כשמישהו זורק לי, ״אתה נראה טוב!״ אני מבטל אותו ברגע, בלי לחשוב ואם הוא ממשיך, ״אני אוהב את מה שאתה עושה!״ אני מפטיר, ״בקטנה...״ ומשנה את הנושא כשמישהו אומר לי: ״אתה משהו מיוחד!״ אני הודף אותו ככה, בהינף יד ואם הוא מתעקש: ״תשמע, אתה גדול!״ אני עונה: ״זה לא אני, זה המזל...״ וזה הכול אבל כשמישהו זורק לי מילה רעה - אני מתייחס אליה כאל אמת אחת ברורה ולוקח לריאות, וזוכר אותה היטב והיא ננעצת כמו סיכה, ישר אצלי בלב ובלילה, במיטה, לפני שאני נרדם האנשים המכבים עוברים מולי, כולם ואני סוחב שם על הגב כל ביקורת ודקירה ומנציח את החולשות והפגמים מול המראה ואיך זה שתמיד קל לנו להאמין לעלבונות שהם ברזל, למילים שהן סכין וכל כך קשה לנו לשמור קרוב-קרוב את כל מי שמזכיר לנו – שיש בנו גם טוב.