ריסטארט

בפרק זה אנחנו מארחים את אורה אגוזי, מנהלת בכירה בחברת טאבולה, כדי לשמוע ממנה מה תעשיית ההייטק, והתעשייה בכלל, מחפשות בבוגרי מערכת החינוך. אגוזי סיפרה על הצורה בה החינוך הדתי, שבו גדלה, סייע לה להתמודד עם קשיים ובעיות מורכבות, על היכולת שלה להתמודד כאישה יחידה בחברת גברים מנהלים, על היכולת לפתוח דלתות ולהעביר את המסר שהכל אפשרי לכל מין או מגדר - וגם על הדברים המרכזיים שהיא מחפשת בראיונות עבודה.

ד"ר שמעון אזולאי, פילוסוף ואיש חינוך, מתארח אצלנו כדי לדבר איתנו על המצב הקיומי של האדם ושל התלמיד, ובעיקר על שפת הצרכים ועל שפת האושר. הוא קובע ללא כל היסוס שפירמידת הצרכים של מאסלו היא שטויות, ונותן דוגמה נהדרת על הילד העני שמשחק כדורגל, ומסביר על היכולת של התלמיד להיות משמעותי ועל הדרך לדחוף אותו קדימה ולתת לו משמעות.

בפרק זה של ריסטארט אנחנו נפגשים עם חדיג'א טאהא, שמלווה מנהלים במשרד החינוך והייתה גם המנהלת הראשונה של בית ספר במגזר הערבי (בעקבות תביעה בבית משפט - היא מספרת בפרק גם על זה). היא מדברת על ימי הקורונה מנקודת מבטם של מנהלי בתי ספר - על הפער שבין האוטונומיה שיש להם בבית הספר ובין הטופסולוגיה והיעדים. על המשבר שקרה אחרי ההתפרצות היצירתית בתחילת הקורונה, על בתי ספר במגזר הערבי ועל האמון שיש לה באנשים שנמצאים בשטח ויכולים לקבל החלטה, להצדיק אותה ולעמוד מאחוריה מול הקהילה שסביב בית הספר.

לכבוד העברת התקציב בממשלה, מתארחת אצלנו ליאור קוטלר, האחראית על תקציב החינוך במשרד האוצר. היא מדברת על הקושי לפקח מה נעשה עם תקציב החינוך והאם יש לו אפקטיביות, על שיטות מדידה לאומיות ובין לאומיות ועל ההבדל בין משרד הבריאות ובין משרד החינוך מבחינת ריכוזיות וגמישות.

בפרק זה דיברנו עם יולי תמיר, נשיאת מכללת בית ברל בהווה ולשעבר שרת החינוך, על היחס בין שיוויון ובין חינוך. האם חינוך יכול לפתור את בעיית אי־השיוויון (לא, היא אומרת בנחרצות. למה לא? האזינו ותגלו), על הפער בין מצוינות במרכז ומצוינות בפריפריה, ועל המחיר שאנחנו צריכים לשלם כדי ליצור הזדמנויות שוות לכולם. זה פרק מרתק. תמיר מאתגרת את התפישות הישראליות המקובלות ומציעה דרך לאיזון בין מצוינות ובין שיוויון, היא מספרת גם על תפקידן של המכללות להוראה ביחס לפריפריה בה הן ממוקמות וביחס לבתי הספר אליהם הן מכינות, ומלאה בתובנות לגבי תפקידם של המורים בעולם שבו הידע נגיש!

שגיא היה ראש אגף הון אנושי ביחידת 8200, ומשם הפך להיות יזם חינוכי. השיחה איתו התחילה במקומות של הפער בין החינוך הפורמלי ללא פורמלי ובהבנה של התלמידים מה מטרת לימודי מחשבים, אבל די מהר הגיע לנושאים בוערים: איך מביאים יותר נשים ויותר תלמידים מהפריפריה ללימודי טכנולוגיה ולעיסוק בתחום. זו שיחה מרתקת, שעוסקת במחשבים ובטכנולוגיה, אבל גם באיך עוזרים לילד או ילדה לפרוח ולבטא את עצמם, איך נזהרים מהסללות חברתיות, ואיך מביאים עוד תלמידים מהפריפריה, שרוצים בכך, ללימודי מחשבים ברמה גבוהה.

"מבחינתי, כולם ילדים מיוחדים. הילד שלא שומע, הילדה שהיא גאון והילד שההורים שלו מתגרשים - לכולם יש צרכים ולכולם הצרכים ייחודיים." אומרת עדי אלטשולר, היזמת החינוכית שמאחורי תנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו', 'זיכרון בסלון' ולאחרונה - בתי הספר המכילים. זה הפרק העשירי של ריסטארט, ושמחנו לחגוג אותו יחד עם עדי. זהו פרק מרתק, כי עדי היא לא מישהי מתוך הממסד החינוכי, הממשלתי או העירוני, וגם לא מישהי שעד הסוף מבחוץ - היא מאתגרת את המערכת ואת החלקים בתוכה, ודוחפת אותם לחלום ולהגשים. היא מדברת אתנו על איך התחילו הדברים האלה, על האומץ לקפוץ למים ולהתחיל מיזם וגם על חינוך שחולם ומגשים.

בפרק זה אנחנו משוחחים עם הרב בצלאל כהן, שייסד את ישיבת "חכמי לב" ומדבר אתנו על החינוך החרדי - בזמן הקורונה ובכלל. השיחה עם הרב כהן מרתקת דווקא מפני שהוא לא מנסה לייפות או להנגיש את מערכת החינוך החרדית, אלא להציג את הדברים כהווייתם. הוא מדבר על ההבדל בין השאלה הלימודית ובין השאלה החינוכית בתקופת הקורונה - על השאלה אם אנחנו חוששים שהתלמיד יפסיד חומר, או שאנחנו חוששים שהתלמיד יצא ממסגרת ויפסיק להתחנך.

פרק החדש של 'ריסטארט' אנחנו מדברים עם אייל שלמה, מורה נפלא מבאר שבע, שמספר לנו על צורת ההוראה שלו. אנחנו מדברים כל כך הרבה על המאקרו, ממשרד החינוך, העיריות ועד המנהלים. אבל בסוף, הילדים שלנו לא פוגשים בכיתות את החוקר או המנהל, אלא מורות ומורים, והחשיבה איך אנחנו קמים מהקורונה ומנערים את האבק ממערכת החינוך היא, כל הזמן, צריכה להיות שאלה שמובלת ונענית על ידם. אייל הוא דוגמה נהדרת לזה. בפרק הזה אנחנו מדברים על מבחנים וטעויות, על הקשבה לתלמידים, על פיזור אבקת קסמים של אמון ונתינת אחריות לתלמידים. אייל חושב איתנו ביחד איך מנגישים חומר, איך גורמים לתלמידים להתעניין ובעיקר על תפקידו של המורה - המעבר בין מורה ש'מעניק' את החומר לתלמיד, ובין מורה שנותן לו תמיכה רגשית, עונה לשאלות, מכווין ומעשיר - ונותן לתלמיד את היכולת ללמוד בעצמו.

בפרק החדש של ריסטארט משוחח אלי עם פרופסור יורם הרפז, מרצה לחינוך במכללת בית ברל, שמסביר: אנחנו כל כך מורגלים לניתוק הזה שבין החיים ובין הלמידה, בין הדבר שאנחנו לומדים ובין הפרקטיקה שלו, עד שתלמידים שנכנסים לבית הספר מאבדים לאט את הסקרנות הטבעית ומתרגלים למה שהוא קורא לו 'למידה בית ספרית' - למידה שהיא רק משחק בללמוד. היא הצגה של שינון, זיכרון, אפילו של הבנה, אבל היא לא למידה אמיתית. תארו לעצמכם (שוב הוא מציע) ילדה שמתעניינת בספרות, משקיעה במקצוע, קוראת את ספרי החובה לשיעור וגם ספרי רשות - הזמן שלה הולך לקריאה, והיא מיד מתחילה לפגר במקצועות האחרים. היא מבינה שהיא לא יכולה להתעניין בתחום, שזה לא מה שמצופה ממנה. ילדים נכנסים לבית הספר נלהבים בכיתה א', ובכיתה ב' או ג' הם כבר מפנימים את העיקרון: כאן לא לומדים, והם נכנסים למצב של שבו הם לומדים את הידע כמנותק מהם.