סטייט אוף מיינד | מפגשים פסיכולוגיים על הדרך

"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו" - נדמה שאין מי שממחיש את המשפט הזה בדמותו, פועלו וסיפור חייו, יותר ממיכאל בן שטרית. מיכאל, השמיני מבין אחד-עשר אחים, שגדל במשפחה דלת אמצעים ובגיל 25 היה עדיין נהג משאית בלי תעודת בגרות, הפך לאיש חינוך מעורר השראה, מרצה ויזם חברתי. הוא הקים וניהל את ביה"ס ברנקו וייס לנוער בסיכון במודיעין ואת ביה"ס התיכון בית-חינוך בשער הנגב, ושימש כמנכ"ל עמותת שיעור אחר וכמנהל אגף החינוך בקרית מלאכי. בשיחה עם מיכאל ביקשתי להבין כיצד סיפור החיים יוצא הדופן שלו השפיע על משנתו החינוכית. דיברנו על הדרכים לגרום לתלמיד שלא האמינו בו וחווה רק כישלונות להאמין בעצמו, וכיצד מזהים את הפוטנציאל הגלום בכל תלמיד ומייצרים עבורו חוויות הצלחה. שוחחנו גם על הדרך לבסס סמכות בעידן של התפוררות הסמכות, והאופן בו המחנך יכול למלא את תפקידו ולייצר את התנאים הטובים ביותר עבור החניך לממש את הפוטנציאל הגלום בו. בנוסף, בחנו מדוע הגדרת אוכלוסייה כ"מוחלשת" מסירה אחריות ומעכבת את האפשרות לצמצום פערים, את החשיבות של לקיחת אחריות אישית גם במציאות לא שוויונית, את המשמעות של ציונות ודמוקרטיה, מהי הצלחה בעיניו וכיצד שומרים על ענווה כשמצליחים, ולבסוף, מדוע התנדב למילואים ושירת בלחימה במשך חודשים רבים, לאחר ה-7 באוקטובר. * ב-5 לאוגוסט אני מגיע לנוטורנו LIVE בירושלים להרצאה על הבר, על זהות, שייכות, התקשרות ועוד הרבה נושאים פסיכולוגיים מעניינים. פרטים נוספים ורכישת כרטיסים בקישור הזה עקבו אחרינו גם בפייסבוק, באינסטגרם ובטוויטר dralfasi@

תיאוריות הקונספירציה נוטות להתפשט בתקופות של חרדה וחוסר ודאות, כמו מלחמות, אסונות טבע ומגפות. בשיחה עם ד"ר אדם קלין אורון, אנתרופולוג של הדת, בעל התמחות בחקר מערכות אמונה ומנהל תחום שיח ציבורי במכון ון-ליר, עסקנו בגורמים שהביאו להתפשטות של תיאוריות קונספירציה בזמן הקורונה ולאחר ה-7 באוקטובר. ניסינו להבין: האם יש דבר כזה שנקרא "מנטליות קונספירטיבית"? מהם המניעים הפסיכולוגיים לאמונות אלו? היכן עובר הגבול בין אמונה בקונספירציה לבין ספקנות בריאה? איזה קשר יש בין אמונה בקונספירציות לבין אמונות דתיות או אידיאולוגיות פוליטיות? איך פוליטיקאים משתמשים בקונספירציות כדי לתמרן את ההמון? באיזו דרך תיאוריות אלו מפוררות את החברה מבפנים? איך הרשתות החברתיות תורמות להתפשטות תיאוריות קונספירציה והאם החיים בעידן המודרני מגבירים את הדחף לאמונה בקונספירציות? לתגובות ותכנים נוספים: dralfasi@ בפייסבוק ובאינסטגרם

בספרו "מעבר לעקרון העונג" רשם זיגמונד פרויד: "קיימים שני דחפים בסיסיים באדם: דחף החיים ודחף המוות. המטרה של הדחף הראשון היא לקשור ולאחד דברים, המטרה של השני היא להרוס ולהשמיד דברים". אירועי ה-7.10 הפגישו אותנו, ולא בפעם הראשונה בהיסטוריה של העם היהודי, עם הרוע והאכזריות שמתפרצים כאשר דחף המוות מקבל ביטוי. בשיחה עם ד"ר עמית ורשיצקי, היסטוריון וסופר, עמית מחקר באונ' הטכנית בברלין ובמרכז לחקר אנטישמיות באונ' העברית. שמתמחה, בין היתר, בחקר ההיסטוריה האינטלקטואלית והתרבותית של הנאציזם, ניסינו להבין: האם הרוע הוא תוצר של נסיבות ספציפיות או שיש לו גם יסוד תרבותי? כיצד תיאוריות מדעיות, לכאורה, יכולות לספק הצדקה לביטוי קמאי של רועי אנושי? האם יש דמיון בין האידיאולוגיה של החמאס לזו של הנאצים? מדוע דווקא אלו במערב שאמורים לייצג ערכים של הומניות וליברליזם כושלים בעת הזו בהבחנה המוסרית ובין טוב לרע? מהו הבסיס הרגשי המשותף לקצוות האידיאולוגיים בימין ובשמאל העולמי? ועל אלו צרכים פסיכולוגיים עונה פונדמנטליזם דתי? לתגובות והערות: [email protected] 'ד"ר יצחק אלפסי -פסיכולוג חברתי' בפייסבוק ובאינסטגרם

"ביחסים בין אזרח למדינה זו חוויה שמקבילה לנטישה הורית בשעת סכנה. מי שהיה אמור להיות שם, להגן ולהציל, הפקיר את ילדיו והסתלק". פרק מיוחד שהוקלט במהלך מלחמת חרבות ברזל, ובו אירחתי לשיחה את ד"ר אמיר מנדל, פסיכיאטר, פסיכותרפיסט, מטפל זוגי, יועץ ארגוני ועיתונאי תרבות, על המשמעויות הפסיכולוגית של המלחמה ושל מתקפת הפתע שהובילה לפתיחתה ברמה האישית והלאומית. שוחחנו על קריסת תחושת "הבסיס הבטוח" של אזרחי ישראל וכיצד ניתן לשקם אותה. על מנגנוני החוסן הנפשי האישיים והלאומיים שניתן לגייס בעת הזו - כיצד נכון להתנהל ברמה המעשית באופן אישי על-מנת לנהל את החרדה באופן אפקטיבי? כיצד אנו יכולים לסייע לאנשים סביבנו גם אם איננו אנשי טיפול? איך מסייעים לילדים להתמודד ומתווכים להם את האירועים? וכיצד לא מאבדים את האמון באנושיות בעת שכזו.

על-אף הלהט הגדול שבו אנו מסוגלים להגן על עמדותינו הפוליטיות, המקור לעמדות האלה פעמים רבות איננו מודע. הבחירות הפוליטיות שלנו נובעות ממוטיבציות רגשיות, שרק בדיעבד אנו עושים להן רציונליזציות מורכבות. בשיחה עם ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני, סופר, מרצה בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, חבר המכון היונגיאני וממייסדי מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית, ניסינו להבין, מה המקור הרגשי לנטייה פוליטית לימין או לשמאל? מה מאפיין מבחינה פסיכולוגית ימנים ושמאלנים? האם לאנשים יש מבנה אישיותי מסוים שגורם להם לאמץ בקיצוניות עמדה פוליטית? מה ההיגיון הפסיכולוגי של תפיסת העולם הפרוגרסיבית המפרקת כל מסגרת שמעניקה משמעות זהות ומשמעות? מהו הבסיס הפסיכולוגי למחלוקת החריפה בישראל בימים אלה סביב מערכת המשפט? ומדוע בנימין נתניהו הוא דמות עליה משליכים אנשים את הפנטזיות או החרדות הכמוסות ביותר שלהם?

בהקדמה לספרו "המקף והאליפסה" רושם הרב פרופ' יהודה ברנדס: "החיים בתוך מורכבות נתפסים כגורם שלילי, הקושי להחליט ולבחור נחשב תכונה מגונה. הנטייה למצוא דרך ביניים נתפסת כפשרנות". אולם, החיים מכריחים אותנו פעם אחר פעם דווקא לא לבחור, אלא לאזן בין מסגרות זהות ועולמות ערכים שונים, ולעתים אף מנוגדים, מהם אנו ניזונים. בשיחה עם הרב פרופ' ברנדס, מחנך, חוקר ומרצה לתלמוד, נשיא המכללה האקדמית הרצוג ומנהל ביה"ס התיכון הימלפרב לשעבר, ניסינו להבין, איך חיים עם מורכבות ומדוע מורכבות היא תפיסת עולם מגובשת וקשיחה ולא פשרנות? כיצד ניתן ליישב בין הזדהות עם ערכים כמו יהודית ודמוקרטית, לאומית וליברלית, מקומי וגלובלי? באיזה אופן אמונה ואורח חיים דתי יכולים לדור בכפיפה אחת עם פמיניזם ולהטב"יות, ומדוע הפוסט מדורניזם, שמטיל בהגדרה ספק בכל אמת, דווקא יכול להועיל לאמונה, והאם מסורתיות ודתיות רצף הן חלק מהדת או גישות חיצוניות לו?

באחת מאמרותיו המפורסמות קבע ניטשה ש"מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". על בסיס הטענה הזו, פיתח הפסיכיאטר היהודי ויקטור פראנקל, משנה פסיכולוגית וטיפולית שבמרכזה תפיסת המשמעות בחיים: "לוגותרפיה". בשיחה עם נעמי (יפה) עיני, פסיכולוגית חינוכית, לוגותרפיסטית, דוקטורנטית באונ' בר-אילן ומרצה בכירה במכון ויקטור פראנקל ללוגותרפיה בישראל, ניסינו להבין כיצד ומדוע אדם צריך למצוא משמעות בחייו? האם אני חייב להיות אדם דתי כדי שתהיה לי משמעות בחיים? איך מוצאים משמעות בסבל וכיצד צומחים ממשבר וטראומה בעזרת משמעות? מדוע אנשים בעת הנוכחית חווים משבר משמעות שבא לידי ביטוי ב"ריק קיומי"? וכיצד יכולה הלוגותרפיה לסייע לאדם להתמודד עם הכאב שיש בחיים, כמו גם עם היופי שטמון בהם.

כבר מראשית ימיה של הפסיכולוגיה המודרנית, עמד זיגמונד פרויד על הקשר המורכב שבין גוף ונפש. בשיחה עם ד"ר עינת שופר-אנגלהרד, פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה, מרצה בכירה וראש התואר השני בטיפול בתנועה באוניברסיטת חיפה, ומחברת הספר "בגוף ידיעותינו: סוד הריקוד הזוגי", ניסינו להבין כיצד מהווה הגוף פתח ללא מודע? איזה מידע סמוי על היחסים נחשף בטיפול בתנועה? מדוע אנשים משחזרים במערכות יחסים רומנטיות קונפליקטים בלתי פתורים מהעבר? כיצד באים לידי ביטוי בגוף משאלות של כוח, תלות ותשוקה? ואיך משיגים איזון בין תלות לעצמאות, בקשר ובטיפול?

מתי בדיוק ולמה זה קרה שהתחלנו "לנהל שיח" במקום לדבר? "להציף" במקום פשוט לומר? שבמקום להגיד 'לא' אנחנו אומרים "פחות", ושיום קשה ומתיש בעבודה הפך ליום "קשוח" או "מאתגר"? אלון עידן, עיתונאי ועורך בכיר ב'הארץ' מנתח זה מספר שנים בטורו השבועי, 'רשימה שחורה' את האופן שבו השפה העכשווית שבה אנו משתמשים משקפת את המצב הפסיכולוגי והחברתי שבו אנו מצויים. בשיחה עם אלון, ניסינו להבין, האם מה שאנחנו עושים הוא בעצם סטריליזציה של השפה? מדוע אנו מבקשים לחטא את המציאות, והאם זה קשור לחוסר היכולת שלנו להתמודד עם המורכבויות הקיימות ביחסים בינאישיים? האם הפכנו לאנשים רגישים, שנפגעים בקלות, או שאולי להיפך, בגלל שאנחנו שונאים, וכועסים ומתוסכלים, אנחנו עושים סובלימציה (עידון) לשיח, בכדי שנוכל להמשיך לתפקד כחברה? ואיך העובדה שהכול הפך לסובייקטיבי ("האמת שלי", "בחוויה שלי") קשור לעובדה שאנו חיים בדור שבו אנשים מבקשים לעצמם סמכות, אבל מתרחקים כמה שניתן מלקחת אחריות ("רק אומר/ת")?