בארץ "לעולם לא" גרים הילדים האבודים מרחפים להם אי-שם במרחבים הבודדים ילדים בלי אבא-אמא, שנולדו על הקצה ילדים בלי אבא-אמא, שאיש אינו רוצה והם שורפים שם את הזמן, שנה אחרי שנה בלי מקושקשת, וסלט, וסיפור לפני שינה מחכים בסבלנות, אולי ברגע מסוים - מישהו כבר יבוא וייקח אותם משם ובממשלת "לעולם לא" יושבים האדונים מאחורי חומות גבוהות, על כיסא של ליצנים הם אוהבים מילים גדולות כמו שוויון ודמוקרטיה ובהסתר חותמים חוזים עם אלוהי הבירוקרטיה כי כל כך הרבה ידיים מושטות אל הילדים להגיש להם כוס פטל, לחבק את הפחדים ולמרות כל זה בסוף לא נשאר להם סיכוי הליצנים הם שקובעים מי ראוי או לא ראוי רק הם בסוף יחליטו מי יכול להיכנס זה לא עניין של אהבה, זה עניין של אינטרס יש חוקים ברורים, ואין כאן הנחה אם תעמוד בקריטריונים - תזכה במשפחה והילדים עוד מחכים שיגיע המזל הם עוברים מפנימייה-לפנימייה-לעוד ספסל ואולי זה מאוחר מדי לחזור ולתקן בארץ "לעולם לא" לא יגידו להם "כן".