דקה לחצות.אוטוטו הספרות הכבדות של התאריך יוחלפו, ואני אגדל בשנה.כשהייתי ילד, הסתכלתי על אחי ואחותי בגיל הזה, והם נראו לי ״גדולים״.כבר היתה להם דירה. היו להם ילדים, ביטוח ותלוש מסודר בסוף כל חודש.הרגשתי שהם יודעים משהו שאני עוד לא יודע. שהם מבינים משהו שאולי אבין רק בהמשך.שהם פיצחו את החיים האלה.עכשיו אני כבר ״גדול״.הגעתי לגילם, ועם יד על הלב אני יכול להגיד ש...אני לא מבין כלום.כל מה שחשבתי שיתבהר לי עם הזמן, רק הלך ונהיה מעורפל יותר, כהה יותר, סמיך יותר.עוד לא הבנתי מה ההבדל בין משכנתה צמודה בריבית קבועהלבין משכנתה על בסיס פריים.עוד לא הבנתי מה מחבר בין שני אנשים.אולי חלומות.אולי בדידות.אולי תקווה או שבכלל ייאוש.עוד לא הבנתי מה מפריד בין שני אנשים.אולי חלומות.אולי בדידות.אולי תקווה או שבכלל ייאוש.החיים שלי עדיין מבולגנים.אני מוצא את עצמי ער כל הלילה וישן כל היום.אני עוד לא לגמרי בטוח מה ארצה לעשות כשאהיה גדול.החלומות שלי מתחלפים. משתנים. באים והולכים.אני חי קלישאות של אלכסון.של קופסאות טייק-אוויי בשישי בערב.הילד ההוא, המפוחד וחסר הביטחון, עדיין משתקף מעיניי.אני מוצא את עצמי שולח לו יד מפויסת.שנים ניסיתי להיפטר ממנו, אבל אין לי לב להרוג ילדים.חברים שחשבתי שאלך איתם יד ביד לעבר הנצח - נעלמו לי באמצע הדרך.חברים שחשבתי שיהיו זמניים כמו אבק כוכבים - נכנסו לי מתחת לעור והפכו למשפחה שלי.עוד לא הבנתי איך זה יכול להיות שיש לי אהבה, אני נראה סבבה לגמרי, הולך לי לא רע בקריירה ואני מוקף בחברים - ועדיין אני מרגיש שמשהו בי חסר.משהו בי לא שלם. משהו בי לא רגוע.לפעמים אני חושב שהמשהו הזה ייפתר בעוד בגד יקר בארון.בעוד סופשבוע הכול-כלול באירופה. בעוד ג׳וינט.לפעמים אני חושב שלא אמצא אותו אף פעם, ושהשלם שלי נולד להיות שבור.אני מתהפך במיטה שעות, ואז לוקח את האוזניות, יורד לים באמצע הלילה ויורה לעברו סימני שאלה.הוא מביט בי בתמיהה - ״גם לי אין תשובות. אני רק ים״.אני מוצא את עצמי זוכר פרטים קטנים שכולם כבר שכחו.בוכה באמצע היום משיר ברדיו.מתמכר לפחמימות. לפורנו. לאהבה.חושב ומחשב ״מה היה קורה אם״, ותוהה אם הדלתות המסתובבות של חיי הובילו אותי למקום הנכון.אני עדיין בורח.אלוף בלברוח.לאלכוהול. לחופים הלבנים של תאילנד. לרחמים עצמיים.אני שומע את השיר שלנו ומכאיב לעצמי, כאילו בכוונה.אני חייב לדמם כדי להרגיש חי.אני משייט בתוך כל התוהו ובוהו הזה, ממשיך לחתור בתוך הכאוס האינסופי,ואז, לרגע אחד קטן - בין ערימת החלומות, לערימת הבגדים, לערימת הטעויות שאצלי בחדר -אני מבין שטוב לי.טוב לי.אני קם בבוקר עם שיר שאני אוהב.אני צורח אותו עד שהשכנים דופקים לי על הדלת.אני אוהב את החברים שלי אהבת נפש ואני מוכן להרוג את מי שיפגע בהם.אני מאמין באהבה. אני עדיין מאמין באהבה.אני יורד על מגש פיצה באמצע הלילה.אני כותב שיר טוב ומרגיש מסטול כל היום.אני יושב לדבר עם חבר על חצי בירה עד שפתאום נהיה בוקר.אני רוקד בחתונה של חברים עם סטיק-לייט על הצוואר וכובע דבילי.אני מבין שאני לא מבין כלום, וסבבה לי עם זה.סבבה לגמרי.כשהייתי ילד, הסתכלתי על אחי ואחותי בגיל הזה, והם נראו לי ״גדולים״.כבר היתה להם דירה. היו להם ילדים, ביטוח ותלוש מסודר בסוף כל חודש.עכשיו הם כבר בני ארבעים ומשהו.לפעמים אני חושב שאולי בגילם הכול יהיה לי ברור יותר. בהיר יותר.אבל אז, בין שלוק לשלוק מהמרק של אמא שלי, ביום שישי בערב,הם מסתכלים לי טוב-טוב בעיניים, כאילו אומרים - ״גם אנחנו עוד לא יודעים כלום. גם אנחנו עוד לא הבנו הכול.גם אנחנו עוד לא פיצחנו את החיים האלה. אבל זה סבבה. זה סבבה לגמרי."