לא הייתי שם כשאלוהים אמר לכאורה:״ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם״,בלי לדעת אולי, כמה אנשים הוא שולח אליו בחזרה.אבל הייתי שם כשהוא החליט להביא אותי לעולם, כמו שאני, ולשלוח אותי למסע שעם הזמן ייקרא החיים שלי.לא הייתי שם בשלהי שנות השישים, כשפרצו מהומות סטונוול בניו יורק.לא הייתי שם, בין ענני האבק, כשההמון קרא תיגר בעקבות פשיטה של המשטרה על בר של הומואים,ובפעם הראשונה התקוממו באופן מאורגן ההומואים, הלסביות והטרנסג׳נדרים והחליטו להילחם על מה שמגיע להם.אבל הייתי שם כשפרצתי אני בבכי וסיפרתי את הסוד הנורא שלי.הייתי שם, בין ענני חוסר הוודאות, כשקראתי סופסוף תיגר והקאתי הכול החוצה,ובפעם הראשונה התקוממו באופן מאורגן הלב שלי, העיניים שלי, הידיים שלי והבטן, והחליטו להילחם על מה שמגיע להם.לא הייתי שם בשנות השבעים המאוחרות, כשהארווי מילק התרוצץ ברחובות סן-פרנסיסקו עם ניצוץ עקשן בעיניים וניסה בכל הכוח לגרום לאנשים להקשיב לו ולתמוך בזכויות ההומוסקסואלים.לא הייתי שם כשהוא נרצח.אבל הייתי שם כשהתרוצצתי אני בין הרחובות הצרים של עפולה כשלא יכולתי עוד לשקר בבית, וכשהדפנות השרוטות של הארון החלו לסגור עליי.הייתי שם כשנאבקתי בחרדות, בדלקות העיניים ובדמעות, וכמעט הפסדתי.לא הייתי שם בחג המולד של 1993, בין הנורות הצבעוניות והשבילים המושלגים, עם ריח עצי האשוח,כשברנדון טינה נאנס באכזריות ונרצח, כי נולד כאישה והחליט להפוך לגבר.אבל הייתי שם בין הנרות הדולקים בחנוכייה, עם ריח הסופגניות והמבוכה, כשהחלטתי גם אני, כמו ברנדון, להפוך סופסוף לגבר ולספר לחבר׳ה שלי מי אני באמת.לא הייתי שם כשבארי וינצ׳ל, חייל אמריקאי, נחבט בראשו אינספור פעמים על ידי חבריו לחדר, לא יכול היה לשאת את זה יותר, וביקש לחזור לעפר.אבל הייתי שם כשנחבטתי שוב ושוב ושוב על ידי חבריי לחדר בטיול השנתי מקריאות ה״הומו״ שלהם, שניסרו את האוויר וריחפו בין כל החדרים האחרים, ובסוף בחרו להתיישב לי דווקא בחדרים של הלב ולא להסתלק משם עד היום.הייתי שם כשגם אני, כמו בארי, לא יכולתי לשאת את זה יותר, וביקשתי מהמורה לחזור הביתה.לא הייתי שם בברמינגהם, כשדנה אינטרנשיונל שרה את ״דיווה״ על בימת האירוויזיון, עטופה נוצות צבעוניות.לא הייתי שם כשכולם יצאו לחגוג בכיכר וצרחו את מילות השיר ״דיווה״, כשבעצם הם צעקו: ״ניצחנו. אנחנו חופשיים!״אבל הייתי שם בסלון הקטן שלנו בעפולה, כשסיפרתי לאמא שלי למה העיניים של הילד הקטן שלה נכבו לפני שנתיים.הייתי שם כשלא עטפה אותי שום נוצה, ובכל זאת הרגשתי שאני יכול לעוף.הייתי שם כשיצאתי לחגוג בחדר הילדות שלי, עם הקירות הצהובים וריח הטושים הפתוחים והתקרה הלבנה שכבר לא נראתה לי כל כך נמוכה.לא הייתי שם ב-2015, במצעד הגאווה בירושלים, כשישַי שליסל טינף את האוויר הצלול כיין ורצח בדקירות סכין את שירה בנקי.לא הייתי שם כשהעיר אשר בדד יושבת הרכינה ראש בבושה.אבל הייתי שם כשחבר מהעבודה טינף את היום שלי ודקר אותי במילים שלו, כשטען שלהומואים יש קרניים.הייתי שם כשהרכנתי גם אני ראש בבושה והראיתי לו שאין לי.הייתי שם כשלא הסכמתי בשום אופן להגדיר את עצמי כחלק מהקהילה, אבל נצבט לי הלב בכל פעם כשמישהו זרק מילה רעה על הומואים.הייתי שם כשלא הרגשתי בנוח לצעוד במצעד הגאווה כי לא הייתי בטוח שהוא מייצג אותי, אבל בסוף מצאתי את עצמי בתוך שטיח האנשים האינסופי, מזיע וממשיך ללכת, כאילו אני צועד במצעד החיים.הייתי שם כשנשבעתי לעבור מהעיר הזאת, המזוהמת, עם גדרות הגטו הקהילתיים, וה-AM:PM שלוקח כפול מ״היפר שמשון״ בעפולה, וההומלסים ששוכבים על פיות הביוב הפעורים. אבל כשטיילתי על רוטשילד ואיזה נער על ספסל שר עם גיטרה את ״free״ של סטיבי וונדר, אני ידעתי שזה אולי המקום היחיד שבו אוכל להרגיש חופשי. חופשי באמת.וככה עברתי גם אני, כמו כל אחד אחר, כאילו בסמוך למה שקורה בעולם שבחוץ, את הסיפור האישי, השָקט והכואב שלי.ובזכות כל האנשים האלה שעברו את חייהם במקביל לחיי, אני יכול לקום מחר בבוקר, לצאת מהבית, להחזיק יד לבן-הזוג שלי, להרים את הראש ולנשום.