נעם חורב - טיוטה של אושר

 כל אדם נלחם באיזה קרב כל אדם סוחב חתיכה של איזה סתיו כל אדם בסוף הוא זר ואין לדעת מאיזו מלחמה חזר המעט שנדרש - לברור כל מילה לגלות רגישות, לנהוג בחמלה כמו שהיינו רוצים שינהגו בנו כשאנחנו נלחמים את הקרב שלנו.

זה לא עניין של פוליטיקה, תבין - זה לא קשור לשמאל או ימין זה לא עניין של גיל או של דת או איזה פתק תשים בבחירות עוד מעט זה לא עניין של מה נכון או לא נכון זה לא קשור לכלכלה או ביטחון זה לבלוע את הרוק ולספור עד חמש לפני שאתה פותח באש זה לזכור שהכול כאן גם ככה נפיץ זה להניח את הנשק לפני שתפציץ זה לברור כל מילה, לרכך את הלב לפני שאתה הופך אח לאויב זה לזכור שאנחנו, כולנו, שונים יש טירוף שם בחוץ, לא צריך גם בפנים זה לסגור את הפצע לעצור את הדם זה לא עניין של פוליטיקה, זה עניין של להיות בנאדם.

כשאמילי שואלת אותי על אהבה אני מצטט לה שורה של עמיחי על מה זה אושר היא תמיד אומרת, ״זאת לא באמת תשובה!״ מילים של אחרים כבר לא עושות עליה רושם אמילי אורזת בעצמה את העבר אל תוך קופסה עם מדבקה של ״זהירות, שביר!״ היא תמיד אומרת שלחיות זה קצת יקר אבל היא מוכנה לשלם את המחיר אמילי קנתה לי שעון מזויף היא אמרה לי, ״תזכור, הזמן משקר תוציא את עצמך מהר מהמרדף אין כזה דבר - להקדים או לאחר״ אמילי נסעה לאיזה הר לפני שנתיים טיפסה אל הפסגה והכירה שם אחד שחילקו לו אגוזים אבל לא שיניים אז הוא למד איך לפצח ביד כולם הם כמו הגשם אני רוצה להיות מבול אמילי אומרת שכולנו התרגלנו ואני כבר לא יודע מי כאן השתגע היא או .שאנחנו 

כשהייתי קטן, ההורים שלי עשו לי פאדיחות. אבא שלי היה חוזר על כל בדיחה מאה פעם - היא לא הצחיקה, גם לא בפעם המאה. אמא שלי היתה מנסה בכוח להשתמש בסלנג - "העוגה יצאה לי חבל"ז. סוף הדרך. פצצות לגבות.״ אז הייתי מתעצבן ומשתיק אותם כדרכם בקודש של בני הטיפש-עשרה. לכולנו יש רשימת עניינים לא פתורים עם ההורים שלנו - אנחנו סוחבים איתנו כל הערה שיצאה להם מהפה, כל עונש שקיבלנו מהם בצדק או לא, כל ביקורת החלטית שלהם על ההתנהלות שלנו, כל הרמת גבה, מבט מאוכזב והחמצת פנים על הבחירות שלנו בחיים. ואז, בוקר אחד אתה קם פתאום בוגר ומפוכח יותר, וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק אותם. הפנקס נסגר, והיד מפסיקה לרשום. ממרחק הזמן אתה פתאום מבין את גודל האחריות שבלהיות הורה. אתה פתאום קולט שהיית בן לא קל. שהם היו סבלניים כל כך לשטויות שלך, לקריזות שלך, לטעויות שלך. אתה עוצר וחושב כמה הם נתנו לך. כמה הם בנו אותך. כמה הם השפיעו עליך. ומאמין בלב שלם שהם עשו את הכי טוב שיכלו. אתה משלים עם זה שהם לא יהיו פה לנצח ומתייחס בסלחנות, בסבלנות ובעיקר באהבה אינסופית לפאדיחות האלה שפעם כל כך הביכו אותך. אתה לומד להבין ולאהוב את הנודניקיּות שלהם. אתה סבלני לטכנופוביה שלהם. אתה מוקיר כל רגע, כל טלפון, כל הצקה וכל ארוחה משפחתית שלך איתם. פתאום, באמצע החיים, התפקידים מתחלפים - אתה הופך להיות המגונן. השומר. ההורה. אתה דואג שלא ירמו אותם. שלא יביישו אותם. אתה הופך לסנגור שלהם. איש התמיכה הטכנית שלהם. הנהג שלהם. סוכן הנסיעות שלהם. ובעיקר, אתה משתדל להיות הבן שלהם, ונדהם לגלות שאחרי כל השנים - עדיין חשוב לך לעשות אותם גאים. פתאום אתה מתייחס בכובד ראש לעצות שלהם. לדעות שלהם. לפתרונות שלהם. אתה מבין שהם עברו דרך ארוכה, שהארונות הפנימיים שלהם מפוצצים בניסיון ובחוכמת חיים, ושגם אם הם לא יודעים מה זה אייפון איקס או איך מעלים סטורי - בכל מה שקשור לאהבה, חברות, בני אדם וחלומות, יש לך עוד הרבה מה ללמוד מהם. אתה חוזר אחורה בזמן לתחנות חייך הצבעוניות ונזכר איך כל פצע, כל זיכרון, כל רגע של אושר - עטוף בהוויה שלהם, קשור אליהם ושזור בהם. כן, כן, ככה זה קורה. בוקר אחד אתה מתעורר, וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק את אבא ואמא שלך. אתה חושב על עצמך כהורה, ומתייחס אליהם כמו שהיית רוצה שהילדים שלך יתייחסו אליך. אתה מתעקש, פעם אחר פעם, להודות להם. לגרום להם נחת. לצחוק מהבדיחה שלהם גם בפעם המאה. ולהגיד להם שוב ושוב ושוב שהם הורים חבל"ז. סוף הדרך. פצצות לגבות. 

לפני כחצי שנה, בעודי מטייל ברחוב שלי, נחתו עיניי על זוג נעליים בחלון הראווה. אהבה ממבט ראשון. הן קרצו לי. אני פלירטטתי בחזרה. היה קסם באוויר. נכנסתי לחנות כדי לגלות שמחירן 950 ש"ח. גם למחיר של אהבה יש גבול, אמרתי לעצמי. יצאתי מהחנות בידיים (וברגליים) ריקות, ויריתי בנעליים מבט מלא געגועים. מאז עברתי שוב ושוב ליד חלון הראווה, והן תמיד חיכו לי. גשם. שמש. רוח. גמר כוכב נולד. הן במקומן. הצמדתי את האף לחלון הראווה כמו ילד בחנות ממתקים, ושיכנעתי את עצמי לא להיכנע למחיר הלא הגיוני הזה (לעולם לא אבין אנשים שקונים ג'ינס במחיר של חופשה באירופה). הימים עברו. הנעליים עודן בחלון. ואני ממשיך להגניב להן מבטים שבורי-לב, ולא מוכן בשום אופן לרעות בשדות נעליים זרות. יום אחד יצאתי לקנות קפה, עברתי ליד חלון הראווה ו... אלוהים אדירים! הנעליים אינן! הלכו לבחור יחף אחר שבטח קושר להן עכשיו את השרוכים. את מקומן תפסו מגפיים מגושמים עם סקס-אפיל של סוליה. אחרי שבכיתי על מר גורלי, החלטתי שככה רצה אלוהי הנעליים, ואני אתגבר. קאט. אני בתאילנד. טסתי לחודשיים להתאוורר. אני מטייל באיזה מגה-קניון מטורף, ומי מציץ אליי מחלון הראווה? נכון, האהבה המוחמצת שלי. התשוקה הלא ממומשת שלי. הנעליים שלי. מעליהן מתנוסס שלט שאומר: "זוגות אחרונים - 70% הנחה". נכנסתי בהתרגשות לחנות, לבדוק האם נשארה המידה שלי. נשארה! יצאנו מהחנות, מאוהבים, שמחים וטובי לב, הנעליים ואני, ומאז דרכינו לא נפרדו. חרשנו יחד את כל המזרח, עברנו ממדינה למדינה, נחתנו בארץ והמשכנו בקשר מחייב. והמסקנה? מה שצריך לקרות - קורה בסוף. אהבה שנועדה להתממש - תתממש. גם אם בקצה השני של העולם. ליקום יש דרך משלו להפגיש אותנו עם החלומות שלנו. עם האהבות שלנו. עם הנעליים שלנו. לפעמים פשוט צריך לשחרר ולחכות בסבלנות. 

תעשה היום משהו אחד קטן וטוב תעזור לזקנה לחצות את הרחוב תגיד "בבקשה" ו"תודה" ו"סליחה" תחזור עם זר פרחים בהפתעה לאשתך תשאיר צלוחית עם מים לחתול של השכונה תחייך למלצר בקפה שבפינה תתאפק שלא לצפור כשמתחלף שוב הרמזור תן לזאת שאחריך לעקוף אותך בתור תתלה את הציור של הילד על הקיר תגיד "שלום" במעלית לשכן שאתה לא מכיר תיתן כמה שקלים לקבצן שבחלון תפתח בשקט את התיק לשומר של הקניון תקום באוטובוס לאישה עם התינוק כשהנהג זורק בדיחה, תשתדל טיפה לצחוק תנסה להיות איש טוב כי אין לנו ברירה גם אם זה קשה, גם אם חם נורא תפיץ טיפה של אור היכן שעוד חשוך לפעמים קורים ניסים במקום הכי נמוך והימים ימי בצורת, ימי דמע עצובים אנחנו צריכים אותך איתנו, בצד של הטובים. 

51 שנה. 51 שנה יעקב וברכה היו יחד.  לפני שלושה שבועות יעקב נפטר. גילו לו את המחלה הארורה, ולא היה צריך להרבות במילים כדי להבין שאין תרופה, ואין מזור, ואין תקווה. חיברו אותו לבלון חמצן, והוא, כיאה לאריה הגאה שתמיד היה, לא הסכים לצאת מהבית. לא הסכים שיראו אותו בחולשתו. אז במשך שלושה חודשים ברכה נסגרה איתו בבית וטיפלה בו. במשך שלושה חודשים היא ראתה את הגבר החזק, העצמאי והמחוספס שלה נכנע, בכל פעם קצת, לציפורניים הארוכות וחסרות הרחמים של המחלה, וחוזר להיות תינוק חסר-ישע, שצריך שיטפלו בו, שצריך שינקו אותו, שצריך שיאהבו אותו. במשך שלושה חודשים היא קילחה אותו, והאכילה אותו, וליטפה אותו בלילה, כשפעמוני החרדה צילצלו במלוא עוצמתם בלבו ובנפשו. רק ככה הוא היה נרדם. אז אחרי 51 שנה שבהן נפערו ביניהם תהומות ומרחק וזרות, הם פתאום התחילו לדבר. חול הזמן שנשר מבין אצבעותיהם לא השאיר להם ברירה, אלא לנקות את השולחן ולהיפרד בלב מרוקן. הם דיברו על איך הכול התחיל. על איך הכול המשיך. על איך הכול השתנה והתעקם להם בין הידיים. על הימים היפים והימים הקשים, על כל הפעמים שחשבו לקום וללכת, ועל כל הפעמים שהבינו שיש להם בשביל מה להישאר. מסתבר שכשכתוביות הסיום עולות - הלב מתרכך, נכנע וסולח. הם הגיפו את התריסים בביתם ורקדו בסלון כמו פעם, בדממה. הם נזכרו בשטויות שלהם, ודיברו בשפה המיוחדת שלהם, ופרקו מלבם ומגבם את משא הבדידות הכבד שסחבו במשך כל כך הרבה שנים. ובעיקר הם אהבו. אהבו כמו שלא אהבו מעולם.  51 שנה התנקזו לשלושה חודשים.  שלושה חודשים בהם גילו שהאהבה תמיד היתה שם, מכוסה ביריעות כבדות של הרגל ואשמה. הם גילו שהיא בדיוק אותה ברכה, והוא בדיוק אותו יעקב. הם גילו שכל מה שהוא ביקש בעולם זה לאהוב אותה, וכל מה שהיא ביקשה בעולם זה להיות נאהבת. הם גילו שהזמן שחרת בפניהם זיכרונות דמויי סדקים, לא הקהה את אהבתם, ושממש כמו פעם - הם פשוט לא יכולים זה בלי זו. בימים האחרונים יעקב שכב במיטה, וברכה ליטפה את ראשו, הרגיעה אותו ושרה לו שירי ערש. איזו תמונה מצחיקה, שני אנשים מבוגרים - אחת עם שיער אדום קוצני ואחד עם שיער שיבה ועיניים עצובות, סגורים באיזו דירה, שכובים מחובקים במיטה ומחכים שמלאך המוות ידפוק על הדלת. אלוהים, כמה כוח צריך כשהאיש שצעד איתך במסע החיים נגמר מולך לאיטו. ואז הוא הלך. ואין לי דרך בכלל להתחיל להבין את גודל הכאב, ואת משקל העצב, ואת עוצמת האובדן. 51 שנה, ועכשיו ברכה לבד. ישבנו בסלון ביתה כשבאתי לנחם אותה. היא הוציאה לי בורקסים וסיפרה את כל הסיפור במילותיה המושחזות, ובעיני הלביאה החזקות שלה. ואני, כל מה שעשיתי זה לנסות להיזכר באיזה מערכון מצחיק של גורי אלפי שתמיד קורע אותי, כי ידעתי שאם לשנייה אחת אתמסר לסיפור שלה ואצלול לריקוד האחרון שלה ושל יעקב, אתפרק מולה כמו ילד קטן. כשנפרדתי ממנה לשלום, חשבתי לעצמי כמה כוח יש לאהבה. לכמה תעצומות נפש, הקרבה ונתינה אינסופית אנחנו נדרשים כשאנחנו אוהבים מישהו באמת. ועד כמה זה נדיר להיתקל היום בסיפורי אהבה כאלה - ששרדו, שניצחו, שעברו את כל תלאות החיים. .סיפורי אהבה כאלה, כמו של ברכה ויעקב 

כשהלילה כבר נגמר אני נפרד מהשמיכה ומטפס על איזה הר לראות את הזריחה ואחר כך, בין ערביים מזיל איזו דמעה מחזיק חזק ידיים על הים מול השקיעה אבל בצהריים כשהשמש סתם תלויה לה בשמיים אני בכלל לא מסתכל לא מעיף מבט חטוף לא עוצר להתפעל כי ככה אנשים מכורים לקצוות מונעים ומתרגשים מהמראות ונחיתות והרי זה לא פשוט לעמוד בנקודה - בין השפל לגאות בין עלייה לירידה לחיות קצת במרווח בין האור לבין הפצע וללמוד להיות שייך גם ליופי שבאמצע. 

אם תצמיד את אוזנך לקונכייה תוכל לשמוע בה את כל מה שהיה מתרומם מן המצולות וקם שוב לתחייה - את הרוח על המים ושחפים חגים מעל ואת נצח השמיים והקצף של כל גל את המלח הצורב בשוליו של כל כאב אונייה שמתרחקת והשמש החמה את זיכרון הים ההוא, שהיא נושאת תמיד עמה ואם תצמיד את אוזנך ללבו של אדם תוכל להעיר בו את כל מה שנרדם - את ריח ביתו ואת נוף ילדותו את תרמיל געגועיו שהוא סוחב תמיד איתו צל של חלום ושק טעויות ואת מי שהיה או שהיה יכול להיות וכמו הקונכייה שנפלטה מן הים ונושאת את מה שהאיר, שהכאיב כל מה שנדרש כדי להכיר אדם זה להצמיד את האוזן ופשוט להקשיב.