ראיתי אותך עומד בקצה השדֵירה.ביד אחת החזקת בקבוק לתינוק, וביד השנייה ניענעת עגלה.אלוהים אדירים, רק לפני דקה וחצי עוד היינו נערים שמחזיקים בקבוק בירה ביד אחת, ומנענעים את החיים ביד השנייה.כל כך הרבה שנים לא ראיתי אותך, והזמן נתן בך את אותותיו - כרס קטנה, חוטי כסף בשיער, ועמידה כזאת, של גדולים.השקפתי עליך מהצד, ושם, באמצע ההמון התל-אביבי הסואן - נזרקתי לימים אחרים.ימים בהם אני ואתה חרשנו את המדינה בפיאט מקרטעת של ההורים, כשעל המַראָה תלוי מַפרט גיטרה שחוק שבן-דוד שלך הביא מאמריקה.שנינו צורחים שירים אל החלונות הפתוחים, נוסעים ונוסעים בלי לדעת לאן.ימים בהם אהבנו עד הסוף. שנאנו עד הסוף.ולא היה סוף. לא היה סוף.ימים בהם כל אהבה היתה לנצח.וכל נצח היה זמני.נלקחתי אל הלילות שלנו, שנינו יושבים ומעשנים, קצת שותקים, קצת מדברים.אתה מנגן בגיטרה שרוטה מול חוברת אקורדים מוכתמת שעשתה איתנו דרך.רואים אחד את השני כמו רנטגן, עד שהבוקר מתגנב וזורק אותנו אל תחילתו של עוד יום. שרפנו את הזמן, ואת הכסף, ואת הלב, כופרים באלוהֵי המפוכחים, בלי חליפות הגנה, בלי שאלות של למה ואיך.תפסנו אוטובוס לאילת באמצע הלילה, ישַנו על החוף ומזגנו טקילה זולה לכוסות פלסטיק.שם ראית אותי בוכה בפעם הראשונה, משחרר מולך את הפחדים הכי כמוסים שלי, מקיא ושיכור.בבוקר התעוררנו, מבולבלים ומסריחים, ועשינו את עצמנו לא זוכרים.עברנו ממסיבה למסיבה, מהרפתקה להרפתקה, מאהבה לאהבה.לא ידענו כלום, אבל ידענו הכול.הנעורים היו יפים, חבר שלי, ואנחנו חיינו אותם בווליום משוגע, הולכים על הקצה, אוספים רגעים, מתמכרים ונגמלים.שאלתי אותך מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, וענית לי: ״מאושר".ואז החיים קרו.הספינות שלנו הפליגו למחוזות רחוקים כל כך.אתה נכנסת להיי-טק.אני התחלתי לכתוב שירים.אתה הקמת משפחה.אני עוד חולם על אחת.החוט העדין והשקוף שחיבר בינינו - נקרע.פה ושם שיחת טלפון. פה ושם הודעה ביומולדת. פה ושם לייק בפייסבוק.הפכנו להיות חברים מנומסים כאלה, שנפגשים רק בחתונות של חברי ילדות ומדברים על פוליטיקה ונדל״ן. נכשלנו היכן שרבים וטובים מאיתנו נכשלו.לא הצלחנו לאחוז בנעורים, והגענו - כל אחד אל עצמו - למודי קרבות, מצולקים ומוכי שִכחה.צלצול פעמון אופניים זרק אותי בחזרה לשדירה התל-אביבית.חציתי אותה, והגעתי אליך עם אותו מבט של נער הזוי, שרק רוצה לעזוב הכול ולעלות איתך על אוטובוס לאילת.ניגשתי, ואתה הושטת יד ללחיצה גברית ומדויקת, לא חזקה מדי ולא חלשה מדי.״מה איתך? שנים...״ חייכת אליי.״אני ממש מעולה. הכול טוב. זה שלך?״ הצבעתי על העגלה.״כן, כן. לך יש?״ ענית לי והרמת גבה.״לא, עדיין לא, אולי בקרוב...״ דיקלמתי את התשובה הקבועה שלי.ולא ידעתי איך להגיד לך, ותהיתי האם אתה עדיין זוכר, ולא הצלחתי לתפוס את מבטך, כי תהום הזמן עמדה בינינו, ובמרחק שנפער - הגשרים התמוטטו,ושום כוסות פלסטיק, ושום פיאט מקרטעת, ושום גיטרה שרוטה כבר לא יכלו להחזיר אותנו אחורה.אז עמדנו שם, מחויכים ונבוכים.התחלתי להתקדם כשזרקת לי, ״תהיה בקשר.״״ברור, נעשה קפה מתישהו,״ שיקרתי.שנייה לפני שהמשכתי הלאה, קלטתי בזווית העין, בין כל הדובונים והגי׳רפות שהיו תלויים על עגלת התינוק שלך, גם מַפרט אחד שחוק, שאיזה בן-דוד שלך הביא מאמריקה פעם, וידעתי, עמוק בפנים, שגם אתה מתגעגע.