ובימים הכי קשים שלי, כשכלום לא הסתדרנכנסתי לנשק אותךָ, למשוך את השמיכההצעצועים על השטיח, ואתה עוד חצי ערהבטחתי לעצמי אף פעם לא לבכות מולךביקשת שאקריא לך סיפור לפני שינהשאסגור את החלון כי פחדת משדיםוהשארתי את הדמעות שלי עומדות על ממתינהכי מותר להישבר, רק לא מול הילדיםועם עיניים של ילד, וחוכמה של איש זקן -קלטת מיד שאבא לא בסדראז נצמדת אליי כי רצית לתקןולא הסכמת לי לקום או לצאת מתוך החדרולרגע אחד קטן, החלפנו תפקידים -אתה היית אבא, ואני הייתי בןלחשת לי באוזן: ״אנחנו חזקים!״ובידיך הקטנות ניסית לגונןונתת לי כוחות שלא ידעתי שישודיקלמת בשפתיך את תפילת הגיבוריםאני לא יכול לשכוח איך ילד בן ששהצליח, כמו בפאזל, להרכיב בי את השבריםוחייכתי עם הלב, והצלחתי להשליךאת העצב הגדול שאף אחד לא הבחין בולפעמים, כל מה שמבוגר פשוט צריך -זה ילד אחד קטן שיאמין בו.