כשהייתי בן שלוש-עשרה, אמא שלי רשמה אותי לחוג ציור.בשנות התשעים בעפולה, בנים בחוג ציור היה מחזה נדיר, אז מצאתי את עצמי עם עוד חמש-עשרה פנסיונריות שציירו בעקביות פירות.או כדים.או פירות בתוך כדים.הייתי מגיע בכל יום רביעי לחדר הקטן שהסריח מטרפנטין ואקריליק, וניגש עם שִילָה, המורה לציור, לארון פח אפור וחלוד שניצב בפינת החדר.בארון המתפקע הזה אוחסנו אלפי תמונות שיכלו לעורר בנו השראה, לעזור לנו לקבל רעיונות וללמוד על קומפוזיציות, אור וצל, סימטריה ודומיהם.הארון היה מחולק למדף עליון ולמדף תחתון.במדף העליון הצטופפו צילומים של דוגמניות, קרעי מגזינים, קטלוגים יוקרתיים של אופנה, פרסומות לבשמים ותמונות של אנשים יפים. יפים מדי.במדף התחתון, כיאה למעמדם, נזרקו תמונות וצילומים קרועים ושחוקים של אנשים מוזרים, מצולקים, זקנים, מקומטים, הומלסים, שיכורים, וכל מי שלא עבר את הסלקציה הקשוחה של המדף העליון.כילד שעדיין מגבש את תפיסת היופי שלו, ניגשתי כמובן בכל פעם מחדש למדף העליון.שם יכולתי להתרשם מפרצופים סימטריים, מדוגמניות משורבבות שפתיים ומכל היופי האלוהי והמזויף שיש לעולם להציע.באחת הפעמים, כשהתקשיתי לבחור תמונה מהמדף העליון, ניגשה אליי המורה שילה ולחשה לי בעדינות:״אולי תנסה לקחת משהו מהמדף התחתון?״הסתכלתי עליה בפליאה. למה שאסתפק בפרצופים העקומים מלמטה, כשהמדף העליון מתפוצץ מרוב יופי?בכל שבוע היא היתה מנסה, תמיד כבדרך אגב, למשוך אותי למדף התחתון.יום אחד נשברתי והסכמתי לשלוף תמונה של זקנה מקומטת ומוכתמת כמו נייר פרגמנט משומש.כשסיימתי לצייר אותה, היה ברור לי ולכולם שזו היצירה הבוגרת והמוצלחת ביותר שלי עד כה.הזמן עבר, ולאט-לאט, משבוע לשבוע, המורה שילה עזרה לי להתאהב עוד ועוד באנשים מהמדף התחתון.היא לימדה אותי למצוא השראה דווקא בחוסר השלמות, להתרגש מהצלקות, לבחור בפרצופים הרמוסים שנחו תחת כל היופי הברור מאליו.מצאתי את עצמי נמשך לעולם של חולשות, של שריטות, של פגמים, שמהם בסוף צומח היופי הכי גדול.היא אולי לא יודעת, אבל היא השפיעה על חיי לנצח.כי כמו שהתאהבתי בתמונות הלא מושלמות, ככה כשהתבגרתי - למדתי להתאהב באנשים הלא מושלמים.למדתי להושיט יד מפויסת לפגמים שלי ושל הסובבים אותי.נכנסתי עם פנס למרתפים האפלים ולא פחדתי להסתובב שם חופשי.ומאז הלב שלי שייך לאַנדרדֹוגים. לפגועים. לאחרים.לאנשים הכל כך מיוחדים מהמדף התחתון.