לפני כמעט עשר שנים עברתי מעפולה לתל-אביב. ילד בן 23 עם חלומות משוגעים לכבוש את העולם, לטרוף את החיים, ובעיקר - לברוח מהמקום הקטן שסגר עליו. עליתי על קו 842, שכרתי דירת-חדר בדיזנגוף, והתחלתי את החיים החדשים שלי. בשנה הראשונה שלי בעיר הגדולה לא רציתי לשמוע על עפולה. הרגשתי שהעיר הקטנה הזאת הקיאה אותי מתוכה, והכנסתי לארגז את כל מה שקשור אליה - זיכרונות מקומטים, חברי ילדות נשכחים, שמות של כיכרות, את "חיים המשוגע" שהיה מסתובב ברחובות ומבקש שבע שקל, ואת עלבון נעוריי הצורב שלמדתי לקבור עם השנים. את הארגז הדמיוני הזה סגרתי היטב, הדבקתי עליו מדבקת "שביר" והעליתי לבוידעם כדי שלעולם לא אצטרך להתמודד איתו שוב. תל-אביב הציעה לי נתיב בריחה מפתה, והייתי בטוח שפרק עפולה תם ונשלם בחיי. פגשתי אנשים חדשים, שגם הם כמוני, הרגישו רוב חייהם לא שייכים, והנה פתאום - אנחנו יכולים להרגיש לא שייכים ביחד. ביקרתי את המשפחה אחת לחודש, והחיים שלי התנהלו כאן ועכשיו, בתפאורת העיר הגדולה המהתלת, כשהרקע העפולאי הולך ודוהה עם הזמן. ואז הגיעו חדשות רעות. אני זוכר את עצמי צונח על המיטה המאולתרת שלי בדיזנגוף, מסתכל לצדדים ותופס את הראש בחוסר אונים. בתנועות רובוטיות הפלתי כמה בגדים מהארון לתיק, טרקתי את הדלת, פילסתי לי דרך ברחובות העמוסים, ועליתי על 842. פתאום, כל מה שרציתי זה להיות שוב בבית. בדרך לשם, הנוף מול עיניי התחלף - מהבניינים המפלצתיים של תל-אביב לשדות המחבקים של העמק, והמחנק בגרון השתחרר, בכל קילומטר עוד קצת, ככל שהתקרבתי הביתה. כשהאוטובוס נכנס לעפולה, תמונות החלו לרוץ בראשי - על הספסל הזה היינו יושבים בכיפור ובודקים אם הלשון לבנה כדי לגלות מי רימה בצום. ופה, ליד התחנה, נקרעה לי שקית מפוצצת בגוגואים, והם התגלגלו לכל פינה כשאני רץ אחריהם כמו משוגע. בגן החשוך הזה היינו יושבים על נרגילה בטעם תפוח. והנה הווידיאומט שהייתי מתגנב אליו באישון לילה כדי לשכור סרטים כחולים. וזאת המכולת של מזל שהייתי קונה בה מסטיק אבטיח, נחשי גומי צבעוניים וסופגנייה עם תקרת סוכר לבנה וריבה זרחנית. ופה, ליד החומה הנמוכה, הודיעו לי שבן דוד שלי עמית נהרג בצבא. וכל רחוב, וכל סמטה, וכל ספסל - טבולים בזיכרונות, בריחות, בצבעים, ומהווים עוד פיסה בפאזל המפואר והעלוב הזה של ילדותי. האוטובוס עצר בתחנה. נכנסתי הביתה. אבא שלי קיבל אותי בדלת ולא שאל הרבה שאלות. אמא שלי דיברה בשפתה, והעמיסה לי צלחת עם הקובה-במיה שלה. אחר כך שכבתי על מיטת נעוריי בחדר שקירותיו מצולקים מפוסטרים ישנים שפעם היו תלויים בו, וחשבתי לעצמי שלא משנה עד לאן אברח,לא משנה עד כמה ארחיק ואדחיק, לא משנה לאן אגיע בחיי - בית נשאר בית. הבית שלי היה, ותמיד יהיה, סוד כוחי וסוד חולשתי. וכמו צב - אני נושא אותו על גבי לנצח, גם כשאני גר בתל-אביב או מטייל במזרח או יושב בבית קפה בניו-יורק. הנחתי לנוסטלגיה המניפולטיבית לעשות את שלה ולעגל את פינות העבר כדי לאפשר לזיכרונות המתוקים לצוף, עצמתי עיניים והרגשתי שכאן, שום דבר רע לא יכול לקרות לי.