על הדרך | שיחות עם טובי פולק

בימים שבהם מדינת ישראל משוועת למעט סימפטיה, אמפטיה או לפחות הבנה ברחבי העולם, ההחלטה שקיבל שר החוץ הטרי יחסית, גדעון סער, לסגור את שגרירות ישראל בדבלין, נראית כמו שער עצמי לא מפואר בעליל. פרופ' מיכל מולכו, ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטת גאלוויי, חיה ועובדת באירלנד כבר 20 שנה ולא מתכחשת לסנטימנט האנטי ישראלי של ממשלות אירלנד לדורותיהן (מאז מלחמת ששת הימים והכיבוש), מודה שפה ושם גם יש גילויי אנטישמיות, ועדיין לא מצליחה להבין את התגובה הישראלית ההיסטרית למצוקה המדינית-דיפלומטית. ויותר מזה: סגירת השגרירות תפגע בקהילה היהודית באירלנד (שבפועל מורכבת ברובה מישראלים), תאלץ את הנזקקים לשירותים הקונסולריים לנדוד (כנראה) עד לונדון ותשאיר את הזירה התקשורתית פרוצה ומופקרת. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

בהמשך לשני הפרקים האחרונים של המשדר "עובדה", שעסקו (גם אם לא במוצהר או בתכנון מוקדם) בקו ההגנה של בנימין נתניהו בכל החזיתות, השיחה עם אסתי סגל מנסה לחבר את הנקודות ולהשלים את התמונה. בטירוף של מכונת הרעל (אל תפנו את האש אליי – כוונו לאשתי ולילדיי...); במשפט הפלילי שמתנהל נגדו ("אנחנו לא נהנתנים... אני בכלל שונא שמפניה, זו שרה... לי בקושי יש זמן לעשן סיגר..."); בהפיכה המשפטית-משטרית (זה הכל יריב לוין והצורך בשלמות הקואליציה); בהתפרקות הצבא ("אסור לתת לרחוב לנהל את מדיניות הממשלה"); בסימנים לקראת המלחמה ("החמאס מורתע") בהתראות הספציפיות למלחמה ("לא הייתה התראה ממוקדת"), במתקפה של בוקר ה-7 באוקטובר ("למה הם יורים?") ובסופו של דבר בהחלטה לנהל מלחמת נצח, לטרפד כל אופציה לעסקה ולהפקיר למותם - בידיעה ברורה ובכוונת מכוון - עשרות רבות של חטופים אומללים. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

אחרי שבמשך עשרות שנים עברה בכמה וכמה עיתונים ותחנות רדיו - על המשמר וחדשות, גלי צה"ל ורשת ב', רשות השידור והתאגיד - חיפשה פאר לי שחר אתגרים חדשים. היא הצטרפה ל"נשים עושות שלום" ול"אמנסטי ישראל" (ארגון שממנו פרשה באחרונה); ובטוויסט מפתיע גם קיבלה הצעה להצטרף לוועד המנהל של "מפקדים למען בטחון ישראל", גוף שמטבע הדברים מעסיק אותה לא מעט בימים אלה. השיחה הולכת הרבה שנים לאחור ועד לזמנים הקשים היום: שיחה על מקצוע העיתונות; על סוגיות של חברה ומדינה; על ביטחון ומלחמה; על שלטון החוק וההפיכה המשטרית; וגם על הסיכוי שלנו לשרוד כאן. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

כשלושה חודשים אחרי השקת שיתוף הפעולה של הפודקאסט "על הדרך" עם מיזם "הרצאות מהכורסא" - שיחה הפוכה בפודקאסט: גל זיו, מנכ"לית משותפת ומבעלי מיזם ואתר "הרצאות מהכורסא" משוחחת עם טובי פולק על עיתונות אז והיום, האם עדיין קיימת עיתונות קלאסית כפי שהייתה פעם, ממה מורכב מקצוע העיתונות, ההבדל מה ההבדל בין ראשוניות לאיכות בדיווח החדשותי, כיצד הגענו לקולקטיביות רעיונית באמצעי התקשורת. וגם כמה רמזים ומראי מקום לפרשיות שסוקרו בסדרה "המו"לים", הדיונים שנערכים בימים אלה ממש במשפט נתניהו וגם כמה סודות ממה שקורה מאחורי הקלעים. ובונוס למאזיני, צופי ועוקבי הפודקאסט: הטבה מיוחדת לעוקבי הפודקאסט ברישום ורכישת מנוי ל"הרצאות מהכורסא". מוזמנים להאזין ולצפות

קשה להתווכח עם מי שצודק בהגדרה וכמעט תמיד. כזו הוא פרופ' דני גוטווין - היסטוריון כלכלי (ככל שיש דבר כזה), איש אקדמיה ומעשה שאינו בורח ממאבקים חברתיים וקורא כל חייו להגברת השוויון, לצדק חלוקתי וצדק בכלל. הוא קובע שלמרות שהמדיניות הכלכלית הקפיטליסטית נאו-ליברלית פוגעת במובהק בשכבות המוחלשות של החברה שהיסטורית מצביעות לימין באופן מובהק - המענה שפיתח הימין הוא באמצעות מנגנוני פיצוי סקטוריאליים (קצבאות, תמיכות, סבסוד דיור וקרקעות, וגם... ג'ובים מכל הסוגים). המענה שגוטווין מציע יחייב את העשירונים העליונים לוותר על מקצת מהפריבילגיות וטובות ההנאה שלהם ובכך לתרום להגברת השוויון בין השכבות השונות של האוכלוסייה. האם זה אפשרי? גוטווין חושב שכן. זה קשה, זה מורכב ומסובך, אבל לדעתו אין דרך אחרת. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

כשבעה חודשים חלפו מאז שעמר דנק - נווט הקרב בדימוס, סא"ל במילואים, מרתוניסט וחוקר - הגיע לשיחה בפודקאסט. לא מעט אש וגופרית הומטרו על חלקת האדמה הצנועה שלנו בשנה האחרונה, ולמרות שנדמה שמצבנו הביטחוני השתנה מן היסוד - הכרעת הכוח הצבאי של החמאס ברצועת עזה, הנחתת מכה קשה מאוד על חיזבאללה בצפון ועמידה (לא לבד) איתנה למדי מול איראן במזרח - המציאות כמובן מורכבת הרבה יותר. הבעיה היא שהאתגר הצבאי-ביטחוני הוא רק חלק אחד, אולי אפילו לא העיקרי, שמולו ניצבת מדינת ישראל; בפועל מצבה של ישראל הורע (מדינית, דיפלומטית, אזורית, כלכלית, תרבותית, מדעית, חברתית-פנימית ועוד). ישראל נגררת לכיבוש דה-פאקטו של עזה (עם או בלי התנחלויות), כבר עכשיו הצבא נאלץ להתבסס ברצועה על מנת לקיים את חיי היומיום ולהגן על עצמו וגם בצפון אין שום ביטחון שהשקט יישמר. וברקע, באופן טראגי ופושע - ובכוונת מכוון! - ממשלת ישראל מפריקה את שארית החטופים שהולכים וגוועים אי שם ברצועת עזה

מכאן לשם וכמעט בלי שנשים לב לכך, רוב קבוצות הליגה כבר שיחקו כ-20 משחקים וגם יותר, "גביע הליגה" קרוב לסיום השלב המוקדם שלו, חלק מהכוכבים שנפצעו התחילו לחזור וכבר אפשר להתחיל לראות מגמות. בנסיבות הידועות (בחירות וזה) התפנתה ציפי שמילוביץ' לצלול לענייני ה-נבא רק באחרונה והגיע הזמן שלנו לשיחת כדורסל ראשונה לעונה הנוכחית. דיברנו על הסנסציות (קליבלנד), על הקריסות (פילדלפיה), על חדי הקרן (ויקטור, יוקיץ'), על בוסטון המושלמת לכאורה וגם על גולדן-סטייט המתחדשת. כרגיל, היה כיף ועשה תיאבון לעוד, ובקרוב

במאמר שכתב ב"זמן ישראל", קבל העיתונאי אבנר הופשטיין על האימפוטנטיות הבלתי נתפסת של כל מי שתופסים עצמם כאופוזיציה לנתניהו ובעצם מפקירים לחלוטין את השטח. השיחה איתו נודדת בין משכן הכנסת, המחאות וההפגנות בקפלן ושער בגין ומול בתי ראש הממשלה בקיסריה וירושלים; על מנהיגי "המחנה שלנו" - נבחרי הציבור שברובם מתרשלים בעבודתם, מועלים בשליחותם וזונחים את בוחריהם; על המשפחות האומללות של החטופים ועל הסיכוי (הקלוש) לחולל שינוי. שיחה לא ממש אופטימית על התקווה, התסכול, המעשים הנואשים שלפעמים חורגים מגבולות ההיגיון והסבירות (וגם החוק) ובעיקר על מה שאולי אולי ניתן עוד להציל

טראמפ ניצח את קמלה האריס בגלל שהוא דונלד טראמפ והאריס היא לא. הוא ניצח כי הוא האיש והדמות וכוכב הטלוויזיה ואיש העסקים שכולם מכירים - והיא לא. גבע קרא-עוז חוזר לשיחה שמסכמת את מה שראינו לפני כמה שבועות בבחירות בארה"ב, ראינו ורבים מאיתנו סירבו להאמין, לא כל שכן להבין. זה היה ניצחון אישי של טראמפ על האריס, ובעצם ניצחון של האיש על המערכת. הוא אמנם מייצג את הצד הרפובליקני, אבל הוא ניצח את הבחירות על מי שהוא ולא על הבסיס המפלגתי (שלא קיים מבחינתו). הוא ניצח כי מספיק אמריקנים רואים בו - כבר עשור - את מי שבז לממסד, לועג לממסד, בועט במערכת, בשעה שהדמוקרטים דבקו במסרים "עבשים" כמו השקפת עולם, מנהל תקין, אחריות כלכלית, בריאותית ואנושית, עליונות שלטון החוק וכיוצא באלה. התוצאות היו אמנם קרובות יחסית ברמה המספרית, אבל הנרטיב שנצרב היה תבוסה של האריס ובעיקר קריסה של המוסדות הדמוקרטיים המסורתיים. ואולי דווקא התוצאות המקומיות משאירות פתח לתקווה שזה עדיין לא הסוף של ארה"ב כפי שהכרנו אותה. אולי. בספק

לדעתו של עו"ד יובל יועז, מהעותרים הסדרתיים בנושאי השחיתות הציבורית והשמירה על מנהל תקין, סדרי שלטון ושמירה על דמוקרטיה, יש סיכוי אפסי שנתניהו וממשלתו יעזו להביא להדחתה של היועצת המשפטית לממשלה. לדעתו, נתניהו - בניגוד לכל התחזיות - בכל זאת יעלה על דוכן העדים בתחילת חודש דצמבר וינצל את הבמה הציבורית שתינתן לו בבית המשפט בשביל להציג אותו כנרדף, גם אם יסתור את דבריו בחקירות במשטרה, יסתור את חומרי החקירה והראיות וישקר בכל מילה ובכל משפט. על-פי הפרשן המשפטי של "זמן ישראל", נתניהו הולך וימשיך ללכת על הסף אבל לא יחצה אותו. אם לא יהיה לו מנוס, הוא יפטר את בן-גביר (כפי שפיטר בזמנו את דרעי), לא יפטר את בהרב-מיארה ויתייצב לעדות במשפטו. או שלא. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא