אין לי תואר. איכשהו זאת לא היתה אופציה, פשוט דילגתי על החיים הסטודנטיאליים. ושלא תבינו לא נכון, אני מאמין שידע זה כוח. אני סקרן. אני קורא. אני שואל שאלות. אבל איכשהו תמיד נדמה לי שאת השיעורים הכי חשובים, אנחנו לומדים דווקא באקדמיה לחיים. כי אני אולי לא יכול לשלוף את שמות ערי הבירה של כל מדינות העולם. אבל טיילתי. הסתובבתי. ספגתי. הדרכון שלי עמוס בחותמות. התנדנדתי על ערסל מול החופים המהפנטים של מקסיקו. עשיתי אומגה של קילומטרים מעל יער סבוך בקוסטה-ריקה. רקדתי מסטול בחופים של תאילנד. אכלתי מסירים מטונפים בכפר נידח בוויטנאם. ראיתי מחזמר בברודווי. לקחתי לריאות את כל הריחות, הצבעים, השפות והאנשים שפגשתי בדרך. ואני אולי לא אדע לנתח לכם את חבצלות המים של מונה או לקשקש איתכם על עידן הקוביזם. אבל כשהייתי ילד נעלתי את עצמי במשך לילות שלמים בחדר עם קנווסים וצבעי שמן. הייתי מתנפל על הבד כמו אחוז אמוק, מסניף את הטרפנטין, דוקר ומלטף במכחול. אמא שלי היתה מוצאת אותי בבוקר כמו אחרי מלחמה - עומד באמצע החדר עם עיניים פעורות ובגדים מטונפים מצבע, ומחייכת לעצמה חיוך קטן - "זה הפיקאסו הקטן שלי". ואני לא יודע בדיוק מה זה ׁשלבקת חוגרת. או פסוריאזיס. או זאבת. אבל כשחבר חולה מבקש ממני שאבוא לטפל בו, אני יודע בדיוק מה לעשות. אני יודע לכסות אותו כמו שצריך. לבשל לו מרק עם מלא ירקות. לקבוע לו תור זריז לרופא. להריץ איתו דאחקות כדי שיחייך קצת. לדאוג שנוח לו. שנעים לו. ולתת לו ים תשומת לב, כי בתכל'ס - זאת התרופה הכי טובה. ואני לא אדקלם לכם את ההוכחות של דקארט לקיום האל. אבל קיבינימט, אני הרגשתי אותו בכל מיני רגעים בחיים - מול הקיר בלילה בירושלים. מול המיטה של אבא שלי כשעבר ניתוח. מול השמיים הפסיכדליים באיזו נסיעה לילית למדבר. ובעיקר מול עצמי. רוב הסיכויים שלא אדע לקשקש איתכם על הגישה הפרוידיאנית. אבל כשחברה שלי יושבת בוכה מולי ומספרת על משבר עם החבר שלה, אני יודע לעשות אחד ועוד אחד. אני יודע שמאז שהמניאק הקודם פגע בה, היא לא יכולה לבטוח יותר באף אחד. שכבר שנים היא לא מרגישה יפה. אני יודע שהיא מאשימה את עצמה. ואני יודע שכל מה שהיא צריכה לשמוע זה כמה היא טובה, כמה היא חכמה, כמה היא מוכשרת - כמו שכולנו צריכים לשמוע לפעמים. ותשמעו, אני לא אדע לצטט לכם מילה במילה את "אחכה לך כמו נעלייך" של אלתרמן. אבל מתישהו, בפקולטה לבדידות, גם אני למדתי לחכות כמו נעליים ליד המיטה של האהבה שלי. ואני אולי לא יודע בדיוק מה זה אנדורפינים ולא מבין בתהליכים הכימיים שקורים במוח, אבל אני פאקינג יודע מה זה להיות מאוהב, מה זה לקום בבוקר ליד הבנאדם שבחרת, מה זה לעבור איתו יחד את המסע המפחיד של החיים, ולהגיד תודה למי ששלח לך אותו. אין לי תואר. ואני אף פעם לא מתרשם מאנשים שמדקלמים לי תיאוריות או מצטטים לי פילוסופים. אני מתרשם מאנשים שחיים את החיים האלה. שרואים. שמרגישים. שעפים. שמבינים מה חשוב באמת. לימודים זה חשוב. חשוב מאוד אפילו. אבל בין המבחן בסטטיסטיקה לעבודה על תיאוריות סוציולוגיות בנות זמננו - אסור לשכוח את החיים עצמם. ושאני לא אתחיל בכלל לדבר על הפסיכומטרי...