אמא שלי מספרת את החיים שלה דרך אוכל. יותר מזה - היא מספרת את החיים שלי דרך אוכל. כל רגע, כל פצע, כל זיכרון בציר הזמן של חיי - קשור ועטוף בריחות, בצבעים ובטעמים שהיא כישפה לי במטבח הקטן שלה. כשהייתי מגיע בצהריים מבית הספר, היא היתה מחכה לי עם סיר פתיתים ומעמיסה על הצלחת גם את השרוף מהתחתית. "זה מר לי" - הייתי מתלונן, והיא היתה עונה, "לאט-לאט תתרגל גם למר ותלמד לאהוב אותו." היום, בגיל שלושים ומשהו, כשאני מכין לעצמי סיר פתיתים - אני שורף בכוונה את התחתית ומתענג על הטעם החרוך שהוא, מה לעשות, חלק בלתי נפרד מהחיים. אני זוכר אותה בשבת בבוקר, יושבת ליד השולחן עם פיתות חמות, טחינה, פטרוזיליה, פלפל חריף, ביצים חומות וחצילים מטוגנים. בצל ירוק ביד אחת, מגבת מטבח ביד השניה, והיא לוחשת לי: "תכניס לפיתה רק את מה שאתה אוהב, כפרה. אתה לא חייב לאהוב הכול." שנים אחר כך, כשעברתי לתל-אביב, הבנתי שהדבר האלוהי הזה נקרא סביח, ולמדתי להכניס לחיים שלי, כמו לפיתה שלי, רק את מי ומה שאני אוהב. מדי פעם היא היתה מכינה לנו ורניקס (כופתאות תפוחי אדמה ובצל מטוגן) וקורצת לי, "זה אוכל של אשכנזים, למדתי להכין את זה בשביל אבא שלך." היא התעקשה להכין את המאכל הזה למרות שלא סבלה אותו, כי הוא הזכיר לאבא שלי את הילדּות בקיבוץ, את הוריו, וביס אחד ממנו היה מרגיע את הגעגוע. "אני לא מסוגלת להריח את זה, אבל תראה איך אבא שלך מבסוט," היא היתה מרכלת איתי בסלון, ובלי לשים לב מלמדת אותי שיעור חשוב על אהבה ונתינה. יום שלישי היה יום השניצל והמקרוני. היא היתה עומדת במטבח, מטגנת שניצלים ומנגבת את הזיעה, ואני הייתי מתגנב למגש לידה, שרופד בנייר סופג לבן, וגונב שניצלים מהערימה. היא כאילו לא שמה לב ורק חייכה כי הבינה שזה הרבה יותר טעים ככה, ישר מהמגש. אחר כך היינו מתלכלכים יחד מהרוטב האדום של המקרוני ונקרעים מצחוק באמצע המטבח. שבת בצהריים הוקדש לחמין. היא היתה מניחה על הפלטה סיר אלומיניום כבד מכוסה במגבת, והייתי רץ כל שעה לבדוק אם כבר מוכן. "לאט-לאט. חכה בסבלנות. יש מאכלים שלוקח להם זמן להתבשל, כמו אנשים," היתה מסבירה לי. כשהייתי עצוב, היה מחכה לי על הגז סיר עלי גפן ממולאים. הייתי מתיישב על השיש, מנשנש אותם אחד-אחד מהסיר ושופך בפניה את הלב. עם השנים למדתי את תנועות הבישול שלה. צעדי ריקוד מרהיבים, כוריאוגרפיה מדויקת שחוללה פלאים ושינתה סדרי עולם. המטבח, חלקת האלוהים הקטנה שלה, טמן בחובו כל כך הרבה סיפורים, תובנות, רגעים בלתי נשכחים ושיעורים לחיים, שאת כולם סיפר האוכל. עד היום כשאני חוזר לבית ילדותי, אני קודם כול רץ למטבח של אמא שלי - שם מתחוללים קסמים, שם נופלות חומות, שם מתרפא הלב, ושם, בכל פעם מחדש, היא שורפת לי את הפתיתים, ושנינו מתענגים על הטעם המר אבל הכל כך מתוק של החיים האלה.