כשגרתי בעפולה היתה לי ידידה טובה. את רוב כיתה ח' היא החסירה, ובמקום לבלות בבית הספר עם חברים וריח של סנדוויצ'ים עם שוקולד "השחר", היא היתה מאושפזת בבית החולים "שניידר" לצד עוד ילדים חולים, וריח של תרופות ופחד. אף אחד לא הצליח להבין מה יש לה. לפחות פעם ביום היא היתה מתעלפת. פשוט מאבדת את ההכרה, צונחת על הרצפה ומפרכסת כמה דקות טובות. אני זוכר יום שישי אחד בצהריים, ישבנו ליד הבניין שלה וקישקשנו. עפולה התמלאה בריח של חצילים מטוגנים, מולנו עבר השכן עם מכסחת הדשא, השכנה מקומה שנייה יצאה מהחלון לנקות את השטיח הפרסי שלה בחובט שטיחים צהוב של פעם. היא חבטה בו בקצב אחיד להחריד, והשטיח כאילו הקיא מתוכו את האבק ופיזר אותו על השכונה כולה, מכסה סודות וקובר תחתיו חטאים וטעויות של בני אדם - שאף אחד לא ראה, ואף אחד לא שמע. פתאום, בתוך כל הרעש של מכסחת הדשא והחבטות של השכנה - היא קרסה מולי, כמו בלרינה שלא הצליחה להישאר עוד על קצות האצבעות. נכנסתי לפאניקה, רצתי לאינטרקום המטונף, לחצתי על כל הכפתורים וצרחתי. אמא ואבא שלה ירדו תוך חצי דקה. היה מדהים לראות עד כמה הם מתורגלים. האמא מחזיקה לה את הראש, האבא מרים לה את הרגליים, והכול בפָנים חתומות, כאילו זו לא הילדה הקטנה שלהם ששוכבת על הרצפה ונאבקת. היא התעוררה, התיישבה ולגמה בשקט מהמים שהגיש לה איזה עובר אורח. שאלתי את אמא שלה, "היא בסדר?" והיא ענתה, "כן, כן," בחיוך עצוב. יכולתי לראות את חוסר האונים שלה ואת השאלה שמהבהבת כמו פנס מגמגם בעיניה - מה קרה לילדה הקטנה שלי, ומתי היא כבר תחזור? הרי עד לפני שנה היא היתה עסוקה בשטויות של נערות - בתסרוקות ובבנים ובקריזות של מתבגרות, ועכשיו היא מתכסה בטרנינגים אפורים, והשיער שלה תמיד אסוף עם כל הסודות שלה, והיא שוכבת כל היום במיטה - מכירה בה כל תפר וכל שקע, עד שכבר קשה להבדיל מי הילדה ומי המיטה, ואף אחד לא מבין מה כיבה אותה. אני קופץ לסוף. כי מי היה מאמין שבשכונה הקטנה שלנו תחיה הילדה המתעלפת הזאת, שאף רופא בארץ לא הצליח להבין מה יש לה, ויום אחד היא תקום ותספר איך בחלקת האלוהים הקטנה שלה, עם ריח החצילים המטוגנים, והחבטות של השכנה, והאינטרקום המטונף - דווקא שם, מכסחת הדשא של השכן כיסחה לה את הכנפיים. את החלומות ואת התמימות. ומי היה מאמין שהנפש הקטנה והחכמה שלה לא היתה מסוגלת לעמוד בכובד הזיכרונות והטראומה מאותו שכן שנגע בה - אז היא היתה מכבה את הגוף. גורמת לו להתנתק כדי לא להתמודד. ומי היה מאמין שהילדה הזאת תאשים את עצמה בלי סוף, ומשקולות האׁשְמה הכבדות יהיו שלשלאות לרגליה וללבה, לא יאפשרו לה לצאת מהמיטה או להבין שהיא לא אשמה. היא לא אשמה. היא לא אשמה. ומי היה מאמין שהילדה הזאת תתחתן יום אחד ותביא ילדים ותצליח להמשיך בחייה לצד צל כהה שתפור לדמותה ומלווה אותה בעקשנות לכל מקום שתלך. הכותרות בעיתונים משתמשות בכל מיני מונחים אמורפיים - "הטרדה מינית", "בעילה בהסכמה", "ניצול מרות", אבל לפעמים אנחנו שוכחים שמאחורי כל כותרת כזאת יש בנאדם, יש משפחה, יש סיפור. והכותרות האלו נשארות רחוקות, משייטות אי-שם במרחבים המנומסים של כלי התקשורת, ואנחנו עוברים לידן ומהנהנים באמפתיה, עד שזה מגיע לשכונה שלנו. לבית שלנו. לבת שלנו. ופתאום אנחנו קולטים את חומרת העניין, את הנשמות הרמוסות, את האשמה, והסיוטים, והפצעים שמסרבים להתאחות. פתאום אנחנו מבינים שמאחורי כל כותרת כזאת יש ילדה קטנה שבילתה את כל כיתה ח' בבית החולים, ואף אחד לא ידע מה יש לה, והיא התבגרה והפכה לאישה שאף פעם לא בוטחת עד הסוף, כזאת שלא מרשה לבנות שלה לצאת לשחק בחוץ, ופורצת בבכי בלתי מוסבר - בכל פעם שהשכן החדש מכסח את הדשא.