גרנו אז בדירה מושלמת.תקרות גבוהות. פרקט לבן. מטבח מרווח. חלון שמשקיף לפארק ירוק."אלוהים עבד שעות נוספות על התאורה אצלנו", היית אומר לי ומחייך.כן, היית כל כך מאושר בבית המושלם הזה שלנו.מסתובב יחף בין החדרים, יוצא לסיגריה במרפסת, שוקע על הספה מול סדרה.אותי הבית הזה שיגע. הכול בו הונח בדיוק במקום.והיה בו מין שקט כזה שהטריף אותי."מסוכן כל הטוב הזה. מפה אפשר רק להתרסק", חשבתי לעצמי.אז במקום לשבת ולחכות שמשהו ייסדק, לקחתי יוזמה והתחלתי להרוס דברים במו ידיי.בסוף כל יום כשהיית חוזר מהעבודה, הייתי מחכה לך עם רשימת דברים שתובעים תיקון.חלון ששברתי. שקע שהוצאתי בכוח מהקיר. ידית של ארון שתלשתי מהמקום.ואתה, בסבלנות ובנחת, היית מוציא את ארגז הכלים האדום שלך ומתקן הכול.כשראיתי שאתה לא מתרגש, התחלתי לקלקל דברים גדולים יותר.אז יום אחד הפלתי את הטלוויזיה. ויום אחר הוצאתי את הברז מהמקום.ואז עקרתי את צירי הדלת, והיא נפלה בבום אדיר על הפרקט שלנו, שכבר לא היה כזה לבן.ואתה המשכת, בשקט האופייני לך, להוציא את ארגז הכלים האדום שלך, לשלוף פטיש או מברג או מפתח שוודי ולתקן הכול.הזמן עבר.אני המשכתי לקלקל.אתה המשכת לתקן.פתאום שמתי לב שהגב הזקוף שלך מתחיל להתכופף.שהידיים היציבות שלך מתחילות לרעוד.שהעיניים הפקוחות שלך מתחילות להיעצם.כן, אהובי, סופסוף הצלחתי לעייף אותך.היית מוציא בשתיקה את ארגז הכלים האדום שלך, ובאיטיות תהומית - מתקן ומסדר, שוב ושוב, את הבלגן שעשיתי.יום אחד כבר לא נשאר מה לשבור. הרסתי את כל מה שאפשר.עמדתי באמצע הדירה שלנו והסתכלתי סביב - מסקנטייפ חובש את הטלוויזיה, ברגים פוצעים את הקירות הלבנים, חוטי מתכת קושרים את החלון שניפצתי.הדירה המושלמת שלנו הפכה לשמיכת טלאים. לערימה של פתרונות זמניים. לשדה קרב מדמם.לא נשאר מה לשבור, אז נשברתי אני. אבל באמת.נפלתי כל כך חזק שלא הצלחתי לקום.כשחזרת הביתה, מצאת אותי מקופל על הרצפה.הושטתי לך יד כדי שתעזור לי להתרומם, אבל כבר לא נשאר לך כוח.הוצאת באדישות את ארגז הכלים האדום שלך כדי לנסות להציל אותי, אבל הפטיש היה שחוק. המפתח השוודי החליד. הברגים נגמרו.כבר לא נשארו לך כלים כדי לתקן אותי.ברז הדמעות שלי נפתח, ואיתו הווידוי:"זה אני שברתי את כל הדברים האלה... הם לא התקלקלו מעצמם," פלטתי את הסוד הנורא שלי.אתה רק הבטת בי בעיניים החכמות שלך וענית: "אני יודע. ידעתי כל הזמן."ואני הבנתי, אהובי, שהכרת אותי טוב יותר מעצמי.שידעת שאני לא יכול לסבול את כל הטוב הזה.שאני חייב לדמם כדי להרגיש חי.ששברתי וקילקלתי והרסתי הכול במו ידיי, ובכל זאת אהבת אותי כל כך, שהיית מוכן לחזור בסוף כל יום ולתקן הכול.בלי לשאול שאלות. בלי לצאת בהאשמות.חשבת שאם תתקן את כל מה שאני שובר - בסוף אני אירגע. אבל הצלחתי לעייף אפילו אותך.יצאנו מהדירה המושלמת שלנו.ארזנו את כל החפצים בארגזים. הכנסנו חיים שלמים לקופסאות.כל אחד פנה לדרכו, עם כל מה ששבור ומה שמתוקן בו.בתוך הבית הלבן והגדול והמושלם שלנו השארנו רק את ארגז הכלים האדום מונח על שולחן המטבח,בתקווה שלעולם לא נצטרך להשתמש בו שוב.