ארוחת שישי. אני בן שתים-עשרה.השולחן מפוצץ בסלטים של אמא שלי. היא קורעת את החלה שאפתה בתנועות מיומנות ששמורות רק ללביאות.אבא שלי, בחולצת שבת מעומלנת, עושה לחיים ומזניק את הארוחה.אחרי כמה כוסות הם חוזרים אחורה בזמן ומתמסרים לזיכרונות מתוקים. מתוקים כמעט כמו התה העיראקי הכהה שאמא שלי מגישה בסוף הארוחה.״אבא שלכם היה קיבוצניק עם עיני תכלת ענקיות, חתיך מהסרטים. אני הייתי ילדת סמינרים שגדלה במעבָרה בפרדס חנה...״ אמא שלי נשכבת בהכנעה תחת גלגלי הנוסטלגיה, ואבא שלי קוטע אותה, ״היא נדלקה עליי מהתחלה!״״אל תראו אותנו ככה, היינו שובבים ופרועים. אני זוכרת פעם אחת ש...״ אמא שלי נסחפת, ובשלב הזה אני מכסה את האוזניים וקוטע אותה בצרחות נבוכות של ילד מתבגר, שמסרב לשמוע על הלילות הסוערים של הוריו.כשהבנתי שהם לא מתכוונים להפסיק, רצתי מוכה אֵימה לחדר הילדּות שלי וטרקתי את הדלת.באותה תקופה רדף אותי סיוט בלבוש הסיפורים ההזויים של הוריי מימי הזוהר המתירניים שלהם.אף אחד לא הזהיר אותי אז, שהגיהינום האמיתי הוא לא לדמיין את ההורים שלך צעירים.הגיהינום האמיתי הוא לראות אותם מזדקנים.זה קורה לכולם, וזה נופל עליך חזק וקשוח, בלי אזהרה.ההורים שלך הולכים ונגמרים לך מול העיניים.אין דרך יפה לנסח את זה. אין מילים מקושטות. אין רחמים.האנשים האלה שתמיד חשבת שהם כול-יכולים.שליוו אותך בכל תחנות חייך.שלימדו אותך להתמודד עם העולם הזה.שהיו לך רשת ביטחון.גזע יציב.קיר להישען עליו.האנשים האלה נכנעים, כמו כולם, לזרועותיו הארוכות של הזמן.כמה קשה להתפכח ולהבין שאחרי הכול, ההורים שלך הם בסך הכול בני אדם.ופתאום אתה במתח מכל ביקור שִגרתי שלהם אצל הרופא.ופתאום אתה קופץ בהיסטריה מכל טלפון באמצע הלילה.ופתאום אתה נכנס לחרדה מכל גליץ׳ קטן שלהם במקלחת.הם לא שומעים טוב, והם לא רואים טוב, וקשה להם לעלות במדרגות, וכל כך כואב לך לראות אותם חלשים.אתה רוצה לנער אותם חזק ולצעוק: ״אתם לא כאלה! לכם זה לא יקרה! קומו, צאו לבלות, רוצו אחרי הנכדים, תטיילו, תצעקו עליי כשאני מדבר שטויות, כמו שעשיתם כשהייתי ילד!מה לכם ולבתי חולים?מה לכם ולמכשירי שמיעה?מה לכם ולריח הזִקנה הזה שהשתלט על הבית?״אתה נזכר בעיני הנמר החזקות של אמא שלך, שנלחמה עליך כשכולם ויתרו.אתה נזכר בידיים המחוספסות של אבא שלך, שאחזו בהגה וניווטו אותך בכל החלטה, בכל צומת, בכל שאלה.ולאט-לאט, בלי שתשים לב, מחלחלת בך ההבנה שזהו דרכו של עולם. שאי אפשר אחרת.שזה הזמן שלהם לנוח.שעכשיו תורך.עכשיו תורך להיות עבורם רשת ביטחון.גזע יציב.קיר להישען עליו.עכשיו תורך לטפל בהם ולדאוג להם.עכשיו תורך להזכיר להם, שגם אם בגיל מאה הם יצטרכו שתוריד אותם מהמיטה ותחליף להם חיתול -אתה תעשה את זה מכל הלב, בלי לשאול שאלות ובלי טיפת רחמים,רק עם טֹונות של אהבה ועם דחף בלתי נשלט להזכיר להם בכל יום מחדש, עד כמה הם חשובים ואהובים ויקרים ללבך.