לפעמים אני מדמיין את הדקות האחרונות שלי. אני שוכב, עצום-עיניים, על מיטת ברזל חורקת בחדר לבן, מלופף צינורות מבהילים ומחובר למכשירים. השקט הלבן סביבי מופר רק בצפצוף המוניטור המונוטוני. ואז מגיעים הסיכומים. החשבונות. ה"מה הספקתי" וה"מה לא". התמונות רצות מולי כמו בסרט נע - האהבות, האכזבות, הייאוש, השירים. אני נזכר באנשים שעברו דרכי. השאירו שריטה. השאירו פצע. השאירו אור גדול. מדהים לגלות מה בסופו של דבר אני לוקח איתי, ומה נדחק לצדדים. אני נזכר ביום ההולדת ההוא שלי, כשלקחת אותי לצנוח ממטוס, וכשהגעתי למטה - חיבקת אותי חזק, כאילו פחדת שאולי אף פעם לא אנחת. אני נזכר שגרנו בדירת מטר-על-מטר בכרם התימנים, והרגשנו שזה פנטהאוז במגדל יוקרה. חיינו על פתיל קצר ושרפנו הכול עד תום - כסף, זמן, אנשים. בשבת בבוקר היית פותח את החלון הגדול - האור מבחוץ היה ניתז וצובע את כל הסלון, והרגשתי שאני לא צריך עוד כלום בחיים. אני נזכר בחופשה ההיא של כל החבר'ה באיזה חור נידח בצפון, כשיצאנו לראות את הזריחה, עם ריח של פרדסים, מסטולים ומכורבלים בשמיכות כבדות שפילחנו מהצימר. אני נזכר בדייט הראשון, כששאלת אותי, "עד כמה אתה ספונטני?" ועוד לפני שעניתי - גררת אותי ביד לחוף הים, התפשטת ורצת לתוך המים. באותו רגע התאהבתי בך. אני נזכר בכדורי השוקולד המפורסמים של אמא שלי בטעם של פתי-בר וילדּות. אני נזכר בהליכות הקבועות שלנו בטיילת. איך היינו מצילים אחד את השני כשהכאב הפך לבלתי נסבל. אני נזכר בלילה ההוא בבנגקוק שעברנו מבר לבר, ממסיבה למסיבה, עם אש בעיניים. סיבכנו את עצמנו בהרפתקאות מופרעות וקמנו עם הנגאובר, לא בטוחים שכל זה באמת קרה. אני נזכר שעצרנו באיזו חורשה בדרך להורים. והם לא הבינו למה הגענו באיחור, סמוקים ומלאים מחטי אורנים. לפעמים אני מדמיין את הדקות האחרונות שלי. ככה אני מבין מה חשוב באמת. וזה לא כסף. וזה לא תהילה. וזה לא ״מה יגידו״. פתאום, ברגע אחד - אני מפסיק להתעצבן משטויות. אני מפסיק לדפוק חשבון לאחרים. אני מוותר במלחמות של אגו. אני דואג להגיד לכל היקרים לי כמה אני אוהב אותם. אני מתעקש לצבור חוויות משוגעות, מופרכות, חסרות כל היגיון. אני מתקשר לאבא ולאמא וצורח להם שאני מתגעגע. אני כותב עוד שיר. אני מזמין כרטיס טיסה. אני נוסע למכתש רמון לישון באוהל. אני יורד על שקית בורקסים. אני מעז לבקש סליחה. אני לא מפחד לבכות. לצחוק. להשתכר. לבזבז. להתאהב. אני עושה הכל, כדי שבשנייה בה הצפצוף המונוטוני של המוניטור יהפוך לצליל אחד רצוף מחריש אוזניים - אני אעצום עיניים על מיטת הברזל החורקת ההיא, ואדע שחייתי.