הפעם האחרונה שראיתי אותך היתה בחתונה של חברת ילדות משותפת.נפגשנו שם כל החבר׳ה מהתיכון, אחרי שלא התראינו כמה שנים.כל אחד עם הסיפור שהחיים כתבו לו.אחד התחתן.אחד התגרש.אחד נהיה מיליונר.אחד נשאר בול אותו דבר.השקפתי עליך מהצד, נשען על הבר עם כוס ויסקי ביד.העיניים שלך נדדו בחוסר שקט מהשולחנות, לבופה העמוס, לשמלה הלבנה של הכלה,ובזמן שברחבה כולם צרחו ״מהפכה של שמחה״, ראיתי איך אצלך מתרחשת מהפכה אחרת לגמרי.נראית לי עצוב.אף פעם לא ראיתי אותך עצוב.תמיד היית ליצן הכיתה, השטותניק האולטימטיבי, מוקף עיניים מעריצות, מפוצָץ בקסם נעורים ממכר שיכולתי רק לקנא בו.והנה השנים חלפו, ונדמה שהזמן אילץ אותך לקפל את בגדי הליצן ולגלות יבשות חדשות של כאב.המשכת לעמוד קפוא, מסתכל מהצד, כאילו גדר מפרידה בינך לבין האנשים השמחים.מתוך המולת הסטיק-לייטים רציתי לגשת אליך.לשים לך יד על הכתף.לשאול אם הכול בסדר ולמה אתה לא רוקד.חלפתי מולך בהיסוס, ניגש-לא ניגש, ובסוף הינהנתי בנימוס והמשכתי הלאה לקינוחים.בדרך הביתה העיניים העצובות שלך לא עזבו אותי.״בפעם הבאה שאראה אותו, לא משנה מתי זה יהיה, אגש לדבר איתו, לברר מה עובר עליו״,הבטחתי לעצמי והרדמתי את המצפון המתלהם שלי.את ההודעה על מותך קיבלתי שנה לאחר מכן, בטלפון.תלית את עצמך עם חגורה.ברגע אחד חזרו אליי העיניים העצובות שלך, וכוס הוויסקי שלך, והמרפק שלך שנמחץ כנגד הבר, וכובד ידי שלא הונחה על כתפך.אני יודע שלא יכולתי להציל אותך, חבר.לא מהחיים האלה.לא מהכאב הזה.לא מעצמך.אבל אולי, רק אולי, אם הייתי ניגש -היית מבין שאתה לא שקוף, שמישהו מבחין בך, שלמישהו אכפת.אדם, בסופו של דבר, הוא כספת נעולה.אנחנו אף פעם לא יודעים מה קורה בחדרים אחרי שהדלתות נטרקות, והוא נשאר לבד עם עצמו ועם הכלבים הנובחים שלו.אנשים עוברים מולנו, מחייכים והרוסים.כל אחד סוחב עליו איזה סיפור.איזה סוד.איזה סתיו.הלוואי שיכולנו להציל את כולם.הלוואי שיכולתי להציל אותך.אני רק יכול להבטיח לעצמי, להזכיר לעצמי, להכריח את עצמי -לגשת בפעם הבאה שאראה שני קרעים של עיניים.לנסות להתעניין, לחייך, לשאול, לא להישאר אדיש.אלוהים, לא להישאר אדיש.זאת הצוואה שהשארת לי,יחד עם בגדי הליצן המקופלים שלך שמעלים אבק במגירות לבי,ועדיין סוחבים את מגע עורך, את השמחה המדבקת שלך, את החיוך שלך -חיוך של שטותניק נצחי, שהפעם הלך טיפה רחוק מדי עם השטויות שלו.