נעם חורב - טיוטה של אושר

הבנאדם הזה. זה שפגשת באמצע החיים, אבל איכשהו אתה מרגיש שגדלתם יחד מגיל שלוש. זה שהופך להיות המשפחה שלך. משפחה כזאת שבוחרים. זה שאם מישהו פעם יסתכל מהצד על השטויות שאתם עושים יחד, הוא בטח יאשפז אתכם בבית משוגעים. הבנאדם הזה. זה שלא פוחד להסתכל לך בעיניים ולהגיד את האמת, גם כשהיא מכאיבה. שאם אתה מתקשר אליו בשתיים בלילה ואומר לו: "נתקעתי!" הוא קופץ מהמיטה, מתניע את האוטו ובא לקחת אותך בלי שאלות. אפילו מאילת. זה שמחזיק לך את היד כשאתה עובר פרידה, ולא הולך לישון אפילו שכבר שלוש בלילה והוא מת מעייפות, כי הוא קולט שאתה מרגיש לבד. הבנאדם הזה. זה שאתה כבר יודע שתעברו הכול יחד. מערכות יחסים. לילות שתויים. טיולים ארוכים בחו"ל. מוות של הורים. זה שיתקשר אליך כשיש מבצע מטורף על גופיות ויגיד, "אני קונה גם לך שלוש". שראה ויראה אותך ברגעים הכי נמוכים שלך - שיכור, רועד, מתייפח בבכי. הבנאדם הזה. שיעמוד מהצד וייתן לך לעשות טעויות בלי להגיד אחר כך, "אמרתי לך!" שיגן עליך בחירוף נפש וייכנס באמ-אמ-אמא של מי שיגיד עליך מילה רעה. שיחשוב שאתה הכי מוכשר. הכי יפה. הכי מוצלח. זה שברור לך שעוד שלושים שנה תשבו יחד, מקומטים ונרגנים, ותיזכרו בימים הפרועים כשעוד הייתם יפים וטרפתם את העולם. הבנאדם הזה. זה שתמיד תוכל להתרסק אצלו על הספה. שיחזיק לך את הראש כשאתה מקיא. שיגרום לך להרגיש שמותר להגיד הכול. גם את מה שלא אומרים בקול רם. זה שיבין מתי אתה מאושר באמת, ומתי אתה לובש חיוך מזויף לתפארת. שיקפוץ איתך משמחה כשתקבל חדשות טובות. שירגיש שכל הצלחה שלך היא הצלחה שלו. הבנאדם הזה. שיעבור איתך דרך. שתשתנו יחד. תתבגרו יחד. תתפכחו יחד. שתגלו את החיים על רגעי הדבש והעוקץ. זה שאתה יכול לדבר איתו במבט. שיודע מה אתה עומד להגיד עוד לפני שהוצאת מילה. זה שיבטל פגישה חשובה כי הוא מרגיש שאתה צריך אותו לידך. הבנאדם הזה. שכשאמא שלך דואגת לך, היא תתקשר לשאול אותו, "מה קורה עם הבן שלי?" זה שאתה סומך עליו שיתקשר להציל אותך מדייט נורא. שתמצאו את עצמכם יושבים כל הלילה, מעשנים, מקשיבים למוזיקה ומדברים על החיים עד שהוא יגיד לך, "יוווו... איך נהיה חמש בבוקר?" הבנאדם הזה. זה שפגשת באמצע החיים ושינה לך אותם. שיש ביניכם הסכם לא כתוב, חוזה לחיים. שלא עוזבים. שלא נוטשים. חוזה שחתומים עליו - אתם ואלוהי הנשארים. ולא משנה מי אתה, ולא משנה כמה פרקי חיים תחיה, יש לך מזל משמיים אם מצאת את הבנאדם הזה, שמעבר לכל המילים והשתיקות, שבתוך אוקיינוס אי-הוודאות של חיינו, שבין כל השטויות והדברים שחולפים - אתה יכול באמת ובתמים לקרוא לו חבר. 

אני איש של מילים. לכן במשך שנים הקשבתי למילים של אחרים. ייחסתי חשיבות לכל אחת ואחת מהן. "במילים אנחנו מתפשטים", חשבתי לעצמי. המילים חושפות, מספרות, חוצבות. אוי, כמה תמים הייתי. עם הזמן הבנתי שבמילים אנחנו אולי מתפשטים, אבל גם מתכסים. הן יכולות להיות השחרור האולטימטיבי או האזיקים הנצחיים שלנו. כי כמה שלא נשתדל לדבר בכנות, מאחורי המילים שאנחנו מרשים לעצמנו לשגר לחלל האוויר, תמיד מסתתרות מילים נוספות - מוצללות, כבדות וכהות, שאנחנו נוטים להשאיר באחורי הקלעים של חיינו. וככה, לאט-לאט, התחלתי להקשיב לכוונות ולא למילים. הרי כשאמא שלי אומרת לי בטלפון: "אני יודעת שאתה עסוק בחיים שלך, זה בסדר," היא מתכוונת, "לא התקשרת שבוע, אני דואגת לך, תמצא זמן לאמא שלך!" וכשהאקס שלי מסמס לי פתאום: "יו, אני בדיוק בולס פיצה אננס... זוכר שאכלנו כזאת ברומא?" הוא בעצם אומר, "אני מתגעגע אליך". וכשחבר טוב שולח לי פתאום בשתיים בלילה: "מה קורה אחי? אולי תקפוץ?" הוא מתכוון להגיד, "אני מרגיש לבד". וכשאני שואל את אחותי למה היא שקטה פתאום והיא עונה: "סתם. כלום. אני עייפה.״ היא בעצם אומרת לי, "עובר עליי משהו, תחבק אותי בלי לשאול שאלות". וכשאני צורח שנייה לפני פרידה: "זהו, זה נגמר! תעזוב. לך ואל תחזור!" אני מתכוון להגיד, "בבקשה תישאר. בבקשה תילחם עליי. תילחם עלינו". אני איש של מילים. אבל גיליתי את העולם שמעבר. עולם בו צפות כל המילים האבודות שלא העזנו לומר. שרצינו כל כך לצעוק ולא הצלחנו. המילים של אמא שלנו, ושל החברה שלנו, של האקס שלנו, ובעיקר - המילים שלנו שעוד תקועות לנו בגרון בתקווה שיום אחד יצאו החוצה כמו שהן, ויגיעו לאוזניים הנכונות. ורק כשנקשיב לכוונה האמיתית שמאחורי המילים - נצליח לראות את נשמתו של האדם שמולנו, לראות אותו במערומיו, לעומקו, בדיוק כמו שהיינו רוצים שיראו אותנו.

זאת לא חוכמה להיות שם בשבילו רק כשהוא חלש לתת לו את כל מה שנדרש לשלוף אותו מתוך הבור ולרגע להרגיש גיבור זאת לא חוכמה ללטף לו את הראש, לאחות את הסדקים להגיד, "יהיה בסדר, עוד נצא מחוזקים!" להחזיק לו את היד בלילות הארוכים לחצות את הנהר ולצאת בסוף צודקים הרבה יותר קשה להיות שם איתו כשהוא בעוצמתו כשהשמיים בהירים והכוכבים לטובתו להישאר שם בלי מילים כשהוא דוהר על השבילים כשהוא חזק מול הגלים ולא יכול לטבוע כן, החוכמה היא להיות שם בשבילו גם כשהוא למעלה, למעלה - .גבוה 

לדעת איזה שיר הוא הכי אוהב ושהוא חולם לטייל ביפן ומה בדיוק-בדיוק הוא חושב על הסרט ההוא, שראיתם מזמן על מה הוא מבסוט ועל מה מתחרט - זה לא להכיר אדם באמת. לדעת שיש לו צלקת קטנה על הגב ואיך להכין לו את החביתה לשנן את היסטוריית לבו המורכב ולזכור מה הוא מעדיף במיטה ללמוד בו כל ריס וכל שיר וכל חטא - זה לא להכיר אדם באמת. לזהות את הכתב שלו בפתק ואת התנועות שלו ברחבה ומתי בדיוק הוא פתח את העסק ואיפה טייל אחרי הצבא מתי הוא בטוח ומתי מתלבט - זה לא להכיר אדם באמת. כי ככה אנשים, תמיד נושאים עמם סוד ואת הפרטים היבשים כל אחד יכול ללמוד להכיר באמת אדם מעל לכל ספק זה להבין מה הוא אומר, גם כשהוא שותק. 

בהלוויה שלי, אני לא רוצה שתהיו עצובים בלי נרות נשמה או פרחים עלובים בלי הספד מרגש, באמת לא צריך תבואו בכיף ותביאו סביח! בהלוויה שלי, אל תלבשו בגד שחור אל תחרתו אותיות של "יזכור" תארגנו איזה די-ג'יי וקצת אלכוהול אם למות כמו כולם, אז למות בגדול בהלוויה שלי, אל תספרו עליי שום סיפורים - "יפה, וחכם, ורגיש להורים!" תביאו קפה ומשהו מתוק תריצו קצת דאחקות, אני מבטיח לצחוק בהלוויה שלי, אל תפסיקו לשנייה לחייך בלי ציטוטים מ"מה אברך" או "הוא כל כך יחסר", במבט מיוסר תחגגו את זה שתהיו פה מחר בהלוויה שלי, תנצלו את היום שניתן עד הסוף תצאו לטיול, תרדו אל החוף תתחבקו כמו דובים, תגידו שטויות תנו לי למות כמו שאהבתי לחיות. 

התחלתי לשחות. שלוש פעמים בשבוע אני מגיע לבריכה עם בגד ים, מגבת ומשקפת - וקופץ למים. זה הזמן שלי עם עצמי. חצי שעה צלולה של מחשבות. אני מגיע בשעות הבוקר ומוריד באופן דרסטי את ממוצע הגילים שם. בחיי שאני ככה קרוב למנוי פנסיונרים בקולנוע, והקשישות קרועות עליי ברמה כזאת שכבר קיבלתי הזמנה לערב קלפים בבית של רוזה (שלפי מה שחיה אומרת, אוהבת לעשות קונצים). וזה בסדר, ככה כיף לי - רק אני והקשישים של תל-אביב. לפני כמה ימים הגעתי לבריכה, ועל הלוח המחיק התנוסס לו בטוש כחול מגדל מפואר של שמות. הבנתי שיש לי לפחות חצי שעה של המתנה, אז ניגשתי לכיסאות הפלסטיק וישבתי שם עם ריח הכלור באוויר, מסתכל על דגי-האדם שמתפתלים מולי במסלולי הבריכה. לידי ישבה קשישה קטנטונת בבגד ים שלם עם פרחים סגולים, כובע ים ירוק ומשקפת ורודה של הלו קיטי. כבר התאהבתי בה. "אתה בתור?" היא שאלה אותי במבט זועף. "כן, כתבתי את השם שלי על הלוח," עניתי לה. "ואתה מתכוון לשים כובע ים או לשחות כמו פרזיט?" היא הישירה אליי מבט. "מממ... לא יודע..." גימגמתי, ומרוב לחץ עין ימין שלי התחילה לקפוץ. "יפצ'וק, המסלול התפנה!" צעקה לה קשישה בבגד ים טורקיז מקצה הבריכה. "לא, לא, אני מחכה למסלול השלישי משמאל," צעקה לה יפצ'וק בחזרה. המשכנו לדבר. הפנים הזועפות שלה התרככו לאט-לאט, ככל שהתקדמנו בשיחה. כל כמה דקות ניגש אליה מישהו והודיע: "יפצ'וק, יש מסלול שהתפנה!״ והיא ממשיכה בשלה, "לא, לא, אני מחכה למסלול השלישי משמאל." היא סיפרה לי שהיא שוחה כבר עשרים שנה. כל יום. חוץ מכמה פעמים שלא הרגישה טוב, וביום שהבת שלה התחתנה לפני איזה חמש-עשרה שנה. היא סיפרה לי על תל-אביב של פעם. ועל עצמה של פעם. "הייתי מסובבת את הראש של כל הגברים בדיזנגוף," היא לבשה חיוך ממזרי. "נו, עכשיו את מסובבת את הראש של כל הגברים בבריכה!" צחקתי איתה. היא המשיכה לדבר וסיפרה לי על בעלה צבי שנפטר לפני שבע שנים. היא בחורה קשוחה, יפצ'וק, אבל בקלות ראו שהיא מתגעגעת אליו. "הוא היה משגע אותי!" היא הניפה את יד ימין, והגבות שלה התכווצו. "ואני, אני הייתי משוגעת עליו..." הם היו שוחים יחד. כל יום. שמש, גשם, חג, מלחמה, דלקת פרקים - הם בבריכה. "הוא כל פעם היה שוכח בבית משהו אחר. פעם את המשקפת, פעם את המגבת, מזל שאת הראש הוא לא שכח..." היא נזכרה בקול דק של געגוע. "ואיך הוא היה שוחה... כמו דג במים!" אמרה לי במבט גאה. ושוב צעקה מקצה הבריכה: "יפצ'וק, התפנה מסלול, את באה?" "לא, גדעון, אל תבלבל את השכל, אתה יודע שאני שוחה רק בשלישי משמאל!" היא צעקה לעברו בעצבים. סיפרתי לה שאני כותב שירים. "איזה מין מקצוע שטותי זה?" היא הטיפה לי. "יפה, זה מקצוע שמאפשר לי לשחות בעשר בבוקר במקום להיות תקוע במשרד" עניתי והיא צחקה. "אתה ממזר!" היא נופפה לי באצבע. "למה את לא תופסת מסלול, יפצ'וק?" שאלתי אותה. ראיתי שהיא שמחה שכבר העזתי לקרוא לה יפצ'וק, ולא סתם יפה. "אני אוהבת את המסלול השלישי משמאל. הוא פשוט הכי נוח," היא הסבירה בחוסר סבלנות. "הו, הנה, המסלול שלי התפנה," היא זינקה מהכיסא, סידרה את בגד הים והחלה לצעוד לעבר המסלול. המשכתי לחכות על הכיסא שסופסוף יגיע תורי. קשיש נחמד בבגד ים קטן מדי ניגש אליי ושאל: "איפה יפצ'וק?" "היא בדיוק הולכת לשחות," הצבעתי לכיוון המסלול השלישי משמאל. "אה, התפנה המסלול שלה..." הוא הינהן ומילמל מתחת לשפם - "היא עקשנית, לא מוותרת עליו." "למה? מה יש לה עם המסלול הזה?" שאלתי אותו בתמיהה. "עזוב, סיפור ארוך. זה היה המסלול הקבוע של צבי, בעלה שנפטר. הם שחו פה עשרים שנה יחד." ואז הבנתי הכול. הסתכלתי עליה מתרחקת, עם שק דמיוני של זיכרונות על גבה. כפופה ומקומטת, עם המשקפת הורודה של הלו קיטי, כמו ילדה נלהבת בת ארבע שעדיין לא ראתה כלום. וידעתי שרק ככה היא זוכרת את בעלה. רק ככה היא מרגישה קרובה אליו. רק ככה היא פורקת את הגעגוע, ולרגע מדמיינת שהוא עדיין חי, בשקט הזה הבהיר, שמתחת למים. והלב שלי נשבר למחשבה על האישה הבודדה והאמיצה הזאת, שלא מוותרת על הזיכרון של בעלה ושמחיה אותו, בשר ונשמה, כל יום בבריכה, עם ריח של כלור וכיסאות פלסטיק, במסלול השלישי משמאל. כשסיימתי לשחות ראיתי אותה הולכת לכיוון היציאה וצעקתי לה: "יפצ'וק!!!" היא הסתובבה אליי במבט שואל. "נתראה מחר, אני אשמור לך את המסלול השלישי משמאל!"

אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שנתקעת להם פטרוזיליה בשיניים באמצע הדייט. אלה שמפלחים זית בסּופר בלי שאף אחד רואה. שחוזרים שיכורים ממסיבה ואוכלים פסטה קרה כמו בהמות ישר מהקופסא. אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שקמים עם ריח נורא בפה, ג'יפה בעיניים וסימנים של פיקֶה על הפרצוף. אלה שסוחבים משקל עודף אחרי החגים. ולפני החגים. ובזמן החגים. שמחטטים בפייסבוק של האקס שלהם באישון לילה. אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שלא יכולים ללבוש חולצה לבנה לארוחת ערב בלי שיתיז עליה רוטב. אלה שקשה להם לעשות אהבה באור. שקשה להם להוריד חולצה בים. שמכניסים את הבטן. אלה שרואים את ההורים שלהם מזדקנים ונקרע להם הלב. אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שמעלים תמונה בפייסבוק ומחכים ללייקים. אלה שיורקים כשהם מדברים בהתלהבות. אלה ששוכבים בלילה במיטה ומתכננים מילה במילה מה היו אומרים לזה שפגע בהם, ואיך היו "מראים לו מה זה". אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שלובשים חולצה אפורה עם עיגולי זיעה בבית השחי באוגוסט ישראלי. אלה שמסתובבים שנים עם לב שבור. עם פחד להיפגע. עם חלום תמים ומטומטם להתאהב שוב כמו ילדים. אלה שנרדמים על שמשת האוטובוס בפה פתוח ובראש שמוט. אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שאומרים "הסְדר מדיני" אבל לא ממש מבינים מה זה אומר. אלה שצומחות להם שערות במקומות מוזרים. אלה שדוחסים את כל הבלגן לארון כשמישהו חשוב מגיע אליהם הביתה. אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שמגמגמים כמו אידיוטים כשהם מדברים עם מישהו שמוצא חן בעיניהם. אלה שמסננים את הבנק כשהוא מתקשר להודיע להם על מינוס. אלה שאומרים "אין פרטנר לשלום", אבל לא בטוחים במאה אחוז שזה נכון. אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שמתקיפים כשהם מרגישים חוסר ביטחון. אלה שנמצאים בזוגיות ארוכה ולא עשו סקס כבר חודשיים כי "שנינו מאוד עסוקים בילדים ובקריירה". אלה שמסתבכים עם הוראות ההרכבה של איקאה. כן, אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שמנפחים את קורות החיים שלהם. אלה שמחליקים באמצע הקניון מול כולם. שגם אחרי עשרים שנה עדיין מרגישים קטנים ליד מלכת הכיתה. שמסמסים לאקסית כשהם שיכורים. אלה שחושבים לפעמים שהחיים האלה גדולים עליהם. אנחנו האנשים האמיתיים. לא גזרו אותנו מקטלוג. אנחנו אנושיים. \אנחנו מרגישים. אנחנו צוחקים, בוכים, מפליצים. וכמה קשה לנו להשלים עם זה שאנחנו בסך הכול בני אדם, וללמוד לחבק את השטויות שלנו, את השריטות, את הטעויות. וזה חלק מהיופי של המסע הזה שאנחנו עוברים - לא תמיד הוא מושלם. לא תמיד הוא נוצץ. לפעמים הוא קשה. מורכב. נמוך. לא פוטוגני. לפעמים אין בו שום אבק כוכבים או תהילה. אבל הוא שלנו, והוא אמיתי - וזה שווה הכול. 

אנחנו לא מדברים בטלפון כל יום או יושבים לקפה פעם בשבוע בשגרה הצפופה שלי - אין לך מקום ובחיים העסוקים שלך - אני לא שחקן קבוע אני לא מעודכן בכמה כבר רזית או איפה היית בחופשה האחרונה ואם את שותה עם סוכר או סוכרזית ומה הוא קנה לך אתמול במתנה ואת, את לא יודעת מה אכלתי אתמול ועם איזה לפטופ אני מסתובב כי מה שיש בינינו - זה קצת יותר גדול חוט שקוף נצחי, שמחבר מלב אל לב וזה תמיד מדהים אותי מחדש שאני לא נפגש איתך המון כנראה לאהבה שלנו אין שעון כי גם אם אראה אותך אחרי מיליון שנה, איכשהו נמשיך - .כאילו כלום לא השתנה 

איבדנו קשר לפני כמה שנים הסירות שלנו הפליגו בנתיבים כל כך שונים ואיכשהו נכנענו למרחק ולניתוק אני אפילו לא זוכר מה קרה שם בדיוק אולי שטויות של אגו שניהל אותנו אז עד היום עוד לא החזרנו את הזמן המבוזבז וכשמשהו טוב קורה אני לרגע מתבלבל ומחייג את המספר שלך, כמעט מתוך הרגל לפעמים השיר שלנו מתנגן בי ומזכיר איך הכרת אותי אז, כמו שאף אחד לא הכיר ומי היה חושב אחרי כל מה שעברנו שהחיים בסוף יצליחו לקרוע גם אותנו אבל חשוב לי שתדע, גם אם עבר הזמן - ברגעים החשובים שלך, אני עדיין כאן ואם יום אחד תרגיש שהכול נהיה כבד תרמוז לי שאגיע, וביחד נפחד כי יש אנשים שהם כמו קעקוע נשארים איתך מעבר למוכר ולידוע ואם הם יצטרכו שתחזור ותתקרב .אתה תעזוב הכול, בלי לשאול - ותתייצב 

כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף לנצח.מישהו ריסס על קירות לבנו התמימים את הגרפיטי:"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".כשמתבגרים, מבינים לאט-לאט שהנצח הזה הוא טריקי.כי ארמונות בחול לא נשארים לנצח.ואוכל במקרר לא נשאר לנצח.וגם אנשים, גם אנשים לא תמיד נשארים לנצח.אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שמישהו מלווה אותנו יותר זמן, ככה הוא יותר משמעותי וחשוב לנו.אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים.אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף.שנכנסו לחיינו לזמן מוגבל במטרה מסוימת.האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.אנשים שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום.הם באים להעביר אותנו שיעור.ללמד אותנו משהו על עצמנו.ללחוץ לנו על איזה כפתור.לעזור לנו להתמודד.לראות ברור יותר.להוות מקפצה לשלב הבא.לשנות לנו את הפרספקטיבה.לנצח איזה פחד.להרים אותנו מהקרשים.לסגור מעגל.ואז, ברגע מסוים - הם עוזבים.זה לא עושה אותם פחות חשובים, פחות משמעותיים.בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו -האנשים הזמניים האלה יזכו לפרק שלם, עמוק ומהותי.במבט לאחור אני מזהה אנשים שנכחו בחיי חודשיים-שלושה ועשו בי שינוי אמיתי, השפיעו עליי, עוררו בי השראה, לימדו אותי שיעור חשוב והפילו לי מלא אסימונים, יותר מאחרים שליוו אותי שנים רבות.בגלל השאיפה האוטופית לנצח, נדמה לנו שכשהאנשים האלה יוצאים מחיינו, זה אומר שהפסדנו אותם.שנכשלנו.שלא שמרנו עליהם מספיק.קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.אז מדי פעם, על כביש השִגרה המהיר, עם כל הזמני והנצחי ומה שביניהם -חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק -הם היו בשבילנו הנצח.

בגיל 6 הבנתי מהי בדידות. לא ידעתי לקרוא לה בשם או להגדיר אותה במילים, אבל הרגשתי אותה שורפת לי בבטן. היא היתה ניצבת מולי במלוא תפארתה בכל יום שבת, מבעד לזגוגית חלון הרכב ששעט בׁשבילי הקיבוץ והתרחק מסבתא שושנה. סבתא שושנה עם עיני התכלת הענקיות, שעלתה לארץ מפולין ב-1932 ובנתה במו ידיה את המדינה הזאת. את כל חייה העבירה בקיבוץ עין-כרמל הפסטורלי, שהפך להיות עצוב יותר כשהתאלמנה בגיל 56. היא נשארה לבד, בחדר הקטן שלה, ובכל שבת בבוקר היינו עולים על הסובארו של אבא שלי ונוסעים לבקר אותה. בניגוד לביקורים אצל סבתא פרידה העיראקית, שסירי קובה-סלק מהבילים וקריאות "בד'לק!" רותחות קישטו אותם, הביקורים אצל סבתא שושנה היו אחרים. היא היתה עומדת על שביל הגישה - מסורקת, מצוחצחת ונקייה, מחכה שנפוצץ את בועת הבדידות העקשנית שלה עם צחוק של ילדים, שריטות בברך ובלגן שרק נכדים יודעים לעשות. הייתי נכנס לחדר שלה, שתמיד היה מסודר. מסודר כל כך, שאי אפשר היה לנחש שמישהו חי בו. הייתי קופץ על הספה ופותח את המקרר וגורר את הכיסאות, וכשאמא שלי היתה גוערת בי בקול מורתי וסמכותי: "תירגע!", סבתא שושנה היתה מחייכת ולוחשת, "תני לו, זה בסדר..." כאילו רק חיכתה שמישהו יבוא וירעיש, ויהפוך, ויברא קצת חיים בחלקת האלוהים הקטנה והסטרילית שלה. אחר כך היא היתה מושיבה אותי על הכיסא הירוק, מורידה ארגז קרטון מהמקרר, שולפת קרמבו, מניחה אותו על צלוחית ומגישה לי אותו עם כפית. "מי אוכל קרמבו עם כפית?!" שאלתי בעיניים פעורות של ילד, ואמא שלי, בתנועות מהירות וחדות, היתה מסמנת לי לאכול אותו ולשתוק. ואז היינו יוצאים לטיול בחוץ - חדר אוכל ואז משק-חי ואז קצת נדנדות, ותמיד בסוף סבתא היתה לוקחת אותי לטפס על ערימות הכותנה הלבנות ששכבו כמו עננים בפנסיה. איזו תמונה מוזרה - ילד קטן עם עיניים ירוקות מתרוצץ ממקום למקום, מתגלגל בשבילי הקיבוץ, מושך בידה של אישה זקנה עם עיני תכלת, והיא - מתנשמת בכבדות, מזיעה, בקושי הולכת, אבל פשוט לא מסוגלת להגיד לו "לא". כשהיינו חוזרים לחדר היא תמיד היתה קוטפת לי מנגו מהעץ וחותכת לי אותו ריבועים-ריבועים, ועיני התכלת שלה היו הופכות אפורות. המנגו תמיד סימל את סוף הביקור. ההורים שלי כבר הראו סימנים של חוסר סבלנות, וסבתא שושנה היתה מתחילה לשאול שאלות, העיקר למשוך עוד כמה דקות איתנו. העיקר לזכות בעוד כמה רגעי חסד עם הנכד שלה. העיקר לא להישאר לבד. והנה שוב אותו טקס - אני לא מסכים לחזור הביתה. אני רוצה להישאר עם סבתא. אבא ואמא כבר ממהרים. אני מתחיל לבכות ומאיים שאני לא זז. היום, ממרחק הזמן, אני מבין שההתעקשות הזאת שלי להישאר, לא היתה נעוצה בכיף החיוור שחוויתי בקיבוץ המנומנם, לא באוכל הדלוח של סבתא שושנה, ובטח שלא בחדר הקטן שלה, שהיה כל כך לא מזמין לשטויות מופרעות של ילדים. ההתעקשות שלי להישאר נולדה מתחושת בטן נאיבית של ילד, שהבין שאם אנחנו הולכים, היא נשארת לבד. היא חוזרת למיטת היחיד שלה, בחיי-היחיד שלה, לקומקום השורק שלה שמפר בצווחות קצובות את השקט, היא חוזרת לעץ המנגו שמפיל את פירותיו לאדמה כי אין מי שיקטוף ממנו, היא חוזרת לארבעה קירות, לכיסאות דוממים, לריח של זקנה. ואין שום ילד עם עיניים ירוקות שיתזז אותה בשבילי הקיבוץ, ואין ערימות כותנה לבנות, ואין כתמים של שוקולד על המפה, ואין אף אחד שלרגע אחד קטן יוציא אותה מכלוב הזקנה שלה, ישכיח ממנה את כובד השנים, וילכלך את הקירות הלבנים בצחוק דבילי. בסוף הייתי נכנע. הערב היה יורד, והיא היתה מלווה אותנו לחניה. שנייה לפני היא היתה לוקחת אותי הצדה, דוחפת לי מעטפה לבנה ואומרת: "תקנה לך משהו יפה." בתוך המעטפה תמיד נח שטר מגוהץ של 50 שקל. לא פחות ולא יותר. אלוהים, כמה תמימות. הייתי נותן לה חיבוק אחרון ומתמסר, והיא היתה נבוכה לנוכח הפגנת האהבה מכמירת הלב שלי. היינו נכנסים לסובארו, אבא היה מתניע, אני הייתי מדביק את העיניים לזגוגית ומנופף לה לשלום. האוטו היה מתרחק, אבל היא נשארה לעמוד. לא זזה. עד שנעלמנו לגמרי מטווח הראייה שלה. במהלך כל הנסיעה הייתי שותק. אמא שלי קלטה והבטיחה, "אל תדאג, נבוא לבקר את סבתא גם בשבת הבאה." "אבל מה היא תעשה לבד עד אז?" מילמלתי מתחת לשפם שעוד לא היה לי. כשהודיעו לי שסבתא שושנה נפטרה הייתי בן 16. הכול נפל עליי בבום. ריח המנגו ועיני התכלת והכותנה והמעטפה עם השטר. אילו יכולתי, הייתי חוזר לשם, לרגעים המדויקים האלו, חזק וגדול ומבין יותר, ונלחם בהורים שלי כמו אריה כדי להישאר. הייתי הופך כיסאות, וטורק דלתות, וצועק בקול, ופותח מלחמת עולם שלישית, רק לא ללכת כל כך מוקדם ולהשאיר אותה לבד. רק לא להשאיר אותה לבד. שעון חורף. הערב יורד מוקדם. בתחזית מדברים על סערות, משהו באוויר משתנה. אני קופץ למכולת השכונתית, אורז מצרכים בשקית וחוזר הביתה. מול החלון אני מצליח לתפוס קרע של תכלת, כמו העיניים של סבתא שושנה. אני מוריד מהמקרר ארגז, מניח לי קרמבו על צלוחית, מוציא כפית מהמגירה, אוכל אותו בביסים קטנים, וכל כך מתגעגע אליה.

עליתי על מונית שירות. קיץ תל-אביבי. אוויר מלוח. חום כלבים. בחור רוסי בגופייה יושב מולי ומקשיב למוזיקה בפול-ווליום באוזניות. המבוגרת התימנייה מאחוריו מנערת אותו ומבקשת ממנו שינמיך כי כל המונית שומעת. הוא מסתובב אליה ואומר: "זה תמיר גל, את לא מכירה? זה דיכאון!" כל הסחוג עולה לה לראש, והיא צורחת עליו: "אני לא מכירה תמיר גל?! אני... עוד חטפו אותי לפני שנולדת!" המונית עוצרת. שתי בנות רטובות מהים עולות. הנהג מתעצבן, "אין מצב שאתן עולות ככה למונית!" הבנות מגייסות את הקול הכי חמודי שלהן, "פליז, פליז... אנחנו עולות, טובוש?" הנהג לא יכול לעמוד בפניהן. הן עולות למונית ומציפות אותה באור נעורים ובריח של קרם הגנה. הן יושבות אחת ליד השנייה. כל אחת מרוכזת בטלפון שלה כאילו היא כרגע קיבלה את ה"חחחחחח" הכי חשוב בחייה. פתאום אני קולט שהן בכלל מסתמסות אחת עם השנייה. בדיוק כשהנהג נותן גז על בן-יהודה, אריק איינשטיין שר ברדיו "סע לאט". אישה מבוגרת מאחוריי שרה איתו, נאנחת ואומרת, "אין כמו שלמה ארצי." התימנייה שומעת אותה ומסננת, "איזה שלמה ארצי, מי ידע מי זה שלמה ארצי בכרם...". אחת הנערות מהים לוחשת לחברה שלה: "מה הקשר? כרם זה לא הדבר הזה של הענבים?" אמא וילד עולים. הוא מטפטף קרטיב ענבים סגול על כל המונית, והאישה המבוגרת שלבושה בקפידה מפצירה בה: "תנקי לו את הפנים, הוא כולו דבק!" האמא חוטפת ג'ננה ועונה: "גברת, את לא תגידי לי איך לגדל את הילד שלי!" ואז מלטפת את הילד ואומרת: "נהוראי, תתלכלך כמה שאתה רוצה, זה כל הכיף בלאכול קרטיב!" הנהג צועק: "דיר-באלאק, רק שייזהר על הריפוד." בחור דתי עולה למונית. הוא מתיישב כמעט בסוף ומבקש שיעבירו מטבעות לנהג. הבחור הרוסי מקדימה מתעצבן, "מה אני, הגזבר של המונית?" האישה המבוגרת מאחורה מטיפה לו: "מי שיושב מקדימה לוקח על עצמו את האחריות להעביר את הכסף." הבחור הדתי מקבל עודף ואומר לרוסי: "אשריך אחי." הרוסי מבסוט. הדתי צועק לנהג: "אחי, נראה לי התבלבלת בעודף," בדיוק כשהאמא שמה לילד בטלפון את יובל המבולבל. הנהג מגביר את הרדיו. חדשות. האישה המבוגרת מצקצקת בלשונה ואומרת: "רק בכוח הם מבינים." הנהג מתעצבן, "אל תדאגי, ליברמן ייכנס בהם!" הרוסי מוריד את האוזניות ונכנס לשיחה, "איזה ייכנס בהם?! רק הסדר מדיני!" התימנייה מנערת את הרוסי מהגב ואומרת לו: "שים, שים אוזניות, תמיר גל מחכה לך." הנהג זורק: "אנחנו מתלבטים יותר מדי במקום לקחת החלטה!" ועובר בכתום מהבהב. בחורה מלוכסנת-עיניים עולה למונית. היא מבקשת מהנהג שיעצור לה בארלוזורוב ומתחילה לפטפט עם הרוסי במבטא אסיאתי. הוא שם עליה את האוזניות, והיא מקשיבה לתמיר גל ומחייכת. התימנייה מחטטת בתיק, מוציאה שקית עם פלפל שיפקה ואומרת לאסיאתית: "הסינים אוכלים חריף, לא? רוצה שיפקה?" האסיאתית לא ממש מבינה אבל מהנהנת. הנהג דופק ברקס ואז דופק קללה. הכיפה של הבחור הדתי נופלת ומתגלגלת לקדמת המונית. שתי הבנות מרימות אותה ומעבירות אחורה כמו שמעבירים את הכסף. הוא מקבל אותה לידיו, שם על הראש ונושם לרווחה. הילד מתחיל לבכות. האישה המבוגרת שרה לו. התימנייה זורקת לרוסי, "לא פלא שהוא בוכה, גם אני הייתי בוכה אם היא היתה שרה לי..." הרוסי נשפך מצחוק. הילד קולט שהרוסי והתימנייה צוחקים, והבכי שלו מתחלף בצחוק. כזה מכל הלב והבטן, עם ריח קרטיב ענבים, כמו שרק ילדים יודעים. האסיאתית לא ממש מבינה אבל נדבקת בצחוק שלו. הנהג מסתלבט, "מה מצחיק? תספרו שגם אני אצחק." הבנות מהים צורחות בלחץ: "תמשיכו לצחוק, אנחנו עושות מזה סטורי!" הילד הדביק את כל הנוסעים. המונית דוהרת קדימה, המזגן מגמגם, ברדיו השדרן מזהיר מעומס חום בימים הקרובים, וכולם נקרעים מצחוק. הנהג צועק: "מי עוד לא שילם לי?" האישה המבוגרת מאחורה מחטטת בתיק המגונדר שלה. היא מוציאה מגבונים לחים. סוכריות חמוצות. איפור. עט. חצי נקטרינה. רק לא כסף. היא מסמיקה ואומרת במבוכה: "אבל חסר לי שקל, רגע, אני מחפשת..." בפחות מחמש שניות - הבחור הרוסי, האישה התימנייה, האמא, האסיאתית, שתי הבנות מהים והבחור הדתי - כולם שולפים מהכיסים מטבע וצועקים: "הנה, הנה, יש לנו!" האישה המבוגרת ממלמלת, "תודה, תודה, לא יודעת לאן זה נעלם..." ואני יושב שם, בסיר המהביל הישראלי הזה, חצי בוכה-חצי צוחק. משקיף מהצד. ובא לי להרוג את כולם ועם זאת לחבק אותם. את כולם. את כל האנשים המשוגעים האלה שמרכיבים את המדינה שלנו. המדינה שלנו, שחם בה, וקשה בה, וצפוף בה, ועצוב בה. אנשים שהם אלופים בלצעוק, בלהתעצבן, בלקלל, בלעשות רעש, בלהתחצף, אבל בשנייה שמישהו זקוק לעזרה, הם שוכחים מהכול, מושיטים לו יד ונותנים את הנשמה. המונית עצרה בפרישמן. אנשים ישנים ירדו. אנשים חדשים עלו. המזגן חזר לעבוד. ברדיו סטטיק ובן-אל שרים על כביש החוף. ביקשתי מהמונית שתעצור לי, ירדתי מול השלט "שדירות בן-גוריון" ואמרתי לעצמי, "בוא'נה, אם הוא רק היה איתנו במונית הזאת, הוא בטח היה מה-זה מבסוט."

אני לא רוצה להצטרף למשפחת השכול. אחרי הכול כבר יש לי משפחה לא רוצה את כל ה"זיכרונו לברכה״ אני לא רוצה להצטרף למשפחת השכול. באמת סליחה, לא רוצה את כל ה"משתתף בצערך״ אני לא רוצה להצטרף למשפחת השכול. לא רוצה את הארון לא את חגיגות יום הזיכרון לא רוצה את השירים אני לא רוצה להצטרף למשפחת השכול. אבל משפחה לא בוחרים.

אז התחלתי לעבוד בקפה הפינתי. בכל בוקר, בשש אפס-אפס, הייתי מגיע לשם ונזרק בבת-אחת, עם ריח האספרסו, אל היום שרק הוזנק. הייתי מנער את האבק שהצטבר בלילה, מדליק את מכונות הקפה השורקות, ממיין את הסוכרים ומסדר את כותרות העיתונים העצובות לערימת אסונות גבוהה ומדויקת. אחר כך הייתי יוצא לסיגריה של בוקר, ושנייה לפני השאכטה האחרונה, היית מופיע. תמיד באותה השעה, עם הכובע הצהוב, ועם הווסט החאקי המלא כיסים שלך (אף פעם לא הבנתי למה בנאדם בגילך זקוק לכל כך הרבה כיסים), ועם שבילי הקמטים המפותלים שבפניך, ועם הבדידות המשוגעת שלך, שריחה החמוץ זינק למרחקים וניצח בנוק-אאוט את ריח האספרסו העז שעלה מהדוכן. ואז היה מתחיל הטקס הקבוע שלנו: אתה מוציא ממחטה מהכיס, מנגב את הזיעה ומכריז ברשמיות "בוקר טוב!", כאילו זו החלטה, לא איחול. אחר כך מציץ בחצי עין אל ערימת האסונות שסידרתי שעה קודם לכן, ומסנן לי, "לא כדאי לך לקרוא את העיתונים של הבוקר. זה סתם יעשה אותך עצוב." אני הייתי מחייך ומחכה, ורק כשהיית מבקש, הייתי מתחיל במלאכת הכנת הקפה שלך, למרות שידעתי בדיוק מה אתה רוצה. "שחור. חזק. בוץ." היית מבקש בנחרצות. בזמן שבחשתי את הקפה, היית מוציא באיטיות מהכיס את הארנק המרופט שלך, ובתוכו תמונה שלו עם חיוך לבן ומדים ירוקים. "תראה איזה נכד יש לי!" הפנים שלך זרחו, ואני ידעתי שעל כתפיו הקטנות של הנכד שלך העמסת את כל משא גאוותך, וכל תקוותך, וכל מהותך, וכל קיומך, כי חוץ ממנו כבר לא נשאר לך כלום. "רק שיהיה בריא!" הייתי מהנהן לעברך כמו הזקנות מהספסל. ואז היית לוקח את הקפה בידך הרועדת (תמיד זכרתי לא למלא לך עד הסוף), וממשיך בסיבוב הבוקר הקבוע שלך, להשוויץ עם התמונה בפני מי שרוצה או לא רוצה לשמוע. וכך יום אחר יום. אתה מגיע. אני מחכה שתבקש. אתה זורק: "שחור. חזק. בוץ." ואז התמונה מהארנק. והריטואל הזה, שהכרנו טוב כל כך, כאילו נולד בכל בוקר מחדש, כששנינו מקפידים על כללי הברזל הבלתי כתובים - שואלים את השאלות הקבועות, עונים את התשובות הקבועות, וממשיכים בחיינו. עד אותו יום. שש אפס-אפס. הגעתי לקפה. ניערתי את האבק, הדלקתי את המכונות, מיינתי את הסוכרים, ובדיוק כשעמדתי לסדר את העיתונים לערימת אסונות גבוהה ומדויקת - התמונה שלו קפצה אליי מהעמוד הראשון. אותו חיוך לבן, אותם מדים ירוקים. הבוקר, הוא היה האסון בראש הערימה. שנייה לפני השאכטה האחרונה - הגעת. כמו תמיד. נראית זקן בעשרים שנה. אותו כובע צהוב. אותו וסט חאקי, שפתאום היה נדמה לי שאין בו מספיק כיסים כדי להכיל את מטען הסבל הבלתי אפשרי שלך. נראית מבוהל כמו ילד זקן שהלך לאיבוד, עם גבך הכפוף, ושני הקרעים שהיו פעם עיניך, והמבט הזה שלך שהשתיק אפילו את שריקת המכונות המקיצות. התקרבת אליי, הצצת בחצי-עין אל ערימת האסונות שבראשה זועק ומדמם האסון הפרטי שלך, וסיננת לי, "לא כדאי לך לקרוא את העיתונים של הבוקר. זה סתם יעשה אותך עצוב." ואני הבטתי בך, משתדל להמשיך ולקיים על אוטומט את הטקס היומי שלנו כדי לשמור על שפיותך. אבל כמה שניסיתי, יקירי הזקן והעצוב, לעולם לא הצטרכתי עוד לחכות למוצא פיך, אולי כי ידעתי שמהיום החיים ישלחו לך שחור. חזק. בוץ. בכל בוקר מחדש, גם בלי שתבקש. 

כבר תקופה שמבטיחים לנו סופה כזאת שלא היתה פה שנים כזאת שתבוא ותנקה מבפנים תשטוף בבת-אחת את כל הרחובות תיקח איתה את כל החדשות העצובות כבר תקופה שמבטיחים לנו סופה עם ברקים, רעמים וגשם ניתך עם רוחות חזקות של שינוי מבורך כזאת שתאיר את הימים שיבואו שתעשה לנו סדר בתוהו ובוהו הם אומרים – כשהיא תבוא לא נוכל להסתתר היא תנער את הלכלוך המזוהם שהצטבר והיא תהיה ארוכה והיא תהיה עמוקה והיא תרמוס את כל מה שעומד בדרכה - את השחיתות את הבדידות את השנאה, היא תבוא ותנקה את המדינה אבל איזה סופה ואיזה נעליים בקושי טיפה, אולי אחת או שתיים והטינופת נערמת בצידי הדרכים ויש טונה זבל אבל אין מספיק פחים ואלוהים הרי יודע שבתוך כל הטירוף נצטרך בסוף היום קצת יותר מטפטוף.

כשגרתי בעפולה היתה לי ידידה טובה. את רוב כיתה ח' היא החסירה, ובמקום לבלות בבית הספר עם חברים וריח של סנדוויצ'ים עם שוקולד "השחר", היא היתה מאושפזת בבית החולים "שניידר" לצד עוד ילדים חולים, וריח של תרופות ופחד. אף אחד לא הצליח להבין מה יש לה. לפחות פעם ביום היא היתה מתעלפת. פשוט מאבדת את ההכרה, צונחת על הרצפה ומפרכסת כמה דקות טובות. אני זוכר יום שישי אחד בצהריים, ישבנו ליד הבניין שלה וקישקשנו. עפולה התמלאה בריח של חצילים מטוגנים, מולנו עבר השכן עם מכסחת הדשא, השכנה מקומה שנייה יצאה מהחלון לנקות את השטיח הפרסי שלה בחובט שטיחים צהוב של פעם. היא חבטה בו בקצב אחיד להחריד, והשטיח כאילו הקיא מתוכו את האבק ופיזר אותו על השכונה כולה, מכסה סודות וקובר תחתיו חטאים וטעויות של בני אדם - שאף אחד לא ראה, ואף אחד לא שמע. פתאום, בתוך כל הרעש של מכסחת הדשא והחבטות של השכנה - היא קרסה מולי, כמו בלרינה שלא הצליחה להישאר עוד על קצות האצבעות. נכנסתי לפאניקה, רצתי לאינטרקום המטונף, לחצתי על כל הכפתורים וצרחתי. אמא ואבא שלה ירדו תוך חצי דקה. היה מדהים לראות עד כמה הם מתורגלים. האמא מחזיקה לה את הראש, האבא מרים לה את הרגליים, והכול בפָנים חתומות, כאילו זו לא הילדה הקטנה שלהם ששוכבת על הרצפה ונאבקת. היא התעוררה, התיישבה ולגמה בשקט מהמים שהגיש לה איזה עובר אורח. שאלתי את אמא שלה, "היא בסדר?" והיא ענתה, "כן, כן," בחיוך עצוב. יכולתי לראות את חוסר האונים שלה ואת השאלה שמהבהבת כמו פנס מגמגם בעיניה - מה קרה לילדה הקטנה שלי, ומתי היא כבר תחזור? הרי עד לפני שנה היא היתה עסוקה בשטויות של נערות - בתסרוקות ובבנים ובקריזות של מתבגרות, ועכשיו היא מתכסה בטרנינגים אפורים, והשיער שלה תמיד אסוף עם כל הסודות שלה, והיא שוכבת כל היום במיטה - מכירה בה כל תפר וכל שקע, עד שכבר קשה להבדיל מי הילדה ומי המיטה, ואף אחד לא מבין מה כיבה אותה. אני קופץ לסוף. כי מי היה מאמין שבשכונה הקטנה שלנו תחיה הילדה המתעלפת הזאת, שאף רופא בארץ לא הצליח להבין מה יש לה, ויום אחד היא תקום ותספר איך בחלקת האלוהים הקטנה שלה, עם ריח החצילים המטוגנים, והחבטות של השכנה, והאינטרקום המטונף - דווקא שם, מכסחת הדשא של השכן כיסחה לה את הכנפיים. את החלומות ואת התמימות. ומי היה מאמין שהנפש הקטנה והחכמה שלה לא היתה מסוגלת לעמוד בכובד הזיכרונות והטראומה מאותו שכן שנגע בה - אז היא היתה מכבה את הגוף. גורמת לו להתנתק כדי לא להתמודד. ומי היה מאמין שהילדה הזאת תאשים את עצמה בלי סוף, ומשקולות האׁשְמה הכבדות יהיו שלשלאות לרגליה וללבה, לא יאפשרו לה לצאת מהמיטה או להבין שהיא לא אשמה. היא לא אשמה. היא לא אשמה. ומי היה מאמין שהילדה הזאת תתחתן יום אחד ותביא ילדים ותצליח להמשיך בחייה לצד צל כהה שתפור לדמותה ומלווה אותה בעקשנות לכל מקום שתלך. הכותרות בעיתונים משתמשות בכל מיני מונחים אמורפיים - "הטרדה מינית", "בעילה בהסכמה", "ניצול מרות", אבל לפעמים אנחנו שוכחים שמאחורי כל כותרת כזאת יש בנאדם, יש משפחה, יש סיפור. והכותרות האלו נשארות רחוקות, משייטות אי-שם במרחבים המנומסים של כלי התקשורת, ואנחנו עוברים לידן ומהנהנים באמפתיה, עד שזה מגיע לשכונה שלנו. לבית שלנו. לבת שלנו. ופתאום אנחנו קולטים את חומרת העניין, את הנשמות הרמוסות, את האשמה, והסיוטים, והפצעים שמסרבים להתאחות. פתאום אנחנו מבינים שמאחורי כל כותרת כזאת יש ילדה קטנה שבילתה את כל כיתה ח' בבית החולים, ואף אחד לא ידע מה יש לה, והיא התבגרה והפכה לאישה שאף פעם לא בוטחת עד הסוף, כזאת שלא מרשה לבנות שלה לצאת לשחק בחוץ, ופורצת בבכי בלתי מוסבר - בכל פעם שהשכן החדש מכסח את הדשא.

תיכף "יום הזיכרון" אני אקום עם אור ראשון במיטת האלכסון ובזמן שאפלוש לצד הריק שלך אני אמציא לעצמי את "יום השכחה" אז כשכל הגנרלים ינחמו עוד משפחה אנסה בכל כוחי לשכוח שם - אותך ואפילו, שאשחק רק בכאילו - יהיה לי קצת נעים שיסלח לי אלוהים הכרתי מקרוב את המוות בחיים אז ב"יום השכחה" אני מישהי אחרת, אחת כזאת שיש לה כוח תבין, מרוב שאני זוכרת אני חייבת לפעמים לשחק בלשכוח.

ריח של שמפו "פינוק" אחרי הים הרגע בו הבנתי שאלוהים באמת קיים אמא שלי מטגנת חצילים במטבח הגננת זורקת את הציור שלי לפח "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" אבא שלי בוכה, ואני לא מבין על מה ספונג'ה של שישי וברקע שיר של זוהר אחותי תולה פוסטר מ"מעריב לנוער" איך סחבנו קרשים בל"ג בעומר בשכונה קעקוע של מספר על יד של זקנה תמונה של באבא-סאלי תלויה על הקיר מודעת-אבל עם שם שאני מכיר אח שלי חוזר עם סיכה של צנחן מסטיק שהדבקתי מתחת לשולחן שטר של עשרים זרוק על מדרכה ואותך.

אמא שלי מספרת את החיים שלה דרך אוכל. יותר מזה - היא מספרת את החיים שלי דרך אוכל. כל רגע, כל פצע, כל זיכרון בציר הזמן של חיי - קשור ועטוף בריחות, בצבעים ובטעמים שהיא כישפה לי במטבח הקטן שלה. כשהייתי מגיע בצהריים מבית הספר, היא היתה מחכה לי עם סיר פתיתים ומעמיסה על הצלחת גם את השרוף מהתחתית. "זה מר לי" - הייתי מתלונן, והיא היתה עונה, "לאט-לאט תתרגל גם למר ותלמד לאהוב אותו." היום, בגיל שלושים ומשהו, כשאני מכין לעצמי סיר פתיתים - אני שורף בכוונה את התחתית ומתענג על הטעם החרוך שהוא, מה לעשות, חלק בלתי נפרד מהחיים. אני זוכר אותה בשבת בבוקר, יושבת ליד השולחן עם פיתות חמות, טחינה, פטרוזיליה, פלפל חריף, ביצים חומות וחצילים מטוגנים. בצל ירוק ביד אחת, מגבת מטבח ביד השניה, והיא לוחשת לי: "תכניס לפיתה רק את מה שאתה אוהב, כפרה. אתה לא חייב לאהוב הכול." שנים אחר כך, כשעברתי לתל-אביב, הבנתי שהדבר האלוהי הזה נקרא סביח, ולמדתי להכניס לחיים שלי, כמו לפיתה שלי, רק את מי ומה שאני אוהב. מדי פעם היא היתה מכינה לנו ורניקס (כופתאות תפוחי אדמה ובצל מטוגן) וקורצת לי, "זה אוכל של אשכנזים, למדתי להכין את זה בשביל אבא שלך." היא התעקשה להכין את המאכל הזה למרות שלא סבלה אותו, כי הוא הזכיר לאבא שלי את הילדּות בקיבוץ, את הוריו, וביס אחד ממנו היה מרגיע את הגעגוע. "אני לא מסוגלת להריח את זה, אבל תראה איך אבא שלך מבסוט," היא היתה מרכלת איתי בסלון, ובלי לשים לב מלמדת אותי שיעור חשוב על אהבה ונתינה. יום שלישי היה יום השניצל והמקרוני. היא היתה עומדת במטבח, מטגנת שניצלים ומנגבת את הזיעה, ואני הייתי מתגנב למגש לידה, שרופד בנייר סופג לבן, וגונב שניצלים מהערימה. היא כאילו לא שמה לב ורק חייכה כי הבינה שזה הרבה יותר טעים ככה, ישר מהמגש. אחר כך היינו מתלכלכים יחד מהרוטב האדום של המקרוני ונקרעים מצחוק באמצע המטבח. שבת בצהריים הוקדש לחמין. היא היתה מניחה על הפלטה סיר אלומיניום כבד מכוסה במגבת, והייתי רץ כל שעה לבדוק אם כבר מוכן. "לאט-לאט. חכה בסבלנות. יש מאכלים שלוקח להם זמן להתבשל, כמו אנשים," היתה מסבירה לי. כשהייתי עצוב, היה מחכה לי על הגז סיר עלי גפן ממולאים. הייתי מתיישב על השיש, מנשנש אותם אחד-אחד מהסיר ושופך בפניה את הלב. עם השנים למדתי את תנועות הבישול שלה. צעדי ריקוד מרהיבים, כוריאוגרפיה מדויקת שחוללה פלאים ושינתה סדרי עולם. המטבח, חלקת האלוהים הקטנה שלה, טמן בחובו כל כך הרבה סיפורים, תובנות, רגעים בלתי נשכחים ושיעורים לחיים, שאת כולם סיפר האוכל. עד היום כשאני חוזר לבית ילדותי, אני קודם כול רץ למטבח של אמא שלי - שם מתחוללים קסמים, שם נופלות חומות, שם מתרפא הלב, ושם, בכל פעם מחדש, היא שורפת לי את הפתיתים, ושנינו מתענגים על הטעם המר אבל הכל כך מתוק של החיים האלה.

אתמול הגעתי עם בן-זוגי להופעה של חנן בן-ארי. הקהל ברובו הורכב מדתיים. לשמאלנו ישבה משפחה דתית עם שלוש בנות מתוקות שצרחו את כל המילים, ולידן זוג מגניב - היא עם ראסטות, הוא עם קעקוע של סימבה. בשולחן מימיננו, צמוד-צמוד, ישב זוג נשוי, מבוגר יחסית. דתיים קומפלט. הוא עם כיפה וציצית, היא עם שביס וחצאית ארוכה. הם זרקו מבט לכיוון שלנו, אנחנו זרקנו מבט לכיוון שלהם, וההופעה התחילה. במהלך ההופעה בן-הזוג שלי החזיק לי את היד. הייתי מרוכז כולי במוזיקה, עד שבשלב מסוים קלטתי שהגבר מהשולחן הימני מגניב אלינו מבטים ללא הפסקה. הוא לא נראה כל כך מרוצה מזה שהחזקנו ידיים. ניסיתי להתעלם והמשכתי להתרכז בהופעה. באיזשהו שלב בן-הזוג שלי השעין עליי את הראש, ואני ליטפתי אותו. הגבר מהשולחן הימני קלט את זה, לחש לאשתו משהו באוזן, ושניהם נעצו בנו מבטים. התחלתי להרגיש לא בנוח למרות שידעתי שאין לי על מה. ההופעה נמשכה, בן-הזוג שלי הגניב לי נשיקה בדיוק כשחנן התחיל לשיר "אני צב ללא בית", ונזכרתי שאני צב עם בית, ובבית שלי לימדו אותי שזה בסדר גמור להפגין חיבה מתונה, לא משנה למה ואיך. כנראה שהזוג שלידנו גדל בבית קצת שונה כי הגבר המשיך לבהות בנו, ונדמה שעוד שנייה כוס היין שהחזיק תתנפץ לו ביד. הרגשתי לא נעים, אבל לא שיחררתי את האחיזה מידו של בן-הזוג שלי. לקראת סוף ההופעה - הבירה ששתיתי נתנה את אותותיה אז התגנבתי לשירותים. כשיצאתי מהתא כדי לשטוף ידיים, חיכה לי שם הגבר מהשולחן הימני. הוא גם שטף ידיים ולא הפסיק להסתכל. כבר עמדתי להגיד לו משהו, תיכננתי לנאום לו על אהבת חינם ועל זכות האדם לאהוב את מי שבא לו. בסוף החלטתי לוותר. יצאתי החוצה והוא יצא אחריי, נעמד מולי וזרק לי: "שמע..." בעיניים רושפות. הדם עלה לי לראש. חיכיתי לשמוע מה כל כך נורא במה שעשינו, שהוא החליט להעיר לי על זה באופן אישי. "כן?" עניתי לו בקור. "אני חייב להגיד לך..." הוא נראה נבוך. "חייב להגיד לי מה?" סיננתי, למרות שידעתי. "חייב להגיד לך שאני ואשתי מסתכלים עליכם כל ההופעה..." הוא השפיל מבט. "אוקיי. שמתי לב." עניתי. "ו... אתם פשוט מקסימים. רואים שאתם אוהבים באמת, ושיש ביניכם חיבור. בן אחותי הוא גם... רק עכשיו הוא סיפר, וקשה לנו עם זה. אבל אני מאחל לו מה שיש לכם, ככה, שיאהב..." הוא גימגם. החוורתי ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה. "תודה, תודה רבה..." סיננתי במבוכה. אוטוסטרדה של מחשבות השתוללה לי בראש. על כמה אני מטומטם. על תפיסות שגויות. על קטנות האמונה בבני אדם. על תבניות שאנחנו מכניסים אליהן אנשים. ובעיקר על האיש הזה, שהעביר אותי שיעור חשוב ופקח את עיניי. חזרתי להופעה בדיוק כשנשמעה השורה - "אין לנו זכות בכלל להתלונן". קלטתי את הזוג המגניב רוקד על השולחן עם שלוש הבנות הדתיות הקטנות, כולם צורחים יחד את המילים, וחשבתי עד כמה מוזיקה יכולה להוות גשר, עד כמה אהבה זה דבר יפה, ועד כמה לפעמים החיים שלנו באמת תותים.

תסלחו לי, אם השנה לא אבקש מכם סליחה. אם לא אכתוב הודעת ווטסאפ קצרה (העתק-הדבק משנה שעברה) אם לא אוסיף אימוג׳י של "אני מצטער" ואשלח למאתיים מחבריי הקרובים ביותר תסלחו לי, אם השנה לא אבקש מכם סליחה. אם לא אפרסם בפייסבוק פוסט על הקיר ואוסיף אולי ציטוט מתוך תפילה או איזה שיר ואצרף כמה תמונות שלי - שותק ורוחני (סליחות הן הרי עניין רציני) תסלחו לי, אם השנה לא אבקש מכם סליחה. כי אצלי חשבון הנפש לא קורה בהזמנה הוא נמתח ומתפרש על פני כל השנה הסליחות שלי הרי נבראות בייסורים הן מתחילות בתוך תוכי, וזולגות לאחרים ואין להן זמן ואין להן מספר ואין להן תאריך לידה משוער כן, הסליחות שלי הן עניין מאוד פרטי מתעקשות להגיע ממקום אמיתי והן שמורות לעצמי, לחברים, למשפחה - אז תסלחו לי, אם השנה לא אבקש מכם סליחה.

מהמקום בו נלמד לבקש סליחה יידלק אור בחשיכה כל אבן תהיה לשמיכה טלאים-טלאים של רגישות והאדם יהיה מותר והאדם יהיה פשוט מהמקום בו נלמד לבקש סליחה האדמה הקשוחה תהיה לחול בוהק בלי נופלים במערכה של מי עכשיו צודק ולא תהיה יותר שריפה ולא יהיו יותר קרשים וגם אני וגם אתה נהיה טיפה פחות קשים מהמקום בו נלמד לבקש סליחה יידלק אור בחשיכה וחולשה גדולה תהיה לכוח מהמקום בו נלמד לבקש סליחה ועוד יותר, מהמקום בו נלמד לסלוח.

תמיד לפני יום ראשון אני לא רוצה ללכת לישון אני מכוון את השעון לאט-לאט ומושך את השבת קצת ועוד קצת ורק עוד קצת אני משכנע את עצמי בלי מילים ששביזות יום א׳ זה רק לחיילים שאין מה להתבאס כי השבוע ייכנס יעבור מהר-מהר ובלי שארגיש - הוא תיכף ייגמר וכשיום ראשון מגיע אני לא מצליח להתניע ואין לי כוח לקום ואין לי חשק לכלום וכל ההבטחות של הלילה הקודם איכשהו בורחות ומצליחות להיעלם והלוואי שהיתה בי אמונה כמו של האנשים המחייכים בתמונה שאומרים שיום ראשון זה לא אסון, זו מתנה שטוענים - הכול בראש את האושר לא צריך לבקש, צריך לדרוש! אז הנה אני שוב טיפה עצוב לפני שהסופ״ש בורח אני משכנע את עצמי בקול שאני כבר ילד גדול ושביום ראשון הזה - אני שמח.

אתמול אמא שלי באה לבקר אותי. היא נסעה מעפולה לתל-אביב ובילינו יום שלם יחד. שנייה לפני שנפרדנו היא מסרה לי שתי שקיות ואמרה: "תפתח רק כשתגיע הביתה." אני ילד טוב שמקשיב לאמא, ולכן התאפקתי עד שהגעתי, ורק אז פתחתי את השקיות. באחת מהן חיכתה לי קופסה עם מלא אוזני המן במילוי פרג, שהיא מכינה לי בכל בפורים מאז שאני ילד (היא ניסתה לפתות אותי בעבר עם מילוי שוקולד או ריבת-חלב, אבל תמיד העדפתי את הפרג). בשקית השנייה חיכתה לי תמונה ממוסגרת שלי ושל חיימקה, בן-זוגי. סתם ככה, בלי קשר לכלום. הסתכלתי על הקופסה. ואז הסתכלתי על התמונה. ואז חשבתי לעצמי: איזה מזל שיש לי אמא כזאת מדהימה, שאוהבת אותי בדיוק כמו שאני, והיא תומכת בי ומקבלת אותי, אפילו שיש אנשים שחושבים שזו סטייה נוראית - לאהוב אוזני המן עם פרג.

אני לא מצליח לבכות ביום הזיכרון. העיניים שלי מתקשחות ומתייבשות, ואני הופך לרובוט שפועל על כפתורים, ומקיים על אוטומט כל מצווה בלתי כתובה בפולחן המוות הקולקטיבי הזה. אנחנו נוסעים לבית העלמין בעפולה, אחי הגדול נוהג ומדליק את הרדיו. מישהו תמיד זורק לאוויר: "ביום הזיכרון משמיעים את השירים הכי יפים," וכולם מהנהנים בהסכמה כאילו שמעו את המשפט הזה בפעם הראשונה. ואז מגיעים ונכנסים בטור מסודר. משפחה יפה ושבורה. חלקנו בחולצות שחורות וחלקנו בחולצות לבנות (אני תמיד עומד מול ארון הבגדים ומתלבט מה היום הזה מסמל יותר - קדושה או גיהינום, ובסוף שולח יד לחולצה השחורה ומשאיר את הלבנה לשבועות). אנחנו פוסעים על השביל הצר עד שמגיעים לקברים. קיבינימט, אנחנו מכירים את הדרך הזאת יותר מדי טוב. לחיצות ידיים. "אהלן! מה שלומך? קשה, קשה..." והעיניים היבשות שלי מרצדות וקופצות וזזות במהירות מאדם לאדם, מקבר לקבר, העיקר לא לעצור לשנייה ולנחות על הספסל שעליו יושבים הדוד והדודה העצובים שלי. וגם בצפירה, כשאני שומע פתאום את מנגינת הדמעות של אמא שלי, המנגינה הכי עצובה בעולם, אני לא מצליח לבכות. אני מנסה לחשוב על עמית ואביעד ז"ל, שני הבנים של עזרא וגילה, שרק שלושה מטרים מפרידים בין מיטות הנצח שלהם. אבל הדמעות עושות לי דווקא, והמחשבות נודדות לענייני עבודה וחברים ו"האם השארתי את הבוילר דולק כשיצאתי מהבית?" אני סולח לדמעות האלה שמשחקות אותה קשות להשגה, כי אני זוכר שחודש לפני, בערב ליל הסדר, כמו בכל שנה - הן הגיעו אליי, גדולות וכבדות ומלוחות, וצנחו על ההגדה המוכתמת ביין אדום. בליל הסדר זה קורה לי תמיד. חודש לפני המועד המקובל. אנחנו יושבים מסורקים וחגיגיים מסביב לשולחן. ואז, התמונות מתחילות לרוץ. עזרא עם הבנים שלו עכשיו. הוא יושב על הספסל מתחת לשמיים כהים, בשקט המחריד של בית הקברות, ומדבר אליהם. מאחל להם חג שמח בין נשימות הבכי הקצובות שלו. בזמן שכל המשפחות מחליפות מתנות ופיסות רכילות, הוא לוקח את האוטו עם בקבוק יין ומצות והגדה, ונוסע להרגיע את הגעגוע, שכבר שני עשורים הוא העונש הפרטי הזוועתי שלו.עונש שאיש אינו מבין איך ולמה עליו לרצות. שולחן החג שלנו בבית ערוך כל כך יפה. אמא לא מוותרת על פרחים. כמו הפרחים באדנית הבוצית על הקברים של עמית ואביעד. וכשהיא מתכופפת לנשק אותי, עם ריח של סירים ובושם מתוק, אני יודע שעזרא, גם הוא, מתכופף לנשק את הילדים שלו, ילדי האבן, והמגע הקר שלהם כבר מוכר כל כך לשפתיו. ובזמן שכולנו עושים "לחיים!", וכוסות היין שלנו מתנגשות לצליל זכוכיתי דק, אני יודע שהוא מניח גביעים שקופים ועצובים על שולחן שיש יתום ממפת חג, ממלא ביין אדום ושותה כוס עם עמית ואביעד.אלוהים, איך הוא יכול בכלל לעשות "לחיים!" כשהוא מוקף בכל המוות הזה. אנחנו קוראים בהגדה, ונועה שלנו, הקטנה, נאבקת במילים המקראיות המסובכות ומנצחת אותן, ומספרת לנו בקול החלב המתוק שלה איך יצאנו מעבדות לחירות. ואי-שם מתחת לפנס שמאיר את שברי האותיות בשמותיהם של עמית ואביעד, יושב עזרא, שהפך להיות עֶבד של השְכול, שתפור כמו צל ליומיום שלו, והוא לא יצליח לצאת לחירות גם אם ילך ארבע-מאות שנה במדבר, והוא מונח בכלוב האבל הזה, צינוק רקוב ומלא טחב שהפך להיות חייו. חיי המוות שלו. ואנחנו מקריאים על ארבעת הבנים, ואני צוחק על אחותי, כמו בכל שנה, שהיא צריכה להקריא את "רשע", ומתגנבת לי לראש מחשבה של ילדים - אם התורה דיברה על ארבעה בנים, איך זה שלעזרא נשאר רק אחד? ולקול שירת ה"מה נשתנה?" אני חומק לחדר הילדות שלי בלי שישימו לב, שם הקאתי אחרי שקיבלתי את הבשורה על עמית. ועל מיטת הספפה הישנה שלי אני פורץ בבכי כי אני יודע ששום דבר לא נשתנה באמת, ואני מקווה שעזרא לקח ז'קט כי הלילות האלה של אפריל יכולים להיות קרירים, והוא הרי ישב שם כל הלילה כדי שהילדים שלו לא יישארו לבד בחג. ואני מדמיין אותו שם עם עמית ואביעד וכל החברים השקטים שלהם - איתי ויאיר ונאור ועידו. כולם שם, אחד ליד השני, כמו בסדר פסח חגיגי ודומם.ילדים שכבר לא יחזרו מהמרחבים הלא פתורים של הזמן והמרחק, ילדים שלא ימצאו ולא יחביאו אפיקומן, שלא יבקשו מאמא מצה רטובה עם שוקולד "השחר".ואני יודע שעזרא מגיע גם קצת בשבילם, כי כואב לו לראות אותם יתומים ממבקרים בסדר החרישי שאירגנו להם שם, בבית הקברות. ואני חוזר בעיניים אדומות לשולחן עם המשפחה שלי, ואמא שואלת, "לאן נעלמת?" ואני עונה שהייתי חייב לעשות טלפון, וכשאני עובר ליד נועה אני מעביר לה ליטוף על הראש. אני לא מצליח לבכות ביום הזיכרון. כי יום הזיכרון הפרטי שלי קצת מקדים את זה של כולם, והוא מתרחש על רקע מוספי חג צבעוניים, מארזי בושם ושאריות קניידלך שצפות בסיר מרק מהביל. והלוואי שיכולתי רק פעם אחת לגרור את עזרא אלינו בערב החג, ולשמח אותו, ולהריץ איתו דאחקות על פרעה, ולשכר אותו ביין טוב, ולעשות איתו תחרות ב"אחד אלוהינו" בלי לשאול איפה לעזאזל האלוהים הזה ומה הוא חשב לעצמו. אבל אני לא מעז, כי ברור לי שהוא לא ישאיר את הילדים שלו לבד בחג, וכמו בכל שנה, בזמן שהמדינה כולה תשב מסביב לשולחן ותעמיס חרוסת על מצה, הוא יערוך את הסדר הפרטי והכואב שלו, עם עמית היפה, ואביעד היפה, ואיתי ויאיר ונאור ועידו, וכל שאר הילדים שבזכותו לא נשארים אף פעם לבד בערב החג.

תיכף השמש תטפס אל החלון ואז אני ארד מהמיטה אתקשט בבגדים חדשים מהארון כמו כלה ביום חתונתה בטלוויזיה ישדרו - שם ליד תמונה הדמעות יחנקו את הגרון ותוכלו להתחיל, כמו בכל שנה את חגיגות יום הזיכרון והכאב שלי ירגיש פתאום כל כך שולי בבית-השכול הזה אני המארחת כי היום הזה הרי הוא בשבילכם, לא בשבילי אני אף פעם לא באמת שוכחת ובין "תודה שבאתם" למדבקה של ״יזכור״ שעון החול שלי ידהר ואז יכריע - עכשיו הכול נגמר, עכשיו אפשר לחזור לגיהינום שלי, שבו אין איש מפריע כי הריק הזה שבי התרגל כבר לעצמו וכשהיום יחלוף כמו כל דבר זמני פתאום אתם תלכו, כל אחד לעולמו ונישאר כאן, רק האבל ואני.

ילד שלי, תיכף הבית יירגע. האורות בפרוזדורים יכבו. ערימות מקופלות של כביסה יעשו את דרכן לארונות הבגדים. השקט העגול יופר מדי פעם בזמזום המקרר או במנגינת הנשימות הקצובה של הילדים שעוד נשארו לי. ואז, רק אז, יגיע הרגע שאני כל כך מחכה לו. הרגע שבו אפגוש אותך. אני אתאפר לכבודך, אלבש חלוק נקי, אסתרק, אכנס למיטה, אעצום עיניים, אפשפש בתיקיות העמוסות בראשי ואשלוף אחת. אולי אבחר בתיקייה היׁשָנה מכולן, שבה ראש הממשלה מכנס מסיבת עיתונאים דחופה ומודיע על תחיית המתים. כמה אשמח! כמה חיכיתי לראות אותך צועד בשיירת הרגליים הרדומות, פורש זרועותיך לכבודי ונופל עליי בחיבוק אינסופי. וסביבי, על שביל העפר המאובק, רצות שאר האימהות בעיניים מרצדות וידיים מבוהלות, מחפשות כל אחת בין המוני החוזרים את הילד הקטן שלה. בדרך הביתה נעצור בבית הפנקייק כאילו כלום לא השתנה. אולי אשלוף את התיקייה ההיא, שאני אוהבת במיוחד - יום אחד באמצע הספונג'ה מתקשרים מהצבא ומבקשים לדבר איתי. "נפלה טעות..." לוחש הרמטכ"ל בקול סדוק וסמכותי. מרוב התלהבות אני מחליקה על הרטוב ומתרסקת על הרצפה. ואז לוקחים אותי לראות אותך. אתה יוצא אליי בחיוך מבולבל, ואני מתפרקת ובוכה עליך כמו תינוקת, כשסביבי פלאשים של מצלמות ומחיאות כפיים. "אמא, את עושה לי בושות," אתה לוחש לי באוזן בלי שאף אחד שומע. למחרת העיתונים מלאים בתמונות שלנו תחת הכותרת "הוא חזר!", ואהוד בנאי מקליט שיר חדש לכבודנו. בתיקייה אחרת - אני מגלה שהכול היה חלום רע. ששקעתי בתרדמת ארוכה ודמיינתי הכול. כשאני מתעוררת על מיטת בית החולים החורקת, אתה מחזיק בידי. בתיקייה נוספת אני מקבלת מכתב מגזירי אותיות שאומרות - "הבן שלך חי". אני נדרשת לשלם מיליון שקל, ובתמורה מחזירים לי אותך. בתיקייה של אתמול, חייזרים משתלטים על העולם, פותחים את הקברים הדוממים, מוציאים משם את כל הילדים האבודים ומחזירים אותם בכוח-על לבתיהם. כל תיקייה והסודות שלה. כל תיקייה והריח שלה. כל תיקייה והסיפור שלה, שאותו אני כותבת במו ידיי. ידיים יתומות של אמא שמוכנה לברוא עולמות רחוקים ובדיוניים כדי להחזיר אותך אליה. ידיים שכבר לא יחבקו אותך שוב. אל תכעס עליי, ילד, אל תכעס אם אני נשמעת משוגעת. זה פשוט הגעגוע הבלתי נסבל שמשבש את דעתי. זה הכאב הבלתי אפשרי הזה, שעוזר לי להנדס מעשיות ואגדות. אל תכעס, זו הדרך היחידה שלי לשרוד. אני מחכה ללילה, ואז רוקמת לפרטי פרטים את סיפור החזרה שלך. כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר מדויק, בלי מקום לטעויות. אני יודעת מה אלבש, מאיזה חדר תצא, מי יתקשר, באיזו שעה זה יקרה, איך אספר לחברות שלי את כל הפרטים על כוס קפה ועוגת גבינה, איזה שיר יתנגן באוטו כשנחזיר אותך לחדר שלך, ואיזה ריח יהיה לך, אלוהים, איזה ריח יהיה לך - כשאחבק אותך. אז אל תכעס עליי, ילד, תן לי לדמיין, תן לי לפגוש אותך בכל לילה מחדש תחת מסך של הזיות ואשליות. אני לא משוגעת, אני פשוט מתגעגעת אליך כל כך. דמעות חמות כבר זולגות אל אוזניי. תיכף יעלה הבוקר, השמש תשלח אצבעות-זהב אל חלוני, והאור הזה, שאין לו רחמים, יגלה לי שוב שאתה עדיין אינך. אני אקום למטבח בגב כפוף, אכין סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה לילדים, אלבש את תחפושת הלביאה, אספור את כל מה שנשאר לי לחיות למענו, וכמו בכל יום, אתפלל שהיום יעבור כמה שיותר מהר כדי שיגיע הלילה, ואז - אתאפר לכבודך, אלבש חלוק נקי, אסתרק, אכנס למיטה, אעצום עיניים, אפשפש בתיקיות העמוסות בראשי, אשלוף אחת, ואוכל סופסוף לפגוש אותך. 

בארץ "לעולם לא" גרים הילדים האבודים מרחפים להם אי-שם במרחבים הבודדים ילדים בלי אבא-אמא, שנולדו על הקצה ילדים בלי אבא-אמא, שאיש אינו רוצה והם שורפים שם את הזמן, שנה אחרי שנה בלי מקושקשת, וסלט, וסיפור לפני שינה מחכים בסבלנות, אולי ברגע מסוים - מישהו כבר יבוא וייקח אותם משם ובממשלת "לעולם לא" יושבים האדונים מאחורי חומות גבוהות, על כיסא של ליצנים הם אוהבים מילים גדולות כמו שוויון ודמוקרטיה ובהסתר חותמים חוזים עם אלוהי הבירוקרטיה כי כל כך הרבה ידיים מושטות אל הילדים להגיש להם כוס פטל, לחבק את הפחדים ולמרות כל זה בסוף לא נשאר להם סיכוי הליצנים הם שקובעים מי ראוי או לא ראוי רק הם בסוף יחליטו מי יכול להיכנס זה לא עניין של אהבה, זה עניין של אינטרס יש חוקים ברורים, ואין כאן הנחה אם תעמוד בקריטריונים - תזכה במשפחה והילדים עוד מחכים שיגיע המזל הם עוברים מפנימייה-לפנימייה-לעוד ספסל ואולי זה מאוחר מדי לחזור ולתקן בארץ "לעולם לא" לא יגידו להם "כן".

רוב הישראלים הם אנשים טובים. לפעמים אנחנו נוטים לשכוח את זה. הקצוות המכוערים משתלטים על השיח הציבורי ומושכים את כל האש. אני שומע בלי סוף - "מה נהיָה מהמדינה שלנו? מה נהיה?" אבל האמת היא שרוב הישראלים לא נמצאים בקצוות. בסופו של דבר, רוב הישראלים לא מושחתים. הם קמים מוקדם בבוקר לעבודה, קורעים ת'תחת, משלמים מיסים, נאבקים במשכנתא. רובם לא מקבלים שוחד, לא מלבינים כספים, לא מעבירים כסף מתחת לשולחן. הם רק רוצים לגמור את החודש. לקנות דירה. לטוס פעם-פעמיים בשנה לחו"ל. להעניק לילדים שלהם חיים נוחים. רוב הישראלים סבבה עם זה שכל אחד יאמין באלוהים בדרך שלו. הם מוצאים יופי בדת, ונהנים מהפריווילגיה לבחור בה מה שמתאים להם ולאורח חייהם. הם רוצים לשמר את היהדות גם כתרבות, להנחיל אותה לילדיהם, לא לזרוק לפח מסורת בת אלפי שנים. הם מתיישבים סביב שולחן ליל הסדר מצוחצחים ומסורקים. הם צמים ביום כיפור. הם מדליקים חנוכייה בחנוכה, ובסתר לבם מאמינים בניסים. הם מקבלים את זה שבתי הקפה ייפתחו בשבת, גם אם לא יבקרו בהם בעצמם. הם לא יעשו מנגל במרפסת ביום כיפור, כי הם מכבדים את השכן הדתי שלהם. הם מבינים שאמונה זה עניין פרטי, ומייחלים למצוא דרך ללמוד לחיות פה יחד בלי לדרוך זה לזה על הבהונות. רוב הישראלים רוצים פתרון אמיתי לבעיה המדינית. בין הימין הקיצוני המתלהם לשמאל הקיצוני המרתיח - יש עם שלם שרק רוצה לחיות בשקט. שרק רוצה לישון טוב בלילה. שרק רוצה להבטיח לילד הקטן שלו, "כשתגדל, כבר לא יהיה צבא". להבטיח ולהאמין. שמוכן להגיע לפשרה בשביל שלום אמיתי. שנמאס לו ממבזקים, מפיגועים, משנאת חינם, מהבטחות שווא. יש קול שפוי שמבין שהסכסוך מורכב. שאין נוסחאות קסם. שאף אחד מהצדדים לא ייעלם באורח פלא, ולכן בסופו של דבר נצטרך למצוא פתרון פרקטי שיכלול, עם כל הקושי, ויתורים משני הצדדים. יש עם שלם שלא רוצה לשנוא, שלא רוצה לנקום, שלא רוצה להמשיך לשלם את המחיר הבלתי אפשרי הזה. רוב הישראלים עפים על גיוון תרבותי. הם נהנים מחנוך לוין ומהתזמורת האנדלוסית. מחוה אלברשטיין ומאייל גולן. מיהודה עמיחי ומשבזי. מחידוש של עומר אדם לשיר של אריק אינשטיין. הם בעד שוויון הזדמנויות שיבטא את הפסיפס התרבותי המדהים שלנו. הם לא חושבים שצריך לרמוס תרבות אחת כדי להאדיר את האחרת. הם מבינים ומאמינים שיש כאן מקום לכולם, מזרח ומערב, ושהשיח סביב תרבות חייב להיות מפייס ומאחד ומקרב, ובשום אופן לא מפלג או מלהיט. רוב הישראלים מאמינים שיש יותר מדרך אחת לאהוב, להתחתן ולהקים משפחה. רוב הישראלים יזרקו מטבע לקבצן ויקומו לקשיש באוטובוס. רוב הישראלים לא ידחפו בתור. רוב הישראלים שיוצאים בשבת למגרש רוצים ליהנות מכדורגל טוב ולא להתנהג כמו בבונים. רוב הישראלים לא מטנפים את החופים היפים שלנו או את הבניאס או את מכתש רמון. בתכל'ס, רוב הישראלים הם אנשים טובים. רוב הישראלים הם אני ואתה. כל כך קל לנו לחשוב אחרת, כי הכול מתפוצץ במהדורות הערב, ברשת, ברחוב. קולות השנאה, ההסתה והבורות מוגברים לדציבלים בלתי אפשריים, והכול בגלל קומץ אנשים שבשום פנים אינם מראָה של החברה הישראלית. שנאה מצטלמת יותר טוב. אלימות מביאה יותר רייטינג. הרשתות החברתיות הן מגפון ענק שהופך כל לחישה לצרחה מחרישת אוזניים, ובסופו של דבר - הקיצוניים צועקים חזק מאיתנו. הקול השפוי, המפוכח, האנושי - מוחלש ומושתק, נופל בין הכיסאות, נעשה שקוף. אבל, רוב הישראלים הם אנשים טובים. הם יעצרו בצד הדרך כדי לעזור עם פנצ'ר. הם לא רוצים קורבנות בשום צד. הם דומים לי ולך. הם אנשים הגונים שפשוט התעייפו מלשבת מול מהדורת החדשות בערב ולשאול את עצמם בכל פעם מחדש: "מה נהיה מהמדינה שלנו? מה נהיה?"

האזעקה האחרונה של פיקוד העורף תפסה אותי באמצע הרחוב. מצאתי את עצמי עם אמא צעירה וילד בחדר מדרגות זר בבניין ישן בקרליבך. מדהים איך בלי מילים - שנינו סטינו יחד מהרחוב אל שביל הגישה הקטן של הבניין. אני - לחצתי על כל הכפתורים באינטרקום המתקלף כדי שמישהו יפתח. היא - הרימה את הילד על הידיים. אני - פתחתי את הדלת. היא - הוציאה לו מוצץ. אני - חייכתי אליו במבט של "מה אתה דואג?!" ומיהרנו אל גומחה קטנה מתחת למדרגות בכניסה המעופשת של הבניין. כל כך ישראלי ועצוב. אלוהים, כמה שאנחנו מתורגלים. עמדנו שם שלושתנו נבוכים - ילד מבולבל ושני מבוגרים מבולבלים לא פחות. ואז היא התחילה לשיר לו שיר של יובל המבולבל כדי שלא יפחד, וקולה קיבל הד רחב ועמוק כיאה לאקוסטיקת חדר מדרגות. ניסיתי לעזור. הזזתי את הראש מצד לצד בקצב השיר עם מבט מטופש, ומדי פעם הוצאתי לו לשון. האמא חייכה והגבירה את הקול, אז הוספתי מחיאות כפיים אקראיות. האמא רקדה והסתובבה עם הילד על הידיים, ואני התחלתי לתופף על הקיר. תמונה הזויה - אני והיא, זרים גמורים, מנהלים פסטיגל שלם לילד כדי שיצחק. כדי שלא ישמע את הבום. כדי שיהיה עסוק במה שילדים בגילו אמורים להיות עסוקים בו - עולם שלם של יובלים מבולבלים ודובים סגולים פרוותיים וממתקים צבעוניים. המשכנו בקרנבל בלי שום תיאום. דיברנו בעיניים. עשינו מעצמנו צחוק גמור, רק שהילד לא ירגיש שמשהו לא בסדר. תוך כדי התחלתי להריץ תמונות בראש - מה אני הייתי עושה עם הילד שלי בזמן כזה, איך הייתי מסביר לו מלחמה וטילים ואזעקה מחרישת אוזניים, איך הייתי מסיח את דעתו מהענן שמרחף מעל המציאות שלנו, איך הייתי משכנע אותו לחיות במדינה כזאת שבה חיילים עולים על אוטובוס ויורדים בגן-עדן? אין לי ממש תשובות לעצמי, אז איך יהיו לי תשובות בשבילו? הבום של היירוט החזיר אותי למציאות. הילד מולי מתפקע מצחוק ומרקיד את הבובה הקטנה שאמא שלו נתנה לו להחזיק בזמן שחלמתי. היא מסתכלת בי בְעיניים של אחות לנשק, ואני מרגיש שהיא אומרת, "תודה, לא הייתי עוברת את זה בלעדיך". אני מהנהן בהבנה, "בבקשה, ממש בקטנה..." אנחנו יוצאים מהבניין, עושים בחזרה את הדרך על השביל, וכל אחד פונה לכיוון שלו ולשגרה המאוד לא שגרתית שלו. ויום אחד, כשהילד הזה יהיה גדול, לאמא שלו יהיה סיפור קורע לספר לו - איך תפסה אותה אזעקה באמצע הרחוב, והיא מיהרה להיכנס לאיזה בניין עם בחור זר חסר חוש קצב, והם התחילו לשיר לו ולרקוד ולתופף כדי להסיט את דעתו מהאזעקה. היא תספר לו שבטח לבחור הזה יש כבר ילד היום, ואם תהיה שוב אזעקה הוא יזכור איך לשיר לו שיר מיובל המבולבל ולהצחיק אותו ולרקוד לו כמו אידיוט גמור, רק שלא יפחד. רק שלא יפחד.

אני מאמין באלוהים אבל לא צם בכיפור מאמין באלוהים מאמין בו, בבירור מאמין באלוהים מכל הלב, בכל מבט מאמין באלוהים ולא שומר שבת מאמין באלוהים ולא תהיה לי שום חופה מאמין באלוהים אבל לא חובש כיפה אני מאמין באלוהים שיושב לו בשמיים מאמין באלוהים ואכלתי שרימפס או שניים מאמין באלוהים לא גובה על זה פרוטה ולא משנה עם מי נכנסתי בלילה למיטה אני מאמין באלוהים ומרגיש אותו קרוב מאמין באלוהים ומשתדל להיות איש טוב וכשלא רואים אלוהים לוחש לי במרפסת: "מתי תבין, לא כל מאמין צריך בית כנסת."

כל יהודי נולד עם מספר דמיוני על היד שהולך תמיד איתו - לאורך חייו לאורך מותו כל יהודי נולד עם רכבת שקופה ממנה ירד ועליה חייו ועליה צחוק ילדיו כל יהודי נולד עם משא כבד על גבו וטלאי צהוב מרופט שנעוץ בדופן לבו כל יהודי חייב לשאול. כל יהודי חזר מהשאול. כל יהודי הוא ניצול. כל יהודי נולד עם מספר דמיוני על היד שעוזר לו לזכור - מאיפה הוא בא ולאן הוא לא יכול להרשות לעצמו לחזור.

אמא שלי חולת ניקיון.⁣ אני זוכר אותה ביום שישי, עם קוקו-ספונג'ה ומוזיקה פול-ווליום, מחזיקה מגב ביד אחת, שפריצר ביד שנייה - ונכנסת לאטרף. הייתי צריך לחכות מחוץ לבית עד שיתייבש (חס וחלילה שאדרוך על הרטוב ואשאיר לה סימנים!).⁣ ואיתי, מחוץ לבתיהם - היו מחכים גם הבת של שרה התופרת, והבן של יפה מהפיצוחים, והבת של אסתי מקומה חמישית - פרלמנט הילדים המחכים, שזכו באמא חולת ניקיון.⁣ פעם קלטתי אותה מגהצת מגבות מטבח.⁣ פעם בהיתי בה מנקה את שואב האבק בשואב קטן יותר.⁣ פעם תפסתי אותה משפריצה על אבא שלי עם השפריצר, ועוברת עליו עם סמרטוט.⁣ לפני שבוע נסעתי לבקר אותה בעפולה.⁣ נכנסתי הביתה ו... בלגן. כלים בכיור.⁣ צעצועים של הנכדים מפוזרים על הרצפה.⁣ שמיכת פליז כתומה מכווצ'צ'ת על הספה.⁣ נעליים זרוקות על השטיח בסלון.⁣ תוהו ובוהו מוחלט. הסתכלתי עליה בעיניים המומות, והיא מיד הבינה וסיננה לי, "בסדר, בסדר, כולה קצת בלגן... מחר אני משתלטת על הכול״. בשיחה שניהלנו במבטים בלבד, הבנתי שאמא שלי, אחרי הרבה שנים, הפנימה משהו חשוב: בית מבולגן זה בית שחיים בו.⁣ יש כלים מלוכלכים בכיור כי תודה לאל - לא חסר אוכל.⁣ והצעצועים מפוזרים על הרצפה כי טפו-טפו יש כבר הרבה נכדים,⁣ והם כולם בריאים ויפים וחכמים, ומגיע להם להשתולל בבית של סבא וסבתא,⁣ ולפזר את הלגו שמחר ינעץ את שיניו המחודדות ברגלו החשופה של אבא שלי.⁣ והשמיכה על הספה נשארה שם מאתמול בערב, כשלאמא שלי היה קר,⁣ ואבא שלי הביא לה כרבולית שהם קיבלו באיזה מבצע בתחנת דלק.⁣ ויש נעליים זרוקות בסלון כי אבא שלי, ברוך השם, עם כל בעיות הגב שלו,⁣ עדיין יוצא להליכות, חוזר מותש, זורק אותן על השטיח וצונח על הספה.⁣ והבית כולו מקושט בבלגן שיוצרים בני האדם שחיים בו, וכל חלק בו הוא אנדרטה לסיטואציה אנושית או לרגע קטן, ובעיקר – הבלגן הזה הוא עדות חיה לבית מפוצָץ בחום, ובאוכל טוב, ובריבים משפחתיים, ובנכדים מופרעים, ובים של אהבה.⁣ חדרים לבנים סטריליים שמורים לבתי משוגעים. לא תודה.וכמו הבית, ככה גם הלב.⁣ לב מבולגן, שרוט, מצולק, לב שפועם בכאוס מוחלט – הוא לב שביקרו בו. לב שטיילו בו. לב שלמישהו היה מספיק אכפת כדי להיכנס בשעריו. ⁣ והכאבים האלה שלנו, בצד שמאל של החזה, הם סימן ברור ומוחלט לכך שמישהו דרך על אדמת לבנו, והשאיר טביעות רגל, והתגלגל בבוץ, והפך את הסדר הקפוא ששורר בלב בודד, בלב חדש מהניילונים.⁣ אז מדי פעם אני משתדל להזכיר לעצמי שאי-סדר זה טוב, אי סדר זה חיים, והלוואי שעד סוף ימיי אנשים ייכנסו ויצאו מסלון לבי - ישוטטו קצת בין החדרים, יחלצו נעליים, יפזרו לגו, ישאירו ערימת כלים ויעשו בלגן.

לפני כמעט עשר שנים עברתי מעפולה לתל-אביב. ילד בן 23 עם חלומות משוגעים לכבוש את העולם, לטרוף את החיים, ובעיקר - לברוח מהמקום הקטן שסגר עליו. עליתי על קו 842, שכרתי דירת-חדר בדיזנגוף, והתחלתי את החיים החדשים שלי. בשנה הראשונה שלי בעיר הגדולה לא רציתי לשמוע על עפולה. הרגשתי שהעיר הקטנה הזאת הקיאה אותי מתוכה, והכנסתי לארגז את כל מה שקשור אליה - זיכרונות מקומטים, חברי ילדות נשכחים, שמות של כיכרות, את "חיים המשוגע" שהיה מסתובב ברחובות ומבקש שבע שקל, ואת עלבון נעוריי הצורב שלמדתי לקבור עם השנים. את הארגז הדמיוני הזה סגרתי היטב, הדבקתי עליו מדבקת "שביר" והעליתי לבוידעם כדי שלעולם לא אצטרך להתמודד איתו שוב. תל-אביב הציעה לי נתיב בריחה מפתה, והייתי בטוח שפרק עפולה תם ונשלם בחיי. פגשתי אנשים חדשים, שגם הם כמוני, הרגישו רוב חייהם לא שייכים, והנה פתאום - אנחנו יכולים להרגיש לא שייכים ביחד. ביקרתי את המשפחה אחת לחודש, והחיים שלי התנהלו כאן ועכשיו, בתפאורת העיר הגדולה המהתלת, כשהרקע העפולאי הולך ודוהה עם הזמן. ואז הגיעו חדשות רעות. אני זוכר את עצמי צונח על המיטה המאולתרת שלי בדיזנגוף, מסתכל לצדדים ותופס את הראש בחוסר אונים. בתנועות רובוטיות הפלתי כמה בגדים מהארון לתיק, טרקתי את הדלת, פילסתי לי דרך ברחובות העמוסים, ועליתי על 842. פתאום, כל מה שרציתי זה להיות שוב בבית. בדרך לשם, הנוף מול עיניי התחלף - מהבניינים המפלצתיים של תל-אביב לשדות המחבקים של העמק, והמחנק בגרון השתחרר, בכל קילומטר עוד קצת, ככל שהתקרבתי הביתה. כשהאוטובוס נכנס לעפולה, תמונות החלו לרוץ בראשי - על הספסל הזה היינו יושבים בכיפור ובודקים אם הלשון לבנה כדי לגלות מי רימה בצום. ופה, ליד התחנה, נקרעה לי שקית מפוצצת בגוגואים, והם התגלגלו לכל פינה כשאני רץ אחריהם כמו משוגע. בגן החשוך הזה היינו יושבים על נרגילה בטעם תפוח. והנה הווידיאומט שהייתי מתגנב אליו באישון לילה כדי לשכור סרטים כחולים. וזאת המכולת של מזל שהייתי קונה בה מסטיק אבטיח, נחשי גומי צבעוניים וסופגנייה עם תקרת סוכר לבנה וריבה זרחנית. ופה, ליד החומה הנמוכה, הודיעו לי שבן דוד שלי עמית נהרג בצבא. וכל רחוב, וכל סמטה, וכל ספסל - טבולים בזיכרונות, בריחות, בצבעים, ומהווים עוד פיסה בפאזל המפואר והעלוב הזה של ילדותי. האוטובוס עצר בתחנה. נכנסתי הביתה. אבא שלי קיבל אותי בדלת ולא שאל הרבה שאלות. אמא שלי דיברה בשפתה, והעמיסה לי צלחת עם הקובה-במיה שלה. אחר כך שכבתי על מיטת נעוריי בחדר שקירותיו מצולקים מפוסטרים ישנים שפעם היו תלויים בו, וחשבתי לעצמי שלא משנה עד לאן אברח,לא משנה עד כמה ארחיק ואדחיק, לא משנה לאן אגיע בחיי - בית נשאר בית. הבית שלי היה, ותמיד יהיה, סוד כוחי וסוד חולשתי. וכמו צב - אני נושא אותו על גבי לנצח, גם כשאני גר בתל-אביב או מטייל במזרח או יושב בבית קפה בניו-יורק. הנחתי לנוסטלגיה המניפולטיבית לעשות את שלה ולעגל את פינות העבר כדי לאפשר לזיכרונות המתוקים לצוף, עצמתי עיניים והרגשתי שכאן, שום דבר רע לא יכול לקרות לי.

1990, מלחמת המפרץ. אני ילד קטן בן שבע שרץ - מהחדר למקלט עם כל המשפחה כשאבא מותח גומיות במסיכה וברדיו פרשנים מברברים כהלכתם ההמון שר ברחוב, "סדאם המטומטם!" ואמא שלי לוחשת בעיניים של נמר: "מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר." 1994, אוטובוס מתפוצץ. מצאו את היד של הנהג על איזה עץ בטלוויזיה כבר עוברים לאולפן החדשות ואז לשקופית - "זהירות, תמונות קשות!" השכנה נכנסת עם מגש של מתוקים ועפולה עצובה, הרחובות בחוץ ריקים רק אמא שלי לוחשת: "זה חייב להסתדר, מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר." 2006, לבנון השנייה. אני באוטו שלי, מחפש חניה מבול של הודעות, מילים על אוטומט - "הקפיצו גם אותנו, נדווח עוד מעט." והשמות זורמים לאט, פרחים שנקטפים הרדיו מנגן את השירים הכי יפים ואמא מתקשרת קצת לבכות ולדבר, "מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר." 2014, צוק איתן. שלושה לוחמים עולים על מטען אנשים מסתובבים עם פחד בעיניים יש פקק תפילות כבד בנתיב של השמיים וכמה יעלה לנו לשתוק ואז לירות? מחשבים בבני אדם כאילו הם שטרות ואמא שלי שולחת איזה וואטסאפ בלי הסבר, "מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר." ובזמן האחרון - סימן שאלה. יש מצב שמתחילים הכול מהתחלה הספקולציות חוגגות, מדינה בשיגעון אח שלי מוציא את המדים מהארון ואלה הם חיינו, פצעים ונחמות כרוניקה מוכרת ושפופה של מלחמות מטח כבוד סמיך לזכרו של המג"ד ציורים של ילדים על הקירות של הממ"ד ורק אמא שלי עדיין מסרבת לוותר, "מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר."

לא סיפרו לי אף פעם שזה ככה שאנשים בהם בטחתי יפנו לי את הגב שבסוף אנחנו לא נגמור ביחד לא סיפרו לי עד כמה זה יכאב לא סיפרו לי על אמא שמחכה על אגרוף הזיכרונות שנסגר ושוב נפתח וידעתי שהדרך ארוכה אבל אף פעם לא סיפרו לי שעד כדי כך לא סיפרו לי שיהיו בי גם שריפות ואם היה כאב בסוף גם הוא עבר הטעויות שלי נראות כל כך יפות והחיים, הם חזקים מכל דבר לא סיפרו לי על היופי של החושך איך גפרור של געגוע ידליק בי מדורה לא סיפרו לי שהכסף לא יקנה לי אושר ושגם אלוהים לפעמים נרדם בשמירה לא סיפרו לי שתגיע גם בצורת שאת הבית היחיד שלי אני אמצא פה במדינה לא סיפרו לי אף פעם על הצמרמורת כשהוא יגיד את המילה הראשונה לא סיפרו לי שלעצב אין תרופות הלב שלי שרד תקופות, ושוב נשבר השריטות שלי נראות כל כך יפות ואהבה, היא חזקה מכל דבר.

זה לא מספיק לחלום, צריך גם להזיע מי שלא צועד בחום אף פעם לא יגיע הזהב בסוף נופל על מי שעוד נלחם שלא פוחד ללכלך את הידיים בפחם פגשתי אנשים שחיכו למזל שוויתרו על האושר וקראו לזה גורל שננעלו בביתם, הגיפו את התריסים ישבו רגל על רגל וקיוו לניסים ופגשתי אנשים שגם בחורף הנורא רדפו אחרי השמש, לא השאירו לה ברירה שפתחו את הכספת בלי שנתנו להם את הקוד שלא היו להם רגליים, והצליחו לרקוד ואבא שלי אמר: "לחלומות צפוף בכיס, מי שרוצה לזכות בלוטו, שיקנה קודם כרטיס הדרך היא קשה אבל לומדים להיזהר כל קיצור הרי בסוף רק יאריך אותה יותר. ועוד תמצא סדקים של אור בחושך הפגיע אבל זה לא מספיק לחלום, צריך גם להזיע״.

דרוש: חלום. נוצץ וחזק כמו יהלום כזה שיצליח לתת לי בעיטה להוציא אותי בבוקר כל יום מהמיטה אנשים סביבי רוצים להיות מפורסמים להקיף את העולם, לחצות את הימים לנשום אוויר דליל, לזרוק את החכה לפתוח איזה סטארט-אפ, לעשות את המכה וגם כשזה קשוח - הם לא מפחדים אחד רוצה לברודווי, השני למאדים הם עקשנים כמו ילדים, מפוצצים בהשראה וזה צפוף כמו מנהטן, אכזרי כמו מראה וזה מוצדק וזה ענק וזה חזק וזה פנטסטי רק לי אין שום חלום ובחיי שחיפשתי אז נשארתי קצת בודד ממוסמר לאדמה כי הייתי מתאבד אם היה לי רק על מה.

השנה היו לי כמה נפילות הדרכים בהן הלכתי לא תמיד היו קלות אנשים בהם בטחתי הפנו לי את הגב היו דלתות שנטרקו לי בפנים, וזה כאב השנה היו לי כמה הצלחות הדרכים בהן בחרתי עמדו בהבטחות אנשים הקימו בית בלבי המשוגע היו עיניים שראו אותי נקי, וזה נגע ומה נשאר לי לקוות לשנה החדשה - שתהיה קצת חזקה, שתהיה קצת חלשה שתזכיר לי את הסדר העדין והמוכר בין הטוב לבין הרע, בין המלח לסוכר שתפתח לי התחלות, תסגור את הסופים ותשמור על האיזון בין הסטירות לליטופים.

כולם אומרים לי: "תילחם אל תיכנע, אל תרחם תיתן את מה שיש עד כלות הנשימה תרוץ אל תוך האש גם אם היא חמה." כולם אומרים לי: "תלך כבר עד הסוף תשלוף קצת מרפקים, גם אם טיפה תחטוף אל תשאיר שום פתח תסגור את המרחק תלך זהיר על קרח אפילו שהוא דק." אבל אני חלול ועייף ממלחמות אני בטח לא חתול ואין לי תשע נשמות ויש קצת הקלה בללמוד איך לשחרר בנאדם צריך לדעת מתי גם לוותר כי הלכתי וחזרתי, ונתתי את כולי הרגליים שהתשתי כבר שבורות, והן שלי וקפצתי מגשרים גם כשלא היה ביטוח ועכשיו, אחרי הכול, אני רוצה טיפה לנוח ולא כל הפסד הוא אות קלון ולא כל ויתור הוא כישלון ובנאדם צריך לדעת מתי לכבות את האור ופשוט ללכת לישון.

כואב לי. זאת ההרגשה שהתעוררתי איתה לפני כמה ימים. ניסיתי לחפש הסבר, אבל שום דבר חריג לא קרה. השמש אותה שמש. הדירה אותה דירה. המיטה אותה מיטה. רק אני לא אותו אני. יש ימים כאלה, שאיזו חיית טרף לא מזוהה מתיישבת לך בבטן, מכרסמת אותך מבפנים, ומדי פעם שולחת זרועות ארוכות אל חבלי הדמעות שמאחורי מסך עיניך ומושכת בכל הכוח. ואין לך כוח לקום מהמיטה. ואין לך כוח להתניע את היום. ואין לך כוח לאף אחד, גם לא לעצמך. אחרי דיאלוג פנימי נחרץ החלטתי שלא אתן להרגשה הזאת לשבש לי את היום. נזכרתי באישה אחת בתוכנית הבוקר, שטענה שאם נייצר לעצמנו בוקר טוב, כל היום שלנו יהיה טוב. אז נכנסתי להתקלח כדי לנקות את הבוץ שהצטבר בתוכי במהלך הלילה, שמתי שיר שאני אוהב בפול ווליום ופתחתי חלון, נחוש בדעתי להפוך את היום הזה ליום חיובי. הפרקטיקה הזאת - להנדס לי בוקר שמח - לא ממש עזרה. החלטתי ללכת לחדר כושר. מישהו אמר לי פעם שספורט משחרר אנדורפינים ועושה אותך מבסוט (מוזר, כי אצלי האנדורפינים משתחררים דווקא כשאני אוכל צ'יפס). ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל המועקה היתה כבדה יותר מכל משקולת שהרמתי בחדר הכושר הניאוני המתיש. אלך לים, חשבתי לעצמי. אטייל קצת על החוף, אקבל פרופורציות, אראה אנשים. אבל אחרי עשרים דקות של הליכה אפילו הים הסתכל עליי בחוסר אונים. אז קבעתי עם חבר לצהריים. לא סתם חבר, זה שהכי מצחיק אותי. שיש לנו שפה פסיכית משלנו ושטויות שאף אחד אף פעם לא יבין. ישבתי מולו בעיניים כבויות, משחק במזלג בסלט החיוור שלפניי. השפתיים שלו נעו, אבל הוא היה על מְיוט. שילמתי את החשבון וברחתי הביתה. אולי אשתה משהו באמצע היום? אלכוהול הוא רופא לא רע. אולי אסיים את הסדרה שהתחלתי לראות? אולי אכתוב שיר? בסוף החלטתי ללכת נגד כל הסיסמאות הקואצ'ריות שלימדו אותי - כיביתי את האור, התפשטתי, צנחתי על הספה, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לכאב: "בוא." "מה?!" הוא ענה לי בשיניים חשופות ובמבט רעב. "בוא, אם אתה גבר. תסיים את מה שהתחלת," המשכתי. הוא לא ענה, רק השחיז את ציפורניו כשמשחר לטרף. "גם ככה אין לי מה להפסיד. היום הזה נהרס. אז בוא." הכאב הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, נשען אחורה כדי לקחת תנופה, ושנייה לפני שהסתער עליי, נעצר בבת-אחת ולחש לי בייאוש: "הרסת את כל הכיף!" לפני שהבנתי מה קורה, הוא כבר הסתובב ועשה את דרכו החוצה בראש מושפל. מסתבר שגם הכאב בכבודו ובעצמו אוהב אתגרים. ברגע שהפסקתי להילחם בו, הוא איבד עניין. הפסיק לנסות להוכיח לי שהוא יותר חזק. פתאום הבנתי שיהיו ימים כאלה, ושגם אלוהים לא יעזור, צריך פשוט להוריד את הראש ולעבור אותם. לאפשר לכל הביוב לצוף ולעלות על גדותינו כדי להתחיל שוב, נקיים וקלים ומשוחררים יותר. הכאב הזה, שיצא מדלת ביתי, עדיין מגיע לבקר לא מעט. הוא אורח עקשן. לפעמים אני עוד נלחם בו. לפעמים אני מדבר אליו. ולפעמים אני מזמין אותו לשבת ולהריץ איתי דאחקות, רק שנינו. אנחנו יושבים לנו, הכאב ואני, ופתאום הוא כבר לא נראה כל כך מאיים.

לא נעים לי לבקש העלאה מהבוס או להחזיר איזו מנה פשוט כי לא טעים לא נעים לי להשתיק את הגברת במטוס או להגיד בסוף הדייט: "תקשיב, זה לא מתאים". לא נעים לי להוריד את החולצה בחוף הים או לבקש מהמוכר שיעשה קצת הנחה לא נעים לי מעצמי, לא נעים לי מכולם לא נעים לי להגיד: "אני אוהב אותך". לא נעים לי שתראה אותי בלי בגדים באור או לבקש את הכסף שהלוויתי חזרה להפציר בנדחפים: "לכו לסוף התור!" לא נעים לי אף פעם לבקש טיפה עזרה לא נעים לי לאסוף ממך חיבוק אחרון או להבריז למשפחה אחרי שכבר הבטחתי לשים את עצמי במקום הראשון ולא נעים לי לספר לך שלא באמת סלחתי וככה התרגלתי להעביר את החיים עם בטן מפוצצת ב"כמעט" וב״חבל״ ומרוב המבוכה, מרוב הלא נעים - נהייתי כבר אטום, נהייתי כבר אומלל ואולי יום אחד עוד אצליח ללמוד להיות שם באמת רק כשזה מתאים לי לקנות איזה כרטיס, לארוז לי מזוודות ולעזוב לתמיד את ארץ "לא נעים לי".

בסוף אני, האויב הכי גדול של עצמי. הרי אני זה שמנשים את הפחדים הנסתרים ויודע איך ללחוץ לי על כל הכפתוריםאני זה שכורך ואז מותח את החבלובטיימינג המושלם - שם לעצמי רגל אני זה שכותב את כל התסריטים שסוגר לי את הדלתות ומאכיל את עצמי סרטיםאני זה שבגללו הלב שלי תקוע שמלטף ומאכיל את הילד הפגוע אני זה שעומד מול עצמי, בלי רחמים ומשנן את הטעויות, הכישלונות והפגמים אני זה שמנסר לי עוד שלב בסולם שמכיר את החולשות שלי, יותר טוב מכולם וברגעים הקשים הכי קל להאשים את כל האנשים אבל בסוף זה רק אני שמחלק לי עונשים. וכמה זה מסובך לנסות להתקרב ולהפוך את האויב הכי גדול - לאוהב.

חתמתי עם עצמי על חוזה. כן, מתישהו, לפני כמה שנים, ישבנו אני ואני במעמד החתימה החגיגי, שלפנו עטים, לקחנו נשימה, וחתמנו. לא יודע מה גרם לי אז לחתום על חוזה כל כך דרקוני, מסועף ולא הוגן, עם מעט מאוד נקודות יציאה. בגדול, החוזה אומר דבר כזה - אני, החתום מטה, מרשה לעצמי להיות מאושר, מבסוט ושלם עם החיים שלי רק כאשר מתקיימים התנאים הבאים: הקריירה שלי בנסיקה מתמדת. מפסגה לפסגה. מכיבוש לכיבוש. אני רזה וחטוב. אין דבר כזה לסחוב משקל אחרי החגים או להיכנע לפחמימות אחרי מסיבה עם חברים. אני בזוגיות טובה. האהבה פורחת והכל הולך חלק. יש לי כסף. הבנק לא מתקשר להתריע על המינוס, ואין דבר כזה לחשוב פעמיים לפני שמכרטסים לברצלונה. אני חבר לתפארת, בן מושלם, אח אהוב ודוד מהסרטים. וכך הסעיפים ממשיכים, בזה אחר זה, מציבים לי רף בלתי אפשרי, וגורמים לי לחשוב שהאושר שלי נמצא תמיד ביחס ישיר לווליום ההצלחה שלי בכל תחומי החיים. עכשיו, העניין הוא כזה: מי יכול, למען השם, לעמוד בחוזה כזה?! לא צריך להיות עורך-דין ממולח כדי להבין שהחוזה הזה לא הוגן. שהוא מועד לכישלון. לחיים של ייסורים. מדהים איך כשכמדובר בעבודה חדשה או בדירה חדשה – אנחנו עוברים על כל הסעיפים עם זכוכית מגדלת, בודקים ומוודאים מיליון פעם שלא מסבנים אותנו, אבל בחוזה הפנימי שלנו עם עצמנו –  אנחנו יוצאים פראיירים. אנחנו עובדים כל כך קשה כדי להצליח. כדי להגיע להישגים בקריירה. כדי למצוא זוגיות ואז להיות בני זוג ראויים. כדי להיות הורים טובים ומסורים. כדי להיראות טוב. כדי להחזיק את כל זה ביחד. ואז, כשמשהו לא הולך, כשאנחנו נכשלים, עושים טעות או לא מצליחים להגיע ליעד, החוזה הפנימי הזה מעניש אותנו ואנחנו נהיים אומללים ומתוסכלים. יש לנו אפס סבלנות לטעויות, לכישלונות, לתהליכים, לקילוגרמים עודפים. אז בשנים האחרונות הבנתי שאין דרך אחרת, אלא לשנות את החוזה שלי עם עצמי. אני עובד קשה כדי למחוק כמה סעיפים, לשנות את ההסכם, לתת לעצמי קצת יותר מרווח נשימה, קצת יותר מקום לנפילות. אני משתדל להיות סלחן עם מי שמשתקף מולי במראה ולהחליט שגם אם המצב לא מושלם – אני נשאר מבסוט. זו כמובן עבודה קשה ואינסופית, ולא פעם – הסעיפים העקשניים האלה מסרבים להתגמש או להשתנות. אבל בסוף הבנתי שהיחידי שמחזיק את העט זה אני, וחוזים הרי נחתמו כדי שיפרו אותם.

איך אני כבר בדבר הבא עוד לא הספקתי ליהנות מכל הטוב שבא ושכנעתי את עצמי שיש סיבות לדאוג שמוקדם מדי לנוח, ומוגזם מדי לחגוג איך אני כבר בדבר הבא למה לא לשמוח, הרי יש לי סיבה ומאיפה ההרגל - לחפור בכישלונות ולדפדף כל כך מהר את כל הניצחונות איך אני כבר בדבר הבא עובר כמו שד ממסיבה למסיבה לא עוצר בצד הדרך ליהנות קצת מהנוף ואחר כך מתלונן שנמאס לי כבר לרדוף אני מטפס ומטפס, ואף פעם לא נרגע לא עוצר כדי לנשום את האוויר שבפיסגה וכל הטעויות שלי מרוחות על קיר גדול וכל ההצלחות שלי כתובות תמיד בחול אולי אני צריך ללמוד איך להבטיח להיות יותר מבסוט כשמשהו מצליח לעוף קצת על עצמי כשיש לי הזדמנות והדבר הבא... שיחכה בסבלנות.

כמעט נגמר היום, ואני עדיין ער הנרות על העוגה שלי תיכף נדלקים אני חושב על הזמן שעובר כל כך מהר ומבין שזו היתה שנה של דיוקים. כי עד עכשיו חייתי בווליום משוגע - הכי גדול, הכי מהר, הכי כואב ועד הסוף פתאום, בין כל הרעש, משהו בי נרגע אני מפנה מקום לשקט, שיגיע וישטוףאני כבר לא צריך מיליון ומשהו חברים בחרתי בפינצטה רק את מי שבא לי טוב כל מי שגרם לי לספקות או ייסורים התבקש לצאת החוצה, לקום ולעזוב האהבה שלי, הבנתי, היא לא כמו בסרטים וכבר אין לי בעיה להיות מולה חלש אני עדיין משתדל לא לקרוע את החוטיםולבחור בה, בזהירות, בכל בוקר מחדשנשארו לי חלומות, את חלקם כבר לא אגשים וזה בסדר כי הצלחתי לברר לי מה חשוב ויש שעות יפות, ויש ימים קשים החשבונות הישנים כבר לא עושים אותי עצוב יש לי משפחה, היא לא מושלמת, זה נכון אבל כל עוד הם בריאים - אני מודה לאלוהים ואין לי עוד פרארי או מיליונים בחשבון אבל בניתי לי חיים, במו ידיי, וזה מדהים כמעט נגמר היום, ואני עדיין ער אין שום זיקוקים, רק זוג עיניים וחיבוק אמא התקשרה, אולי יקפוץ חבר וזה בעצם כל מה שרציתי בדיוק.

לפעמים אני מדמיין את הדקות האחרונות שלי. אני שוכב, עצום-עיניים, על מיטת ברזל חורקת בחדר לבן, מלופף צינורות מבהילים ומחובר למכשירים. השקט הלבן סביבי מופר רק בצפצוף המוניטור המונוטוני. ואז מגיעים הסיכומים. החשבונות. ה"מה הספקתי" וה"מה לא". התמונות רצות מולי כמו בסרט נע - האהבות, האכזבות, הייאוש, השירים. אני נזכר באנשים שעברו דרכי. השאירו שריטה. השאירו פצע. השאירו אור גדול. מדהים לגלות מה בסופו של דבר אני לוקח איתי, ומה נדחק לצדדים. אני נזכר ביום ההולדת ההוא שלי, כשלקחת אותי לצנוח ממטוס, וכשהגעתי למטה - חיבקת אותי חזק, כאילו פחדת שאולי אף פעם לא אנחת. אני נזכר שגרנו בדירת מטר-על-מטר בכרם התימנים, והרגשנו שזה פנטהאוז במגדל יוקרה. חיינו על פתיל קצר ושרפנו הכול עד תום - כסף, זמן, אנשים. בשבת בבוקר היית פותח את החלון הגדול - האור מבחוץ היה ניתז וצובע את כל הסלון, והרגשתי שאני לא צריך עוד כלום בחיים. אני נזכר בחופשה ההיא של כל החבר'ה באיזה חור נידח בצפון, כשיצאנו לראות את הזריחה, עם ריח של פרדסים, מסטולים ומכורבלים בשמיכות כבדות שפילחנו מהצימר. אני נזכר בדייט הראשון, כששאלת אותי, "עד כמה אתה ספונטני?" ועוד לפני שעניתי - גררת אותי ביד לחוף הים, התפשטת ורצת לתוך המים. באותו רגע התאהבתי בך. אני נזכר בכדורי השוקולד המפורסמים של אמא שלי בטעם של פתי-בר וילדּות. אני נזכר בהליכות הקבועות שלנו בטיילת. איך היינו מצילים אחד את השני כשהכאב הפך לבלתי נסבל. אני נזכר בלילה ההוא בבנגקוק שעברנו מבר לבר, ממסיבה למסיבה, עם אש בעיניים. סיבכנו את עצמנו בהרפתקאות מופרעות וקמנו עם הנגאובר, לא בטוחים שכל זה באמת קרה. אני נזכר שעצרנו באיזו חורשה בדרך להורים. והם לא הבינו למה הגענו באיחור, סמוקים ומלאים מחטי אורנים. לפעמים אני מדמיין את הדקות האחרונות שלי. ככה אני מבין מה חשוב באמת. וזה לא כסף. וזה לא תהילה. וזה לא ״מה יגידו״. פתאום, ברגע אחד - אני מפסיק להתעצבן משטויות. אני מפסיק לדפוק חשבון לאחרים. אני מוותר במלחמות של אגו. אני דואג להגיד לכל היקרים לי כמה אני אוהב אותם. אני מתעקש לצבור חוויות משוגעות, מופרכות, חסרות כל היגיון. אני מתקשר לאבא ולאמא וצורח להם שאני מתגעגע. אני כותב עוד שיר. אני מזמין כרטיס טיסה. אני נוסע למכתש רמון לישון באוהל. אני יורד על שקית בורקסים. אני מעז לבקש סליחה. אני לא מפחד לבכות. לצחוק. להשתכר. לבזבז. להתאהב. אני עושה הכל, כדי שבשנייה בה הצפצוף המונוטוני של המוניטור יהפוך לצליל אחד רצוף מחריש אוזניים - אני אעצום עיניים על מיטת הברזל החורקת ההיא, ואדע שחייתי.

כל אחד נהיה פה קואוצ'ר, פרופסור לאושר מאסטר באיך לגרש את החושך - "בבוקר תשים שירים של שמחה בערב תלמד לאהוב את עצמך גם כישלון הוא הרי הצלחה תזכור שהכול זה עניין של נוסחה!" אחד אמר לי לשיר ולרקוד השני אמר שצריך לעמוד אף פעם לא לרדוף אחרי עוד ועוד ועוד "תסתפק במועט," זה כל הסוד החיים הם כספת, ויש לו ת'קוד - "תלמד לשחרר, זה לא מסובך העבר כבר עבר - מקומו רק בפח ואין סוף סגור, ואין לב שבור הכול זה שטויות, הכול זה סיפור." וכולם אבודים, וכולם בודדים וכולם מפחדים עכשיו להמשיך וכולם הרוסים, וכולם מחפשים איזה מישהו חכם וגדול להמליך ואני, אני לא יודע זה הכול נשמע לי ריק אני שומע ושומע ותמיד בסוף שותק ואולי אני צודק ואולי זו עוד טעות ואולי נמאס לי כבר לחפש את המשמעות - לנתח את הרגע ולשאול את השאלות ולשחק אותה יודע ולצאת בסוף אידיוט כי אפשר להשתגע ותמיד יש בעיות אז מרוב כל החוקים - כבר שכחתי איך לחיות.

לפעמים, כשהעניינים קצת מסתבכים הכאב נפרש לרגליי שטיחים-שטיחים כשהמציאות העקשנית לא עושה לי הנחה ושער הדמעות שלי נפתח שוב לרווחה - במקום להתרסק, להימחק ולשקוע אני מרכיב זוג כנפיים ועף לי גבוה כי מעיניה של ציפור, למעלה, אי שם הכאב הזה נראה כמו טיפה קטנה בים ופתאום הכול הופך להיות יותר ברור אני מבין שהתקופה הזאת היא פרק בסיפור ובתוך חיים שלמים עם עתיד, הווה, עבר - היא כולה פסיק זעיר, היא כלום ושום דבר וכל מה שכבד עליי נראה כל כך רחוק רק יבשת עצובה מול אוקיינוסים של צחוק אלוהי הפרופורציות נגלה אליי פתאום ונותן לי את הכוח לנצח את היום אני נוחת לאדמה ברגע האחרון השטיחים מגולגלים בחזרה אל הארון ואז מסיר את הכנפיים מגבי, ושוב נשבע - אני לא עצוב יותר, עד הפעם הבאה.

שמעתי כל כך הרבה "לא״ בחיי אנשים חלפו לנגד עיניי - זרקו לי מילה כבדרך אגב סובבו את הראש והפנו את הגב ושמעתי, שאני לא מספיק נכון ולא מספיק מוכשר שאין לי כסף בחשבון או איזה אבא מקושר ונשארתי עם עצמי, מפוצץ בדאגות ואת כל הכישלונות שלי דחפתי למגירה החלומות זרקו אותי מכל המדרגות וחיכו שאתחיל לטפס בחזרה וכל ״לא״ ששמעתי - שבר את רוחי. וכל ״לא״ שקיבלתי - חיזק את כוחי. וכמה זה קשה לדמיין שהיש עוד יגיע מתוך כל האין שאם אפשר להרוס - אז אפשר לתקן ושבסוף כל ה"לא״ מחכה איזה ״כן״.

כדי לחיות חיים מאושרים, אני זקוק לאישורים. אישור מהמורה שאני הכי חכם אישור מהאינסטוש שאני הכי חם אישור מההורים שאני ילד מוצלח אישור מהילדים שאני אבא תותח אני אוסף אותם אליי משאיר אותם קרוב כדי לדעת שאולי אני שווה, אני טוב אישור מהקהל שאני הכי מוכשר אישור מהקואצ׳ר שאני הכי מאושר אישור מהבוס שפיצחתי את השיטה אישור מהבנות שאני מלך במיטה אני מכניס בזהירות, כל אישור כזה נוצץ אל בועת הביטחון שלי שתיכף תתפוצץ מאמין בלי למצמץ, ותולה אותם על קיר מילים מקושטות מאנשים שאני לא מכיר ובסוף היום אני יכול פשוט לקחת את כולם, אחד-אחד, ולדחוף אותם לתחת כי גם מאה אישורים, ולא חשוב ממי לא יחליפו אישור אחד שלי, מעצמי.

תודה שלא האמנת בי, תודה. זה גרם לי להמשיך להילחם כמו שדה ובאמצע הסופה, כשיכולתי אז לטבוע המילים המורידות שלך לקחו אותי גבוה תודה שאמרת לי: ״את לא מסוגלת״ זה גרם לי לפרוץ כל שער או דלת ולדחוף את עצמי אל מעבר לקצה כי מי שמאמין ומחפש, בסוף מוצא תודה שאמרת לי: ״אין לך סיכוי״ כי כל גפרור קטן של פחד או דיכוי התלקח בתוכי למדורה של אמונה ושרף את כל מי שעשה אותי קטנה תודה שאמרת לי: ״תרדי מהעץ״ כי למדתי לקחת כל אבן או חץ לבנות מהם בסוף חומה של גאווה ולהאמין בלב שלם: אני טובה, אני טובה. ומאז, כל טיפה של רעל היא תמריץ להתחזק ואף אדם אף פעם לא יזרע אצלי ספק אז תודה שדחפת אותי בירידה ותודה שלא האמנת בי, תודה.

בשנה הזאת, אני מאחל לעצמי להיות אחד כזה שעושה טעויות. יותר מדי זמן הלכתי על בטוח במקום לטרוף הכול, לקחתי לי רק ביס פחדתי אז לקפוץ כי לא היה ביטוח וכל החלומות נשארו אצלי בכיס והיה קשה ללכת, אז נשארתי במקום נתקעתי רוב הזמן על אותו העמוד דחיתי למחר כשיכולתי כבר היום והקשבתי רק לווייז במקום ללכת לאיבוד ופחדתי לשחרר, ופחדתי להשמין ופחדתי ללכלך את הידיים בדמעות וזה קטע משוגע כי פתאום אני מבין - הרגעים הכי יפים שלי נולדו מהשגיאות וזה זמן לשים בצד את הילד המפוחד כבר נתתי לו מספיק הזדמנויות אלוהים מקציב דמעות לכל אדם כשהוא נולד ואני, את שלי, כבר ביזבזתי על שטויות אז בשנה הזאת אני רוצה להיות אחד כזה שעושה טעויות, שרץ אל תוך האש אני מבטיח להיות חכם מספיק כדי להרשות לעצמי להיות טיפש.

אין לי תואר. איכשהו זאת לא היתה אופציה, פשוט דילגתי על החיים הסטודנטיאליים. ושלא תבינו לא נכון, אני מאמין שידע זה כוח. אני סקרן. אני קורא. אני שואל שאלות. אבל איכשהו תמיד נדמה לי שאת השיעורים הכי חשובים, אנחנו לומדים דווקא באקדמיה לחיים. כי אני אולי לא יכול לשלוף את שמות ערי הבירה של כל מדינות העולם. אבל טיילתי. הסתובבתי. ספגתי. הדרכון שלי עמוס בחותמות. התנדנדתי על ערסל מול החופים המהפנטים של מקסיקו. עשיתי אומגה של קילומטרים מעל יער סבוך בקוסטה-ריקה. רקדתי מסטול בחופים של תאילנד. אכלתי מסירים מטונפים בכפר נידח בוויטנאם. ראיתי מחזמר בברודווי. לקחתי לריאות את כל הריחות, הצבעים, השפות והאנשים שפגשתי בדרך. ואני אולי לא אדע לנתח לכם את חבצלות המים של מונה או לקשקש איתכם על עידן הקוביזם. אבל כשהייתי ילד נעלתי את עצמי במשך לילות שלמים בחדר עם קנווסים וצבעי שמן. הייתי מתנפל על הבד כמו אחוז אמוק, מסניף את הטרפנטין, דוקר ומלטף במכחול. אמא שלי היתה מוצאת אותי בבוקר כמו אחרי מלחמה - עומד באמצע החדר עם עיניים פעורות ובגדים מטונפים מצבע, ומחייכת לעצמה חיוך קטן - "זה הפיקאסו הקטן שלי". ואני לא יודע בדיוק מה זה ׁשלבקת חוגרת. או פסוריאזיס. או זאבת. אבל כשחבר חולה מבקש ממני שאבוא לטפל בו, אני יודע בדיוק מה לעשות. אני יודע לכסות אותו כמו שצריך. לבשל לו מרק עם מלא ירקות. לקבוע לו תור זריז לרופא. להריץ איתו דאחקות כדי שיחייך קצת. לדאוג שנוח לו. שנעים לו. ולתת לו ים תשומת לב, כי בתכל'ס - זאת התרופה הכי טובה. ואני לא אדקלם לכם את ההוכחות של דקארט לקיום האל. אבל קיבינימט, אני הרגשתי אותו בכל מיני רגעים בחיים - מול הקיר בלילה בירושלים. מול המיטה של אבא שלי כשעבר ניתוח. מול השמיים הפסיכדליים באיזו נסיעה לילית למדבר. ובעיקר מול עצמי. רוב הסיכויים שלא אדע לקשקש איתכם על הגישה הפרוידיאנית. אבל כשחברה שלי יושבת בוכה מולי ומספרת על משבר עם החבר שלה, אני יודע לעשות אחד ועוד אחד. אני יודע שמאז שהמניאק הקודם פגע בה, היא לא יכולה לבטוח יותר באף אחד. שכבר שנים היא לא מרגישה יפה. אני יודע שהיא מאשימה את עצמה. ואני יודע שכל מה שהיא צריכה לשמוע זה כמה היא טובה, כמה היא חכמה, כמה היא מוכשרת - כמו שכולנו צריכים לשמוע לפעמים. ותשמעו, אני לא אדע לצטט לכם מילה במילה את "אחכה לך כמו נעלייך" של אלתרמן. אבל מתישהו, בפקולטה לבדידות, גם אני למדתי לחכות כמו נעליים ליד המיטה של האהבה שלי. ואני אולי לא יודע בדיוק מה זה אנדורפינים ולא מבין בתהליכים הכימיים שקורים במוח, אבל אני פאקינג יודע מה זה להיות מאוהב, מה זה לקום בבוקר ליד הבנאדם שבחרת, מה זה לעבור איתו יחד את המסע המפחיד של החיים, ולהגיד תודה למי ששלח לך אותו. אין לי תואר. ואני אף פעם לא מתרשם מאנשים שמדקלמים לי תיאוריות או מצטטים לי פילוסופים. אני מתרשם מאנשים שחיים את החיים האלה. שרואים. שמרגישים. שעפים. שמבינים מה חשוב באמת. לימודים זה חשוב. חשוב מאוד אפילו. אבל בין המבחן בסטטיסטיקה לעבודה על תיאוריות סוציולוגיות בנות זמננו - אסור לשכוח את החיים עצמם. ושאני לא אתחיל בכלל לדבר על הפסיכומטרי...

מישהו פעם אמר לי: "יופי שהצלחת, אבל אם היית לוקח את כל הכסף שהרווחת - ומכניס לחשבון או לאיזה חיסכון אוגר את הריבית עד הגרוש האחרון חושב טיפה ישר במקום סתם לפזר - כבר היית מעושר, כבר היית מיליונר." וזה נכון שהוצאתי מלא-מלא שקלים על טיסות מטורפות, ארוחות וטיולים ופגשתי אנשים שאף פעם לא אשכח ונסעתי עם חבר לאיזה חודש למזרח וקניתי מתנות לפוצץ את המזוודה והזמנתי את היין הכי טוב במסעדה גם אם רוקנתי את הכיס, לפעמים על סתם שטויות - אני לא קורא לזה לבזבז, אני קורא לזה לחיות. ולמישהו הזה, שחשב שהוא חכם עניתי בחיוך, ובקול ברור ורם: "זה נכון שיכולתי לקנות איזו דירה ושבטח לא אראה אפילו שקל חזרה אבל בסוף היום, גם אם קשה להאמין - אני מיליונר בדרך שאתה אף פעם לא תבין."

חבל שהחיים הם לא כמו סטורי (בקטע מטאפורי) - אתה יכול לבחור כל רגע ורגע ואז לעצב, לקשט את הרקע אם זה אחד שתרצה לזכור אתה יכול ללחוץ על כפתור ולשמור אם זה אחד שאתה לא צריך כזה לא חשוב או עצוב או מביך מלא טעויות, מפוצץ בדמעות - הוא פשוט נמחק אחרי 24 שעות.

תמיד יש משהו לא פתור - איזה סוף לא סגור מייל דחוף להחזיר כתם מהעבר שצריך להסיר תמיד יש משהו לא שלם - חשבון ישן לשלם מגירה שמחכה להתרוקן לב שבור שצריך עוד לתקן תמיד יש משהו שמציק - דד-ליין שצריך להספיק משקל עודף מהחגים חיים על-פי המחוגים תמיד יש משהו שלא מונח במקומו. תמיד יש משהו שלא נדע את שמו. תמיד יש משהו שאדם יבקש לרפא בעצמו. ואולי יום אחד עוד נלמד לשים את כל הדאגות בצד וברגע מיוחד - נמצא לנו קצת שקט בעולם ונדע להסתפק גם בשלם הלא מושלם.

הלוואי שלא הייתי כזה כבד רוב הזמן אני עסוק בלפחד ובלילה במיטה, לפני שאני נרדם - אני מנתח כל משפט, וכל שתיקה, וכל אדם. הלוואי שהייתי יותר זורם המחשבות שלי הפכו לרעש צורם אני קורא על זה ספרים, ונפגש עם חברים - אולי מישהו ילמד אותי לצחוק על הדברים הלוואי שהייתי יודע להקליל השאלות שמטרידות אותי עולות עכשיו על טיל ופרטים שאנשים ברגע שוכחים - אני סוחב לי על הגב, כמעט כל החיים הלוואי שהייתי יודע לעצור אבל כל מילה נכנסת לי מתחת לעור מדליקה אצלי שריפה כמעט מכל גפרור אולי אני רגיש מדי, וזה כל הסיפור ואולי, רק אולי, זה מי שאני, ודי. אולי נולדתי להרגיש הכול עד הסוף - לפעמים זו יד פתוחה, לפעמים זה עוד אגרוף ומישהו חכם אמר לי פעם: "תנשום. אם אתה לוקח הכול ללב, כנראה שיש לך שם הרבה מקום."

כשהייתי קטן, המסלול שלי היה ברור ומוחלט: צבא. טיול אחרי צבא. תואר. תלוש מסודר בסוף כל חודש. חתונה. ילדים. משכנתא. פנסיה. נכדים. ו... אתם יודעים. כל אבן-דרך היתה מסומנת כמו פסי הצבע שקק"ל משרטטת על סלעים, כדי שחס וחלילה לא אלך לאיבוד. בסוף הגעתי לגיל שלושים ומשהו - בלי תואר, בלי תלוש מסודר, בלי חתונה, ילדים או משכנתא, אבל וואלה - מאושר. במקום לעשות תואר - התחלתי לכתוב שירים. במקום להתחתן עם אהובת נעוריי - יצאתי מהארון. במקום משכנתא - אני מכין בכל יוני שנים-עשר צ'קים לבעלת הדירה. כל האמיתות המוחלטות שעליהן גדלתי, נמעכו כמו פלסטלינה ואז עוצבו מחדש בהתאם לדינאמיּות הבלתי נשלטת של החיים. מצאתי את עצמי הולך לאיבוד בלי סוף, מתפתל במבוכים, נתקל בקירות, מתדפק על דלתות נעולות - עד שהבנתי שהדבר היחיד שאני יודע הוא... שאני לא יודע כלום. ואלוהים, כמה שאנחנו פוחדים לא לדעת. יש לנו דחף בלתי נשלט לדעת הכול - מה נעשה כשנהיה גדולים. איזה ציון נקבל במבחן. האם העסק החדש שלנו יצליח. מה נעשה אחרי הצבא. איפה נהיה עוד עשר שנים. האם האהבה הזאת שלנו תשרוד הפעם. האבסורד הוא שכדי לדעת, אנחנו חייבים קודם כול להרשות לעצמנו לא לדעת. יש לנו תמונה מדויקת בראש - איך החיים שלנו אמורים להיראות. מה מצפים מאיתנו. מה אנחנו מצפים מעצמנו. אנחנו חורטים את העתיד שלנו באבן, במקום לכתוב אותו על לוח מחיק. ואז כשדברים לא מסתדרים, אנחנו מתבאסים שהתוכניות שלנו השתבשו. אבל תוכניות לא משתבשות, הן רק משנות צורה. דווקא מתוך הכאוס המדומה של חוסר הוודאות - נולדת הראייה הברורה, המזוככת, המדויקת. דווקא מתוך סימני השאלה שמרחפים מעלינו, נבראים סימני הקריאה. בכל פעם שפירגנתי לעצמי לא לדעת, בסופו של דבר ידעתי יותר. רק כשהתחלתי לחיות בשלום עם זה שוואלה, יהיו תקופות שבהן ארגיש לא בטוח בכלום - מבחינה מקצועית, מבחינה זוגית, מבחינה אישית, והכרחתי את עצמי להיות סבלני לתהליכים - דברים החלו להתגבש, להסתדר, להיפתר. וזה כל כך משחרר לא לדעת. כל כך משחרר ללכת לאיבוד. כל כך משחרר לשבור ימינה חזק, לחרוג מסימוני הצבע של קק"ל, לעלות לאיזו דרך עפר לא סלולה, ולהגיע לנוף מרהיב שלעולם לא הייתי מגיע אליו אילו המשכתי ללכת בשביל המסומן.

פעם היו לי מיליון חברים הטלפון שלי צילצל לילות ובקרים - חבר אחד ליציאות חבר אחר לדמעות חבר אחד שמעביר לי את הזמן ברכבת היה אחד כזה מופרע ואחד חכם נורא וחבר אחד יחיד שאמא שלי אוהבת היה חבר שהוא כמו אח ואחד כזה תותח וחבר זורם שפעם בדקנו את הגבולות היה חבר לבדידות וחבר מהילדות ואחד כזה חופר לחצי בירה בלילות כן, פעם היו לי מיליון חברים אבל משהו מצטמצם בנו תמיד כשמתבגרים - כבר לא צריכים המון לא מאות, ולא מיליון החורים במסננת נהיים יותר צפופים אז לומדים איך לשחרר, לא לפחד מהסופים ועל כל מי שעבר - אני לא מתחרט כי בסוף מי שנשאר הוא כזה של באמת.

פעם רציתי שכולם יאהבו אותי, כולם. והייתי מוכן ללכת בשביל זה עד קצה העולם אז חייכתי בנימוס גם כשהפנו לי את הגב וכופפתי עקרונות כדי לצאת תמיד בסדרולבשתי אביב, גם אם בפנים הרגיש לי סתיווהרוחות החזקות הפכו לי את החדר ושמרתי על איפוק גם כשהכעס השתלט ולכל מי שביקש - הורדתי במחיר ואף פעם לא שיחררתי עד הסוף את האמת וכתבתי קלישאות ומילים יפות על קיר ופחדתי שמישהו יחשוב עליי עקום אז עיגלתי את הפינות ופיזרתי קצת שקרים וזה הצמיד אותי לקיר, הקשה עליי לקום והפכתי להיות עבד של מה כולם אומרים פעם רציתי שכולם יאהבו אותי, כולם. אז הלכתי נגד הקול הפנימי ומרוב שביזבזתי על זה כל רגע קיים - לא נשאר לי זמן לאהוב את עצמי.

לפני שבוע קפצתי לסופרמרקט. התכוונתי לקנות כמה מצרכים בסיסיים, אבל כמו תמיד יצאתי בסוף עם מיליון שקיות. הבית שלי נמצא שבע דקות הליכה מהסופר, אז ביציאה משם הירהרתי - לתפוס מונית או ללכת ברגל? כשלא נראתה שום מונית באופק, אמרתי לעצמי: "יאללה, אל תהיה עצלן, לך קצת ברגל״. העמסתי את כל השקיות והתחלתי לצעוד. בשלוש הדקות הראשונות הכול היה סבבה. באמת. אחלה כושר, חשבתי לעצמי. איפשהו לקראת הסוף התחיל להיות לי קשה. השקיות היו כבדות, הרחובות מלאים אנשים שעמדו בדרכי, כריות האצבעות שלי האדימו מעומס, ואם זה לא מספיק - שקית אחת עם אורז מלא ומלא ירקות איימה להיקרע. לא עצרתי לנוח אפילו לשנייה, כי אמרתי לעצמי - הנה, הבית כבר קרוב, רק עוד קצת... רק עוד קצת... תמשיך ותיכף תגיע. בסוף הגעתי הביתה מזיע, מתנשף ואדום, זרקתי את השקיות על הרצפה וצנחתי על הספה באפיסת כוחות. בזמן ששתיתי מים ונרגעתי קצת, התחלתי לחשוב. אנחנו נוטים לקחת על עצמנו לא מעט. ממלאים את שקיות-החיים שלנו עד אפס מקום. לימודים, קריירה, מערכות יחסים, טיפול בילדים, משכנתא, משפחה, אינסוף עניינים יומיומיים שממלאים לנו את הזמן ומרוקנים לנו את האנרגיות. ומה קורה בסוף? או שאחת השקיות נקרעת לנו, והדברים נשמטים לנו מבין האצבעות. או שאנחנו מגיעים למחוז חפצנו עייפים ומותשים בלי ליהנות מהדרך. למה אנחנו לא מרשים לעצמנו להניח לרגע את השקיות ופשוט לנוח? במירוץ המטורף הזה שהתמכרנו אליו, אנחנו כל כך עסוקים בלרצות את עצמנו ולרצות אחרים, ששכחנו איך לעצור רגע, להסדיר את הנשימה ולהתאושש לפני שנמשיך במסע. הרי יכולתי למצוא איזה ספסל, להניח את השקיות, להתיישב, לנשום קצת, להרגיע את הדופק, ואז, בכוחות מחודשים, להרים אותן שוב ולהמשיך בכיף עד הבית. אנחנו טרודים בדאגות בלתי פוסקות בגלל הבוס שלנו. בגלל המשקל שלנו. בגלל הזוגיות שלנו. בגלל ההורים שלנו. החיים שלנו סבוכים ומפותלים, בעיות חדשות צצות כל הזמן, מיילים דחופים מציפים את התיבה שלנו, כל כך הרבה דברים דורשים תיקון או טיפול או התייחסות, השקיות שלנו מתמלאות עוד ועוד, וזה בסדר. אלה החיים. אבל כדי לשרוד את כל זה, צריך גם לדעת מתי פשוט להניח לדברים. לזהות מתי אנחנו צריכים הפוגה, קצת חופש, קצת זמן עם עצמנו, לשבת מול סידרה ולא לעשות כלום בלי להרגיש אשמים. למלא את המצברים. בימים האחרונים עשיתי הסכם עם עצמי. כשארגיש שהשקיות שלי כבדות מדי, שקשה לי להמשיך בדרך - אקח פסק זמן, אניח אותן על הרצפה, אשחרר קצת, אאפשר לעצמי מנוחה, וכשאהיה מוכן, ארים אותן שוב ואמשיך הלאה, עד הספסל הבא.

אני כבר בן שלושים וארבע ואני עוד לא אבא.גם עוד לא הייתי בקרנבל בברזיל או יצאתי לטרק מסוכן בנפאל עוד לא ראיתי אף פעם "קיל ביל" או למדתי איך מחליפים גלגל עוד לא ראיתי כוכב נופל לא זכיתי בלוטו (גם לא באגורה) לא הייתי בהופעה של אדל ולא, עוד לא קניתי דירה עוד לא הופעתי אף פעם בגיא פינס לא הצעתי נישואין באמצע הרחוב לא שברתי איזה שיא עולם של גינס ועוד לא כתבתי את השיר הכי טוב אבל הגשמתי חלומות שלא חשבתי שאפשר וטיפסתי על ההר, לראות את הזריחה עבדתי קשה כדי להיות קצת מאושר ואספתי חברים שהם ממש כמו משפחה ושרדתי פרידות והמשכתי עוד ללכת צעד אחורה ושניים קדימה וסיפרתי את הסיפור שלי בבטן מתהפכת והבאתי קצת נחת לאבא ולאמא והשתכרתי כמו דפוק ושילמתי ת'מחיר והיו לי פרפרים ששרפו לי את הבטן וצחקתי כמו משוגע עד שלא נשאר אוויר והיה לי גיהינום, והיה לי גם גן-עדן אני כבר בן שלושים וארבע ואני עוד לא אבא אולי זה עצוב, אולי זה מצחיק אבל אני אוהב ונאהב ונכון לעכשיו זה לגמרי מספיק.

במשך ארבעים שנה אמא שלי קמה כל יום בשש בבוקר והלכה לאותה העבודה. גם אבא שלי. תרחיש בלתי הגיוני בעליל. למה שמישהו ירצה לעבוד ארבעים שנה באותו המקום? הם נשואים כבר חמישים שנה, אמא ואבא שלי. אלוהים ישמור. איך אפשר להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן עם אותו בנאדם? אגב, הם גרים באותה דירה בעפולה כבר שלושים וחמש שנה. אני חי בתל-אביב עשר שנים, וכבר החלפתי חמש דירות. לאט-לאט מחלחלת בי ההכרה הברורה - חיה בתוכנו מפלצת, והיא אף פעם לא שׂבֵעה. האבסורד הוא שככל שמאכילים אותה יותר - היא רעבה יותר. גם כשאנחנו כבר במקום טוב ושלם, המחשבה ש"אולי בחוץ מחכה לנו משהו יותר טוב" מכרסמת בנו מבפנים. אנחנו מחליפים טלפון כל שנה. עבודה כל שנתיים. דירה כל שלוש. אהבה כל לילה. תמיד יש גרסה מתקדמת יותר לסלולארי. תמיד יש מִשרה נחשקת יותר. דירה מרווחת יותר. תמיד יש אהבה טובה יותר. אנחנו נודדים ממקום למקום עם אש בעיניים, משחרים לטרף, ועוד לפני שמספיקים לנוח וליהנות מהמקום בו אנחנו נמצאים, כבר חושבים על המקום הבא. ולא, אני לא בעד לעמוד במקום. אני בעד לשאוף לעוד. אני בעד שינויים. אני בעד להתקדם ולהתפתח. אלא שהגבול בין שאפתנות לחזירות היטשטש לגמרי. המפלצת שלנו כבר לא מסתפקת בריגושים בסיסיים. היא צריכה זיקוקים. פיצוצים. חומר חזק. ג'ובות בשטרות מגולגלים. אין לנו סבלנות. לא לטקסטים ארוכים. לא לסרטים ארוכים. לא לאנשים ארוכים. לא לאהבות ארוכות. הדבר הטוב הבא כבר מדגדג לנו, ואנחנו מכורים למרדף האינסופי הזה בתקווה שהפעם נגיע לשקט המיוחל, להשלמה, לסיפוק. האמת המצערת היא שהסיפוק הזה לא יגיע כל עוד נמשיך להאכיל את המפלצת שלנו, ונאפשר לה לטרוף ללא הכרה. כל כך קשה לנו לחייך אליה, ללטף אותה, להושיב אותה בפינה, ולהסתכל על כל הטוב והיפה שהשגנו. כל כך קשה לנו ליהנות מהנוף. כל כך קשה לנו לשמוח בחלקנו. אולי יום אחד נקבל החלטה חשובה - להסתכל על החיים שלנו ולהצליח להגיד - וואלה, עשינו את זה. הטלפון שלנו הוא הכי טוב. המשרה שלנו היא הכי טובה. הדירה שלנו היא הכי טובה. האהבה שלנו היא הכי טובה. אולי יום אחד נצליח להשביע את המפלצת שלנו, ואפילו לקרוא עד הסוף טקסטים ארוכים, ממש כמו הטקסט הזה.

בדלת כבר עומדת השנה החדשה אם היא רק היתה שואלת אם יש לי בקשה הייתי מסתכל לה בעיניים בלי בושה ואז אומר לה ש… אני רוצה להיות טיפה פחות קשה. טיפה פחות קשה עם עצמי, עם אחרים טיפה פחות קשה עם משפחה, עם חברים להפסיק להתחשבן בסופה של כל תקופה הפנקס שלי פתוח והיד כבר עייפה וגם לי מותר לנוח, וגם לי מותר קינוח וגם לי מותר לצאת קצת טמבל בוויכוח לזכור שזה בסדר לפעמים גם לפחד וללמוד שחרטה היא הזדמנות להיוולד ולשחרר את העבר, ולישון עד מאוחר ולא למות מכל מילה שמישהו אמר או לא אמר ולעמוד על המשקל בלי להתייסר ולסלוח לעצמי, כל פעם קצת יותר ולזרוק את הצפיות, ולאהוב את הטעויות הרי מכל טעות בסוף רק למדתי איך לחיות ולהעביר את כל היום מול נטפליקס, בלי לחשוב ולחתוך ממי שלא עושה לי טוב ולהפסיק כבר להרים משא של אחרים יש לי מספיק משל עצמי, וזה מכאיב לי בשרירים ויש מינוס בבנק וקמטים על הפנים וכל מה שלא פתור שוב אוכל אותי בפנים ומכונת המחשבות שלא הצלחתי לכבות שוב עושה אותי עצוב בין אנשי המסיבות בדלת כבר עומדת השנה החדשה והנה, היא שואלת אם יש לי בקשה אז אני מסתכל לה בעיניים בלי בושה ואומר לה ש… אני רוצה להיות טיפה פחות קשה. אני בוחר להיות טיפה פחות קשה.

כשמישהו זורק לי, ״אתה נראה טוב!״ אני מבטל אותו ברגע, בלי לחשוב ואם הוא ממשיך, ״אני אוהב את מה שאתה עושה!״ אני מפטיר, ״בקטנה...״ ומשנה את הנושא כשמישהו אומר לי: ״אתה משהו מיוחד!״ אני הודף אותו ככה, בהינף יד ואם הוא מתעקש: ״תשמע, אתה גדול!״ אני עונה: ״זה לא אני, זה המזל...״ וזה הכול אבל כשמישהו זורק לי מילה רעה - אני מתייחס אליה כאל אמת אחת ברורה ולוקח לריאות, וזוכר אותה היטב והיא ננעצת כמו סיכה, ישר אצלי בלב ובלילה, במיטה, לפני שאני נרדם האנשים המכבים עוברים מולי, כולם ואני סוחב שם על הגב כל ביקורת ודקירה ומנציח את החולשות והפגמים מול המראה ואיך זה שתמיד קל לנו להאמין לעלבונות שהם ברזל, למילים שהן סכין וכל כך קשה לנו לשמור קרוב-קרוב את כל מי שמזכיר לנו – שיש בנו גם טוב.

לאח שלי הקטן נשבר הלבוהוא חושבשככה זה ימשיךאז יצאנו בלילות להסתובבואמרתי לו, תראה, אתה צריך - לתת לזמן הזה לחלוףאם העולם רוצה מכותאז לך תריבתדע תמיד, גם העצב יש לו סוףדיברת כבר שעהעכשיו תקשיב. צא עם חברים פעמיים בשבועאו שב איתם לראות את המשחקהחיים מסובכים, זה כבר ידועאבל בסוף אתה תשאיר להם אבקלכל אדם יש כפתור של געגוערק אל תלחץ עליו יותר מדי חזק לאח שלי הקטן נשבר הלבאז הוא עוזבונוסע אל היםאני מכיר כבר מקרוב את הכאבאני יודע,גם אני הייתי שם ראיתי איך הכול נמחקלאהבה תמיד יש כוח מסוכןבחוץ הרי זה לונה-פארק ענקצריך אומץ לעלות על כל מתקן.

הדרך שלנו אף פעם לא נגמרתכל יציאה היא בעצם כניסהאני לא תמיד יודעת איך להיות מאושרתאבל תאמין לי, אני מנסהכל החלומות שלי מעלים עכשיו אבקלפעמים אני חושבת על כל מה שנשארמהחלון אצלי בחדר, רואים על חבל דקאת הכביסה שתלויה כמו זיכרונות על העברוזה שובר לי את הלב כשאתה אומר:"אני מת קצת מבפנים כשאת עצובה"יש לך מילים מדויקות של משוררורק אני עוד מגמגמת כשמדברים על אהבהזה מנחם כשאתה משאיר פנס קטןשיראה לי את הדרך בלילות מסובכיםאתה ילד עם חיוך של אור ובלגןכשאני רואה פחם, אתה רואה פרחיםוניסינו כבר לא פעם לכתוב טיוטה של אושרהסל הזה מלא בכדורי-נייר קטניםלמדנו שאפילו עמוק בתוך החושךאפשר לראות ברור אם מספיק מאמינים.

כבר 30 לילות אני ערה מנסה להבין מה בעצם קרה מנתחת הכול, מכל זווית שרק אפשר - איפה טעינו? ולמה זה נגמר? כי אתה בחור טוב וגם אני, אני בסדר וניסינו לאהוב ושידרנו על אותו תדר וזה הרגיש לי אמיתי והסביבה ממש תמכה אז איך זה שאתה לא פה איתי ואני לא שם איתך? נכון, אז לא תמיד הייתי קשובה או שלחתי לך יד כשהרגשת קצת אבוד ואתה, אתה נבהל כשמדברים על אהבה ויש לך כזה קטע עם מחויבות אז המיטה כמעט קורסת מכובד מחשבות ואחת מהן עוצרת, לוחשת באוזניי: אולי יש דברים שאין להם תשובות אולי יש דברים שככה הם, ודי. ואולי נכנסנו אל דפי ההיסטוריה כי יש רעיונות שהם טובים רק בתיאוריה ואז כשמנסים אותם על המציאות מבינים שזה אסון, מבינים שזו טעות כבר 30 לילות אני ערה מנסה להבין מה בעצם קרה הייתי זקוקה לתשובה, לחותמת אבל הלילה, הלילה אני נרדמת.

ההורים שלי חוגגים היום 50 שנות נישואין.אללא איסתור. 50 שנה עם אותו בנאדם.בכל שנה אני מזמין להם זר גדול מחנות פרחים קטנה בעפולה."מה לכתוב על הברכה?" שאלה אותי המוכרת בטלפון."שאלה טובה..." עניתי לה, והתחלתי להרהר -מה מאחלים לזוג שחוגג 50 ?איך בכלל מחזיקים ביחד כל כך הרבה זמן?יש סוד? נוסחה? ספר הדרכה?זה הזכיר לי שלפני שבועיים ביקרתי אותם.נכנסתי הביתה (גם אם אגור 30 שנה בת"א, עדיין כשאחזור להורים - אקרא לזה "הביתה").אמא שלי היתה באמצע הספונג'ה.אבא שלי עמד כמו ילד חסר-אונים במטבח וסינן לעברי, "אני חייב פיפי, והיא לא נותנת לי לעבור, שאני לא אעשה לה סימנים על הרטוב...""תתגנב כשהיא לא רואה..." קרצתי לו."השתגעת?! אתה לא מכיר את אמא שלך? היא תהרוג אותי!"בסוף התייבש.אמא שלי השעינה את המגב על הקיר, מחתה את הזיעה וכמעט התיישבה על הכסא."לאאאאא!!! זה הכסא המתנדנד!!!" אבא שלי צרח עליה בבהלה.היא ניצלה ברגע האחרון והתיישבה על כסא אחר."מאה פעם כבר אמרתי לך לזרוק את הכסא הזה!"היא נופפה לעברו עם הסמרטוט.ישבנו. קשקשנו. ואז נכנסתי לחדר שלהם לקחת מטען לטלפון.כל הצד של אבא שלי במיטה היה מפוצץ בכריות.כשחזרתי לסלון שאלתי את אמא שלי: "למה הצד של אבא מלא בכריות? איך אתם ישנים ככה?"היא חשבה קצת וענתה:"אוי, זה נשאר שם מהצהריים... הלכנו לישון, ואתה יודע שלאבא שלך יש בעיות גב.אין לו שיווי משקל בגרוש, אז אני שמה לו כריות כדי שלא יקבל מכה כשהוא נזרק על המיטה.""אה..." עניתי לה.אז אולי, רק אולי, זה מה שצריך כדי לשרוד 50 שנה ביחד -לא לדרוך אחד לשני על המקומות הרגישים.להזהיר זה את זו מפני הנפילות.אם כבר נופלים, לדאוג שהנפילה תהיה כמה שיותר רכה.אה... ותמיד-תמיד לעשות שנ"צ ביחד."תכתבי להם -אמא ואבא היקרים, אל תשכחו לזרוק את הכסא המתנדנד!באהבה, הבן הקטן שלכם, נעם."עניתי למוכרת, וחייכתי.

רציתי להגיד לך תודה.תודה שעזבת אותי.רק לפני כמה שנים שכבנו על הגג, מסתכלים על השמיים, וברגע אחד בלתי נשכח - ידך נפרדה מידי. כל כך הרבה כוכבים נפלו בלילה ההוא, אבל אף אחד מהם לא הצליח להגשים את המשאלה היחידה שלי - שתישאר.מי היה מאמין שבסוף אחזור רק כדי להגיד לך תודה?תודה שעזבת אותי.תודה, כי גיליתי שאני יכולה לבד. שאני מסוגלת לסבול את עצמי.אתה מבין, לא היה לי לאן לברוח יותר, אז נאלצתי לעמוד מול עצמי באור, להסתכל לחולשות שלי בעיניים, לצנוח אל המקומות הכי נמוכים רק כדי לעלות שוב.תודה שעזבת אותי.תודה, כי כשאין לך על מי להישען - אתה לומד להישען על עצמך.הסתובבתי בלילות עם בטן שורפת מאלכוהול ומבדידות, הגעתי לחוף והתיישבתי מול הים, חלשה ומלוחה, ולראשונה זה זמן רב - דיברתי עם עצמי.תודה שעזבת אותי.אחרים נכנסו ויצאו מהדירה שלי באישון לילה. זרים ובודדים כמוני שחיפשו פלסטר ללילה, מישהו לישון איתו, מישהו שיקל את הכאב, וגרמו לי להבין שלא משנה כמה אנסה - לא אוכל להסתפק בפחות מהדבר האמיתי.תודה שעזבת אותי.כי גיליתי שאני חזקה. שאני שורדת. שלא נתתי לעצמי מספיק קרדיט. שברגע האמת, כשעמדתי על הרגליים האחוריות ונאלצתי לתת פייט, מצאתי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי.תודה שעזבת אותי.כי גיליתי מחדש את החברים שלי. הם היו שם בשבילי - נתנו לי את הספה שלהם, את הלב שלהם, החזיקו לי את הראש, הקשיבו לחפירות שלי ולא שפטו אותי לרגע, גם כשעשיתי טעויות.תודה שעזבת אותי.כי אחרת לא היו קורים לי כל הדברים הנפלאים שקרו לי בזמן האחרון. אחרי שעשן השריפה מתפזר, מגיע אוויר חדש, מנחם, כזה שגורם לך להאמין שהכול אפשרי.וכמה זה משונה שבחיים האלה,מי שמפרק אותך לחתיכות הוא גם זה שבסוף בונה אותך. מי שמפיל אותך הוא גם זה שבסוף תופר לך כנפיים. מי שפוגע בך הוא גם זה שבסוף מציל אותך. אז תודה שהצלת אותי. ותודה, תודה שעזבת אותי.

בואו נודה על האמת, מערכות יחסים זה עסק לא פשוט.אנחנו בקושי מצליחים לסחוב את עצמנו במסע הזה שנקרא חיים,אז לצרף עוד מישהו?! הלב שלנו חשוף למטח יריות, האגו נכנס לכוננות, אנחנו נדרשים לוויתורים ולפשרות, קשה לנו לנטוש את הלבד שכל כך התרגלנו אליו, ובאופן כללי - לתחזק זוגיות ארוכה זו עבודה קשה שמלווה בלא מעט כאבי ראש וכאבי לב. בזמן האחרון אני מבין שאהבה היא אולי לא בחירה,אבל זוגיות - כן.זוגיות זו החלטה.החלטה אישית שאנחנו מקבלים בינינו לבין עצמנו.החלטה שאומרת שהבנאדם הזה שבחרנו בו - הוא הבנאדם שאנחנו רוצים לצעוד איתו את הדרך, גם כשהיא חשוכה.החלטה שאומרת שאנחנו מבינים שכמו שיהיה לנו טוב, ככה יהיה לנו רע לפעמים.החלטה שאומרת שאנחנו לא מתערערים מכל משב רוח, שאנחנו גדלים ומתחזקים מטעות לטעות, שכל ריב וכל פיצוץ הם בסך הכול עוד שיעור, שאנחנו לומדים את הבנאדם שלנו לאורכו ולרוחבו - יודעים מתי להתכופף ומתי להתעקש.מתי לדבר ומתי לשתוק.מתי להיצמד ומתי להרפות.פתאום אני מבין שהבנאדם שבחרתי לחיות איתו - לא תמיד יבוא לי טוב.שארגיש שהוא לא מבין אותי. שנריב המון. שהוא יטריף אותי. שכל מילה שלו תהיה כמו סכין, וכל שתיקה כמו סטירה. שנפעיל את המגננות האיומות שלנו. שנפגע אחד בשני בלי הכרה.אבל בסופו של יום זה הבנאדם שלי, ובתוך חיים שלמים שאנחנו מתכוונים לבנות יחד - הקושי שהפציע עכשיו הוא רק עוד טיפה בים.הוא עוד פרק בסיפור שלנו. הוא רגע חולף שאולי עוד נצחק עליו.כל עוד ההחלטה שקיבלתי תקפה (ואם לא - זה כבר סיפור אחר לגמרי), ואני מאושר איתו, אני צריך להשלים עם העובדה שבתוך גבולות האושר הזה יהיה גם קשה מדי פעם.במשך שנים ניסיתי לשנות את בני-הזוג שלי. ניסיתי לדחוס אותם לתבניות והגדרות שיתאימו לי או לתפיסת הזוגיות שלי.ניסיתי להנדס אותם במחשבה שזה מה שיוביל אותנו למקום טוב וחזק יותר. הייתי בטוח שעם הרבה עבודה ומאמץ - הם בסוף ישתנו.אוי, כמה שטעיתי.העבודה הקשה באמת היא לדעת לקבל את הבנאדם שלך כמו שהוא. להבין שמה שמעצבן אותך בו הוא גם מה שגרם לך להתאהב בו מלכתחילה.לקבל ולחבק אותו ככה, שלם - עם הפלוסים והמינוסים.לאט-לאט נולדה בי ההכרה שזוגיות היא לא בדיוק מה שדמיינתי.היא יכולה להיות מורכבת, ומדממת, ואכזרית, בדיוק כמו שהיא יכולה להיות מלטפת, ומנחמת, ומעצימה.אז אתה מוצא את עצמך מגמיש עקרונות.מכופף את הראש מדי פעם. סולח על דברים שלא חשבת שתסלח עליהם.מגלה עמוק בפנים תעצומות נפש כדי לשקם, ולהכיל, ולהתחזק, ולשלוח יד גם כשאתה משותק.פתאום הקלישאה "לבחור בו בכל בוקר מחדש" הופכת למציאות הכרחית, כי באיזשהו שלב - הקונפטי, הזיקוקים והלילות הסוערים נמוגים, ומה נשאר אז? שני אנשים שאוהבים אחד את השני, שלא נכנעו לפיתויים מסביב, שבחרו ללכת יחד בַשביל הארוך והלא ברור הזה, שנדדו בין רגעי שיא לרגעי שפל, שרבו וקיללו ואהבו והתמסרו והתפשטו והתייאשו ונלחמו.שני אנשים שאהבו מספיק כדי להישאר.שני אנשים שקיבלו החלטה, ועמדו בה.

עם כל פרידה נסגרתי עוד קצתוהרחקתי מעצמילאט-לאטאת כל מי שהתקרבאו ניסה להגיעונשבעתי - מעכשיו,לא אהיה יותר פגיעעם כל פרידהנמחקתי עוד קצתועקרתי מעצמילאט-לאטאת היכולת לבטוחלהיקשר באמתונשמתי בכוחאבל הייתי כבר מתעם כל פרידהנגמרתי עוד קצתואיגרפתי את עצמילאט-לאטכמעט בכל ערבכשלא היו רואיםנשארתי כמו כלבללקק את הפצעים והפכתי להיות אדם כזה קטן מרוקן מחלומות ומסריח מעשן וכשיום אחד הגעת, פתאום בלי להודיע כבר לא נשאר לי כלום שיכולתי להציע ולימדת אותי שיש גם יופי בנפילה ושצריך להתרסק כדי להתחיל מהתחלה אולי נבנה גן-עדן על גבי ההריסות אני לא חותם על כלום, אבל מבטיח לנסות.

אני צריכה לדעת שאתה איתי, באמת. התקליט הפנימי שלי מתחיל להישרט וכל החרדות מסתדרות לי בשורות כשהשדים המופרעים שלי דופקים על הקירות אני צריכה לדעת שאתה איתי, עד הסוף. הכלבים שאז אילפתי חוזרים פתאום לטרוף ויש בחוץ פרחים שאף פעם לא קטפתי ושירים כל כך יפים, שלא אני כתבתי אני צריכה לדעת שאתה איתי, זה הכול. כי עולות בי מחשבות שאסור לומר בקול העבר שלי לימד אותי תמיד להיזהר יש לי שער לדמעות, והוא נפתח כל כך מהר והפחדים הם כמו ינשוף, ערים רק בלילות והריסים שלי קורסים מכובד משאלות ומישהו צוחק עליי עכשיו מהמראה אז ניסיתי חומרים כדי לברוח מהרע ונפלתי חזרה כשניסיתי שוב לקום אז אני צריכה לדעת שאתה איתי וחוץ מזה, אני לא צריכה לדעת כלום. 

כשאתה אוהב מישהו, אתה נותן לו להסתובב חופשי בלונה-פארק שלך.הוא עובר דרך השערים הצהובים, נכנס ומטייל בין המתקנים בלי מפה.הוא לא מחכה בתור ולא צריך לעמוד בשום מגבלת גובה. הוא עולה על רכבת השדים שלך ולומד להכיר מקרוב את כל מה שמפחיד אותך,את כל מה שמתנפל. הוא פוגש את הבלרינה שלך, זאת שמצויר לה חיוך ורוד תמידי,ולומד לראות מֵעֵבר לחיוך הזה. הוא מסתובב איתה עוד ועוד,חושף את הסודות האפלים שנפערים תחת שמלת הפעמון שלה,ומבין כמה קשה לה לעמוד על קצות האצבעות כל הזמן. הוא תופס את הקרון הראשון ברכבת ההרים שלך, ובלי חגורת בטיחות.יוצא למסע בכל העליות והמורדות שלך, בכל רגעי השיא והשפל.הוא צורח כמו ילד קטן כשהבטן נופלת לו לתחתונים - ובכל זאת, הוא נשאר. הוא הולך לאיבוד במבוך המַראות שלך, שם הוא פוגש אותך על כל דמויותיך.פעם קטן.פעם גדול.פעם כפול.פעם מעוות.ופעם אחת נדירה, כמו שאתה בדיוק. הוא עולה על הגלגל הענק שלך, ובנקודת השיא רואה את כל כולך מלמעלה.הוא מחבר את כל החלקים לתמונה אחת שלמה של הבנאדם שאתה. הוא ממשיך לטייל בתוכך, לעלות ולרדת מהמתקנים, להיצמד ולהחזיק חזק כשנהיה מפחיד, לשאוג משמחה כשנהיה מסעיר,ואתה סומך עליו שיהיה זהיר איתך, שידע מתי ללחוץ ומתי לשחרר,שיעז לעלות גם על המתקנים החלודים והחורקים. מדי פעם הוא נכנס בלילות, כשהבלרינה לא מסתובבת,וספינת הפיראטים נחה על מים שטוחים,והגלגל הענק מכוסה ברזנט שחור,כי הוא רוצה להכיר אותך גם ככה, בלי האורות הבוהקים ומוזיקת הקרנבלים. ובימים קשים, כשאתה נועל את שעריך הצהובים בפניו -הוא נשאר לחכות בחוץ עד שתירגע ותפתח.הוא לא מתייאש, לא נוטש, גם כשאחרים עולים על המתקנים שלך.הוא לוקח לו שרפרף קטן, מתיישב וממתין.הוא יודע שכשתכניס אותו שוב -הוא יצליח להקל את הכאב,כי הוא מכיר את הלונה-פארק שלך טוב יותר מכל אחד אחר,לפעמים אפילו יותר ממך.

הרומנטיקה נמצאת בפלוצים.כן, כן, דווקא בפלוצים.מה אינטימי יותר מפלוץ? עד כמה קרוב וחופשי וטבעי אתה צריך להרגיש ליד מישהו כדי להרשות לעצמך להפליץ לידו? השבוע עשיתי קצת סדר בטלפון ונתקלתי בתמונה שלי ושל בן-זוגי.תמונה מדהימה. אנחנו יושבים באיזו מסעדת-גג מפונפנת בתאילנד.שתי כוסות יין מנצנצות. מפה לבנה. אור נרות. שמיים זרועי כוכבים.אגרטל עם פרח יחיד. רומנטיקה מהסרטים. ובכל זאת, היו כמה פרטים שהתמונה לא הצליחה לקלוט -היא לא הצליחה לקלוט את הסבֶל שלי מהשפשפת שחטפתי מכל ההליכות.והיא לא הצליחה לקלוט את הביקור שלו בשירותים כל ארבע דקות (המחיר שצריך לשלם על פד-תאי בדוכן רחוב).ובעיקר היא לא הצליחה לקלוט את הריב שלנו, שנייה לפני שהתמונה צולמה על ידי המלצר האדיב.כן, רבנו כל כך, שבשלב מסוים דמיינתי איך אני תולש לו את השערות מהראש, ובורח חזרה לישראל בטיסה הראשונה עם כל הקניות שעשינו. גדלנו על משוואה פשוטה -רומנטיקה זה נר וניל-פצ'ולי, עלי כותרת של ורד אדום, צימר בצפון,ג'קוזי מבעבע, פסנתר חרישי ותאורה מעומעמת.אבל תפאורה, מעצם היותה תפאורה - יכולה להטעות.אני מוצא את הרומנטיקה בדברים אחרים. בסיסיים הרבה יותר. בפתק על המקרר שהוא משאיר לך: "חיים שלי, אל תשכח לשלם ארנונה!!!"ועובר עם העט חמש פעמים על המילים "חיים שלי" כדי להדגיש אותן. ביום הלוהט ההוא, באוגוסט, כשאתה עובר מרמי לוי-לשופרסל-לויקטורי-ל-AM:PMכי אתה לא מוצא בשומקום את הקורנפלקס הספציפי שהוא כל כך אוהב. כשהוא העיר אותך באמצע הלילה רק כדי להגיד לך בפעם הראשונה: "אני אוהב אותך,"כאילו זה הדבר הכי דחוף בעולם שלא יכול לחכות לבוקר. בלילות בהם אתה נשאר להסתכל עליו ישן, ואפילו שהוא נוחר כמו נהג משאית, ואפילו שהעיניים שלו חצי פתוחות וזה מלחיץ, ואפילו שנמתחים לו חוטי רוק מזווית הפה הפתוח - הוא נראה לך הדבר הכי יפה וטהור ושלֵו בעולם. ברגע הזה שעובר מולכם בשדירה ילד קטן והוא זורק לך: "יווו... איזה ילד יפה! כזה אני רוצה שיהיה לנו!" בערב ההוא שהכנת חריימה בפעם הראשונה, ויצאה לך עיסת עגבניות דוחה עם טעם של קטשופ זול, אבל הוא...הוא אוכל הכול, מלקק את הצלחת, אומר: "יצא לך בדיוק כמו של אמא שלי!"ומבקש עוד, כי אם אתה הכנת לו את זה, זה חייב להיות טעים. בפעם ההיא שהחלקת בבית על התחת, ופתאום התחלתם לצחוק שניכם, ותפסתם את הבטן, ונשכבתם על הרצפה והתגלגלתם כמו משוגעים, ופשוט לא יכולתם לנשום במשך שבע דקות שלמות. ברגעים הדקים האלה.האינטימיים. הלא מתוכננים. הלא מתוזמנים. הלא מקושטים.ברגעים הקטנים האלה של החיים, כשאתה מגלה עד כמה אתה באמת אוהב את הבנאדם הזה. בלי יין. בלי ג'קוזי. בלי ורדים. פשוט ככה. הרומנטיקה נמצאת בפלוצים.פשוט לא שמנו לב, כי הריח של הוניל-פצ'ולי בילבל אותנו.

בעיר הזאת, שאין לה רחמיםהלילה אף פעם לא תמיםאהבה היא עוד סיסמה שמרוססת על קירותואין בתים, אין בתים, יש רק דירותבאיזה בר, כבר מאוחרהם יושבים על כיסאותמדברים על אומָנּות ועל שיריםאלוהים, גם הוא רווק -מוזג בדידות אל תוך כוסותוהם שותים, והם שותים, כמו שיכוריםבעיר הזאת, שמקדשת פרובוקציותאנשים סוגרים חוזה עם אלוהי האפליקציותוהזמן תמיד קצוב, והלוח הוא מחיקואם זה לא היה עצוב, זה היה בכלל מצחיק על ספסלי היחידיםאת תפילת הבודדיםאני דיקלמתי והיה לי קצת נעים -לרחם שם על עצמיולחפש תמיד עם מיללקק בסוף כל לילה את הפצעיםבעיר הזאת, קרה לי נס -מצאתי אהבה במָקום בואנשים עסוקים רקבלחפש. 

חם.וואי וואי, כמה שחם.לא יודע מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי שזה זמן טוב לקניות בשוק.פשוט קפץ לי גו'ק לראש - להכין סיר עלי גפן ממולאים שרופים בתחתית, כמו של אמא, לארוחת שישי.אז בשיא החום ירדתי לשוק הכרמל, פילסתי את דרכי בין הבאסטות, ובידיים מיוזעות אספתי את המצרכים.זקנה אחת דחפה לי ליד פלאייר על ביאת המשיח,איש עם שפם נתקל בי ושפך עליי את כל המים מקופסת המלפפונים החמוצים שהחזיק,זבוב אחד עקשן החליט להקים התנחלות על האף שלי,החולצה נדבקה לי לגב מרוב זיעה, ואיפשהו בין קריאות "בעל-הבית-השתגע" ל"מתוק-כמו-דבש", הרגשתי שאני רואה כתמים ושאני חייב לחזור הביתה אל אהוב נפשי, משוש חיי, בבת עיני - המזגן.בשארית כוחותיי, עם שש שקיות שעומדות להיקרע בכל יד, צעדתי הביתה, זחלתי אל חדר המדרגות, לחצתי על קומה 2 במעלית, וסופסוף נעמדתי מול הדלת.מזיע, מתנשף וחסר חשק לחיות - הנחתי את השקיות כדי להוציא את המפתח.שלחתי יד לכיס האחורי השמאלי - אין מפתח. גם לא באחורי הימני. גם לא בקדמיים.זה לא קורה לי! חשבתי לעצמי בהיסטריה. המפתח חייב להיות איפשהו. חיפשתי שוב במעלית. ובשקיות. ומתחת לשטיח הכניסה. אין מפתח. כנראה השארתי אותו בבית, והדלת שלנו... הדלת שלנו ננעלת בטריקה.צנחתי בייאוש על המדרגות ושמתי ראש על המעקה הקריר. הוצאתי מהכיס את הפלאייר שהזקנה מהשוק נתנה לי והשתמשתי בו כמניפה. זה באמת המשיח! חשבתי לעצמי.ניסיתי לחשוב על דרכים יצירתיות לצאת מהמצב המחורבן הזה, ובסוף התקשרתי לבן-זוגי שהיה בעבודה והוצאתי עליו את כל הקיטור. "ננעלתי מחוץ לבית!" ייבבתי כמו תינוק מגודל. "חם לי ואני מזיע ויש לי מיליון שקיות ואני תקוע מחוץ לדירה בחדר מדרגות! רציתי להכין עלי גפן שרופים בתחתית ועכשיו אני שרוף בתחתית! או שתזמין לי פורץ או שתבוא בעצמך או שאני שובר את הדלת!" סובבתי עוד ועוד את כפתור הווליום של הדרמה.הוא שתק ואז אמר בחיוך: "לא קרה כלום, די עם הפרצוף החמוץ." "מה די? מישהו שפך עליי מלא מים של מלפפונים חמוצים, זה נספג!" "תקשיב מה תעשה," הוא שמר על קור-רוח שרק עיצבן אותי יותר. "תעלה חצי קומה ותפתח את ארון החשמל הימני." "אני מקווה שיש שם דלת סתרים שמובילה הביתה או מיני-מזגן מתקפל," עניתי לו. עשיתי מה שאמר, והוא המשיך: "תשלח את היד מאחורי העציץ הריק." שלחתי יד, ואז הרגשתי אותו שוכב שם – קטן ומתכתי וגואל. המפתח. "מפתח!!!" צעקתי לטלפון, "יש שם מפתח!!! יש שם מפתח!!! מה הוא עושה שם?!"אני מכיר אותך, מאמי. יום אחד אתה מאבד את האשראי. יום שני אתה שוכח את הטלפון במקרר. יום שלישי אתה מתעצבן שהטלוויזיה לא עובדת, ואז אני מגלה שהיא לא מחוברת לחשמל. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שתינעל מחוץ לבית, אז לפני כמה חודשים החבאתי שם מפתח בשבילך." "תודה, ממי, תודה..." הרגשתי איך בבת-אחת כל המיץ של המלפפונים החמוצים יוצא לי מהגוף. ירדתי בדילוגים למטה, פתחתי את הדלת, הדלקתי את המזגן וחשבתי לעצמי – איזה מזל יש לי. איזה מזל יש לי, כי יש מישהו שחושב עליי. שרואה אותי כמה צעדים קדימה. שמכיר אותי כל כך טוב. יש מישהו שמנסה לעשות הכול כדי להפוך את החיים שלי ליותר נסבלים. יש מישהו שרוצה בטובתי, באמת בטובתי. יש מישהו שמשמח אותי, וזה לא תמיד נמדד במחוות גדולות ובמתנות. זה הכול בדברים הקטנים. איזה מזל יש לי, כי יש מי שדואג לי. יש מי שאוהב גם את החסרונות שלי ומוכן לצחוק עליהם. יש מי שמוכן לסבול את השטויות שלי, לתקן את הטעויות שלי. יש מי שזוכר להחביא לי את המפתח.

אנחנו נהיה בסדר,אל תדאג -באהבה לא כל יום הוא חגיש עליות וירידותלפעמים נופלים למלכודותזה קצת למות, וקצת לחיותקצת לדרוך על זכוכיותזה להשלים, ושוב לריבוללמוד איך להקשיבאנחנו נהיה בסדר,אל תחשוב -שתמיד יהיה לנו רק טוביש ספק שלא נגמרוכוויות מהעברזה לא רק אינסטוש ותמונותכי צריך להשתנותלעבוד קשה-קשהואתה הרי יודע ש...אנחנו נהיה בסדר,אל תברח -שום דבר אינו מובטחהכול תלוי רק בי, בךאהבה היא לא תוכנית לפי בקשתךועוד נגיע אל הנצחאם נהיה קצת אמיציםמי שרוצה לקטוף את הפרחצריך לסבול את הקוצים.

תעשה לי טובה, אל תדבר איתי על יום האהבה. אל תקנה לי תכשיט או פרחים בלי ברכה על הקיר או נרות מביכים אל תקדיש לי שירים, אל תדליק איזו קטורת הריח הזה עושה לי סחרחורתאני לא צריכה זיקוקים או קונפטי זה מרגיש מזויף, זה מרגיש לי פתטי אל תשיר לי סרנדה מתחת לחלון את ההצגות האלה בוא נשאיר לתיאטרוןהאהבה שלנו לא זקוקה לקישוט אני רוצה אותך ככה, חופשי ופשוט רק תהיה שם איתי בייאוש, בשמחה יותר מזה אני באמת לא צריכהתשלח לי יד אחרי יום ארוך יש לי כמה פצעים, תיזהר לא לדרוך תישאר איתי במיטה בשבת תדבר איתי בחיוך, במבט תצחיק אותי תמיד כשאני עצובה ורק תעשה לי טובה, אל תדבר איתי על יום האהבה.

אני אולי לא מושלםלפעמים אני סתםמתנהג כמו מטומטםאו שהלב שלי נרדםכשאת צריכה אותו ערלפעמים אני הולךבמקום להישאראני זוכרכשהיינו אז אצלךאני ראיתי את כולךופתאום הבנתי איךאני אולי לא מושלםאבל אני מושלםבשבילך.

אהבתי אותך.אבל יותר מזה - אהבתי את עצמי דרך העיניים שלך. אתה מבין, כשהיית מסתכל עליי -הפסקתי להיות הילד המבולבל ההוא שמחפש מקום בעולם.דרך המבט שלך הייתי גיבור-על עם כוחות של סופרמן, באטמן וספיידרמן ביחד.פתאום מצאתי בעצמי את מה שתמיד חיפשתי.אפילו החסרונות המאוד ברורים שלי התעגלו והפכו לחלק בלתי נפרד מהשלם הזה, שכל כך אהבת.בעיניים שלך הייתי יפה גם ברגעים הכי מכוערים שלי.הייתי חזק גם ברגעים הכי חלשים שלי.צודק גם ברגעים הכי טועים שלי.כשהיית מסתכל עליי בלילה, הפכתי לאיש הזה שתמיד רציתי להיות.אהבתי כל כך את ההשתקפות שלי באישוניך.ואז הכול נגמר. ככה, בבום.עם הזמן כל מיני תובנות מפוכחות החלו נופלות אצלי,כמו מכונת שתייה שמפילה בבת-אחת מטבעות של עודף.הבנתי, אהובי לשעבר,שעם כל העונג בלאהוב את עצמי דרכך, אני חייב קודם לאהוב את עצמי דרכי.אני חייב לגלות, לאט-לאט, דרך המבט שלי, את הבנאדם הזה - השלם והחכם והיפה, שגיליתי רק דרך מבטך.אהבתי אותך.אבל יותר מזה - אהבתי את עצמי דרך העיניים שלך.אז עכשיו אני לומד איך לאהוב אותי, והפעם דרך העיניים שלי.

"אני אף פעם לא בוכה," אמרת לי. "אין דבר כזה," עניתי לך בהחלטיות. "מה אתה, רובוט?" "כפתור הדמעות שלי מקולקל," חייכת אליי בעצב. ובאמת, הימים חלפו, ואף לא דמעה אחת ראיתי ממך. לא משנה כמה מרגש היה סוף הסרט שראינו. לא משנה כמה רבנו. לא משנה כמה אהבנו. העיניים שלך נשארו יבשות.ואז, לילה מופרע אחד שכבנו על המיטה, ובחסות האלכוהול התחלנו לדבר.עליי.עליך.בעיקר עליך.והשיחה העמיקה, והמילים פרצו ממך החוצה כמו עדר שוורים אל הזירה,וסיפרת לי דברים שלא סיפרת לאף אחד, והלב שלך אמנם נפתח,אבל העיניים שלך... העיניים שלך נשארו עצומות. החזקת לי את היד ולחצת חזק, כאילו רצית שארגיש בעצמי את עומק כאבך.וידעתי שאתה כל כך רוצה לבכות, להוציא הכול, להקיא את הכאב, לפרוק את המשא הכבד שמונח על כתפיך.אבל מאחורי זגוגיות עיניך המשותקות כאילו עמדו אנשים קטנים ועקשנים,שמשכו את הדמעות שלך פנימה.והיה לי ברור, אהוב שלי,שאף פעם לא יכולת להרשות לעצמך את הפריווילגיה לבכות.שחששת שאם תתחיל, לא תוכל להפסיק.שפחדת מדומינו אינסופי של דמעות.אז התחלתי לבכות במקומך.בכל פעם שהיד שלך לחצה על היד שלי, הורדתי דמעה.בהתחלה היו אלו דמעות מנומסות. מאופקות. מבויתות.אבל ככל שהשיחה התקדמה הרשיתי לברז שלי להיפתח עוד ועוד,ובכיתי את כל אותן דמעות שלא בכית מעולם.דמעות כבדות, סמיכות, סוערות.מהולות בכל העצב שליכלך את סיפור חייך.בכיתי על ילדותך הקרועה,ובכיתי על כל האנשים שנטשו אותך,ובכיתי על העולם הזה ששלח לך כל כך הרבה מבחנים בלי שום הארכת זמן או הקלות.וככל שאני בכיתי, כך אתה התרוקנת.הרגשתי איך הגוף הקפוץ שלך נרגע, מתמסר, נפתח. כמו אחרי בכי טוב.נרדמנו בבגדים - אני בפנים מלוחות ודביקות, מכוסות שבילי דמעות קרירים,ואתה בפנים יבשות ושלוות.מאז אותו לילה הפכתי לצינור הדמעות שלך.היית מוביל אליי בנתיב סמוי ושקוף את הדמעות שנקוו בלבך,ואני הייתי מיילד אותן לאוויר העולם, בצירים מייסרים.העברת דרכי את כל כאבך, את כל געגועיך,את כל מה שהציף אותך מבפנים ולא מצא כלי תחבורה ראוי להגיח בו החוצה.עד היום נשאר בינינו סימן שנחתם בשתיקה -אתה לוחץ לי חזק על היד, ואני מוריד את דמעות החסד שלך.אני בוכה אותן באהבה גדולה, בהשלמה מוחלטת כי עמוק בלבי אני יודע שעם עוד קצת סבלנות -יגיע יום שבו כבר לא תצטרך אותי.שבו כבר לא תלחץ לי על היד.שתרגיש מספיק בטוח, מספיק מוגן, מספיק נאהב -כדי לבכות את הדמעות שלך, בעצמך.

עלה לי החום לילה אחד כשהיית רחוק, ונשארתי לבד אז שכבתי בצד, צמודה אל הקיר עם צמרמורת בגוף ודופק מהיר ואז התקשרת כדי להגיד: "לילה טוב, אהובה יקרה," כמו תמיד ואני לא יכולתי כמעט לדבר השתעלתי המון וניתקתי מהר והתחלתי פתאום להזות ברוחי איך תבוא ותניח ידך על מצחי אבל המרחק ביני ובינך טרק את עיניי אל תוך השמיכה שעתיים אחרי, התעוררתי בפחד – מפתח חורק, דלת נפתחת קול צעדים מהירים לעברי והצל של דמותך בפתח חדרי "מה פתאום הגעת? תגיד לי, השתגעת?" מלמלתי והרגשתי את הראש כמו פטיש "זה מאה קילומטר וחושך בכביש!" ואתה, אתה חייכת ואז פתאום לקחת את ידי אל כף ידך ואמרת בבטחה: "את יודעת כמה מזל בנאדם צריך בכלל כדי שיהיה לו מישהו לנסוע בשבילו באמצע הלילה מאה קילומטר רק כדי לבדוק שהוא בסדר?"

תמיד לפני שמגיעה אליי עוזרת -אני מקפלת את הבגדים, מנקה ומאווררת מסדרת את הבית, מיישרת את הקפלים מאבקת את הספות ועושה את הכלים אני שואבת את השטיח, שוטפת את הרצפה שלא תחשוב לה - זאתי, חיה באשפה! שהכול יהיה נקי לפני שהיא מקרצפת שלא תספר בחוץ שאני איזו מטונפת תמיד לפני שמישהו נכנס אליי ללב - אני דוחפת לארון את השדים, את הכאב מצחצחת צלקות ואת כל פגעי הזמן שרק לא ייכנס ויראה את הבלגן אני מגהצת טעויות, מברישה את החרטה ודוחפת את השריטות שלי מתחת למיטה שהכול יהיה מושלם אם הוא ירצה פתאום לגעת שלא יחשוב בלב שאני איזו משוגעת ואולי יום אחד תבוא אליי עוזרת שתגרום לי להרגיש כל כך משוחררת ויותר לא אצטרך להחליף את הסדינים ויותר לא אצטרך להעמיד מולה פנים והיא תראה אותי ככה, יפה וקצת שרוטה אולי תבוא עוזרת, ואולי תבוא אתה.

פעם חשבתי שכשאנחנו נפרדים ממישהו - האהבה שהיתה בינינו דועכת לאט-לאט ונעלמת.אולי מגיעה למקום הנסתר הזה,שאליו מגיעים המפתחות שאיבדנו והגרביים התועים.בזמן האחרון אני מתחיל להבין שאהבה לא מתאדה. לא מתה.היא פשוט מחליפה צורה וממשיכה לחיות בתוכנו.כל ניסיון שלנו להשתיק אותה, למחוק אותה, לקצץ לה את הכנפיים או להעלים אותה - חסר טעם.אהבה היא לא חלב. אין לה תאריך תפוגה, שאחריו זורקים אותה לפח.היא נשמרת ונשארת - במי שאנחנו, בזיכרונות שלנו, בכאבים שלנו, בשריטות שלנו, ובעיקר בגעגועים.בתוך הלב הקטן שלנו, במרתף אפל, על מדפים צרים, מסודרות צנצנות עם כל האהבות הישנות שלנו. הן מונחות שם בשלווה, שלמות עם עצמן,ומדי פעם כשהגעגועים עולים על גדותינו -אנחנו רשאים לרדת למרתף, להדליק את האור, לגשת לאחת הצנצנות ולפתוח אותה.אנחנו עוצמים עיניים ונלקחים בבת-אחת לכל רגע קטן שהאהבה הזאת ספוגה בו.לריח.לצבע.למבט.גם העיר שלנו הופכת להיות אנדרטה לאהבה שלנו.הנה בית הקפה של הדייט הראשון שלנו.הנה הרחוב בו אמרת לי שאתה אוהב אותי בפעם הראשונה.הנה הדירה הראשונה שגרנו בה.הנה הבר שבו השתכרנו לילה אחד ורצנו לים בלי בגדים.הנה המרפסת שבה ישבנו כשבחרנו שמות לילדים.הנה הספסל שעליו שברת לי את הלב.פעם חשבתי שכשאנחנו נפרדים ממישהו -האהבה שהיתה בינינו דועכת לאט-לאט ונעלמת.היום אני מבין שהאהבה נשארת.נשארת אחרי שהדמעות נגמרות.אחרי שהמילים נגמרות.אחרי שהאנשים נגמרים.כל אדם שאהבנו - חי בתוכנו, בין דפי הזמן המצהיבים,והופך להיות חלק ממי שאנחנו, לתמיד.ואם לאדם יש הרבה מזל, הוא מוצא אהבה כזאת, אחת ויחידה,שלא יורדת למרתף האפל שבלבו,שלא נכנסת לצנצנת,שלא מונחת לצד שאר האהבות הישנות על מדפים צרים,והיא חיה בתוכו, לאור יום, משוטטת בין החדרים,והוא לא צריך לרדת אליה בחושך כשהוא נקרע מגעגועים,כי היא שם, איתו, כל הזמן.

"אני כבר לא אעשה מהפכות"  אמרת לי בעיניך הפקוחות ובדמעות מפוכחות  "אני כבר לא אמצא תרופה לסרטן או אביא שלום עולמי ואחרי שאלך מכאן - לא יקראו כיכר על שמי."  אבל רציתי שתדע, אהובי המתוסכל שהייתי בודדה ואם אתה מסוגל בכלל להבין איך החזרת אותי להאמין באהבה הייתי פעם אישה עצובה וכשחיבקת אותי קרוב לרגע אחד קטן האמנתי שיכול להיות לי טוב שאפשר עוד לתקן ואם זאת לא מהפכה אז אני לא יודעת מה כן.

הייתי נותנת לך הכול, באמת - את כל מה שבכוחי לתת אבל מישהו פעם שבר לי הבטחה ומאז אני אף פעם לא בטוחהונשבעתי שלא אחזור שוב לאותו המקום שלא אהיה יותר פראיירית של אף חלום כי מישהו פעם גנב לי את השמיכה ומאז אני ישנה עם עין פקוחה ולמדתי לאט להישמר מאוהביי להסתובב עם רשת ביטחון שתפורה לעקביי להנשים את הכאב שאף פעם לא שוכח איך הוא נעל לי את הלב ולקח את המפתח הייתי נותנת לך הכול, לוקחת את הסיכון כי אולי, רק אולי אתה תהיה התיקון אז אם אתה איתי, ומוכן להישאר - אני מבטיחה לנסות רק תיזהר עליי, בבקשה, תיזהר.

אנחנו אף פעם לא מוצאים את האדם "הנכון" ואין שום וודאות, אין שום ביטחון למה יקרה מחר החיים זורמים כמו מים ואי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמייםאנחנו אף פעם לא מוצאים את האדם "הנכון" ועל פי חוקי ההיגיון יש סיכוי שנתרסק בכל רגע נתון -אנחנו אף פעם לא מוצאים את האדם "הנכון", אנחנו מוצאים את האדם ששווה את הסיכון.

אנחנו לא בוחרים במי להתאהב.זה כמובן לא מונע מאיתנו להסתובב שנים עם רשימת מכולת בראש.יש לנו הגדרות מדויקות איך האהבה שלנו צריכה להיראות. אנחנו מדמיינים אותו - נסיך החלומות שלנו, דוהר על סוס לבן ועוצר על סף דלתנו. הוא גבוה. עם חיוך פרסומת למשחת שיניים. ההורים שלו טחונים, יש לו עבודה מסודרת,דירה עם נוף לים, קסם שרמנטי. הוא רגיש במידה הנכונה. וקשוח במידה הנכונה. הוא תמיד אומר את הדבר הנכון. הוא רופא. או טייס. או רופא מוטס. והיא, נסיכת החלומות שלנו - עם שיער חלק גולש, ריח קוקוס משכר ועיניים צוחקות. היא מבשלת מדהים, אוהבת כדורגל, מתנדבת פעם בשבוע באיזו עמותה, ילדה טובה בחיים וילדה רעה במיטה. ניפגש כמו בסרטים. סתם באיזה יום שמש עם אוויר מלוח של ים. נחלוף זה מול זו ברחוב. מבטינו יצטלבו. לרגע נחסיר פעימה. נאבד נשימה.נתמגנט, ומיד נדע - - "זאת האמא של הילדים שלי". - "זה הגבר של חיי". אחר כך נחפש באינסטוש, נואשים לא לחמוק זו מזה. ואחרי שכבר נאבד תקווה, נקלוט אחד את השנייה במקרה באיזו מסיבה. ניגש בביישנות, ניקח לנו דרינק, נדבר כל הלילה, נרוץ עירומים לים. נסתכל זה לזו בעיניים. הוא יהיה מושלם. היא תהיה מושלמת. אנשים יסתכלו עלינו, יפרגנו: "יווו, איזה זוג יפה!" וישנאו אותנו בלב. ואז נתחתן ב"שיח הפיסטוק" או ב"הארמון הוויקטוריאני" או באיזה פרדס בשרון, וכולם יגידו שזאת החתונה הכי יפה שהיו בה. ואז קוטג' במושב. וילדים. שלושה. ככה זה יקרה. אבל אז תבוא המציאות ותוריד לנו כאפה. כי נסיך החלומות שלנו מגיע פתאום בסוזוקי מקרטעת. הוא סטודנט תפרן למדעי המדינה. בלילות הוא מחלטר כברמן, ובימים הוא דבוק לספה עם ג'וינט מול מרתון של "שובר שורות". הוא קצת נמוך ויש לו צלקת בסנטר - לא מ"צוק איתן", אלא מהפעם שהחליק במדרגות הנעות בקניון. והיא, היא סוחבת קצת משקל מהחגים. השיער שלה מקורזל, והיא מעשנת נובלס. היא בקושי יודעת להכין חביתה, צוחקת בקול רם מדי, ועוד לא ממש החליטה מה תרצה לעשות כשתהיה גדולה. נפגשנו באפליקציה - כל אחד עם הפרופיל המקושט שלו, במסדרונות הווירטואליים. שנינו הרגשנו קצת לבד ורצינו להרגיש נאהבים. בדידות - הדבק החזק בעולם, חיברה בינינו. חשבנו שזה רק ללילה. הרי הוא עוד מתוסבך עם האקסית שלו, והיא לחוצת חתונה. אין מצב למשהו רציני. ואז, לרגע אחד קטן, היא צוחקת (בקול רם מדי) מאיזו בדיחה שלך. וזה גורם לך להרגיש טוב. פתאום אתה מתחיל לספר לה על אבא שלך, שתמיד אמר שלא יצא ממך כלום. והוא, הוא מחזיק לך את היד ומסתכל עלייך, ופתאום לא אכפת לך להיות עירומה מולו באור. שיראה הכול. הוא גורם לך להרגיש יפה. איזה קטע, שנים לא הרגשת ככה. ואין שום דבר נוצץ או זוהר בסיפור הזה. אנחנו בטח לא קומדיה רומנטית. אנחנו מקסימום סרט בורקס ישראלי דל-תקציב. אבל מה לעשות, התאהבנו. אנחנו מתחילים לבנות חיים. כל אחד מגיע עם התרמיל שלו על הגב. עם השריטות שלו, והשטויות שלו, והצלקות שלו. וזה אולי לא מה שחשבנו, אבל זה אמיתי וזה הופך לנו את הבטן. אנחנו מקמטים את רשימת המכולת שלנו וזורקים אותה לפח. כי מה שמחבר בין שני אנשים זה הרבה יותר מרשימת מכולת. כי אנחנו לא בוחרים במי להתאהב. אנחנו לא בוחרים מי זה שילך איתנו את הדרך, במסע המתיש והמטורף הזה של החיים. אז לפני שאנחנו מחליטים או שופטים או נמנעים - אולי כדאי לעצור רגע, לחשוב פעמיים, לקמט את הרשימה, לזרוק אותה לקיבינימט, ולבדוק טוב-טוב מה מחכה לנו שם. אולי זאת האהבה שלנו, יושבת עם נובלס וחלונות סגורים בסוזוקי מקרטעת, ומחכה לנו.

אני אוהב אותך בדיוק כמו שאתזה לא מעטלמדתי לאטלא לבקשיותר ממה שישכי אני אוהב אותך בדיוק כמו שאתזה לא מעטתראי,אני אפילו לא אוהב את עצמיבדיוק כמו שאני.

ראית אותי עירומהיותר מפעם אחתהתפשטתי מולך,כל פעם קצת וידך ירדה ברוךבשיפולי אהבותיימהבחוץאל הבתוךאל מרתפי חלומותיי ולא הסתרתי את הפניםוהייתי חשופהואחרי כל השנים - הרגשתי שוב יפה כי היו ימים קדומיםנגועים בסערהואפס רחמיםלעצמי מול המראה ובקצה הגעגוענשארה בי עוד כווייהכי הייתי גור פצועוהייתי לביאה ונגעת בפחדיםונגעת בגלדיםונגעת בשדים כן, ראית אותי עירומהלמרות שאף פעם לא הורדתי מולךאת הבגדים.

מאז שאני מכיר אותך, אתה עם המפתחות ביד.כאילו חייב להיות מוכן, למקרה שתרצה לברוח. בטיולים הראשונים שלנו בשדירה הייתי שומע את המנגינה המתכתית שלהם.בכל פעם ששאלתי אותך שאלה קשה - היית משפיל מבט לצרור שבידך ומהדק את האחיזה.בזמן שאכלנו, הצרור היה מונח לידך, ולא היית משחרר את מבטך ממנו.אחרי לילה של שתייה, כשהגבולות נמחקו, חשבתי לעצמי - "הנה, עכשיו הוא יניח את המפתחות בצד ויסמוך עליי. יסמוך עליי שלא אתן לו סיבה לברוח".אבל המפתחות נשארו, מיטלטלים בין ידיך השתויות.ידיך שתמיד העדיפו את המפתחות על פניי. ואז ערב תל-אביבי אחד ישבנו על חצי בירה וסיפרת לי שאיבדת הכול.קירבת את המפתחות אל הגוף ואמרת לי: "רק אל תרחם עליי." פתאום הבנתי שיותר מדי פעמים בחיים העצובים האלה שלך, היית חייב את המפתחות כדי להישאר שפוי.מאז הם הפכו לחלק מהפק"ל שלך.מהעור שלך.משמיכת הביטחון שלך.ולאט-לאט התרגלתי.ככה זה זאבים בודדים, אמרתי לעצמי. תמיד עם המפתחות ביד. וידעתי שייקח לך זמן, אהוב שלי - להבין שאתה יכול להניח את המפתחות בשלווה.שום דבר רע לא יקרה לך איתי.ובגיהינום הזה של לחכות לך, גייסתי את כל הסבלנות שהצלחתי, וידעתי שיום אחד זה יקרה.שיום אחד כבר לא תצטרך את פתח המילוט שלך מהעולם הזה.העולם הזה שבו רק אתה נמצא, לבד, בלי משפחה - בערבי חג, בשבתות, בימי הולדת. ואז הגיע יום שישי.נסענו להורים שלי. שולחן שבת. סירים על הגז. רעש סכו"ם.אמא שלי צורחת ברקע שהיא לא הכינה מספיק אוכל, האחייניות שלי רבות על האייפון, אחותי וגיסתי מרכלות במרפסת.ואתה עומד בתוך כל הרעש, עם המפתחות ביד, ולא יודע מה לעשות עם עצמך. התיישבנו לאכול. המפה הלבנה התמלאה בכתמי יין וצחוק.אבא שלי חזר על אותה בדיחה עשר פעמים, ואמא שלי מילמלה כהרגלה:"אני מקווה שהאוכל יספיק!"לאט-לאט ראיתי אותך משחרר את האחיזה. שוקע בכיסא. מחייך.הקרחונים שלך החלו נמסים. עזרנו לפנות מהשולחן.ואז קפה. ופיצוחים. ופתאום אמא שלי קראה לך למטבח.היא הוציאה קופסאות פלסטיק במיומנות ושאלה מה לשים לך, שתיקח להמשך השבוע.ואתה התבלבלת לגמרי.יותר מדי זמן לא היו לך קופסאות פלסטיק של אמא במקרר.הצבעת במבוכה על סיר המרק. אמא שלי בתנועות נמרצות מילאה קופסה, אטמה אותה והורתה לך בשתלטנות של אימהות להכניס לשקית.ואז היא מילאה לך קופסה עם תפוחי אדמה. ואז עוף. וסלט כרוב.ושאלה אם אתה אוכל חריף כי יש לה מטבוחה, אבל אתה נראה לה אשכנזי. ואני עמדתי, מציץ מאחורי המקרר, עם דמעות בעיניים, כי בלי לשים לב, אהוב שלי - הנחת את המפתחות על שולחן המטבח. והתמונה המוזרה הזאת - שלך, עומד בין ערימות קופסאות פלסטיק, עוזר לאמא שלי לסדר ולארגן הכול בשקיות, תלווה אותי כנראה כל החיים. כי הרגע הזה, הרגע המדויק שבו היד שלך נפרדה מהקור המקפיא של מתכת המפתחות, הוא הרגע שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.הרגע שבו סופסוף הבנת, עד כמה אני אוהב אותך.

ועם הזמן אנחנו לומדים לאהוב עם כוכבית.כזאת שבאה להזהיר אותנו מהאותיות הקטנות.אנחנו לומדים לאהוב עם תנאים.עם תקנון.עם מרווח ביטחון - כזה שישמור עלינו, כדי שחס וחלילה לא נחטוף את הסטירה שכבר חטפנו יותר מדי פעמים.בתוך הבדידות המנומסת שסיגלנו לעצמנו,אנחנו מסגלים גם אהבה מנומסת. זהירה.אנחנו כל כך נשמרים מהאהבה שלנו.הולכים על ביצים.ישנים עם עין חצי פקוחה.לא ממהרים להתמסר.לא ממהרים לתת הכול.לא ממהרים להאמין.השריטות שלנו מוצגות לראווה במוזיאון פנימי שאיש לא מסייר בו מלבדנו.חלקן כבר הגלידו.חלקן עדיין מדממות.חלקן, כנראה, כבר לעולם לא יתרפאו.ואנחנו לא שוכחים.אנחנו לא שוכחים כמה נפגענו.כמה היה לנו קשה.כמה נשבענו שלא ניכנס לזה שוב.הרי כבר האמנו פעם, ותראו מה קרה.נתנו הכול. חשבנו שיש נצח. שיש ביטחונות.שיש חוזה שנחתם בשתיקה.אז איזו ברירה נשארה לנו?להיכנע לאלוהי הסקפטיות.לאהוב רק עם חגורת בטיחות. עם שריון.עם מגיני ברכיים.לשמור מרחק.לא להגיד הכול בקול רם.לעשות אהבה רק בחושך.אנחנו כל כך פוחדים.פוחדים להתמסר בלי לשאול שאלות.פוחדים לאהוב כמו ילדים תמימים.לפרוש ידיים לצדדים כדי לקבל חיבוק.חיבוק או ירייה.וזה כל כך עצוב, תשמעו.ההתפכחות היא הגיהינום.אבל אני עדיין מאמין, מאמין באמת, שכשמגיע הבנאדם הנכון, המדויק, האמיתי - איפשהו במרתפים האפלים שלנו נדלק אור עמום.והוא מרצד ומהבהב. מעז-לא מעז להידלק.והאור הזה הוא התקווה הקטנה והמפוחדת שלנו שהפעם זה שונה.שאת החוזה הזה שלנו - אף אחד לא יפר.שהנצח מחכה לנו.אז כשהאדם הזה מגיע,אנחנו מרימים את היד גבוה-גבוה,ובתנועה אחת מהירה מעיפים את האותיות הקטנות, משחררים את חגורת הבטיחות,מורידים את השריון ורצים אל תוך האש כמו ילדים תמימים.כאילו אף פעם לא נפגענו.כאילו אף פעם לא נשרטנו.כאילו אין כוכבית. 

לפעמים,כשאתה הולךאני מתהפךבמיטהעד בוא האוראני דואג שאולי כבר לא תחזורשיישאר ממך רק הדואז ברגע אחדבודדאני מבין כמה טוב זה לפחדואיזה מזלשיש לי בכללאת מי לאבד.

אנחנו כמו הספר שהשארנו בו קיפולהיה לנו בהוללדפדף מהרלא לוותרעל אף מילהלטרוף את ההתחלהלפתוח או לשבורכל דלת נעולההיינו סקרניםלגלות את ההמשךעד שהסתבךוגיבורים זקופי קומהצנחו לאדמהנכנעו להיגיוןאנחנו כמו הספר שהשארנו בו קיפול -אף פעם לא הגענולעמוד האחרון.

יש לנו אהבה על הניירכל התמונות תלויות תמיד ישראת אחת כזאת שאכפת לה מה אומריםאת אחת כזאת שמביאים להורים יש לנו אהבה על הניירוכלב, וחצר, וסבון כזה יקרודמעות מנומסות בסרטים מאוחריםוחור גדול בפניםאבל על זה לא מדברים יש לנו אהבה על הניירויין מפריז, ובית מסודרבלילה במיטה אני מושיט אלייך ידאת נוגעת בי תמיד רק בחושך המוחלט יש לנו אהבה על הניירושנאה עצמית כבדהופחד מפוארתגידי, מה עושים כשאין לאן לחזור?החלונות תמיד פתוחיםולא נכנס שום אור הלוואישהיית שוברת לי את הלבשהיית גורמת לי כאבהלוואישהייתי מצליח להרגישכל כך הרבה זמן אנחנו סתםאישה ואיש.

זאת הפעם האחרונה שאת מחבקתשנינו יודעים, אני לא משוגעעכשיו תני לי להוריד את הדמעות שלי בשקטתמיד אחרי הבכי הכול פתאום נרגע המבול כבר בגבינו, ועדיין מטפטףאת לימדת אותי שאמת זו חולשהאני זוכר לילות שתויים, הייתי בא תמיד יחףמתפשט כל כך מולך כשאת עוד לבושה תיכף אקום מתוכך ואצא לי לדרךתישארי פה עם כל התשובות הצודקותכל כך הרבה מילים שאת אומרת רק בערךכל לב בסוף הוא בית-קברות של סודות תראי, אני נודד ליבשות הרחוקותאל הדרכים הארוכות -אולי תבואי איתי גםאו תבקשי שאשאראת אוקיינוס של שתיקותואני,אני לא יודע להזיז את הים.

אתה היית משכך הכאביםלימים העצוביםאתה מבין,הייתי זקוקה לגבר-מלאךלהיתלות לו בכנפייםאחרי שההוא הלך כי הפצע שוב נפתחבאותו כאב עמוםוחיפשתי איזה פלסטרלעצור את הדימום ואז אתה הגעת,גבוה ויפהלחשת לי את כל הדברים הפשוטיםואהבת אותי ככהונגעת כמו רופאבכל המקומות שהוא השאיר אצלי שרוטים רציתי לבקש ממךסליחההייתי מוכרחהלשכוח את שמואת קיומוואתה,אתה היית משכך הכאביםאבל אף פעם לא הייתהכאב עצמו.

תגיד לי עכשיובקור-רוח של רוצחשזה כואב, וזה יכאבאבל אנחנו ננצח תגיד - הכול עוברזה רק עוד פרק בסיפורושצריכים להתעוורכדי לראות בסוף ברור תגיד לי - בואי לישוןנקום כמו חדשיםותאהב את השיגעונות שליגם אם הם קשים תגיד לי - את יפהולפעמים זה מבלבלתגיד - תהיה סופהאבל אנחנו נינצל תגיד שזה לא סוףשהלב לא נאטםשיהיה לנו עוד טובתגיד לי סתם, תגיד לי סתם תגיד לי - בואי לחדרזה לא לילה אחרוןתגיד - נהיה בסדרגם אם זה לא נכון.

אחרי המסיבה הייתי קצת שיכורבמקום לחתוך הביתה, נעמדתי בתורחיכיתי לשולחן עם עוד אלף רעביםוהזמנתי מטוגן עם אקסטרה רטביםטרפתי כמו חזיר עד הפירור האחרוןוידעתי שאחר כך זה יקשה עליי לישוןשהכול ישב בבטן, כמו איזו יציקהושאקום מחר בבוקר עם צרבת מציקהובכל זאת עוד המשכתי, לא יכולתי להפסיקאפילו שהבנתי שבסוף זה רק יזיקובין ביס לביס פתאום עלתה בי מחשבה -איך ג'אנק-פוד לפעמים דומה לאהבהואיך זה אנושי, להיות כל כך רעבולהכניס את האדם הלא נכון ללבלמסור לו את המפתח, לתת לו לטייללהתמכר שוב לַטעּות ולא לרצות להיגמלגם אם זה ברור שהוא עושה לנו רעושמחר, מוקדם בבוקר, נצטער על זה נורא.

שבע ושתי דקות. ערב.אתה חוזר הביתה מהעבודה. מוציא את המפתח מהתיק, מכוון אל שפתיה המכווצות של הדלת, ובדיוק אז נכבה האור במדרגות.כבר התרגלת לפתוח דלתות בחושך.שני סיבובים ימינה ואתה בפנים.שולח יד למתג ומדליק את האור.הדירה נראית בדיוק כמו שעזבת אותה בבוקר.אתה זורק את המפתח על השולחן הנמוך בכניסה, ליד הכסף הקטן והחשבונות שעוד לא שילמת.אתה נשכב על הספה ומסתכל לתקרה.בתנועה אחת מהירה אתה חוטף את השלט. השלט שאף אחד לא רב איתך עליו אף פעם.אתה מדליק את הטלוויזיה ומגביר את הווליום כמה שאפשר, רק לא לשמוע את השקט.בחדשות מדברים על שתי מדינות לשני עמים.הלוואי שהיה לך מישהו לחלוק איתו את המדינה הקטנה שלך.אתה קם מהספה אבל לא מבין למה.עומד כמו אידיוט באמצע הסלון.ואז עושה סיבוב בדירה. פותח חלון. נכנס למטבח.מוציא שלושה קפואים מהשקית, מסדר יפה על הצלחת ומכניס למיקרו.הפכת לקלישאת בדידות מפוארת, אתה חושב לעצמך, ומחייך בייאוש.המטבח אותו מטבח.המבט שלך שט מערימת הכלים שאף אחד לא שטף,למאפרה המלאה שאף אחד לא רוקן,לחלב פג התוקף שאף אחד לא זרק,ללב השבור שאף אחד לא תיקן.הצפצוף של המיקרו מעיר אותך בבת-אחת.אתה מוציא את הצלחת הלוהטת ושופך צ'ילי מתוק.ממש כמו אתמול. ממש כמו שלשום.אתה חוזר לסלון, מחזיק את הצלחת במגבת מטונפת ואוכל ביסים מדודים, עד שנשארת רק שלולית אדומה ורדודה.אתה נשען אחורה ומשחק בטלפון.מסמס לחבר: "חצי בירה?" וחושב על כל החצי שהיא השאירה לך.אתה מקלל אותה בלב כמו שרק המאוהבים מקללים, ונכנס לאפליקציה.פוגש אנשים בלי ׁשם. בלי פנים.מחפש מישהי שתשחק איתך באינטימיות. שתזייף לך אהבה.שתחבק בחושך.שתהיה נואשת כמוך.נואשת עד כדי כך שתירדמו כפיות, עד שהשמש תנעץ בכם את שיני הזהב שלה כמו סכינים.שתבוא רק ללילה אחד ותגאל אותך מהטקס הפרטי שלך, טקס הלבד, שאתה מקיים בדיוק מרגיז כבר כל כך הרבה זמן.שתסכסך בינך לבין הבדידות, שהפכה לאויבת הכי גדולה שלך ולחברה הכי טובה שלך.שתקלף אותך מהספה הזאת שקיבלה את הצורה שלך,שתריב איתך על משהו מטומטם,שתקרא לך "מאמי",שתשאיר כתמים של משחת שיניים על הכיור.אלוהי הצ'ילי המתוק, אלוהי הבודדים - בבקשה, תעשה שהיא תבוא.אתה פותח את קופסת הפח הקטנה שלך ומחליט לגלגל את הכאב.הבטחת לעצמך שתגלגל אותו רק בסופי שבוע. אבל מה לעשות, הכאב שלך מגיע גם בימי שני מסתבר.אתה מעוך על הספה, מסלסל את העשן ועוקב אחריו בעיניים.אתה קם ומחליט לצאת לסיבוב בחוץ. אתה מתהלך ברחוב השקט, ואיש עם כלב עובר מולך.אולי תיקח גם אתה כלב. שתהיו לבד ביחד.אתה נכנס לפיצוצייה וקונה "קינדר בואנו" להרגיע את המאנץ'.בדרך הביתה אתה קולט שהעיר הזאת הפכה להיות תיבת נוח, ובזמן שכולם מסתדרים בזוגות, אתה בקושי מסתדר עם עצמך.אלוהים, אפילו ה"קינדר בואנו" שלך מגיע בזוגות.אתה חוזר לדירה.שוקל צעדים. ואז מתפשט, זורק את הבגדים לסל הכביסה שעולה על גדותיו, ותוהה מתי והאם מישהו ירוקן יום אחד את הלכלוך שצברת.פתאום אתה מפחד להיות מהאנשים האלה שגומרים את החיים לבד,אלה שמוזמנים לליל הסדר מתוך רחמים, אלה שרק שֵם אחד מופיע אצלם על שלט הדלת.אתה מנסה להבין מה דפוק אצלך,למה דווקא אתה, מתי בדיוק הפכת לנרקומן של בדידות,ואם זה קשור לזה שההורים שלך רבו כל הזמן כשהיית קטן.בסוף אתה מחליט להיכנס למקלחת, רק מגבת אחת תמיד תלויה לך שם.אתה מקרצף טוב-טוב, לשטוף את כל הטינופת. יוצא עם ריח של שמפו הוואי.מתגנב למיטה. מכוון שעון. מחשב שעות שינה.נכנס לשיטוט הקבוע בפרופיל שלה ותוהה מי הטמבל שהיא מצטלמת איתו כל הזמן.מחבר את הטלפון למטען.ארבע דקות.שלושה שפשופים.שני טישו מהקופסה שליד המיטה.ואז עוצם עיניים.ושוב בין שינה לערות - אותו החלום. בלי זיקוקים. בלי קונפטי.בלי סוף הוליוודי. אתה לא מבקש הרבה. רק יד קטנה. רק מישהי שתקשיב.מישהי שתריב איתך על השַלט, שתחלוק איתך את המדינה שלך,שתעמיד סיר על הגז, שתתלה את המגבת שלה ליד המגבת שלך,שתבלגן את הצד השני של המיטה שתמיד כל כך מסודר.מישהי שתראה אותך, באמת.שתצא איתך לסיבוב בחוץ, שתחלוק איתך את ה"קינדר בואנו" שלך.מישהי שתשטוף ותקרצף מהצלחות את הצ'ילי המתוק,רגע לפני שהוא מתקשה ונדבק, וכבר אי אפשר יהיה להוריד אותו אף פעם.

לרגע דמיינתי מה יקרהאם תשבור לי את הלבאם יום אחד תגיד שאתה קםועוזבוחייתי את הכאבותיכננתי מה אומרכשתשפיל את מבטך ותגיד לי:"זה נגמר".וציירתי את הדמעות שיפלועל הרצפהואת היד הרחוקה שלך שמוטהעל הספהושמעתי את השקט שיפריע לשכניםוירדתי למטה,לפרטים הכי קטניםוידעתי שאמותואקום שוב לתחייהואסתכל שוב בספקעל כל מה שהיהכן, לרגע דמיינתי מה יקרהאם תשבור לי את הלבאתה בטח חושבשאני איזו משוגעתאבל אתה מכיר אותי מספיק טובכדי לדעת -אני חייבת לדמייןמה בדיוקואיךכדי שאהיה מוכנהאם יום אחדתלך.

אל תכעס עליי אם אני קשהזה לא קל לי להראות לך חולשהאז במקום זה אני ככה,מסעירה את הרוחותונותנת שוב לַפחד להחזיק את המושכותאל תכעס עליי אם קשה להתקרביותר מדי גברים שברו לי את הלבאז אם אני בועטתואם אני בוכהזה רק כי אני פוחדתלאבד פתאום אותךואיך משהו מתקשח בי בפניםכשאתה נוגעואיך נפטרים מהרגלים ישנים -תספר לי, אם אתה יודעאז בבקשה, אל תכעס עליי,אני לא בנאדם משוגעאני רק בנאדםשאהבונפגע.

תמיד היית ילד של חופש.אני חושבת שבגלל זה התאהבתי בך.הזמן, כהרגלו, עשה בך כרצונו - הקמטים העמיקו, שערות לבנות צצו, אפילו כרס קטנה גידלת -אבל העיניים, העיניים שלך תמיד נשארו עיניים של ילד.עיניים שמשוועות למרחבים, לחופים, להרפתקאות.אז כשאמרת לי: "בואי נרקוד" - רקדנו.חיברת רמקול קטן עם בסים דפוקים והשמעת לי שירים שמחים."אנחנו לא צריכים כדורים כדי להיות מאושרים," אמרת לי, ועלית על השולחן.נכנעתי לך ועליתי עליו גם אני. קפצנו כמו שהנחמנים קופצים ברחובות עד שנפלתי לרצפה.ואתה, אתה נפלת אחריי במקום להרים אותי.וכשאמרת לי: "בואי נעבור" - עברנו.חיפשנו את הכי קרוב לבית במושב בתוך העיר המעולפת מצפיפות.חיפשנו מרפסות פתוחות ואדמה רטובה ושבילים לא סלולים.רצינו לרוץ יחפים, ולשמוע את הגשם, ולא לנעול את הדלת כשהולכים לישון.אני זוכרת שהערת אותי בהתלהבות באמצע הלילה כדי לראות ירח ענקי צהוב.הייתי כל כך עייפה וניסיתי להגיד שהירח יהיה גם מחר, אבל לא ידעתי להגיד לך לא.אז יצאנו החוצה בנעלי בית של קיפי, מכורבלים בשמיכות פליז, אוחזים בספלי תה.אמרתי לך: "אתה משוגע!" ואתה רק הסתכלת על הירח, הארת אותו במבטך וענית:"אני משוגע? משוגע מי שלא יוצא לראות כזה ירח!"וכשאמרת לי: "בואי ניסע לירושלים" - נסענו.בעליות התלולות אל העיר אשר בדד יושבת תיארת לי איך הילדים שלנו ייראו,וכשהגענו - מצאנו ספסל קטן, ואתה הוצאת גיטרה, תרמוס קפה וג'וינט.שרנו בשקט ואמרת לי: "את מזייפת כל כך יפה."אחר כך נסענו לכותל והכנסתי בו פתק - "בבקשה רק תעשה שימשיך ככה".ואז דיברנו כל הלילה עם איזה חוזר בתשובה שגילה את האור הגנוז.וכשאמרת לי: "בואי נתפטר" - התפטרנו.גם ככה כשהיית לובש את החליפות המעונבות שלך ומתיישב מאחורי שולחן -נראית כמו ילד שגנב את הבגדים של אבא שלו.אז עזבנו משרד פינתי ותלוש מסודר. חיפשנו את עצמנו בשם אותו חופש.ואז מצאנו, ואיבדנו שוב."דברים אוהבים לאבוד ולהימצא שוב על ידי אחרים, רק בני האדם אוהבים למצוא את עצמם,"ציטטתי לך את עמיחי באיזה לילה של שאלות.וכשאמרת לי: "בואי נברח" - ברחנו.החופש הזה שלך לקח אותנו לטייל בעולם.נגררנו ממדינה למדינה, ממפלצות בטון לכפרים נטושים, מאוקיינוסים אינסופיים למדבריות שוממים.אכלנו כמו שאף פעם לא אכלנו.ביזבזנו כמו שאף פעם לא ביזבזנו.אהבנו כמו שאף פעם לא אהבנו.תמיד היית ילד של חופש.והיה לי ברור, בכל פעם מחדש, שהחופש הזה שלך ייקח אותך למקומות נפלאים ומוזרים.אז לא התפלאתי כשהוא לקח אותך אל לילות של ריקודים על השולחן.ולא הרמתי גבה כשהוא לקח אותך לדירות הזויות ולמרפסות פצועות.ולא התנגדתי כשהוא לקח אותך אל הרפתקאות רוחניות בעיר הקודש.ולא הופתעתי כשהוא לקח אותך לירחים צהובים, לחלומות תלושים, ליבשות רחוקות.אבל אף פעם לא האמנתי, אהובי לשעבר, אפילו לא לרגע -שאותו החופש שבגללו התאהבתי בך,ייקח אותך בסוף גם ממני.

אני מתגעגע אליך.הזמן חולף, והגעגוע לא דוהה, הוא רק משנה צורה.פעם הוא היה מגיע בבום.כמו מחבל מתאבד, בלי אזהרה -אני יושב עם חברים בסלון ופתאום קופא, כי מישהו זרק את השם שלך לחלל האוויר.אני מדליק סיגריה בגשם ונזכר איך עישָנו בשרשרת בתחנה עד שייפסק המבול.אני נקרע מצחוק מקטע שראינו מיליון פעם ב"חברים", ובבת-אחת חוטף צמרמורת בעורף.והיום,היום הגעגוע מנומס יותר.הוא מתגנב על קצות האצבעות, כמו מילים של משורר.מבקש רשות להיכנס בדלת האחורית.עד כדי כך הוא מהסס, שלפעמים אני צריך לזמן אותו.אני שורף לילות שלמים בהַנשמת הזיכרונות שלנו, כדי שלא תימחק לי.שנייה לפני שאני נרדם, אני כותב תסריטים בראש ומכאיב לעצמי בכוונה.מכאיב לעצמי ומשתולל מהנאה על הכאב הזה, שכמו "במבה" - עוד לא החלטתי אם הוא מתוק יותר או מלוח יותר.ויותר ממה שאני מתגעגע אליך, אני מתגעגע אליי.אדם, מסתבר, תמיד בסוף מתגעגע לעצמו.אני מתגעגע לדרך שבה נשקפתי מעיניך.לאיש הזה שהפכת אותי להיות.לאיך שאהבת אותי, ככה, כמו שאני.לכישרון שלך לגרום לי להרגיש גבוה ברגעים הכי נמוכים שלי.לתחושה הממכרת והמהתלת הזאת של להיות נאהב בלי תנאים, כאילו יש דבר כזה בכלל.מכל ההיסטוריה המפוארת שלנו זכורים לי דווקא הפרטים הקטנים -איך גילגלת את המעיל שלך ברכבת כדי שיהיה לי נוח לשים את הראש.הסדין האפור שתלית על החלון כדי שהשמש לא תיכנס ותעיר אותנו בבוקר.הפונט העגול והמדויק של שמותינו על הדלת.צלקת הדבק שנשארה אחרי שתלשנו את השלט ההוא.כן, אהובי לשעבר, הגעגוע אליך קורע אותי, כל פעם קצת,אבל הגעגוע למי שהייתי כשהייתי איתך - זה מה שהורג אותי באמת.

הייתי קורא לך, אהובי.צורח לך מהמקלחת שתבוא לתקן לי את הגילוח.מפקיד בידיך את המכונה המזמזמת, ומבקש שתעבור ביסודיות ותראה איפה פיספסתי.היינו עומדים שנינו בחדר האמבטיה הקטן מול המראה.היית מתרכז ומסתכל לי בעיניים, מחזיק לי בסנטר, מיישר לי את הפנים וחולש בזהירות על כל מילימטר.עובר עם המכונה במקצוענות ומחסל איים מיקרוסקופיים של זיפים שלא הגעתי אליהם.תוך כדי היית פולט תמיד את אותו משפט: "מתי כבר תלמד להתגלח?"מזיז אותי לשמאל.ואז לימין.ואז שוב לשמאל.בודק טוב טוב באזור הבעייתי מתחת לאוזן.מתקרב אליי עוד קצת.ועוד.ועוד.העיניים שלי היו מטיילות על המקלחת הקטנה והעייפה שלנו כשאני נתון לחסדי ידיך.המקלחת הקטנה והעייפה שלנו, שהתחילה ממש כמונו - לבנה ובוהקת ומלאת הבטחות.הייתי מסתכל על וילון האמבטיה שהשחיר מלמטה, והטינופת מטפסת עליו כמו צמח על מרפסת.ואתה התקרבת עוד קצת.הייתי מסתכל על הברז החלוד שמשתעל קצת לפני שהוא פולט זרם מים.ואתה התקרבת עוד קצת.הייתי מסתכל על המראה המוכתמת, שפעם היית עובר עליה באצבעות דקות כדי להשאיר לי ציורים קטנים באדים.ואתה התקרבת עוד קצת.הייתי מסתכל על הקירות המתפוררים מרטיבות.ואז הייתי מסתכל עליך. כל כך קרוב אליי.הייתי קורא לך, אהובי.צורח לך מהמקלחת שתבוא לתקן לי את הגילוח.וכשהיית מפציר בי בפעם השנייה: "מתי כבר תלמד להתגלח?" -הייתי משפיל מבט ושותק, כי אף פעם לא גיליתי לך.אף פעם לא גיליתי לך שאני אלוף בלהתגלח.לא מפספס אף נקודה, אף פעם.אני אלוף בלהתגלח, אבל הייתי קורא לך -כי רק ככה, לכמה דקות בודדות,הייתי מצליח לגרום לך להתקרב אליי.

כשראיתי אותך איתהקרה לי משהו מבפניםחטפתי את האמתישר בפניםופתאום הבנתי אחרי כל השנים - שאני ואתה כבר לא נחזורואם נשאר אורשמוכר תקוות שוואעדיף לכבות אותו, כאן ועכשיו ובפעם הראשונהאמרתי את השם שלךבלי לקבל צמרמורת בגוףובפעם הראשונההצד הריק שלךהפך מסטירה לליטוף כנראה הייתי צריכה סוף סגורכהה ומוחלט, חזק וברורכזה שינעל לי את כל הקצוותשלא ישאיר לי מקום לקוות כי רק כשראיתי אותך איתההבנתי שאתהכבר לא תחזור אל שתי ידייושאתה מאושרבאמתבאמתבלעדיי.

הכי אתה חסר לי בדברים הקטנים -בבדיחה שרק שנינו היינו מביניםבשנ"צ של יום שישי, ספה ועיתוניםבפיליפינית חריפה עם אקסטרה בוטנים בקמטים ליד העין כשאתה צוחקברוס צועק לרייצ'ל: "!we were on a break"בלחישת ה"אני אוהב אותך" לפני שאתה מנתקבכוס גבוהה עם קרח ונסטי אפרסק בשמות המתקלפים שנשארו עוד על השלטיום שבת עם ההורים ואמא שלך מבשלתבפתק "בוקר טוב!" שנשאר עוד על הדלתבאיך שאז עזבת, בקלות בלתי נסבלת תאמין לי אהובי, לא הבנתי עד היוםאיך דברים לא חשובים תופסים כל כך הרבה מקוםבכותרות של החיים כבר התרגלתי ללבדזה הפרטים הכי קטנים שגומרים אותי לאט.

אני לא פוחד מפרידות.אני פוחד ממה שבא אחריהן. כי איך יכול להיות שהבנאדם הזה שהיה הכי קרוב אליך בעולם,הבנאדם הזה שהכרת את כל השריטות שלו, והוא את שלך,שאתה יודע שהוא שונא כוסברה בסלט,שיש לו ציפורן מצחיקה בזרת של הרגל,שסיפר לך על הטיול שלו להודו כאילו טיילתם שם יחד. הבנאדם הזה שמכסה לך את העיניים ב"אנטומיה של גריי" כי הוא יודע שאתה שונא לראות דם,זה שאתה מבין מתי הוא עומד לבכות כי השפה התחתונה שלו טיפה רועדת,זה שהיה מדליק לך את הדּוד בלי שתבקש כי "ידעתי שתרצה מים חמים",ההוא שעבר איתך הצלחות מסחררות וכישלונות מפוארים,שהמשפחה שלו הפכה להיות המשפחה שלך,שהיה לידך בפעם הראשונה שלקחת שאכטה והרגיע אותך. הבנאדם הזה שאתה מכיר בעל-פה את הפלייליסט שלו בטלפון,הראשון שהיית מתקשר אליו כשקיבלת חדשות או כשקרה לך משהו מצחיק,שלימד אותך איך לפתוח בקבוק יין בלי לעשות פאדיחות,שלא שפט אותך כשכולם שפטו אותך,שלא שפט אותך גם כשאתה שפטת את עצמך,שצעק לך בריב: "אני שונא אותך!" וידעת שהוא בעצם צועק: "אני אוהב אותך!",שלא משנה כמה הוא היה עצבני או עצוב - אם רקדת לו ריקודי בטן על המיטה הוא פרץ בצחוק. הבנאדם הזה שכשראית אותו בוכה, היית מוכן שיתפוצץ העולם ושכל הכאב שלו יעבור אליך,ההוא שלא מוכן שהפתיתים ייגעו בסלט על הצלחת,ההוא שאתה מכיר כל זיכרון שלו, כל פצע, כל תהום של חוסר ביטחון, כל סתימה בפה, כל תמונת ילדות מצהיבה.שחרשתם יחד את הארץ,ששפכתם יין אדום על סדינים לבנים בצימר יוקרתי בצפון, וביליתם את הלילה בניסיון להחביא אותם כמו שני מטורפים. הבנאדם הזה שהחזיק לך את הראש כשהקאת אחרי לילה של אלכוהול,זה שגרם לך להרגיש יפה גם ברגעים הכי מכוערים שלך - איך יכול להיות שהבנאדם הזה הפך לזר?איך יכול להיות שהוא לובש חולצה שאתה לא מזהה? אתה הרי מכיר כל בגד בארון שלו.ומה פתאום הוא מסתובב פה בשעה כזאת? הוא אמור להיות בעבודה.ואיך יכול להיות שאתה רואה אותו בקפה השכונתי, ואתם מסננים "שלום" מנומס זה לזה, כאילו לא בניתם יחד חיים שלמים? אני לא פוחד מפרידות, כי החלק הקשה מגיע אחרי.החלק הקשה מגיע כשהבנאדם שכל כך אהבת הופך לזר.ורק אז אתה מבין שאיבדת אותו באמת.

וכשהכאבת ליאמרתי: "שטויות -לכל אחד מגיע כמה טעויות"ושיכנעתי את עצמי שזה לא סיפור גדולילדות מאוהבות יאמינו להכולואתה,אתה כבר התמכרת לריגושלמרדף הזה, המתעתעוהנפש שלי כמו כוס של קידוש,כמעט שעלתה על גדותיהאז דיברתי בלילות עם אלוהיםשלא תחשוב שאני איזו משוגעתוהוא אמר לי: "אנשים תמיד רואים,לפעמים הם רק לא רוצים לדעת"וכשניתקת מהמכשיריםאת האהבה שלנו,המונשמת -אתה יצאת לחופשיואני יצאתי מטומטמת.

ואהבתי אותך עד גדותיילפעמים קצת יותר מדילרגעים קטניםעל סדינים לבניםציירתי אותך כאב ילדייואהבתי אותך עד קצותייולפעמים גם מעברוידיי המרפאות אספו אותך אליילחבוש כל כווייה וכל שברואהבתי אותך עד חולשהכמו חלוםכמו סיוטכמו צל של אישהולילה אחד, בדרכי למיטהעברה נפשי מול אותה מראָה שרוטהוהבנתי אהובי -אם אני רוצה איתך נצח אמיתיזה לא מספיק לי לאהוב אותךאני צריכה קודם ללמודאיך לאהובאותי. 

הפכת אותי להומלס.נכון, יש לי דירת שני חדרים.יש לי קירות וגג ומטבח קטן.יש מיטה לישון בה.יש שולחן לאכול עליו.יש שלט על הדלת, שנשאר בו רק שם אחד.ועדיין, אני הומלס.כי כשהלכת, לא נשאר לי בית.אף אחד לא זורק את הנעליים באמצע הסלון.אף אחד לא משאיר כלים מלוכלכים בכיור.אף אחד לא יוצא איתי לסיגריה במרפסת.מרפסת שנשארה בה רק מאפרה שעוד לא רוקנתי אחרי השיחה האחרונה.השירים שלך, שכל כך שנאתי, כבר לא מעירים אותי בבוקר.מה לא הייתי נותן כדי לשמוע אותך צורח את המילים הדביליות האלה עכשיו.והמקרר עוד סוחב עליו שני מגנטים עם הפרצוף השיכור שלנו מאיזו חתונה שמחה בצפון.חתונה שמחה שכבר לא תהיה לנו.והידיים שלך כבר לא פה.הידיים החזקות שלך, שהיו לי לקירות וידעו להדוף את כל הרעשים מבחוץ.והעיניים שלך כבר לא פה.העיניים הטובות שלך, שהיו לי לגג ושמרו עליי מגשם ומרוחות ומעצמי.והבית השמח שלנו, שהיה מלא ברגעים ובדמעות ובשטויות שלנו, הפך לדירה.דירת שני חדרים עצובה, שאליה אני חוזר בסוף כל יום.ואת השקט הצועק מפר עכשיו רק הצפצוף המעצבן של המיקרו.ובמתקן הייבוש של הכלים מונחת תמיד אותה צלחת יחידה.והכול כל כך נקי וסטרילי שבא לי למות.אז בתחילת כל חודש אני משלם את שכר הדירה היקר בעולם, שכר הבדידות שלי.וכמו כל הומלס, גם אני מקבץ נדבות בכל לילה.מטבעות שחוקים של אינטימיות מזויפת עם זרים.ואף אחד מהם לא שואל, ולאף אחד מהם לא אכפת, ואף אחד מהם לא מבחין שפעם גרו פה שני אנשים.ולפעמים, בלילה, אני שוכב על מיטת המלח שלי ומדמיין שיום אחד תחזור.תחזור עם הידיים החזקות שלך, ועם העיניים הטובות שלך, ועם הלב היפה שלך.ותזרוק את הנעליים בסלון, ותשאיר מגבת רטובה במקלחת, ותעיר אותי עם השירים הגרועים שלך, והבית יתמלא בבלגן של שנינו.בלגן של חיים.ואז תשאיר על השטיח את עקבות צעדיך,ותרוקן את המאפרה הארורה שעומדת כמו אנדרטה במרפסת,ותחזיר את השם שלך לשלט שעל הדלת,ותוציא אותי מהמעגל הנורא והאינסופי הזה,מעגל ההומלסים שיש להם קירות, ויש להם גג, ויש להם מנורה מאיקאה,אבל אין להם בית.

גרנו אז בדירה מושלמת.תקרות גבוהות. פרקט לבן. מטבח מרווח. חלון שמשקיף לפארק ירוק."אלוהים עבד שעות נוספות על התאורה אצלנו", היית אומר לי ומחייך.כן, היית כל כך מאושר בבית המושלם הזה שלנו.מסתובב יחף בין החדרים, יוצא לסיגריה במרפסת, שוקע על הספה מול סדרה.אותי הבית הזה שיגע. הכול בו הונח בדיוק במקום.והיה בו מין שקט כזה שהטריף אותי."מסוכן כל הטוב הזה. מפה אפשר רק להתרסק", חשבתי לעצמי.אז במקום לשבת ולחכות שמשהו ייסדק, לקחתי יוזמה והתחלתי להרוס דברים במו ידיי.בסוף כל יום כשהיית חוזר מהעבודה, הייתי מחכה לך עם רשימת דברים שתובעים תיקון.חלון ששברתי. שקע שהוצאתי בכוח מהקיר. ידית של ארון שתלשתי מהמקום.ואתה, בסבלנות ובנחת, היית מוציא את ארגז הכלים האדום שלך ומתקן הכול.כשראיתי שאתה לא מתרגש, התחלתי לקלקל דברים גדולים יותר.אז יום אחד הפלתי את הטלוויזיה. ויום אחר הוצאתי את הברז מהמקום.ואז עקרתי את צירי הדלת, והיא נפלה בבום אדיר על הפרקט שלנו, שכבר לא היה כזה לבן.ואתה המשכת, בשקט האופייני לך, להוציא את ארגז הכלים האדום שלך, לשלוף פטיש או מברג או מפתח שוודי ולתקן הכול.הזמן עבר.אני המשכתי לקלקל.אתה המשכת לתקן.פתאום שמתי לב שהגב הזקוף שלך מתחיל להתכופף.שהידיים היציבות שלך מתחילות לרעוד.שהעיניים הפקוחות שלך מתחילות להיעצם.כן, אהובי, סופסוף הצלחתי לעייף אותך.היית מוציא בשתיקה את ארגז הכלים האדום שלך, ובאיטיות תהומית - מתקן ומסדר, שוב ושוב, את הבלגן שעשיתי.יום אחד כבר לא נשאר מה לשבור. הרסתי את כל מה שאפשר.עמדתי באמצע הדירה שלנו והסתכלתי סביב - מסקנטייפ חובש את הטלוויזיה, ברגים פוצעים את הקירות הלבנים, חוטי מתכת קושרים את החלון שניפצתי.הדירה המושלמת שלנו הפכה לשמיכת טלאים. לערימה של פתרונות זמניים. לשדה קרב מדמם.לא נשאר מה לשבור, אז נשברתי אני. אבל באמת.נפלתי כל כך חזק שלא הצלחתי לקום.כשחזרת הביתה, מצאת אותי מקופל על הרצפה.הושטתי לך יד כדי שתעזור לי להתרומם, אבל כבר לא נשאר לך כוח.הוצאת באדישות את ארגז הכלים האדום שלך כדי לנסות להציל אותי, אבל הפטיש היה שחוק. המפתח השוודי החליד. הברגים נגמרו.כבר לא נשארו לך כלים כדי לתקן אותי.ברז הדמעות שלי נפתח, ואיתו הווידוי:"זה אני שברתי את כל הדברים האלה... הם לא התקלקלו מעצמם," פלטתי את הסוד הנורא שלי.אתה רק הבטת בי בעיניים החכמות שלך וענית: "אני יודע. ידעתי כל הזמן."ואני הבנתי, אהובי, שהכרת אותי טוב יותר מעצמי.שידעת שאני לא יכול לסבול את כל הטוב הזה.שאני חייב לדמם כדי להרגיש חי.ששברתי וקילקלתי והרסתי הכול במו ידיי, ובכל זאת אהבת אותי כל כך, שהיית מוכן לחזור בסוף כל יום ולתקן הכול.בלי לשאול שאלות. בלי לצאת בהאשמות.חשבת שאם תתקן את כל מה שאני שובר - בסוף אני אירגע. אבל הצלחתי לעייף אפילו אותך.יצאנו מהדירה המושלמת שלנו.ארזנו את כל החפצים בארגזים. הכנסנו חיים שלמים לקופסאות.כל אחד פנה לדרכו, עם כל מה ששבור ומה שמתוקן בו.בתוך הבית הלבן והגדול והמושלם שלנו השארנו רק את ארגז הכלים האדום מונח על שולחן המטבח,בתקווה שלעולם לא נצטרך להשתמש בו שוב.

הרגע בו הבנתישכבר אין מה להצילהיה הרגע בו שיניתי אותך בטלפון,מ"ממי שלי"לשם שלך - המנומס, הרגיל.

לעזאזל, אהבה.לעזאזל עם כל הקנאה, התִסבּוכים, הנרקיסיזם, הבדידות, האגו והשטויות שלך.לעזאזל, דייטים ראשונים.לשבת מול בנאדם שאתה לא מכיר, ולהרגיש בראיון עבודה.להיות מודע בכל שנייה איך היד שלך מונחת, לנסות להרשים אותו עם עאלק הישגים וכיבושים מבלי להישמע שחצן, להתלונן על תרבות הסטוצים בעיר הזאת, ושעה אחר כך לקבוע לך מפגש לילי.לספר לו את כל מה שלא חשוב - כמה אחים יש לך, איפה גדלת, מה למדת, מה אתה חושב על החדש של דודו טסה, ואיך אתה חולם על בית במושב.לשאול אותו את כל מה שלא חשוב - כמה אחים יש לך, איפה גדלת, מה למדת, איפה הכי שווה לאכול בראנץ' בשישי, והאם אתה רואה את עצמך עובר לבית במושב.לשאול אותו על מערכת היחסים המשמעותית האחרונה שלו.לשמוע אותו אומר: "זה היה שלושה חודשים, אבל מאוד משמעותי."לחייך כשהוא מתעניין במערכת היחסים האחרונה שלך ושואל: "למה נפרדתם?"לענות: "זה לטובה. אני אומר תודה על כל השנים שהיינו יחד, אבל לפעמים זה פשוט נגמר."כשבעצם בלב בא לך לצרוח: "י'טמבל, מה אתה בכלל יודע על פרידה אחרי שש שנים, ומי אתה שתהנהן לי ככה בראש כאילו אתה מבין מה עובר עליי".לך תסביר לו עכשיו שקבעת איתו רק כי החברים אמרו שאתה חייב להמשיך הלאה, אבל בינך לבין עצמך - כבר התחלת לאבד אמונה שזה יקרה לך שוב.להיפרד ממנו לשלום, להגיד שהיה ערב נחמד, לעבור דרך פרישמן - לקנות סביח, להיכנס הביתה ולהישבע שאתה לא עושה את זה לעצמך שוב.לעזאזל, אתרי היכרויות.אלפי אנשים שאין להם פנים.ששכחו איך להתחיל עם מישהו במסיבה. ששכחו איך לדבר.שהפכו לגיבורים וירטואליים.שיודעים לאהוב רק מאחורי מקלדת חשוכה ומסך כבד של הסתרה וחוסר ביטחון.שמוסיפים לעצמם קוביות בבטן בפוטושופ. שרצים כמו אוגר בגלגל.מסטוץ לסטוץ. מכיבוש לכיבוש. ואז מתלוננים שאין להם זוגיות.נרקומנים וירטואליים שלא מצליחים להיגמל.לעזאזל, מונוגמיה.אַת כל כולך אשליה.אי אפשר איתך ואי אפשר בלעדייך.מי החליט על הקונספט ההזוי הזה - להיות עם בנאדם אחד כל החיים?אם אנחנו עצמנו משתנים, אולי גם מערכות היחסים שלנו צריכות להשתנות בהתאם.ואיך השתעבדנו לפנטזיה הזאת, שיום אחד נשב זקנים ומקומטים במרפסת ונצחק על הימים ההם.אבל איך אפשר בכלל להחזיק ארבעים שנה עם אותו בנאדם?! וכן, אני יודע שסבא וסבתא שלכם עשו את זה.בעולם החדש הזה, שבו אנחנו לא מצליחים להתחייב לספק אינטרנט אחד - איך שורדים אהבה?לעזאזל, טיפול זוגי.לשבת בחדר קטן עם תמונות אבסטרקט על הקיר ולדבר רק ב"אנחנו".לשמוע את הבנאדם הכי קרוב אליך מספר לזר את הסודות הכי כמוסים שלכם, להבין שזה לצורך "גדילה" ולדבר על "הכלה" ו"צמיחה אישית".לזכור שאין צודק או טועה.אין מותר או אסור.אין טוב או רע.לשחק אותה נאור ולדבר באיפוק, כשכל מה שבא לך זה לשבור כיסא על המטפל ועל הבן-זוג שלך כי חאלאס -כמה אפשר להאשים את אמא שפינקה אותך יותר מדי?לחזור איתו הביתה מהטיפול. לשבת על הספה במרחק קילומטר אחד מהשני.ולשתוק. ולשתוק. ולשתוק. לעזאזל, פרידה.איך אפשר בכלל להתמודד איתך?איך אפשר לפרק בית?מצד שמאל הארגזים שלו.מצד ימין הארגזים שלך.חפצים לשמאל.חפצים לימין.אמא שלו קנתה לנו את המגהץ - אז שייקח אותו הוא. שמאל.אמא שלך קנתה את הטוסטר באיזה מבצע בהום-סנטר. ימין.טלוויזיה. שמאל.מכונת כביסה. ימין.רגע, איך לעזאזל מחלקים סכו"ם?והחברים... מה עושים עם החברים - מי הולך לשמאל ומי לימין?והקופסא של המכתבים והברכות והפתקים... שמאל? ימין? לשרוף?ואיך יכול להיות שהתמונות שלכם קורעות אותך לגזרים במקום שאתה תקרע אותן?ורגע, לצאת מהקבוצה המשפחתית שלו בווטסאפ? כי מה יש לך לחפש שם, אבל לא נעים...בסוף הבית מחולק.קצת שמאל. קצת ימין.ארגז אחד באמצע עם כל העבר שלנו בִפנים ומדבקה - זהירות, שביר.לעזאזל, אהבה.לעזאזל עם כל הקנאה, התסבוכים, הנרקיסיזם, הבדידות, האגו והשטויות שלך.לעזאזל, כי לא משנה עד כמה את מסבכת לי את החיים,לא משנה כמה פעמים אני מבטיח שלא אכנס לזה שוב - שזה כואב מדי, קלוש מדי, קשה מדי -בסוף כלום לא שווה בלעדייך,ואַת כל מה שאני רוצה מהחיים האלה.

99 אחוז מהזמןאני כבר לא חושבת עליךאתה המשכת בחייךאני המשכתי בחייואולייום אחדבלי שאתכווןהאחוז המזדיין הזהיצא לי מהראשואז אפסיק לכעוסלבכות על מה שאיןזה לא ייאמןכמה מקום יכול לתפוסאחוז אחדמסכן. 

אם היית אומר לי לשכוח אותך -הייתי שוכחת בוראת לי חיים חדשים בשבילךבלי להביט לאחורבמקום שבו אין את הריח שלךמקום שלא ייתן לי לזכור אם היית אומר לי לחכות לך -הייתי מחכה יושבת על כיסא דמיונילילות ובקריםבמוזיאון הדמעות הפנימישאין בו כניסה למבקרים אבל אתה לא אומר לי לשכוחואתה לא אומר לי לחכותובגיהינום הזה שבין שניהם -אני צריכה להתרגללאט-לאטלחיות.

בכל פרידהאני מבטיח לעצמי שהפעם אדעלהתמודד עם הכולכמו ילד גדולשאצליח להגידאת המילים הנכונותשלא אתפתהלארוחות מוכנותולאהבות מזדמנות בכל פרידהאני מבטיח לעצמי שהפעם אדעלהיות חזקלחבק את המרחקלעצור את המחנקלהאמין בסיסמאותשל אנשים מפוכחים:"הוא לא שווה את הדמעות"ו"מכל משבר צומחים" בכל פרידהאני בסוף חוזר לאותה הנקודהומבין שהכול קשקושהכוח שלי הוא בעצם ייאושושוב, כמו תמידאני פוחדאני רועדאני בודדכי אין באמת דבר כזה -ללמוד להיפרד.

רב-המכר הענק "טיוטה של אושר" של הכותב והיוצר נעם חורב - גרסת הפודקאסט. בואו להקשיב לקטעים האהובים בקולו של נעם, להתרגש מהשירים שנכנסו ללבם של מאות-אלפים, ולשמוע את הסודות והסיפורים שמאחורי המילים. פרק 2: לעזאזל, אהבה האזנה נעימה!!

פגשתי את עצמי בעוד עשר שניםעצרנו ודיברנו באמצע הרחובשאלתי איך הולך ומה הענייניםחייכת וענית לי שטוב לך, שטובשאלתי מה עבר עליך או עלייניסיתי לנחש, חיכיתי לתשובהענית לי שיש לך קצת שקט, ואוליבקרוב גם איזה ילד, ויש גם אהבהעוד תגשים חלומות שלא העזת לחלוםעוד תשרוד מלחמה ותחיה בשלום -עם עצמךתמצא מנוחהותגיע אליי עוד בדרך שלךהמשכנו לדבר, לרגע התקרבתלחשת לי: תשאל אותי הכול, אל תהססונראית לי לא רע, כאלו שמצאתאת כל מה שאני עדיין מחפשרק אל תמשיך לרדוף, אחרת תשתגעאמרת ונפרדנו, הרחוב היה כבר ריקואז פתאום זרקת כמו מישהו שיודע:הכול יהיה בסדר, מה אתה דואג?

כשהייתי קטן,אף פעם לא מצאתי את האפיקומן.הייתי הופך את המגירותפותח את הארוןמזיז את המנורותמבלגן את הסלוןעולה על המקררזוחל מתחת לשטיחכמעט כבר מוותרממשיך, ואז מבטיח -השנה אני אמצא,כולה מגבת ומצה!אבל לא משנה עד כמה הייתי רוצהתמיד היה איזה בן-דוד אחר שמוצאושוב אותו סיפור גם בחג שאחריו -אני מחפש ומחפש, אבל תמיד בסוף לשוואאז בפסח הזה, אני יכול רק לבקששנדע להמשיך ולא להתייאששכמו שניפול, ככה נקוםשניהנה מהדרך, גם אם בסוף אין כלוםשתמיד נמשיך לקוות לאיזה נסושאף פעם לא נפסיק באמתלחפש. 

דקה לחצות.אוטוטו הספרות הכבדות של התאריך יוחלפו, ואני אגדל בשנה.כשהייתי ילד, הסתכלתי על אחי ואחותי בגיל הזה, והם נראו לי ״גדולים״.כבר היתה להם דירה. היו להם ילדים, ביטוח ותלוש מסודר בסוף כל חודש.הרגשתי שהם יודעים משהו שאני עוד לא יודע. שהם מבינים משהו שאולי אבין רק בהמשך.שהם פיצחו את החיים האלה.עכשיו אני כבר ״גדול״.הגעתי לגילם, ועם יד על הלב אני יכול להגיד ש...אני לא מבין כלום.כל מה שחשבתי שיתבהר לי עם הזמן, רק הלך ונהיה מעורפל יותר, כהה יותר, סמיך יותר.עוד לא הבנתי מה ההבדל בין משכנתה צמודה בריבית קבועהלבין משכנתה על בסיס פריים.עוד לא הבנתי מה מחבר בין שני אנשים.אולי חלומות.אולי בדידות.אולי תקווה או שבכלל ייאוש.עוד לא הבנתי מה מפריד בין שני אנשים.אולי חלומות.אולי בדידות.אולי תקווה או שבכלל ייאוש.החיים שלי עדיין מבולגנים.אני מוצא את עצמי ער כל הלילה וישן כל היום.אני עוד לא לגמרי בטוח מה ארצה לעשות כשאהיה גדול.החלומות שלי מתחלפים. משתנים. באים והולכים.אני חי קלישאות של אלכסון.של קופסאות טייק-אוויי בשישי בערב.הילד ההוא, המפוחד וחסר הביטחון, עדיין משתקף מעיניי.אני מוצא את עצמי שולח לו יד מפויסת.שנים ניסיתי להיפטר ממנו, אבל אין לי לב להרוג ילדים.חברים שחשבתי שאלך איתם יד ביד לעבר הנצח - נעלמו לי באמצע הדרך.חברים שחשבתי שיהיו זמניים כמו אבק כוכבים - נכנסו לי מתחת לעור והפכו למשפחה שלי.עוד לא הבנתי איך זה יכול להיות שיש לי אהבה, אני נראה סבבה לגמרי, הולך לי לא רע בקריירה ואני מוקף בחברים - ועדיין אני מרגיש שמשהו בי חסר.משהו בי לא שלם. משהו בי לא רגוע.לפעמים אני חושב שהמשהו הזה ייפתר בעוד בגד יקר בארון.בעוד סופשבוע הכול-כלול באירופה. בעוד ג׳וינט.לפעמים אני חושב שלא אמצא אותו אף פעם, ושהשלם שלי נולד להיות שבור.אני מתהפך במיטה שעות, ואז לוקח את האוזניות, יורד לים באמצע הלילה ויורה לעברו סימני שאלה.הוא מביט בי בתמיהה - ״גם לי אין תשובות. אני רק ים״.אני מוצא את עצמי זוכר פרטים קטנים שכולם כבר שכחו.בוכה באמצע היום משיר ברדיו.מתמכר לפחמימות. לפורנו. לאהבה.חושב ומחשב ״מה היה קורה אם״, ותוהה אם הדלתות המסתובבות של חיי הובילו אותי למקום הנכון.אני עדיין בורח.אלוף בלברוח.לאלכוהול. לחופים הלבנים של תאילנד. לרחמים עצמיים.אני שומע את השיר שלנו ומכאיב לעצמי, כאילו בכוונה.אני חייב לדמם כדי להרגיש חי.אני משייט בתוך כל התוהו ובוהו הזה, ממשיך לחתור בתוך הכאוס האינסופי,ואז, לרגע אחד קטן - בין ערימת החלומות, לערימת הבגדים, לערימת הטעויות שאצלי בחדר -אני מבין שטוב לי.טוב לי.אני קם בבוקר עם שיר שאני אוהב.אני צורח אותו עד שהשכנים דופקים לי על הדלת.אני אוהב את החברים שלי אהבת נפש ואני מוכן להרוג את מי שיפגע בהם.אני מאמין באהבה. אני עדיין מאמין באהבה.אני יורד על מגש פיצה באמצע הלילה.אני כותב שיר טוב ומרגיש מסטול כל היום.אני יושב לדבר עם חבר על חצי בירה עד שפתאום נהיה בוקר.אני רוקד בחתונה של חברים עם סטיק-לייט על הצוואר וכובע דבילי.אני מבין שאני לא מבין כלום, וסבבה לי עם זה.סבבה לגמרי.כשהייתי ילד, הסתכלתי על אחי ואחותי בגיל הזה, והם נראו לי ״גדולים״.כבר היתה להם דירה. היו להם ילדים, ביטוח ותלוש מסודר בסוף כל חודש.עכשיו הם כבר בני ארבעים ומשהו.לפעמים אני חושב שאולי בגילם הכול יהיה לי ברור יותר. בהיר יותר.אבל אז, בין שלוק לשלוק מהמרק של אמא שלי, ביום שישי בערב,הם מסתכלים לי טוב-טוב בעיניים, כאילו אומרים - ״גם אנחנו עוד לא יודעים כלום. גם אנחנו עוד לא הבנו הכול.גם אנחנו עוד לא פיצחנו את החיים האלה. אבל זה סבבה. זה סבבה לגמרי."

לפני כמה שנים כתבתי שיר לזמר ענק.ההתרגשות היתה גדולה. חיכינו לו נרעשים באולפן (באיזשהו שלב התחלתי להזיע באוזניים מרוב לחץ).בסוף הוא הגיע, חייך בנונשלנטיות, פתח את הפה, ובלי להתבלבל -טרף בטייק אחד את השיר כמו מקצוען, וריסק את כולנו.הוא היה כל כך בטוח בעצמו, כל כך נינוח (בזמן שאצלי קפצה עין ימין רק מעצם הנוכחות שלו באותו חדר).אחר כך יצאנו רק שנינו לסיגריה, והדבר היחידי שהוא דיבר עליו זה כמה הוא היה גרוע, איך הוא פישל, כמה הגרון שלו חלוד.כאילו ביקש שארגיע אותו ואתן לו אישור שהוא באמת אלוף-עולם.נדהמתי לגלות שאפילו הזמר הנערץ הזה, שתמיד נראה כל כך בטוח ומאופס,זקוק - כמו כולנו לפעמים - לחיזוק, לאישור, לטפיחה על השכם.זה הזכיר לי חבר טוב שסיפר לי שבילדותו חשב שהמורים שלו לא עושים קקי.היתה לו כזאת יראת כבוד והערצה לאנשים החכמים שלימדו אותו, שהוא ייחס להם תכונות על-אנושיות, ופשוט לא הצליח לדמיין אותם בשום אופן יושבים בשירותים.העניין הוא שלאט-לאט אנחנו מתבגרים ומבינים ש... כולם עושים קקי.אם נזכור את זה, יהיה לנו הרבה יותר קל.יהיה לנו הרבה יותר קל כשנשב מול איזה תותח בראיון עבודה מלחיץ.יהיה לנו הרבה יותר קל כשנדבר עם איזו פצצה שאנחנו דלוקים עליה.יהיה לנו הרבה יותר קל כשנפגוש איזה אמן שאנחנו אוהבים, ולא נצליח להוציא מילה מרוב התרגשות.כל כך הרבה פעמים אנחנו נאלמים דום מרוב לחץ כי מי שמולנו נושא איזה טייטל מפוצֵץ או תפקיד בכיר או כישרון נדיר.אנחנו פוגשים במהלך חיינו אנשים שמקרינים כל כך הרבה עוצמה, ביטחון עצמי, הצלחה, יציבות,וזה הכול טוב ויפה, בתנאי שתמיד נזכור - בסוף כולנו בני אדם.לכל אחד יש את החרא שלו. כל אחד נופל לבורות של חוסר ביטחון, וקם עם ג׳יפה בעיניים, ומזיע כשהוא מתרגש, וזקוק למילה טובה.כשמפנימים את התובנה הזאת - הדברים נעשים הרבה יותר זורמים, פשוטים ואנושיים.בכל פעם שאני בסיטואציה מלחיצה,אני משנן ומזכיר לעצמי את השיחה עם הזמר ההוא בהפסקת-סיגריה,את הנפש האנושית המורכבת, את הפער בין מה שאנחנו מקרינים בחוץ לבין מה שמתחולל בפנים,ובעיקר-בעיקר אני מזכיר לעצמי שבסוף כולנו עושים קקי. כולנו.טוב, אולי חוץ מבר רפאלי.

הפעם האחרונה שראיתי אותך היתה בחתונה של חברת ילדות משותפת.נפגשנו שם כל החבר׳ה מהתיכון, אחרי שלא התראינו כמה שנים.כל אחד עם הסיפור שהחיים כתבו לו.אחד התחתן.אחד התגרש.אחד נהיה מיליונר.אחד נשאר בול אותו דבר.השקפתי עליך מהצד, נשען על הבר עם כוס ויסקי ביד.העיניים שלך נדדו בחוסר שקט מהשולחנות, לבופה העמוס, לשמלה הלבנה של הכלה,ובזמן שברחבה כולם צרחו ״מהפכה של שמחה״, ראיתי איך אצלך מתרחשת מהפכה אחרת לגמרי.נראית לי עצוב.אף פעם לא ראיתי אותך עצוב.תמיד היית ליצן הכיתה, השטותניק האולטימטיבי, מוקף עיניים מעריצות, מפוצָץ בקסם נעורים ממכר שיכולתי רק לקנא בו.והנה השנים חלפו, ונדמה שהזמן אילץ אותך לקפל את בגדי הליצן ולגלות יבשות חדשות של כאב.המשכת לעמוד קפוא, מסתכל מהצד, כאילו גדר מפרידה בינך לבין האנשים השמחים.מתוך המולת הסטיק-לייטים רציתי לגשת אליך.לשים לך יד על הכתף.לשאול אם הכול בסדר ולמה אתה לא רוקד.חלפתי מולך בהיסוס, ניגש-לא ניגש, ובסוף הינהנתי בנימוס והמשכתי הלאה לקינוחים.בדרך הביתה העיניים העצובות שלך לא עזבו אותי.״בפעם הבאה שאראה אותו, לא משנה מתי זה יהיה, אגש לדבר איתו, לברר מה עובר עליו״,הבטחתי לעצמי והרדמתי את המצפון המתלהם שלי.את ההודעה על מותך קיבלתי שנה לאחר מכן, בטלפון.תלית את עצמך עם חגורה.ברגע אחד חזרו אליי העיניים העצובות שלך, וכוס הוויסקי שלך, והמרפק שלך שנמחץ כנגד הבר, וכובד ידי שלא הונחה על כתפך.אני יודע שלא יכולתי להציל אותך, חבר.לא מהחיים האלה.לא מהכאב הזה.לא מעצמך.אבל אולי, רק אולי, אם הייתי ניגש -היית מבין שאתה לא שקוף, שמישהו מבחין בך, שלמישהו אכפת.אדם, בסופו של דבר, הוא כספת נעולה.אנחנו אף פעם לא יודעים מה קורה בחדרים אחרי שהדלתות נטרקות, והוא נשאר לבד עם עצמו ועם הכלבים הנובחים שלו.אנשים עוברים מולנו, מחייכים והרוסים.כל אחד סוחב עליו איזה סיפור.איזה סוד.איזה סתיו.הלוואי שיכולנו להציל את כולם.הלוואי שיכולתי להציל אותך.אני רק יכול להבטיח לעצמי, להזכיר לעצמי, להכריח את עצמי -לגשת בפעם הבאה שאראה שני קרעים של עיניים.לנסות להתעניין, לחייך, לשאול, לא להישאר אדיש.אלוהים, לא להישאר אדיש.זאת הצוואה שהשארת לי,יחד עם בגדי הליצן המקופלים שלך שמעלים אבק במגירות לבי,ועדיין סוחבים את מגע עורך, את השמחה המדבקת שלך, את החיוך שלך -חיוך של שטותניק נצחי, שהפעם הלך טיפה רחוק מדי עם השטויות שלו.

כשהמורה לספרות נתנה לנו תרגילושאלה מי רוצה להקריא אותו בקולכבר כמעט הצבעתי ובאתי להתחילאבל כל כך התביישתי, ששתקתי כמו גדולוהשיר נשאר בתיק, קצר אבל פואטי -רק לא לצאת פתטי, רק לא לצאת פתטילפני שנה, בחתונה, הסתובבתי באולםשתיתי חצי בר, אז רציתי רק לרקוד -לשרוף את הרחבה, מה אכפת לי מכולם?אבל איכשהו בסוף נשארתי לעמודושמרתי על פאסון, וממש לא נהניתי -רק לא לצאת פתטי, רק לא לצאת פתטיבמועדון בדרום העיר, כבר לילה, מאוחרראיתי בחורה יפה ממש כמו שירכמעט וכבר ניגשתי לבקש את המספראבל הפחד מדחייה מיסמר אותי לקיר"בטח היא תפוסה", תוך שנייה המצאתי -רק לא לצאת פתטי, רק לא לצאת פתטיוכשהיה לי אז חלום, רחוק ולא מושגשכנעתי את עצמי: "כמוני יש מיליון"במקום לצעוק חזק, ישר מראש הגגפחדתי מה יגידו, והמשכתי עוד לישוןוהוא נכנס למגירה, עם כל מה שהחבאתי -רק לא לצאת פתטי, רק לא לצאת פתטיוהיום זה די מצחיק, כל מה שקרהכי אין לי שום חלום ואין לי בחורהואין לי חוויות או טעויות או רגעיםרק ערימה של חרטות שקוראים להן חייםיותר אנ׳לא דופק לאף אחד חשבוןשיגידו חי בסרט, זה עושה לי תיאבוןגמרתי להיות קטן ואימפוטנטי -רק לא לצאת פתטי. רק לא לצאת פתטי.

ואולי גם אתה מרגיש לא שייךמתקלח פעמיים ועדיין מלוכלךכל כך רוצה להיפתחותמיד נשאר סגורשנים שהכפתור של הדמעות שלך שבורואולי גם אתה תמיד מתגעגעלמי או לְמה - אתה אף פעם לא יודעבלילות אתה שומעמחוץ לחלונךהם חוגגים שם בלעדיך, משמחה לשמחהואולי גם אתה מפליג באוניותמנותק מהעולם, מחובר לאוזניותהאהבות הזמניותכבר הפכו אותך אטוםורק אותו משפט חוזר: "זה, לא יֵצא ממנו כלום".ואולי גם אתה משקיף מהצדמוקף באנשים אבל איכשהו לבדנשארת ילד מפוחדשההורים אז שכחומחוץ לגן, כשאת כולם כבר באו ולקחוואולי יום אחד תבוא אליי פתאוםאני מבטיח לפנות לך אצלי הרבה מקוםולספר לך בלילה, בשפתיים יחפותשהילדים האבודים הם הנשמות הכי יפותואז נמזוג איזו כוסית לשנינו, ונרים -לחייךלחייולחיי המוזרים.

לא הייתי שם כשאלוהים אמר לכאורה:״ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם״,בלי לדעת אולי, כמה אנשים הוא שולח אליו בחזרה.אבל הייתי שם כשהוא החליט להביא אותי לעולם, כמו שאני, ולשלוח אותי למסע שעם הזמן ייקרא החיים שלי.לא הייתי שם בשלהי שנות השישים, כשפרצו מהומות סטונוול בניו יורק.לא הייתי שם, בין ענני האבק, כשההמון קרא תיגר בעקבות פשיטה של המשטרה על בר של הומואים,ובפעם הראשונה התקוממו באופן מאורגן ההומואים, הלסביות והטרנסג׳נדרים והחליטו להילחם על מה שמגיע להם.אבל הייתי שם כשפרצתי אני בבכי וסיפרתי את הסוד הנורא שלי.הייתי שם, בין ענני חוסר הוודאות, כשקראתי סופסוף תיגר והקאתי הכול החוצה,ובפעם הראשונה התקוממו באופן מאורגן הלב שלי, העיניים שלי, הידיים שלי והבטן, והחליטו להילחם על מה שמגיע להם.לא הייתי שם בשנות השבעים המאוחרות, כשהארווי מילק התרוצץ ברחובות סן-פרנסיסקו עם ניצוץ עקשן בעיניים וניסה בכל הכוח לגרום לאנשים להקשיב לו ולתמוך בזכויות ההומוסקסואלים.לא הייתי שם כשהוא נרצח.אבל הייתי שם כשהתרוצצתי אני בין הרחובות הצרים של עפולה כשלא יכולתי עוד לשקר בבית, וכשהדפנות השרוטות של הארון החלו לסגור עליי.הייתי שם כשנאבקתי בחרדות, בדלקות העיניים ובדמעות, וכמעט הפסדתי.לא הייתי שם בחג המולד של 1993, בין הנורות הצבעוניות והשבילים המושלגים, עם ריח עצי האשוח,כשברנדון טינה נאנס באכזריות ונרצח, כי נולד כאישה והחליט להפוך לגבר.אבל הייתי שם בין הנרות הדולקים בחנוכייה, עם ריח הסופגניות והמבוכה, כשהחלטתי גם אני, כמו ברנדון, להפוך סופסוף לגבר ולספר לחבר׳ה שלי מי אני באמת.לא הייתי שם כשבארי וינצ׳ל, חייל אמריקאי, נחבט בראשו אינספור פעמים על ידי חבריו לחדר, לא יכול היה לשאת את זה יותר, וביקש לחזור לעפר.אבל הייתי שם כשנחבטתי שוב ושוב ושוב על ידי חבריי לחדר בטיול השנתי מקריאות ה״הומו״ שלהם, שניסרו את האוויר וריחפו בין כל החדרים האחרים, ובסוף בחרו להתיישב לי דווקא בחדרים של הלב ולא להסתלק משם עד היום.הייתי שם כשגם אני, כמו בארי, לא יכולתי לשאת את זה יותר, וביקשתי מהמורה לחזור הביתה.לא הייתי שם בברמינגהם, כשדנה אינטרנשיונל שרה את ״דיווה״ על בימת האירוויזיון, עטופה נוצות צבעוניות.לא הייתי שם כשכולם יצאו לחגוג בכיכר וצרחו את מילות השיר ״דיווה״, כשבעצם הם צעקו: ״ניצחנו. אנחנו חופשיים!״אבל הייתי שם בסלון הקטן שלנו בעפולה, כשסיפרתי לאמא שלי למה העיניים של הילד הקטן שלה נכבו לפני שנתיים.הייתי שם כשלא עטפה אותי שום נוצה, ובכל זאת הרגשתי שאני יכול לעוף.הייתי שם כשיצאתי לחגוג בחדר הילדות שלי, עם הקירות הצהובים וריח הטושים הפתוחים והתקרה הלבנה שכבר לא נראתה לי כל כך נמוכה.לא הייתי שם ב-2015, במצעד הגאווה בירושלים, כשישַי שליסל טינף את האוויר הצלול כיין ורצח בדקירות סכין את שירה בנקי.לא הייתי שם כשהעיר אשר בדד יושבת הרכינה ראש בבושה.אבל הייתי שם כשחבר מהעבודה טינף את היום שלי ודקר אותי במילים שלו, כשטען שלהומואים יש קרניים.הייתי שם כשהרכנתי גם אני ראש בבושה והראיתי לו שאין לי.הייתי שם כשלא הסכמתי בשום אופן להגדיר את עצמי כחלק מהקהילה, אבל נצבט לי הלב בכל פעם כשמישהו זרק מילה רעה על הומואים.הייתי שם כשלא הרגשתי בנוח לצעוד במצעד הגאווה כי לא הייתי בטוח שהוא מייצג אותי, אבל בסוף מצאתי את עצמי בתוך שטיח האנשים האינסופי, מזיע וממשיך ללכת, כאילו אני צועד במצעד החיים.הייתי שם כשנשבעתי לעבור מהעיר הזאת, המזוהמת, עם גדרות הגטו הקהילתיים, וה-AM:PM שלוקח כפול מ״היפר שמשון״ בעפולה, וההומלסים ששוכבים על פיות הביוב הפעורים. אבל כשטיילתי על רוטשילד ואיזה נער על ספסל שר עם גיטרה את ״free״ של סטיבי וונדר, אני ידעתי שזה אולי המקום היחיד שבו אוכל להרגיש חופשי. חופשי באמת.וככה עברתי גם אני, כמו כל אחד אחר, כאילו בסמוך למה שקורה בעולם שבחוץ, את הסיפור האישי, השָקט והכואב שלי.ובזכות כל האנשים האלה שעברו את חייהם במקביל לחיי, אני יכול לקום מחר בבוקר, לצאת מהבית, להחזיק יד לבן-הזוג שלי, להרים את הראש ולנשום.

כשהייתי בן שלוש-עשרה, אמא שלי רשמה אותי לחוג ציור.בשנות התשעים בעפולה, בנים בחוג ציור היה מחזה נדיר, אז מצאתי את עצמי עם עוד חמש-עשרה פנסיונריות שציירו בעקביות פירות.או כדים.או פירות בתוך כדים.הייתי מגיע בכל יום רביעי לחדר הקטן שהסריח מטרפנטין ואקריליק, וניגש עם שִילָה, המורה לציור, לארון פח אפור וחלוד שניצב בפינת החדר.בארון המתפקע הזה אוחסנו אלפי תמונות שיכלו לעורר בנו השראה, לעזור לנו לקבל רעיונות וללמוד על קומפוזיציות, אור וצל, סימטריה ודומיהם.הארון היה מחולק למדף עליון ולמדף תחתון.במדף העליון הצטופפו צילומים של דוגמניות, קרעי מגזינים, קטלוגים יוקרתיים של אופנה, פרסומות לבשמים ותמונות של אנשים יפים. יפים מדי.במדף התחתון, כיאה למעמדם, נזרקו תמונות וצילומים קרועים ושחוקים של אנשים מוזרים, מצולקים, זקנים, מקומטים, הומלסים, שיכורים, וכל מי שלא עבר את הסלקציה הקשוחה של המדף העליון.כילד שעדיין מגבש את תפיסת היופי שלו, ניגשתי כמובן בכל פעם מחדש למדף העליון.שם יכולתי להתרשם מפרצופים סימטריים, מדוגמניות משורבבות שפתיים ומכל היופי האלוהי והמזויף שיש לעולם להציע.באחת הפעמים, כשהתקשיתי לבחור תמונה מהמדף העליון, ניגשה אליי המורה שילה ולחשה לי בעדינות:״אולי תנסה לקחת משהו מהמדף התחתון?״הסתכלתי עליה בפליאה. למה שאסתפק בפרצופים העקומים מלמטה, כשהמדף העליון מתפוצץ מרוב יופי?בכל שבוע היא היתה מנסה, תמיד כבדרך אגב, למשוך אותי למדף התחתון.יום אחד נשברתי והסכמתי לשלוף תמונה של זקנה מקומטת ומוכתמת כמו נייר פרגמנט משומש.כשסיימתי לצייר אותה, היה ברור לי ולכולם שזו היצירה הבוגרת והמוצלחת ביותר שלי עד כה.הזמן עבר, ולאט-לאט, משבוע לשבוע, המורה שילה עזרה לי להתאהב עוד ועוד באנשים מהמדף התחתון.היא לימדה אותי למצוא השראה דווקא בחוסר השלמות, להתרגש מהצלקות, לבחור בפרצופים הרמוסים שנחו תחת כל היופי הברור מאליו.מצאתי את עצמי נמשך לעולם של חולשות, של שריטות, של פגמים, שמהם בסוף צומח היופי הכי גדול.היא אולי לא יודעת, אבל היא השפיעה על חיי לנצח.כי כמו שהתאהבתי בתמונות הלא מושלמות, ככה כשהתבגרתי - למדתי להתאהב באנשים הלא מושלמים.למדתי להושיט יד מפויסת לפגמים שלי ושל הסובבים אותי.נכנסתי עם פנס למרתפים האפלים ולא פחדתי להסתובב שם חופשי.ומאז הלב שלי שייך לאַנדרדֹוגים. לפגועים. לאחרים.לאנשים הכל כך מיוחדים מהמדף התחתון. 

בטח לא עכשיו,רק עוד כמה שנים -תצליח לקרוא את כל הסימניםומה שהיום נראה כמו אסוןיתבהר להיות הדבר הנכוןבטח לא עכשיו,זה יותר מדי כואבלזמן יש נטייה לדייק את הלבואתה תתבגר, הזמן יעבורהחושך הזה הוא רק תנופה לאורבטח לא עכשיו,אתה עוד לא יכוללהבין את כל הסיפור הגדולהגשם יורד, האדמה רטובההרוחות יסדרו הכול לטובהבטח לא עכשיו,כי קשה מדי לראותהשמשה הקדמית שלך מוכתמת מדמעותומה שנראה לך כמו סוף העולםיהפוך עם השנים להיות לך סולםוגם הלילה הזה, הקשוח, השבור -יתגבש להיות עוד פרק בסיפורכשכל הנקודות יתחברו בסוף לקוזה יקרה, אולי מחר,אבל בטח לא עכשיו.

ילד מקולקל, אל תדאג בכללבסוף אתה תבין שיש לך מזלהם רוצים שתהיה בדיוק כמו כולםהם עובדי-ייצור קטנים במפעל לבני-אדםילד מקולקל, זה בסדר, זה בסדראז מה אם כבר שבוע לא יצאת מהחדראתה דוהר נגד העדר בעיניים עצובותאתה ילד של סתיו בין אנשי-המסיבותילד מקולקל, הם אומרים לך חבלאל תיקח אותם ללב, אל תקשיב להם בכללההמון הזה רעב, ההמון הזה אכזרהם מפחדים פחד-מוות מילד קצת מוזרילד מקולקל, ילד מקולקלהם אומרים לך מילים גדולות כמו פוטנציאלומה פתאום גורל, הכול תלוי בך -אתה בסוף תחליט אם זו קללה, אם זו ברכהילד מקולקל, מה אתה שותק?אל תיתן להם לרגע ליהנות מהספקאני יודע, זה חונק, זה מרתיח את הדםאני מכיר את זה היטב, גם אני הייתי שםילד מקולקל, אתה תגדל, אתה תגדלואז תבין כמו כולם -ילדים מקולקלים הם אלה שבסוףמתקנים את העולם.

ראיתי אותך עומד בקצה השדֵירה.ביד אחת החזקת בקבוק לתינוק, וביד השנייה ניענעת עגלה.אלוהים אדירים, רק לפני דקה וחצי עוד היינו נערים שמחזיקים בקבוק בירה ביד אחת, ומנענעים את החיים ביד השנייה.כל כך הרבה שנים לא ראיתי אותך, והזמן נתן בך את אותותיו - כרס קטנה, חוטי כסף בשיער, ועמידה כזאת, של גדולים.השקפתי עליך מהצד, ושם, באמצע ההמון התל-אביבי הסואן - נזרקתי לימים אחרים.ימים בהם אני ואתה חרשנו את המדינה בפיאט מקרטעת של ההורים, כשעל המַראָה תלוי מַפרט גיטרה שחוק שבן-דוד שלך הביא מאמריקה.שנינו צורחים שירים אל החלונות הפתוחים, נוסעים ונוסעים בלי לדעת לאן.ימים בהם אהבנו עד הסוף. שנאנו עד הסוף.ולא היה סוף. לא היה סוף.ימים בהם כל אהבה היתה לנצח.וכל נצח היה זמני.נלקחתי אל הלילות שלנו, שנינו יושבים ומעשנים, קצת שותקים, קצת מדברים.אתה מנגן בגיטרה שרוטה מול חוברת אקורדים מוכתמת שעשתה איתנו דרך.רואים אחד את השני כמו רנטגן, עד שהבוקר מתגנב וזורק אותנו אל תחילתו של עוד יום. שרפנו את הזמן, ואת הכסף, ואת הלב, כופרים באלוהֵי המפוכחים, בלי חליפות הגנה, בלי שאלות של למה ואיך.תפסנו אוטובוס לאילת באמצע הלילה, ישַנו על החוף ומזגנו טקילה זולה לכוסות פלסטיק.שם ראית אותי בוכה בפעם הראשונה, משחרר מולך את הפחדים הכי כמוסים שלי, מקיא ושיכור.בבוקר התעוררנו, מבולבלים ומסריחים, ועשינו את עצמנו לא זוכרים.עברנו ממסיבה למסיבה, מהרפתקה להרפתקה, מאהבה לאהבה.לא ידענו כלום, אבל ידענו הכול.הנעורים היו יפים, חבר שלי, ואנחנו חיינו אותם בווליום משוגע, הולכים על הקצה, אוספים רגעים, מתמכרים ונגמלים.שאלתי אותך מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, וענית לי: ״מאושר".ואז החיים קרו.הספינות שלנו הפליגו למחוזות רחוקים כל כך.אתה נכנסת להיי-טק.אני התחלתי לכתוב שירים.אתה הקמת משפחה.אני עוד חולם על אחת.החוט העדין והשקוף שחיבר בינינו - נקרע.פה ושם שיחת טלפון. פה ושם הודעה ביומולדת. פה ושם לייק בפייסבוק.הפכנו להיות חברים מנומסים כאלה, שנפגשים רק בחתונות של חברי ילדות ומדברים על פוליטיקה ונדל״ן. נכשלנו היכן שרבים וטובים מאיתנו נכשלו.לא הצלחנו לאחוז בנעורים, והגענו - כל אחד אל עצמו - למודי קרבות, מצולקים ומוכי שִכחה.צלצול פעמון אופניים זרק אותי בחזרה לשדירה התל-אביבית.חציתי אותה, והגעתי אליך עם אותו מבט של נער הזוי, שרק רוצה לעזוב הכול ולעלות איתך על אוטובוס לאילת.ניגשתי, ואתה הושטת יד ללחיצה גברית ומדויקת, לא חזקה מדי ולא חלשה מדי.״מה איתך? שנים...״ חייכת אליי.״אני ממש מעולה. הכול טוב. זה שלך?״ הצבעתי על העגלה.״כן, כן. לך יש?״ ענית לי והרמת גבה.״לא, עדיין לא, אולי בקרוב...״ דיקלמתי את התשובה הקבועה שלי.ולא ידעתי איך להגיד לך, ותהיתי האם אתה עדיין זוכר, ולא הצלחתי לתפוס את מבטך, כי תהום הזמן עמדה בינינו, ובמרחק שנפער - הגשרים התמוטטו,ושום כוסות פלסטיק, ושום פיאט מקרטעת, ושום גיטרה שרוטה כבר לא יכלו להחזיר אותנו אחורה.אז עמדנו שם, מחויכים ונבוכים.התחלתי להתקדם כשזרקת לי, ״תהיה בקשר.״״ברור, נעשה קפה מתישהו,״ שיקרתי.שנייה לפני שהמשכתי הלאה, קלטתי בזווית העין, בין כל הדובונים והגי׳רפות שהיו תלויים על עגלת התינוק שלך, גם מַפרט אחד שחוק, שאיזה בן-דוד שלך הביא מאמריקה פעם, וידעתי, עמוק בפנים, שגם אתה מתגעגע.

ארוחת שישי. אני בן שתים-עשרה.השולחן מפוצץ בסלטים של אמא שלי. היא קורעת את החלה שאפתה בתנועות מיומנות ששמורות רק ללביאות.אבא שלי, בחולצת שבת מעומלנת, עושה לחיים ומזניק את הארוחה.אחרי כמה כוסות הם חוזרים אחורה בזמן ומתמסרים לזיכרונות מתוקים. מתוקים כמעט כמו התה העיראקי הכהה שאמא שלי מגישה בסוף הארוחה.״אבא שלכם היה קיבוצניק עם עיני תכלת ענקיות, חתיך מהסרטים. אני הייתי ילדת סמינרים שגדלה במעבָרה בפרדס חנה...״ אמא שלי נשכבת בהכנעה תחת גלגלי הנוסטלגיה, ואבא שלי קוטע אותה, ״היא נדלקה עליי מהתחלה!״״אל תראו אותנו ככה, היינו שובבים ופרועים. אני זוכרת פעם אחת ש...״ אמא שלי נסחפת, ובשלב הזה אני מכסה את האוזניים וקוטע אותה בצרחות נבוכות של ילד מתבגר, שמסרב לשמוע על הלילות הסוערים של הוריו.כשהבנתי שהם לא מתכוונים להפסיק, רצתי מוכה אֵימה לחדר הילדּות שלי וטרקתי את הדלת.באותה תקופה רדף אותי סיוט בלבוש הסיפורים ההזויים של הוריי מימי הזוהר המתירניים שלהם.אף אחד לא הזהיר אותי אז, שהגיהינום האמיתי הוא לא לדמיין את ההורים שלך צעירים.הגיהינום האמיתי הוא לראות אותם מזדקנים.זה קורה לכולם, וזה נופל עליך חזק וקשוח, בלי אזהרה.ההורים שלך הולכים ונגמרים לך מול העיניים.אין דרך יפה לנסח את זה. אין מילים מקושטות. אין רחמים.האנשים האלה שתמיד חשבת שהם כול-יכולים.שליוו אותך בכל תחנות חייך.שלימדו אותך להתמודד עם העולם הזה.שהיו לך רשת ביטחון.גזע יציב.קיר להישען עליו.האנשים האלה נכנעים, כמו כולם, לזרועותיו הארוכות של הזמן.כמה קשה להתפכח ולהבין שאחרי הכול, ההורים שלך הם בסך הכול בני אדם.ופתאום אתה במתח מכל ביקור שִגרתי שלהם אצל הרופא.ופתאום אתה קופץ בהיסטריה מכל טלפון באמצע הלילה.ופתאום אתה נכנס לחרדה מכל גליץ׳ קטן שלהם במקלחת.הם לא שומעים טוב, והם לא רואים טוב, וקשה להם לעלות במדרגות, וכל כך כואב לך לראות אותם חלשים.אתה רוצה לנער אותם חזק ולצעוק: ״אתם לא כאלה! לכם זה לא יקרה! קומו, צאו לבלות, רוצו אחרי הנכדים, תטיילו, תצעקו עליי כשאני מדבר שטויות, כמו שעשיתם כשהייתי ילד!מה לכם ולבתי חולים?מה לכם ולמכשירי שמיעה?מה לכם ולריח הזִקנה הזה שהשתלט על הבית?״אתה נזכר בעיני הנמר החזקות של אמא שלך, שנלחמה עליך כשכולם ויתרו.אתה נזכר בידיים המחוספסות של אבא שלך, שאחזו בהגה וניווטו אותך בכל החלטה, בכל צומת, בכל שאלה.ולאט-לאט, בלי שתשים לב, מחלחלת בך ההבנה שזהו דרכו של עולם. שאי אפשר אחרת.שזה הזמן שלהם לנוח.שעכשיו תורך.עכשיו תורך להיות עבורם רשת ביטחון.גזע יציב.קיר להישען עליו.עכשיו תורך לטפל בהם ולדאוג להם.עכשיו תורך להזכיר להם, שגם אם בגיל מאה הם יצטרכו שתוריד אותם מהמיטה ותחליף להם חיתול -אתה תעשה את זה מכל הלב, בלי לשאול שאלות ובלי טיפת רחמים,רק עם טֹונות של אהבה ועם דחף בלתי נשלט להזכיר להם בכל יום מחדש, עד כמה הם חשובים ואהובים ויקרים ללבך.

ביום הולדת 5, לפני כמעט שלושים שנהאמא שלי לקחה אותי לפיצה בשכונההיא קנתה לי משולש עם זית בצדקטשופ בוהק, וכוס של ברדביום הולדת 10, ממש-ממש מזמןעשו לי מסיבה במקלט של הבנייןאכלנו פיתות עם חומוס ומלפפוןורקדנו נבוכים את הסלואו הראשוןביום הולדת 13, בר מצווה לילדוןחגגו לי כמצופה - באולמי "בון בון"בין שנדלירים וקריסטל עמדתי להתעלףכשקראתי את הדרשה בקולי המתחלףביום הולדת 18, טירוף של נעוריםברחנו תל-אביבה בלי לשאול את ההוריםשרפנו ת'רגליים במסיבה הכי גדולהוגמרתי את הלילה מחובק עם האסלהאת יום הולדת 22, משוחרר מהצבאחגגתי בטיול, על איזו דיונה צהובהבחוף של גואטמלה עם סיגריה בין שפתיישרנו ביחד, "no woman no cry" בגיל 26, צימר בצפוןראינו כוכבים במקום ללכת לישוןישבנו במרפסת, בהינו בהריםנו, כמה כבר אפשר להקשיב לציפורים? ביום הולדת 30, הבלגן חגגאירגנו לי מסיבת הפתעה על הגגעם די-ג'יי, בלונים, קליפ ופרחיםומלמלתי בחיוך: "לא הייתם צריכים!" ואתמול הייתי בן 33עם יותר נרות דולקים, ופחות שטויות בראשוכשכיביתי את האש, ביקשתי משאלהזה מצחיק איך בנאדם בסוף חוזר להתחלה כי לא היו שום מסיבות, ולא היו שום ממתקיםולא מאתיים איש על גג או ניצוצות או זיקוקיםרק כמה חברים – קצת חדשים, קצת ישניםכאלה שיחגגו איתי גם בגיל שמונים אז ישבתי בחצות, עם חלונות טיפה פתוחיםוחשבתי לעצמי: מה אנחנו כבר צריכים?לחגוג עם איזה מישהו שיחזיק לנו את הידעם פיצה, וקטשופ, וכוס של ברד.

הייתי ילד שמנמן.כזה עגלגל עם ״חְדודים״ שהדודות יכולות לצבוט.ילד בריא, מה שנקרא.האמא העיראקית שלי האכילה אותי ללא לאות, ובהתאם, קיבלה ילד-קוּבּה.העניין הוא שילדים שמנמנים מסגלים לעצמם כל מיני הרגלים.אף אחד לא מספר להם שההרגלים האלה, סביר להניח, ילוו אותם כל החיים, גם אחרי שירזו.ילדים שמנמנים מושכים את החולצה כלפי מטה כל הזמן.ילדים שמנמנים מארגנים לעצמם ארוחות שחיתות באישון לילה לאורו החיוור של המקרר.ילדים שמנמנים לא מוכנים למדוד בגדים עם וילון פתוח בתא ההלבשה.ילדים שמנמנים נשארים עם חולצה בים כי הם ״פוחדים להישרף מהשמש״.אבל בעיקר, ילדים שמנמנים מכניסים את הבטן.הם במצב מתוכנת תמידי.אף פעם לא משחררים באמת.כן, כן, תשאלו כל ילד שמנמן.כשהם מצטלמים - הם מכניסים את הבטן.כשהם יושבים - הם מכניסים את הבטן (אחרת הקפלים, אוי, הקפלים)באירוע משפחתי - הם מכניסים את הבטן.מול המַראָה - הם מכניסים את הבטן.איזה הרגל נורא זה.כל הזמן לפברק בטן שטוחה.להיות מכווץ. דרוך. בשליטה. לבכות פנימה.אין שנייה של חופש. של שחרור.שום עיר מקלט לנשום בה לרווחה.גם אני אימצתי לעצמי את ההרגל הזה, ודבקתי בו בעיקשות אפילו אחרי שהפכתי למבוגר רזה.הכנסתי את הבטן גם כשכבר לא היה מה להכניס. עניין של הרגל.לפני שבוע חזרתי הביתה מאיזו ארוחה עם חברים.חיכיתָ לי על הספה, מכורבל מול סדרה.צנחתי לידך בּבּוּם, נשענתי אחורה, פתחתי כפתור בג׳ינס ונשמתי לרווחה.קישקשנו קצת - איך היה לך בעבודה, איך עבר היום שלי.אחרי חצי שעת שיחה קלטתי מזווית העין את גבעת הבטן העגלגלה שלי, מוצגת לראווה באמצע הסלון שלנו. מלאה ותפוחה כמו בלון מתוח.בהיתי בה בעיניים מכווצות בזמן שסיפרת לי שהבוס שלך משגע אותך.ואז פתאום, משום מקום, חייכתי.חיוך ענק, מכל הלב.עצרת את שטף הדיבור ושלחת אליי מבט שואל, ״השתגעת סופית?!״אז זהו, שלא.לא השתגעתי.פשוט אני הבנתי משהו באותו רגע, אהוב שלי.הבנתי שזאת הפעם הראשונה בחיי שישבתי ככה מול מישהו, עם כפתור פתוח, והבטן בחוץ.בלי לחשוב על להכניס אותה.בלי לחשוב איך אני נראה.בלי לחשוב מה יגידו.בשיחת סלון קטנה אחת נפטרתי מולך מהרגל שסחבתי שנים.הרגל שטמן בחובו מִטען כבד של אי-נוחות, של חוסר יכולת לשחרר ולבטוח, ובעיקר בעיקר - של שנאה עצמית סמויה.והנה, עם האדם הנכון, כזה שנותן לי ביטחון להיות מי שאני, כזה שאוהב אותי עם כל החולשות והשטויות שלי, כזה שגורם לי להרגיש יפה,אני סופסוף מצליח לשחרר, להשתחרר וללכת חופשי עם תחושת הבטן שלי.

כשהייתי קטן, כולם קראו לי ״שתי ידיים שמאליות״.המשפחה שלי הסתלבטה עליי בלי סוף, ובחיי שניסיתי, אבל איכשהו בסוף תמיד הצדקתי את הכינוי הזה, שרדף אותי לכל מקום.לפחות פעם בשבוע הייתי מפיל כוס.ברגע של היסח הדעת היא היתה מחליקה לי מהידיים ומתאבדת על הרצפה בקול מחריש אוזניים.אבא שלי היה קופץ מיד במיומנות, מרחיק אותי מאזור הסכנה,שולף את המטאטא והיעה ומנקה אחריי."זוז הצדה! זה מה שחסר לי עכשיו, שתדרוך על זכוכית."אז הייתי נסוג במבט מושפל ובחיוך נבוך, ונותן לו לסדר את הבלגן שעשיתי.במקרה אחר, הייתי יושב עם צלחת של מקרוני אדומים, כמו שרק אימהות יודעות להכין, מתחיל לאכול ו... כצפוי - יחד איתי היו אוכלים גם החולצה, והמכנסיים, והשיער והרצפה.אמא שלי בשלב הזה, כבר הפסיקה להתרגש. היא היתה כל כך מתורגלת במצב כוננות-רוטב-אדום, שבתוך חמש דקות הבגדים כבר שייטו בנחת בכיור עם מסיר כתמים, ואני... אני כרגיל ישבתי בפנים אדומות יותר מהרוטב, מביט מהצד איך אמא שלי, שוב, מנקה את הלכלוך שיצרתי במו ידיי.וככה התנהלו חיינו -אני שובר - הם מדביקים.אני מפיל - הם מטאטאים.אני שופך - הם מנקים.אני קורע - הם תופרים.בוקר אחד, כשכבר הפסקתי להיות ילד, בדירה הקטנה שלי בתל-אביב, ניגשתי להוציא כוס מהמתקן לייבוש כלים.כנראה שלפתי אותה בחוסר זהירות אופייני, ובבת אחת... בום!מפולת אימתנית של כוסות, וצלחות, וקערות וסכו״ם שהפכו לאוקיינוס מבהיל של רסיסים על הרצפה.ואז הגיע השקט שאחרי הבום.עמדתי באמצע המטבח, הלום-קרב, עדיין עם הג׳יפה של הבוקר בעיניים, מסתכל על התוהו ובוהו, ולא יודע מה לעשות.אמא שלי לא היתה שם כדי לנקות אחריי.אבא שלי לא היה שם כדי לרוץ עם מטאטא ולהזיז אותי הצדה, שרק לא איחתך מהשברים.לראשונה בחיי, הייתי צריך לנקות בעצמי את הבלגן שעשיתי.ואלה הם, גבירותיי ורבותיי, החיים עצמם.כשאתה ילד, לא משנה כמה כוסות יחליקו לך מהיד, תמיד יש מי שיסדר אחריך, יתקן, יאסוף, ידאג להזהיר ולהרחיק אותך מהסכנה.אבל אז אתה גדל ומבין שאתה צריך לקחת אחריות על הבלגן שלך.וכשנשבר לך אגרטל או כשנשבר לך הלב - אתה נדרש לשלם את המחיר, להתמודד וללמוד, צער אחרי צעד, איך לקום מהנפילה.אין מי שינקה את הטינופת שהטעויות שלך השאירו.אין מי שירחיק אותך מהכדורים השורקים בשדה הקרב של החיים.אין מי שידאג שלא תיפצע, שלא תיחתך, שלא תדרוך על זכוכית או על מוקש.אין מי שיעשה לך הנחות.אין מי שינקה את הכתמים העקשניים שנצמדו אליך.אין אף אחד, חוץ ממך.אז אין לך ברירה אלא להתאפס, להפשיל שרוולים ולסדר את המהפכה.את מערכות היחסים שהזנחת. את האנשים שבהם פגעת.את המינוס בבנק. את החלום שלא הגשמת.את האהבה הזאת שחירבת במו ידיך.אתה לומד להיזהר כשאתה מוריד כוס מהמדף, וכשמשהו מחליק לך מבין הידיים - אתה שולף מאיפשהו מטאטא, ובגב כפוף מעלה הכול על היעה -כל רסיס זיכרון, כל שבר מהעבר, כל פיסת געגוע שעלולה להינעץ בבשרך ולפצוע אותך.אתה מעביר סמרטוט אחרון, צונח על הספה עייף ומותש,וברגע אחד גורלי וחשוב, אתה מבין שסופסוף התבגרת.

ובימים הכי קשים שלי, כשכלום לא הסתדרנכנסתי לנשק אותךָ, למשוך את השמיכההצעצועים על השטיח, ואתה עוד חצי ערהבטחתי לעצמי אף פעם לא לבכות מולךביקשת שאקריא לך סיפור לפני שינהשאסגור את החלון כי פחדת משדיםוהשארתי את הדמעות שלי עומדות על ממתינהכי מותר להישבר, רק לא מול הילדיםועם עיניים של ילד, וחוכמה של איש זקן -קלטת מיד שאבא לא בסדראז נצמדת אליי כי רצית לתקןולא הסכמת לי לקום או לצאת מתוך החדרולרגע אחד קטן, החלפנו תפקידים -אתה היית אבא, ואני הייתי בןלחשת לי באוזן: ״אנחנו חזקים!״ובידיך הקטנות ניסית לגונןונתת לי כוחות שלא ידעתי שישודיקלמת בשפתיך את תפילת הגיבוריםאני לא יכול לשכוח איך ילד בן ששהצליח, כמו בפאזל, להרכיב בי את השבריםוחייכתי עם הלב, והצלחתי להשליךאת העצב הגדול שאף אחד לא הבחין בולפעמים, כל מה שמבוגר פשוט צריך -זה ילד אחד קטן שיאמין בו.

בכל גבר-גברמסתתר איזה שבר -פצע ישן שעוד לא הגלידמדורה של בדידותשדולקת תמידבכל גבר-גברמסתתר איזה שבר -חבר שתקע אז סכין בגבואו ההיא שהלכהושברה את לבובכל גבר-גברמסתתר איזה שבר -לחישות הילדים במסדרוןקנאה שהובילה אל סף שיגעוןאביו שנפרד במבט אחרוןובלילותנפתחות הדלתותשמהן אין יוצאובהן אין נכנסובכי מנומסשנמהל ברעשים,שאינו פוטוגני כבכי הנשיםוהוא חוזר להיות ילדשמחפש בחוץ את אמאאבל תמיד-תמיד בוכהאת הדמעות שלופנימה.

אני שיכור-גיבור.כזה שמעז פתאום להגיד לך - “אני עדיין אוהב אותך“.כזה שיורד על סמבוסק בשתיים בלילה בלי לחשב קלוריות.כזה שלא מפחד להיפגע. אני שיכור-גיבור.כזה שאומר את כל המילים שתקועות לו כבר שנים בגרון.כזה שפתאום עף על עצמו.כזה שעושה עיניים במסיבה.שלא מפחד לקבל “לא“ כתשובה. אני שיכור-גיבור.כזה שרוקד באמצע הרחוב כמו דפוק.כזה שלא אכפת לו מה אומרים.כזה שיושב על ספסל עם חבר ואומר לו ישר בפנים: “נפגעתי ממך“. אני שיכור-גיבור.כזה שנכנס לשיחת נפש עם נהג מונית.כזה שיודע בדיוק מה הוא היה אומר לכל מי שגרם לו אי-פעם להרגיש קטן.כזה שמדליק את האור בסקס. אני שיכור-גיבור.כזה שמנצח בנוק-אאוט את המפלצת הזאת, שנקראת חוסר ביטחון.כזה שלא שומר על פאסון.כזה שמסמס לך באמצע הלילה: “אני מתגעגע“. אני שיכור-גיבור.מגיע הביתה לפנות בוקר עם בגדים מסריחים מעשן, מצלם את ההרגשה,ומבטיח לעצמי שמחר אקום פיכח אבל לא פחות אמיץ.שאני מסוגל לאהוב את עצמי גם מבעד לאדי האלכוהול.שאני לא באמת צריך לשתות כדי להיות גיבור.אני מתפשט מבגדים ומִגְננות, צונח על המיטה ונרדם. ובלילה, מבלי שארגיש, הכול צומח בי שוב -אותם שורשים עקשניים של חוסר ביטחון.אותם קוצים שאני שולף כדי לא להיפגע.אותן חומות גבוהות ששומרות עליי מכולם.אותו געגוע ששמתי על “השתֵק“ יותר מדי זמן. ושוב, אני הולך לישון שיכור-גיבור, ומתעורר פחדן.

כשהיינו קטנים פחדנו מהחושך.הוא טמן בחובו שדים, רוחות, מכשפות, וסיכוי לא רע לדרוך על קוביית לגו שהשארנו זרוקה על שטיח ילדותנו.ביקשנו שישאירו לנו אור בקצה המסדרון, שנוכל לראות, ולהיות מוכנים לכל מפלצת שלא תבוא.והנה, ככל שאנחנו מתבגרים -אנחנו מתחילים לאהוב את החושך, ולפחד מהאור.אנחנו מעדיפים לא לראות.החושך הופך לרשת ביטחון, לשריון בלתי מנוצח, לדרך מושלמת להוריד את המתג על כל מה שאנחנו לא רוצים להתעמת איתו.אז אנחנו מאפילים זיכרונות טראומתיים, צלקות ישנות, אהבות נכזבות. סוגרים אותם בקופסה אטומה ומעלים לבוידעם.אנחנו עוצמים עיניים כדי לא להתמודד.לא להתמודד עם כל מה שאנחנו כל כך שונאים בעצמנו.חוסר הביטחון שלנו. הכישלונות והטעויות שלנו.החושך הופך לנו למקלט נצחי שבו אנחנו מאפסנים את כל מה שמפחיד אותנו.אנחנו מכסים את הפנים במשקפי שמש כדי לא לראות, ולא להיראות.אנחנו עושים אהבה רק מתחת לשמיכות הכבדות של הצל.עוצמים עיניים בחוזקה כשאנחנו פולטים וידוי.לאט-לאט אנחנו מבינים כמה קשה להיות חשוף לאור המעוור, להסתכל בעיניים, לאהוב עם חלונות פתוחים. להתמודד עם כל מה שהחושך מטשטש בכישרון רב.ואז, אם יש לנו מזל וסבלנות, מגיע רגע בחיים שבו אנחנו מתרגלים לאור.העיניים כבר לא מתכווצות אל מול השמש.אנחנו מעזים להסתכל על עצמנו בעיניים פקוחות -עם כל הצלקות, והשריטות, והשיגעונות, ועודפי השומן ועודפי הכאב שאנחנו סוחבים עלינו.לאט-לאט אנחנו מסוגלים להישיר מבט לעבר עצמנו, ויותר מזה, נותנים גם לאחרים לראות אותנו באור, ככה, כמו שאנחנו.זה רגע קשה.זה רגע מדהים.זה רגע ששווה את כל הדמעות שהורדנו באור המסנוור.כשהיינו ילדים פחדנו מהחושך.אף אחד לא סיפר לנו שהפחד האמיתי מתחיל - דווקא כשהאור נדלק.

תניפו עליי מיליון חרבותתזרקו עליי רימון אכזבותתגידו: "תראה, זה לא מחזיק -אתה טוב, אבל טוב זה לא מספיק."תגרשו אותי מכל המסיבותתשלפו עליי מילים מכבותתחזירו אותי אחורה בזמן -לילד ההוא, הנלעג, הקטןתשימו לי רגליים, תקראו לי בשמותתבואו עם סיכה לפנצ׳ר לי חלומותתגידו לי: "קראת יותר מדי ספרים -אתה חתול כזה קטן בעולם של נמרים."כי מכל האבנים שזרקתם, עם הזמן -אני בניתי לי גדר שתשמור אותי מוגן.ועם כל עלבון ברזל שהוטח בי כבר אזאני לחצתי את הרגל עוד קצת על הגז.וכל מילה שפעם נאמרה כדי לפגועהתרוקנה שם מעצמה, והפכה להיות -מנוע.

״אני רוצה שתפגוש את ההורים שלי,״ אמרתָ לי, והשפה העליונה שלך קפצה קצת, כמו תמיד כשאתה מתרגש.”באמת?! הגיע הזמן! אל תדאג, אני טוב עם הורים, הם תמיד מתאהבים בי״ -הרגעתי אותך.”אני לא דואג. אני לא דואג בכלל,״ ענית לי בדאגה.אז בשבת נכנסנו לאוטו ונסענו להורים שלך.לאורך כל הנסיעה שתקת. הידיים שלך רעדו על ההגה.לא עברת את ה-60 קמ״ש אפילו בכביש החוף, כאילו רצית שהנסיעה תימשך לנצח, ושאף פעם לא נגיע.ברדיו שלמה שר על גבר שהולך לאיבוד, וזה הזכיר לי אותך.פתחתי חלון ואתה מיד סגרת. תמיד אהבת חלונות סגורים, אהובי.המשכנו בנסיעה – אני מביט בנוף החולף, ואתה עם השפה העליונה הקופצת שלך.ואז נכנסנו ליישוב.התפתלנו בכבישים לא סלולים, עצרת את הרכב, שיחררת את החגורה ואמרת: "הגענו".יצאנו אל שביל עפר וצעדנו בשתיקה עד שהגענו אל שער מתכת ירוק מתקלף. פתחת אותו. הוא חרק בצליל אנושי כל כך, שהייתי מוכן להישבע שהוא בוכה.הובלת אותי בין מדשאות ירוקות ואיקליפטוסים כבדים, לא ממש בטוח בדרך. מתלבט ימינה או שמאלה. עבר הרבה זמן מאז שביקרת אותם.ואז הגענו אליהם. הם חיכו לנו שם, זה לצד זו.בתנועה מרומזת הצבעת עליהם ולחשת: ״תכיר, ההורים שלי.“הנהנתי וחייכתי. התיישבנו על ספסל, מנסים להתעלם מהשתיקה המביכה.״ככה זה במפגש ראשון עם הורים,״ קרצת לי.״אתה יודע, כשהייתי קטן היינו נוסעים לתל-אביב." חייכת לעברם, כאילו מחכה לאישור."אני זוכר את הסיטרואן הישנה שלהם. תמיד בדרך היינו עוצרים בדוכן של המלבי הכי טעים ביפו. הייתי מבקש שישימו לי מלא-מלא סירופ אדום, קצת קוקוס, קצת בוטנים ובלי קינמון. זה היה הקטע המשפחתי שלנו,״ סיפרת בנוסטלגיה.חייכתי והשענתי עליך את הראש.השמש יצאה וזרקה רצועות אור דקות על ההורים שלך.הם היו שקטים כל כך עם פני האבן שלהם.רק האותיות השחורות שנחקקו בסלע היו נוכחות, כאילו מתחננות בפניי לספר להם עליך.אז עצמתי את העיניים והתחלתי לספר להם בשקט על הילד שהם גידלו.הילד שהם לא ראו כל כך הרבה זמן.סיפרתי להם על האדם שהפכת להיות.על הלב הטוב שלך,ועל העיניים הטובות שלך,ועל הידיים הטובות שלך,ושכבר לא מוצאים היום אנשים כמוך.סיפרתי להם על השפה הקופצת שלך, על כמה אתה מצליח בקריירה,על זה שכולם מתאהבים בך, ואיך תמיד כשאתה משתכר -אתה מדבר עליהם, כי רק ככה אתה מסוגל.סיפרתי להם איך הכרנו ואיך התאהבתי בך.והם הקשיבו בלי לשאול שאלות, רק מדי פעם חייכו מתחת לשמיכת השיש כמו הורים גאים.אני מוכן להישבע שראיתי את אבא שלך מזיל דמעה.”אל תדאגו,״ לחשתי להם. ״יש לו משפחה עכשיו. אני המשפחה שלו.“השמש החלה לשקוע על חלקת האלוהים הקטנה.הרוח פיזרה עלים ושתיקות.קמנו מהספסל, מתחנו שרירים, התנערנו, נעמדנו מול ההורים שלך ונפרדנו מהם לשלום.הבטחנו להם שנבוא לבקר שוב.הם הגניבו אלינו מבט מבין האדניות הצמאות, וכמו התחננו: ״בבקשה תישארו, הרבה זמן לא ביקר פה מישהו.“בדרך לאוטו אמא שלי התקשרה, היא שאלה איפה אנחנו ומה קורה, ואז צרחה לי למסור לך שאתה חנטריש כי מה פתאום אתה לא מתקשר, הם כבר מתגעגעים, ומה המידה שלך בחולצות כי היא היתה בקניון ולא ידעה מה לקנות לך, וחוצמזה הבטחת שתבוא לסדר להם את המחשב.בנסיעה חזרה הביתה פתחת את החלונות, אהובי.נתת לרוח להיכנס, ואז פתאום עצרת בצד הדרך ואמרת לי: ״חכה פה.״אחרי כמה דקות חזרת עם שתי שקיות.ישבנו באוטו, קרעת את השקיות והגשת לי מלבי עם מלא-מלא סירופ אדום, קצת קוקוס, קצת בוטנים ובלי קינמון."בתיאבון" חייכת אליי וטרפת את המלבי בכפית פלסטיק.״דרך אגב, צדקת. אתה באמת טוב עם הורים. הם לגמרי התאהבו בך,״אמרת, והשפה העליונה שלך קפצה קצת.

נטעאולי תאכלי פחותאו לפחותתכניסי את הבטןתשחררי קצת, תחייכילמה את קשה כמו אבן? נטעתלמדי איך לסלסלהזמן אוזלהעולם כולו במהתשחקי בסינדרלהותבכי למצלמה נטע מריונטהחדר מנוכר במלון הכי יקרשנתיים של טיפול וזה עוד לא נגמר נטע מריונטההם קוראים לך משוגעתומה יהיה הסוף שלך -עדיף לך לא לדעת. נטעתני להם שירים פשוטיםשני בתיםואז פזמוןתטרפי את העולםושיהיה בתיאבון נטעתפזרי את השיערתראי בשרנו, למה את מחכה?חנוכה זה פסטיגליםבואי נביא את המכה! נטעלמה את עצובה?אל תהיי כפוית טובההכול הקרבנו בשבילךועכשיו הבאנו מישהי אחרתשתרקוד כאן במקומך נטע מריונטהחדר מבולגן ומכתב אחד קטןהשארת הכול עומד ואין לך יותר זמן נטע מריונטההם קראו לך משוגעתומה יהיה הסוף שלךעכשיו את כבר יודעת.

המראה שלך מקולקלתהמבט שלך אטוםשוב את מסתכלתורואה הכול עקום את נצמדת לפינהממשיכה להתייסראיך תמיד את מבחינהרק בכל מה שחסר והחיוך שלך כבול לצג של המשקלשנים את מתווכחת עם כל מה שמולךאיך מישהו יכול לאהוב אותך בכללכשאפילו בחושך את מסתירה את עצמך? המראה שלך מקולקלתכבר כל כך הרבה ימיםשוב את מקללתובוחרת בפגמים אנשים טיפשים קובעים לך מה נכוןועיניים בוחנות מתנפלות מכל צדדייךאת נופלת לבורות של חוסר ביטחוןבורות שאת עזרת לחפור במו ידייך המראה שלך מקולקלתואת עומדת חשופהאני מביט בך מהדלתואת כל כך, כל כך יפה אולי תצאי קצת מהחדראני מבטיח לך חיבוקאת בסדר, את בסדר -זה העולם בחוץ דפוק.

הם אומרים לך שזה לא הגיל לחלומות. שהסיכויים נגדך.שמאוחר מדי, פיספסת את הרכבת. שאתה חי בסרט.שאתה עלול לאבד הכול.הם אומרים לך שמה שלא היית - כבר לא תהיה.אבל תחלום.תחלום, גם אם הם אומרים.הם אומרים לך שאהבה טובה יש רק בסרטים.שהחיים זה לא הוליווד. שבסוף ירסקו לך את הלב.הם אומרים שאתה חייב להקשיב להיגיון. ללכת על בטוח.לא לתת הכול בבת-אחת. הם אומרים שבסוף תצטרף לסטטיסטיקה.אבל תתאהב.תתאהב, גם אם הם אומרים.הם אומרים לך לא לבטוח בקלות.לא להחזיר אנשים לגור בלב שלך כל כך מהר.לא לתת הזדמנות נוספת. לא לשכוח מה קרה בפעם שעברה.הם אומרים שמי שפגע בך פעם אחת - יפגע בך גם פעם שנייה.הם אומרים שאין דבר כזה להצטער באמת.אבל תסלח.תסלח, גם אם הם אומרים.הם אומרים לך לא להיות פראייר. יאכלו אותך חי.זה ג׳ונגל שם בחוץ. תדאג רק לעצמך.תצמיח עור של פיל. לב מברזל.הם אומרים שאתה כבר לא תהיה זה שישנה את העולם.אבל תהיה טוב.תהיה טוב, גם אם הם אומרים.הם אומרים לך שאתה כבר לא ילד.מה פתאום לרוץ לים באמצע הלילה.מה פתאום להתפוצץ ככה מצחוק. קצת פאסון.אל תאכל עם הידיים. אל תדבר שטויות.אל תהיה כזה תמים.אבל תישאר ילד.תישאר ילד, גם אם הם אומרים.הם אומרים לך שככה זה. אלה החיים. תתרגל.אתה כזה קטן. אבק ברוח.הם רוצים שתוותר, כי הם ויתרו.הם רוצים שתפחד, כי הם פוחדים.הם אומרים שזה לא באמת משנה מה תעשה או לא תעשה.בסוף הרי תמות כמו כולם.אבל עד אז תחיה.תחיה, גם אם הם אומרים.

כשתהיה לי ילדהאני מקווה שאדעלשמור עליה מרוחות ושדיםמענקים וגמדיםמיצור עם קרניים שטורף ילדים אני אבדוק בשבילה מתחת למיטהאחבוש לה בדמיון כל פצע ושריטהאכבה את האש מפיו של הדרקוןאגרש את המכשפה שגרה בארון אשחק את המשחק, עד שתירגעבפנים מבוהלות, מאוגרפות מדאגהואשמח שהיא ככה, פוחדת משטויותכשיש בחוץ סיבות כל כך אמיתיות ואז,כשהיא תהיה בת שבע בדיוקאאמץ אותה אל לבי בחיבוקואתפלל שהיא לא תגלה לעולםשהיצור עם הקרניים לא באמת קייםושהמפלצות הכי מסוכנות הן בכללבני האדם.

ואז, כשגדלתי, לחשת לי פתאום:"תזוזי קצת הצדה, לא נשאר לי כבר מקוםתנסי להיזהרהסחרור הזה אדיראת עולה נורא מהרויהיה לזה מחיר.״ וכמעט שהתכופפתי מכובד הבושהאהבת אותי ככה, יפה וחלשה -"תהיי פחות בולדוזרוטיפה יותר אישה." ורציתי להסביר לך - זאת פעם ראשונהשאני עפה על עצמי, אחרי כמעט שנהשל איסוריםשל ייסוריםעל חלום שלא הוגשםשל שתיקהומועקהוטון רגשות אשם והמילים המכבות שלך שרטו לי את הנפש:"הכנפיים הגדולות שלך חוסמות לי את השמש." ועישנת בשרשרת בשיחה האחרונהאמרת לי: "תראי, יותר אנ׳לא יכול"רק כי לא הסכמתי לחזור להיות קטנהכדי שאתה תרגיש יותר גדול.

תתחיל. יש לך מפה ותרמילימינה חזק על השבילכל רגע עכשיו הוא חשובויקרבלילה הולך להיות קרהפחד היה ונגמרתפסיק להיות כבר עצוב שניםביזבזת שם על השכניםחלמת לבנות בנייניםונשארת דבוק לספהאתה קםבשתייםוטס אל היםהיית מזמן בנאדםהיום נשארה רק קליפה לך תחפש, לך תחפשתן לרוח להיכנסמהחורים האחרים שבחולצהלך תחפש, לך תחפשואם נמאס, שיימאסלך תחפש כי מי יודע מה תמצא נכוןמזמן כבר גמרת תיכוןוזה לא שהיית גאוןרק רצית לראות עוד צבעיםולזכוררגעים שנזרקת שיכורלא להיות מפורסם או גיבוררק לחיות כמו כולם את החייםתיקחחלומות עקומים למוסךיש לך לב, אתה לא איש הפחתשתמש בו במקום להדחיקזה מסעוהדרך תהיה עמוסהאין את אמא לדאוג לכביסהתיקח תנופה ותחזיק.

רב-המכר הענק "טיוטה של אושר" של הכותב והיוצר נעם חורב - גרסת הפודקאסט. בואו להקשיב לקטעים האהובים בקולו של נעם, להתרגש מהשירים שנכנסו ללבם של מאות-אלפים, ולשמוע את הסודות והסיפורים שמאחורי המילים. האזנה נעימה!!

כל החיים שלי אני כותב.את כל החיים שלי - אני כותב.אני כותב את הלבד שלי. ואת הביחד שלי.אני כותב את הילדות שלי. את המשפחה שלי.את האהבות והפרידות.אני כותב את האמת שלי, גם כשהיא קשוחה או נלעגת.את כל מי שעבר דרכי והשאיר שריטה או סדק אור.כל שיר, כל משפט, כל מילה -הם עוד ניסיון קלוש ללכוד את היופי של החיים האלה.הם עוד ניסיון שלי להבין משהו על עצמי. על בני האדם. על העולם.כל שיר, כל משפט, כל מילה -הם עוד טיוטה של אושר.