כשהייתי קטן, כולם קראו לי ״שתי ידיים שמאליות״.המשפחה שלי הסתלבטה עליי בלי סוף, ובחיי שניסיתי, אבל איכשהו בסוף תמיד הצדקתי את הכינוי הזה, שרדף אותי לכל מקום.לפחות פעם בשבוע הייתי מפיל כוס.ברגע של היסח הדעת היא היתה מחליקה לי מהידיים ומתאבדת על הרצפה בקול מחריש אוזניים.אבא שלי היה קופץ מיד במיומנות, מרחיק אותי מאזור הסכנה,שולף את המטאטא והיעה ומנקה אחריי."זוז הצדה! זה מה שחסר לי עכשיו, שתדרוך על זכוכית."אז הייתי נסוג במבט מושפל ובחיוך נבוך, ונותן לו לסדר את הבלגן שעשיתי.במקרה אחר, הייתי יושב עם צלחת של מקרוני אדומים, כמו שרק אימהות יודעות להכין, מתחיל לאכול ו... כצפוי - יחד איתי היו אוכלים גם החולצה, והמכנסיים, והשיער והרצפה.אמא שלי בשלב הזה, כבר הפסיקה להתרגש. היא היתה כל כך מתורגלת במצב כוננות-רוטב-אדום, שבתוך חמש דקות הבגדים כבר שייטו בנחת בכיור עם מסיר כתמים, ואני... אני כרגיל ישבתי בפנים אדומות יותר מהרוטב, מביט מהצד איך אמא שלי, שוב, מנקה את הלכלוך שיצרתי במו ידיי.וככה התנהלו חיינו -אני שובר - הם מדביקים.אני מפיל - הם מטאטאים.אני שופך - הם מנקים.אני קורע - הם תופרים.בוקר אחד, כשכבר הפסקתי להיות ילד, בדירה הקטנה שלי בתל-אביב, ניגשתי להוציא כוס מהמתקן לייבוש כלים.כנראה שלפתי אותה בחוסר זהירות אופייני, ובבת אחת... בום!מפולת אימתנית של כוסות, וצלחות, וקערות וסכו״ם שהפכו לאוקיינוס מבהיל של רסיסים על הרצפה.ואז הגיע השקט שאחרי הבום.עמדתי באמצע המטבח, הלום-קרב, עדיין עם הג׳יפה של הבוקר בעיניים, מסתכל על התוהו ובוהו, ולא יודע מה לעשות.אמא שלי לא היתה שם כדי לנקות אחריי.אבא שלי לא היה שם כדי לרוץ עם מטאטא ולהזיז אותי הצדה, שרק לא איחתך מהשברים.לראשונה בחיי, הייתי צריך לנקות בעצמי את הבלגן שעשיתי.ואלה הם, גבירותיי ורבותיי, החיים עצמם.כשאתה ילד, לא משנה כמה כוסות יחליקו לך מהיד, תמיד יש מי שיסדר אחריך, יתקן, יאסוף, ידאג להזהיר ולהרחיק אותך מהסכנה.אבל אז אתה גדל ומבין שאתה צריך לקחת אחריות על הבלגן שלך.וכשנשבר לך אגרטל או כשנשבר לך הלב - אתה נדרש לשלם את המחיר, להתמודד וללמוד, צער אחרי צעד, איך לקום מהנפילה.אין מי שינקה את הטינופת שהטעויות שלך השאירו.אין מי שירחיק אותך מהכדורים השורקים בשדה הקרב של החיים.אין מי שידאג שלא תיפצע, שלא תיחתך, שלא תדרוך על זכוכית או על מוקש.אין מי שיעשה לך הנחות.אין מי שינקה את הכתמים העקשניים שנצמדו אליך.אין אף אחד, חוץ ממך.אז אין לך ברירה אלא להתאפס, להפשיל שרוולים ולסדר את המהפכה.את מערכות היחסים שהזנחת. את האנשים שבהם פגעת.את המינוס בבנק. את החלום שלא הגשמת.את האהבה הזאת שחירבת במו ידיך.אתה לומד להיזהר כשאתה מוריד כוס מהמדף, וכשמשהו מחליק לך מבין הידיים - אתה שולף מאיפשהו מטאטא, ובגב כפוף מעלה הכול על היעה -כל רסיס זיכרון, כל שבר מהעבר, כל פיסת געגוע שעלולה להינעץ בבשרך ולפצוע אותך.אתה מעביר סמרטוט אחרון, צונח על הספה עייף ומותש,וברגע אחד גורלי וחשוב, אתה מבין שסופסוף התבגרת.