ועדיין: את השד הזה יהיה קשה להחזיר לבקבוק | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

רגע אחרי הזכייה המרגשת של נבחרת כדורגל הנשים של ספרד באליפות העולם, בשיא האופוריה, נצפה יו"ר התאחדות הכדורגל הספרדית לואיס רובילאס מדביק נשיקה עזה על שפתיה (!) של החלוצה המצטיינת ג'ניפר הרמוסו. מיליוני צופות וצופים ברחבי העולם לא האמינו למראה עיניהם. גם ציפי שמילוביץ' צפתה במחזה בעיניים קרועות, אבל לא בהכרח הופתעה. שיחה על השוביניזם שלא פס מן העולם, העליונות הגברית הקלאסית שעדיין איתנו - גם ואולי בעיקר בספורט הנשים - ועל הדרך שהעולם בכל זאת עשה שפרצה לחיינו  תנועת "מי-טו" לפני פחות מעשור | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כמעט מבלי שנרגיש בכך (הפיכה משטרית, מחאה חסרת תקדים וכל השאר), עונת הבייסבול שנפתחה באפריל כבר מתקרבת לשיאה שיגיע בספטמבר, לקראת הפלייאוף באוקטובר. אז בשביל להתרענן מעט מהצרות המקומיות, ארז שץ התייצב לשיחה - נדירה יחסית בשנה האחרונה - על משהו שאינו פוליטיקה מקומית. שיחה על הקבוצות הגדולות מניו-יורק שהתרסקו למרות השקעה כספית מטורפת; על המצטיינות וההפתעות של העונה: בולטימור, אטלנטה, סיאטל ועוד; וגם ובעיקר על הפנומן היפני שוהיי אוטאני - השחקן הראשון בהיסטוריה שמצטיין במקביל כמגיש וכחובט ועשוי לזכות בתואר החובט המצטיין של העונה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

רק לפני חודשיים צעדו הכוחות החמושים של כוח וגנר בדרך אל מוסקבה, מה שלרגע נראה כמו ניסיון מרד אמיתי בפוטין. השיירה ההיא נעצרה ובימים שלאחר מכן נדמה היה שמפקד וגנר, יבגני פריגוז'ין, הגיע להבנות עם פוטין (גם בעזרת לוקשנקו מבלארוס). אבל, כמו שמסביר יאיר נבות, פוטין לא שוכח ובטח לא סולח. מרגע שסומן כבוגד או לפחות כמורד בכוח, גורלו של מפקד כוח וגנר נחרץ. וכך, בשעות הערב המוקדמות של יום רביעי, פגע טיל נ"מ במטוס הפרטי שבו טסה צמרת כוח וגנר והסיפור נגמר. אז מה יהיה עכשיו? מה שהיה הוא שיהיה: שכירי החרב יוכפפו לפירמות מוות פרטיות אחרות והפרקטיקה המלחמתית הרוסית לא תשתנה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מחוללי ההפיכה המשפטית חוזרים וטוענים שה"רפורמה" נדרשת והכרחית בגלל שבית המשפט העליון נטל לעצמו סמכויות לא לו. הם גם מטיחים באהרון ברק שהוביל בכחש מהפכה חוקתית בלתי חוקית, בלי רשות וללא בסמכות. בתשובה לכל הטענות האלה, מוכיח עו"ד דוד קורצוויל שמי שהוביל את אותה "הפיכה חוקתית" (במילים האלה בדיוק)  וקיבע את מעמדו של בית המשפט העליון כסמכות בקרה, ביקורת ואף פסילה של חוקים, היה דווקא הליכוד של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, בהובלת דן מרידור, מי שהיה אז שר המשפטים. זאת ועוד: הסקירה היסודית מוכיחה שכל שותפי ומשתתפי התהליך ידעו בדיוק במה מדובר וגם הטענות על הרוב "המקרי" שבו הועברו החוקים והיקף ההשתתפות מופרכות לחלוטין | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

לדברי יניב קובוביץ, הכתב הצבאי של הארץ, אסור שהרמטכ"ל הלוי יתפטר. בשום אופן ובשום מחיר. וגם אין סיבה לרחם עליו, למרות שהוא נקלע למצב קשה ואולי בלתי אפשרי. וזה נכון גם לגבי כל שאר הבכירים שממלאים היום תפקידים. המשבר הזה נפל במשמרת שלהם והם חייבים להילחם. זו השליחות שלהם. לגבי שאלת הכשירות המבצעית: זה הסיפור של אתמול. הצבא אינו כשיר, נקודה. נתניהו וגלנט, בידיעה ברורה, החליטו להקריב את צה"ל על מזבח האינטרסים הפוליטיים והאישיים שלהם. וזה לא רק כמות הטייסים הכשירים שהידלדלה, המחסור באנשי המטה של חילות האוויר והים, במומחי מודיעין, בלוחמי סיירות וכל השאר. הצבא אינו כשיר כבר היום בעיקר בגלל החוזה שהופר והרוח שרוסקה. צבא המילואים איבד את האמון בממשלה ושאלת הכשירות כבר מזמן אינה מספרית | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

גם בימים כתיקונים סובלת מערכת הבריאות ממחסור חריף ברופאים, ועכשיו מוצאת עצמה בחזית המאבק בהפיכה המשטרית (לצד הטייסים, אנשי ההייטק ועוד). רוני לינדר גנץ, פרשנית הבריאות של דה-מארקר והארץ, מציגה את תמונת המצב העגומה שבה מצויה המערכת - תמונה שתלך ותחריף. וזה לא רק קבוצות הרילוקיישן התוססות - אלה גם מאות הרופאים שנמצאים בתקופת התמחות בחו"ל וספק אם יחזרו; אלפי הסטודנטים שלומדים בחו"ל וסביר להניח שרבים מהם ימשיכו לקריירה במקום אחר; המעבר הצפוי של רופאים מהפריפריה למרכז ועוד. שיחה שהיא בנפשנו ובוודאי לא תוסיף לנו בריאות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ההפיכה המשטרית והמחאה האדירה דחקו הצידה את תשומת הלב שלנו מהמלחמה באוקראינה ולרגעים היה נדמה שהיא שייכת לעבר. אבל זה ממש לא המצב. יאיר נבות חוזר לשיחת עדכון במצב המלחמה נכון לימים אלה; הקשיים של אוקראינה במתקפת הנגד; המתקפות של האוקראינים בתוך רוסיה וגם ההפצצות של הרוסים, שגורמות לנזקים קשים ואבדות בנפש בערים באוקראינה. אז המלחמה מתנהלת, אבל בעצימות שונה במקצת מזו שהכרנו. לאוקראינים יש חלון זמנים מוגבל יחסית, עד שיגיע שוב החורף - הרוסים מחזיקים את קווי ההגנה שלהם ובמקביל מנסים לאושש את הכלכלה הפגועה ואת מצבם בזירה הבינלאומית | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כששואלים את שרה חביב - שופטת בדימוס, בעלת משרד עו"ד וכיום גם פרשנית פופולרית בכל ערוצי הטלוויזיה (כמעט) - לגבי הסכנה למשבר החוקתי בעקבות פסיקת בג"ץ, היא קובעת שהמשבר כבר כאן ובגדול. ויותר מזה: שאנחנו כבר מעבר למשבר חוקתי כהלכתו, אנחנו עמוק בכאוס משפטי-חברתי. חביב, שמכירה את המערכת מבפנים ומבחוץ, טוענת שלבג"ץ ושופטי העליון אין את הכלים להציל את החברה מידי עצמה; שאיש מעולם לא העלה על דעתו שנגיע ליום שבו המובן מאליו יהיה בלתי אפשרי ושבפועל למערכת המשפט וגם  לא לשב"כ אין סנקציה אמיתית מול נבחרי ציבור ובעיקר מול ראש ממשלה שהחליט לשבור את כללי המשחק | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

עמוק בתוך ההפיכה ואחרי שמאות ואלפי מתנדבי מילואים הפסיקו להתייצב, התסכול בצבא מרקיע שחקים. מהשיחה עם עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, עולה תמונה מדאיגה של בוחן מציאות מעוות של הקברניטים (נתניהו: "בדקנו והצבא בכשירות מלאה...") כאשר בפועל ישנן יחידות שרמת התפקוד שלהן יורדת דרמטית, מערכים כמעט מושבתים וכשירות מבצעית שקשה לשער כיצד תשפיע על תפקוד הצבא בשעת מבחן בטווח הבינוני והרחוק. הרמטכ"ל עושה כמיטב יכולתו בכל החזיתות, כשברקע ממתין לו חוק ה(אי) גיוס שעלול להביא לגל של סרבני גיוס חילונים. לא בטוח שבימים הטרופים האלה זה יספיק | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

דיקטטורה מוגדרת כמשטר שאינו דמוקרטיה ליברלית. בתחילת המאה ה-20, מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, מדינות רבות נהפכו לדמוקרטיות עד שנתקלו בתגובת נגד של גל דיקטטורי, שבא לידי ביטוי בשני זרמים אידיאולוגיים בולטים: הקומוניזם והפשיזם. בחלק השלישי של השיחה על הפופוליזם, מתאר עמר דנק את גלי עליית הדמוקרטיות ותגובות הנגד הרצחניות שלהן; מביא דוגמאות של דיקטטורות מהסוגים השונים: הרצחניות, שמבוססות על פחד; האחרות שנמצאות איפשהו באמצע ("משטרים היברידיים"); ומתאר גם את החלק קטן מבין הדיקטטורים, שנחשבים ל"דיקטטורים רכים" ("דיקטטורים של ספין") - מגמה שהתרחבה בשני העשורים האחרונים בעיקר בגלל עליית הדומיננטיות של ארה"ב | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי הפסקה ארוכה, שיחה נוספת עם קרן הבר - והפעם על הפיל הענק שבמרכז החדר שכל שחקני המחאה והמאבק מתעקשים לא להבחין בו. כי כמו תמיד, מבחינתה השאלות המהותיות הן שאלות הדמוקרטיה והשוויון. ועל כן, ככל שהמאבק הוא עוצמתי ומרשים בכל קנה מידה - הוא לא באמת שואף לדמוקרטיה אמיתית ובוודאי שאינו עוסק בשוויון ולא מקדם אותו. כי מרגע שהכיבוש ומצבה הנואש של החברה הערבית מושתקים בתקיפות (ולעיתים באלימות), אין כאן לא דמוקרטיה, לא שוויון וגם לא תקווה. ועם זאת, היא עדיין משוכנעת שזה לא סוף פסוק, שחייב להתקיים שיח פנימי אמיתי, גם בינינו לבין אלה שקמו עלינו לכלותינו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

השיחה עם ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל וראש התכנון המדיני במשרד החוץ, הוקלטה שעה קלה לפני שהתפרסם הראיון של נתניהו ברשת סי.אן.אן, שבו הגדיר  את חוק ביטול עילת הסבירות כ"תיקון זניח", הבהיר שהחקיקה המטורפת תימשך אבל בעיקר אמר (או לא אמר) משהו חמור הרבה יותר: הוא סירב להתחייב שימלא אחרי פסיקות בג"ץ. ועל זה בעיקר התנהלה השיחה: נתניהו נבצר מלמלא את התפקידו ע"פ כל דין והיגיון והאחרונים שיישארו להביא אותו לכלל נבצרות יהיו שומרי הסף הספורים שנותרו: שופטי בג"ץ, ראשי השב"כ והמוסד, הרמטכ"ל והיועצת המשפטית לממשלה | לעמוד התמיכה בפודקאסט

אין צה"ל בלי האזרחים המשרתים בו ואין חיילים בצה"ל שאינם קודם כל אזרחים. וכאזרחים לובשי מדים, זכותם וחובתם להתנגד למעשיו הנואלים של "שלטון סף דיקטטורי" (או "דיקטטורה רכה" אם תרצו). השיחה עם הפילוסוף פרופ' אבי שגיא ירדה ממגדל השן האקדמי ונגעה בחומרים הקשים, האלימים והכואבים של חיינו בימים שחורים אלה: ההתנהגות המופקרת של המחוקקים, ההלם של הרמטכ"ל וצמרת הצבא מול התופעה החד-פעמית שהתרגשה עליהם, תפקידם של שומרי הסף שעוד לא הוכחדו והכלים שעומדים לרשותנו -  האזרחים - בהתגוננות מפני האלימות השלטונית והמשטרתית. קישור לעמוד התמיכה בפודקאסט

יום הולדת שנתיים לפודקאסט "על הדרך", יום שמצוין דווקא בימים דרמטיים והיסטוריים, בשיאו של מאבק חברתי שהמקום הזה לא ידע מעולם. ובאופן בלתי מתוכנן וכלל לא מובן מאליו, נהפך הפודקאסט לסוג של פס הקול (עוד פס קול, אחד מרבים) של המחאה האדירה על המשך חיינו כאן. כמה מילים על הפרויקט, על ההשקעה המטורפת, על המספרים שלא ייאמנו, הרייטינג, החשיפה וגם התמורה. מוזמנים להאזין, לעקוב וגם לתמוך. קישור לעמוד התמיכה בפודקאסט

אחרי שהתנדב למילואים במשך יותר מעשר שנים אחרי גיל הפטור, לקח לשרגא טיחובר בדיוק שבועיים מנאום הבלהות של יריב לוין להבין שמבחינתו זה נגמר. וכך, למרות הכאב והצער, הוא הודיע לצבא ולמפקדיו שהסיפור שלו תם ונשלם. מאז הצטרפו אליו מאות ואלפים - מתנדבי מילואים בכל הדרגות והתפקידים עד שהגענו לנקודת הרתיחה הנוכחית. שיחה טעונה ועצובה עם אדם שנכנס לכל הגדרות מלח הארץ ומרגיש שהקרקע נשמטה תחת רגליו. שיחה על חברה וחינוך, על משפחה ומורשת, על ציונות ואידיאולוגיה, על מאבק ומחאה ועל אופטימיות שהולכת ומתמוססת. קישור לעמוד התמיכה בפודקאסט

הפופוליזם מבוסס על הקביעה שיש אמת פטריוטית אחת, שאלה שחושבים אחרת הם בוגדים, שהמתנגדים להם שייכים לדיפ-סטייט רב-כוח, שאנשי האליטות הם אויבי העם ואויבים חובה לנטרל. יותר מכל דבר אחר, מסביר עמר דנק בחלק ב' של השיחה על פופוליזם - מנהיגים פופוליסטים מקפידים על קיום בחירות. בחירות חופשיות (לכאורה) חשובות למראית העין של הלגיטימיות שלהם. ובשביל שתוצאות הבחירות יתאימו להם, הם מייצרים קיטוב חברתי, יוזמים משברים, משנים את שיטת הבחירות, ממנים שופטים, משתלטים על התקשורת,  ממנים מקורבים לכל תפקידי המפתח ועוד. זה קרה בטורקיה, בהונגריה, בפולין - זה קרה וקורה גם בישראל | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אז מה יכול לעשות האזרח המוחה מול השלטון? מול המשטרה? מול הפעלת הכוח? מול התעמרות בעלי הסמכות? בשיחה המשלימה את הדיון על אי הציות האזרחי, מסביר פרופ' אבי שגיא מהו סט הכלים שעומד לרשותנו כשאנחנו עומדים זקופים מול השרירות השלטונית. מהי המידתיות הסבירה במעבר על החוק (כמו בדוגמה השגורה של חסימת כבישים; חופש התנועה הוא ערך חשוב, אבל כזה שאינו גובר על הזכות והחובה למחות). אבל יותר מזה: בזמנים קשים כמו שאנחנו חווים כעת, האזרחים שיוצאים לרחובות בהחלט צפויים לחצות את הקו החוקי (ללא הפעלת אלימות) וחייבים להביא בחשבון שייפגעו בעיכוב, במעצר, בספיגת אלימות משטרתית ואפילו בהעמדה למשפט | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות הכל ואחרי הכל, מבהירה ציפי שמילוביץ', שחיה ועובדת בארה"ב כבר יותר מעשור - לפחות בעתיד הנראה לעין ארה"ב לא תפגע באינטרסים של ישראל. לא בתחום המדיני, בוודאי שלא בתחום הבטחוני וגם לא בסיוע הכלכלי. מורת רוח - כן; התעלמות מקיר לקיר מסמוטריץ', בן-גביר ודומיהם -  בוודאי; אי-הזמנה מעליבה במפגיע של נתניהו לבית הלבן - זה לא הולך להשתנות בקרוב. אבל הסנטימנט האמריקאי בנוגע לישראל לא ישתנה תחת הדור הנוכחי של המנהיגות הדמוקרטית ובוודאי שלא תהיה שום פגיעה מצד הרפובליקנים, אם וכאשר יחזרו לשלטון. ועם זאת, גם משם אנחנו נראים כמדינה וחברה שלגמרי ירדה מהפסים וזה לא מחזה מלבב | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כשבוחנים את עלייתם של הדיקטטורים המודרניים, בעיקר במדינות שהיו דמוקרטיות (מי יותר ומי פחות), כמעט תמיד אפשר למצוא אצלם את אבני הדרך של הפופוליזם והקווים המנחים שהוליכו אותם בדרך להגשמת מטרותיהם. עמר דנק, סא"ל במיל', נווט קרב בדימוס והיום חוקר במכון אלרום (משותף לאוניברסיטת ת"א וחיל האוויר), מדבר על עלייתם לשלטון באמצעים דמוקרטיים של הדיקטטורים החדשים, השיטות שבהן קודם כל רמסו את האליטות השנואות עליהם ומיד התפנו להשתלט על כל מוקדי הכוח - משומרי הסף, דרך גורמי ההון, התקשורת, החינוך ועד לכיבוש הנרטיב הלאומי בכללותו. וכאשר אנחנו סוקרים את הדוגמאות שכולנו מכירים (אורבן, ארדואן, צ'אווס ויורשיו ורבים נוספים) וחווים את מה שכולנו עוברים בימים האלה, ההשוואה קשה לעיכול הרבה יותר

למתבונן מהצד, ההפיכה לרגע של כוח וגנר שכביכול איימה על המשטר של פוטין, נראתה כמו סרט אקשן רע ובעיקר בלתי אמין. קסניה סבטלובה, חוקרת ועיתונאית ופרשנית שגם הייתה חברת כנסת כאן - שנולדה במוסקבה ועלתה ארצה כנערה - לא באמת הופתעה. בשיחה איתה היא מספרת על רוסיה שהכירה ומה שנהיה ממנה; על החברה הרוסית של העידן הנוכחי, שלטון הכנופיות, השחיתות הממארת, החלוקה לרוסיה הראשונה, השנייה ואפילו השלישית והרביעית, על בריחת המוחות וההידרדרות בכל תחומי החיים - מהכלכלה ועד החינוך והתרבות. שיחה מפוכחת עם אחת שיודעת

המאבק הניטש בימים אלה על יוזמת ח"כ רוטמן ושר המשפטים לוין, שמקדמים חוק שיבטל את עילת הסבירות (אחרי שיוזמות הפיכה אחרות שלהם נבלמו זמנית), הקפיץ את עו"ד דוד קורצוויל לשיחה נוספת בפודקאסט. בניתוח מלומד ומעמיק מפריך קורצוויל אחת לאחת את טענות מובילי ההפיכה ונביאי ("מומחי") פורום קהלת ומרסק את התזות שלהם לרסיסים. חובת האזנה לכל מי שרוצה להתעמק בעובדות ולהבין על מה בעצם מתנהלת כאן מלחמת הנרטיבים

במאמר שפרסם בהארץ, סוקר אמיר תיבון את המגמות ביחסן של ארה"ב ואירופה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כולם מבינים שהמצב בשטח ופעולות ממשלת הימין הנוכחית חיסלו בפועל את חזון "שתי המדינות" ורבים כבר מדברים על פתרון "המדינה האחת". מה שאנחנו מבינים והם כנראה פחות, זו העובדה שהמדינה האחת הזאת איננה ולא תהיה דמוקרטית ובוודאי לא שוויונית (מי אמר אפרטהייד ולא קיבל?). ובאותו עניין: קשה להחמיץ את ההידרדרות המסחררת במעמדו של נתניהו בעיני רוב העולם המערבי. מהדימוי הצ'רצ'יליאני שכה היה אהוב עליו בעולם של אתמול, היום הוא מוזכר בנשימה אחת עם ארדואן ואורבן

ככל שהמאבק בהפיכה המשטרית הוא אדיר ובלתי נתפס, יש נושא אחד שבכל פעם מחדש מצית ויכוחים ועימותים: הכיבוש. במוצ"ש בקפלן התלהט הוויכוח עד לעימות פיזי בין כמה מחברי "אחים לנשק" לאנשי "הגוש נגד הכיבוש", מה שמצטרף לניסיונות למחות נגד אלימות המתנחלים, ההתנפלות על קומץ מניפי דגלי פלסטין ועוד. לדברי העיתונאי לשעבר גבע קרא-עוז, שמלווה את אנשי המחאה, מראיין עשרות מהם ופועל ברשת ומאחורי הקלעים, מדובר באנרגיה עצומה שמחפשת נתיבי פעולה ולא תמיד מתפרצת בכיוון הרצוי. ועדיין, לפני חצי שנה בלבד איש מאיתנו לא היה מעלה על דעתו מאבק כה עיקש לא בזמן ולא בהיקף

בעוד ארבעה חודשים בדיוק יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות וזו סיבה מצוינת לשיחה נוספת עם אמיר כוכבי, ראש עיריית הוד-השרון. והפעם רוב השיחה התמקדה בתפקיד הארצי והלאומי של ראשי הרשויות בעת הזו, מול הפוליטיזציה הבוטה של השלטון המרכזי, איומי ההפיכה המשפטית-משטרית, האפליה התקציבית המובנית (ע"ע סיפור קרן הארנונה) מול יישובים שיקרים יותר לליבו של השלטון, הסולידריות עם הקולגות בחברה הערבית המדממת, המלחמה העיקשת על שמירת הצביון הפתוח והליברלי של העיר, המאבק בביורוקרטיה והשחיתות והמאבק לשימור השוויון המגדרי ובכלל, החינוך והתרבות. וגם, באופן בלתי נמנע, כמה מילים לקראת הבחירות שבפתח

מיד אחרי שסיימה את שירותה הצבאי, שבמסגרתו נפצעה קשה כשהייתה לוחמת בקראקל, החליטה לורן דגן-עמוס לנקות את הראש בטיול גדול להודו. הציצה ונפגעה. כשחזרה ארצה היא הפנתה את האנרגיות שלה ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בר-אילן (מדע המדינה, יחסים בינלאומיים) - לימודים שבסופו של דבר התנקזו להודו. התואר השני עסק בהתייחסות ליחיד והחברה של מהטמה גנדי ומרטין בובר; ואילו עבודת הדוקטורט (שהוכרה בשבועות האחרונים ממש) עסקה ביחסה של הודו לסכסוך הישראלי-פלסטיני. שיחה על מעמדה של הודו בעולם המתחדש, האתגרים של ראש הממשלה מודי, בעלי הברית והיריבים וכמובן - היחסים עם ישראל

בהיותו משפטן בעל שם עולמי, לפרופסור מנחם (מני) מאוטנר קשה לקרוא להפרת חוק - אבל גם הוא מבין שזמנים קשים מחייבים מעשים לא פשוטים. במאמרים והרצאות שלו באחרונה, הוא מדבר על הזמנים הרעים והזמנים הטובים, שבפועל הם בפשטות הזמנים הרגילים. וברור לו לגמרי שאנחנו עמוק בתוך הזמנים הקשים. לדעתו, המחאה המנומסת (יחסית) כמעט שלא נזקקה עד כה להפרה משמעותית של החוק (להוציא, נניח, חסימת כבישים במשורה) אבל מודה שבהחלט ייתכן שבמורד הדרך לא יהיה מנוס מפעולות ספק חוקיות של אי-ציות אזרחי נרחב

ברוסיה כמו ברוסיה, כמעט שאין דרך לחזות את המהלכים הפוליטיים והצבאיים וכל מה שלרגע אחד לא עולה על הדעת, עשוי להפוך למציאות בן לילה. יאיר נבות מדווח שכרגע ערפל הקרב כבד; על כך שברור שמפקד כוח ואגנר הידוע לשמצה - יבגני פרגוז'ין - התהפך על שר ההגנה הרוסי, על מפקדי הצבא הבכירים ובמשתמע גם על הנשיא פוטין; ובפועל הזנב (ואגנר) מכשכש בכלב (רוסיה). כרגע נפוצו שמועות (לא מאושרות) על כך שפוטין עזב את מוסקבה, ידוע שכוח ואגנר השתלט על עיר בדרום המדינה ונמצא במרחק של כמה מאות קילומטרים מבירת רוסיה ושלאורך הדרך מתנהלים קרבות. האם הצבא הרוסי עדיין נאמן לפוטין? האם הנשיא עלול לאבד את כוחו ולהיות מודח? ובעיקר: מה תהיה המשמעות המעשית של קריסת הצבא והממשלה

איש לא הסמיך את השלטון לפעול בניגוד לנרטיב שעליו מבוססת החברה והמדינה הדמוקרטית; אסור למדינה לפגוע באמנה האזרחית שהיא בסיסה של המדינה; אין דבר כזה שאדם כלשהו נעלה על זולתו - ובעיקר אין לרוב הזכות לחוקק חוקים שאינם חוקתיים. בשיחה (מס' 6 בסדרה), מפרט הפילוסוף פרופ' אבי שגיא את ההבדלים שבין סרבנות בכלל וסרבנות מצפון בפרט - לאי ציות אזרחי, שאינו מיועד להפר את החוק אלא דווקא להתייצב לימינו. לדבריו, הדרך שבה פועלת הממשלה כסמכות הביצועית; וגם הכנסת, כמחוקקת מכוח רוב שאינו רלוונטי לזכויות היסוד של *כל* האזרחים - משולה לביצוע של פקודת בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה

גם השירות המבצעי החשאי, הנועז והיצירתי של קציני יחידת המבצעים המיוחדים - רס"ן ר' ורס"ן א' - לא הכין אותם למאבק שאליו התגייסו בעוצמה ונחישות חסרת פשרות. בשיחה בהשתתפות אסתי סגל הם מגלים איך הכל התחיל, מה הייתה תגובת חלק מעמיתיהם לשירות, עד כמה לדעתם המצב החברתי-כלכלי-ביטחוני מסוכן ומה עוד אפשר לעשות אל מול המתקפה האלימה על הדמוקרטיה. שיחה על התנדבות וסרבנות, על הפער שבין החיסיון למאבק הגלוי, בין הכרת התודה לקריאות הנאצה, על הפוליטיקה והכיבוש וגם על הספק שמדי פעם מתגנב ומרים ראש

את גל"ץ צריך היה לסגור לפני שנים, אומר ירון טן-ברינק, עורך טיים-אאוט תל-אביב. מדובר באנומליה בלתי אפשרית שהתרחקה מאוד מהייעוד המקורי שלה ובפועל משמשת עוד זרוע תעמולה שקרית בשירות השלטון. ובעצם, הכפיפה את עצמה לשירותו של אדם אחד בלבד, כמו שעשו הבעלים, המנהלים, העורכים והמגישים בערוץ 14 ובמידה רבה גם בחברות החדשות של ערוצי הטלוויזיה המסחריים. שיחה קודרת ובלתי משועשעת בעליל על התקשורת הביביסטית, על המכניזם שמפעיל את מנגנון השקרים, וגם על (אולי) הסיכוי לצאת מזה אחרי שמחולל הכאוס ייצא מחיינו

לכל אורך שנות שלטונו מתהדר בנימין נתניהו בחוזקות שלו, בתחומים החשובים לו. אז כבר ממש לא. כי מעבר לטירוף ההפיכה המשפטית שהוא מוביל עם ממשלתו, ע"פ אלון פנקס (כפי שכתב השבוע במאמר בהארץ) הוא נכשל כישלון חרוץ דווקא בתחומים שהיו סלעי קיומו. בסכסוך המקומי הוא מרחיק את ישראל מפתרון שתי המדינות ומקרב אותנו למדינה דו-לאומית; מול ארה"ב הוא פגע קשות במסורת הוותיקה של התמיכה הדו-מפלגתית; ועיקר העיקרים: במשמרת שלו ולמרות הרהב האינסופי - איראן קרובה מאי פעם להיות מדינה גרעינית

העילה המיידית לשיחה עם אלון גרנות, יו"ר איגוד הגולף לשעבר ואחראי תקצוב ורגולציה בוועד האולימפי הישראלי, הייתה עסקת הענק בעולם הגולף - המיזוג בין סבב הגולף החדש (אל.איי.וי) שממומן בכבדות בכסף סעודי, לסבב הוותיק והמוכר, ה-פי.ג'י.איי. לכאורה אירוע ענפי של כיפופי ידיים בין השחקן החדש שעשה הכל בשביל להתקבל למועדון החברים הוותיק והאקסקלוסיבי; בפועל דוגמה נוספת ודרמטית לתהליכים שעובר עולם הספורט המקצועני, עם כניסתם של גורמי כסף וכוח חדשים כמו סין, מדינות במזרח אסיה, רבות מהמפרציות ובשנים האחרונות - ובגדול - ערב הסעודית, ע"ע רכישת רונאלדו ובנזמה, פורמולה 1 ועוד