חלקה השלישי של השיחה עם ד"ר אילון אדלשטיין, העוסקת בקשר שבין מושג הפתיחות לבין מושגים מוכרים אחרים, כמו: פלורליזם, סובלנות וכ'ו. כידוע, אנחנו חיים בעולם של ריבוי זהויות, תרבויות, אמונות ואורחות חיים. מצב זה יכול להפחיד ולבלבל מאוד, ולכן מהווה אתגר (ואפילו איום) על אנשים וקבוצות מסוימות להתמיד ולשמר את הייחודיות והנבדלות שלהם.
הפחד מהגלובליזציה, ההתבוללות (לא רק בהקשר היהודי) ומאיבוד הזהות הפרטיקולרית יוצר תפישה שמקדשת את ההסתגרות ו-'הגבהת החומות' של מיעוטים מסוימים מאלו השונים מהם, מתוך תפישה שרק כך ניתן לשמר את הגורמים החשובים ומהותיים לחיינו: קהילה, משפחה, אמונה וכ'ו. אך האם זה חייב להיות כך? והאם אנחנו מודעים למחיר שהליכה בכיוון זה גובה? האם ניתן לשלב בין פתיחות לשינויים ולגיוון בעולם, לבין היכולת לשמר את הייחודיות והמקום היציב שלנו בתוכו? האם כל מי שרוצה את עצמו כפתוח הוא באמת פלורליסט? האם כל מי שקורא לעצמו פלורליסט הוא אכן פתוח? והאם אפשר גם להיות סובלני כלפי אחרים, וגם להחזיק בעמדה ברורה אחת?