הישרדות - נעם חורב

ההורים שלי חוגגים היום 50 שנות נישואין.אללא איסתור. 50 שנה עם אותו בנאדם.בכל שנה אני מזמין להם זר גדול מחנות פרחים קטנה בעפולה."מה לכתוב על הברכה?" שאלה אותי המוכרת בטלפון."שאלה טובה..." עניתי לה, והתחלתי להרהר -מה מאחלים לזוג שחוגג 50 ?איך בכלל מחזיקים ביחד כל כך הרבה זמן?יש סוד? נוסחה? ספר הדרכה?זה הזכיר לי שלפני שבועיים ביקרתי אותם.נכנסתי הביתה (גם אם אגור 30 שנה בת"א, עדיין כשאחזור להורים - אקרא לזה "הביתה").אמא שלי היתה באמצע הספונג'ה.אבא שלי עמד כמו ילד חסר-אונים במטבח וסינן לעברי, "אני חייב פיפי, והיא לא נותנת לי לעבור, שאני לא אעשה לה סימנים על הרטוב...""תתגנב כשהיא לא רואה..." קרצתי לו."השתגעת?! אתה לא מכיר את אמא שלך? היא תהרוג אותי!"בסוף התייבש.אמא שלי השעינה את המגב על הקיר, מחתה את הזיעה וכמעט התיישבה על הכסא."לאאאאא!!! זה הכסא המתנדנד!!!" אבא שלי צרח עליה בבהלה.היא ניצלה ברגע האחרון והתיישבה על כסא אחר."מאה פעם כבר אמרתי לך לזרוק את הכסא הזה!"היא נופפה לעברו עם הסמרטוט.ישבנו. קשקשנו. ואז נכנסתי לחדר שלהם לקחת מטען לטלפון.כל הצד של אבא שלי במיטה היה מפוצץ בכריות.כשחזרתי לסלון שאלתי את אמא שלי: "למה הצד של אבא מלא בכריות? איך אתם ישנים ככה?"היא חשבה קצת וענתה:"אוי, זה נשאר שם מהצהריים... הלכנו לישון, ואתה יודע שלאבא שלך יש בעיות גב.אין לו שיווי משקל בגרוש, אז אני שמה לו כריות כדי שלא יקבל מכה כשהוא נזרק על המיטה.""אה..." עניתי לה.אז אולי, רק אולי, זה מה שצריך כדי לשרוד 50 שנה ביחד -לא לדרוך אחד לשני על המקומות הרגישים.להזהיר זה את זו מפני הנפילות.אם כבר נופלים, לדאוג שהנפילה תהיה כמה שיותר רכה.אה... ותמיד-תמיד לעשות שנ"צ ביחד."תכתבי להם -אמא ואבא היקרים, אל תשכחו לזרוק את הכסא המתנדנד!באהבה, הבן הקטן שלכם, נעם."עניתי למוכרת, וחייכתי.