התחלתי לשחות. שלוש פעמים בשבוע אני מגיע לבריכה עם בגד ים, מגבת ומשקפת - וקופץ למים. זה הזמן שלי עם עצמי. חצי שעה צלולה של מחשבות. אני מגיע בשעות הבוקר ומוריד באופן דרסטי את ממוצע הגילים שם. בחיי שאני ככה קרוב למנוי פנסיונרים בקולנוע, והקשישות קרועות עליי ברמה כזאת שכבר קיבלתי הזמנה לערב קלפים בבית של רוזה (שלפי מה שחיה אומרת, אוהבת לעשות קונצים). וזה בסדר, ככה כיף לי - רק אני והקשישים של תל-אביב. לפני כמה ימים הגעתי לבריכה, ועל הלוח המחיק התנוסס לו בטוש כחול מגדל מפואר של שמות. הבנתי שיש לי לפחות חצי שעה של המתנה, אז ניגשתי לכיסאות הפלסטיק וישבתי שם עם ריח הכלור באוויר, מסתכל על דגי-האדם שמתפתלים מולי במסלולי הבריכה. לידי ישבה קשישה קטנטונת בבגד ים שלם עם פרחים סגולים, כובע ים ירוק ומשקפת ורודה של הלו קיטי. כבר התאהבתי בה. "אתה בתור?" היא שאלה אותי במבט זועף. "כן, כתבתי את השם שלי על הלוח," עניתי לה. "ואתה מתכוון לשים כובע ים או לשחות כמו פרזיט?" היא הישירה אליי מבט. "מממ... לא יודע..." גימגמתי, ומרוב לחץ עין ימין שלי התחילה לקפוץ. "יפצ'וק, המסלול התפנה!" צעקה לה קשישה בבגד ים טורקיז מקצה הבריכה. "לא, לא, אני מחכה למסלול השלישי משמאל," צעקה לה יפצ'וק בחזרה. המשכנו לדבר. הפנים הזועפות שלה התרככו לאט-לאט, ככל שהתקדמנו בשיחה. כל כמה דקות ניגש אליה מישהו והודיע: "יפצ'וק, יש מסלול שהתפנה!״ והיא ממשיכה בשלה, "לא, לא, אני מחכה למסלול השלישי משמאל." היא סיפרה לי שהיא שוחה כבר עשרים שנה. כל יום. חוץ מכמה פעמים שלא הרגישה טוב, וביום שהבת שלה התחתנה לפני איזה חמש-עשרה שנה. היא סיפרה לי על תל-אביב של פעם. ועל עצמה של פעם. "הייתי מסובבת את הראש של כל הגברים בדיזנגוף," היא לבשה חיוך ממזרי. "נו, עכשיו את מסובבת את הראש של כל הגברים בבריכה!" צחקתי איתה. היא המשיכה לדבר וסיפרה לי על בעלה צבי שנפטר לפני שבע שנים. היא בחורה קשוחה, יפצ'וק, אבל בקלות ראו שהיא מתגעגעת אליו. "הוא היה משגע אותי!" היא הניפה את יד ימין, והגבות שלה התכווצו. "ואני, אני הייתי משוגעת עליו..." הם היו שוחים יחד. כל יום. שמש, גשם, חג, מלחמה, דלקת פרקים - הם בבריכה. "הוא כל פעם היה שוכח בבית משהו אחר. פעם את המשקפת, פעם את המגבת, מזל שאת הראש הוא לא שכח..." היא נזכרה בקול דק של געגוע. "ואיך הוא היה שוחה... כמו דג במים!" אמרה לי במבט גאה. ושוב צעקה מקצה הבריכה: "יפצ'וק, התפנה מסלול, את באה?" "לא, גדעון, אל תבלבל את השכל, אתה יודע שאני שוחה רק בשלישי משמאל!" היא צעקה לעברו בעצבים. סיפרתי לה שאני כותב שירים. "איזה מין מקצוע שטותי זה?" היא הטיפה לי. "יפה, זה מקצוע שמאפשר לי לשחות בעשר בבוקר במקום להיות תקוע במשרד" עניתי והיא צחקה. "אתה ממזר!" היא נופפה לי באצבע. "למה את לא תופסת מסלול, יפצ'וק?" שאלתי אותה. ראיתי שהיא שמחה שכבר העזתי לקרוא לה יפצ'וק, ולא סתם יפה. "אני אוהבת את המסלול השלישי משמאל. הוא פשוט הכי נוח," היא הסבירה בחוסר סבלנות. "הו, הנה, המסלול שלי התפנה," היא זינקה מהכיסא, סידרה את בגד הים והחלה לצעוד לעבר המסלול. המשכתי לחכות על הכיסא שסופסוף יגיע תורי. קשיש נחמד בבגד ים קטן מדי ניגש אליי ושאל: "איפה יפצ'וק?" "היא בדיוק הולכת לשחות," הצבעתי לכיוון המסלול השלישי משמאל. "אה, התפנה המסלול שלה..." הוא הינהן ומילמל מתחת לשפם - "היא עקשנית, לא מוותרת עליו." "למה? מה יש לה עם המסלול הזה?" שאלתי אותו בתמיהה. "עזוב, סיפור ארוך. זה היה המסלול הקבוע של צבי, בעלה שנפטר. הם שחו פה עשרים שנה יחד." ואז הבנתי הכול. הסתכלתי עליה מתרחקת, עם שק דמיוני של זיכרונות על גבה. כפופה ומקומטת, עם המשקפת הורודה של הלו קיטי, כמו ילדה נלהבת בת ארבע שעדיין לא ראתה כלום. וידעתי שרק ככה היא זוכרת את בעלה. רק ככה היא מרגישה קרובה אליו. רק ככה היא פורקת את הגעגוע, ולרגע מדמיינת שהוא עדיין חי, בשקט הזה הבהיר, שמתחת למים. והלב שלי נשבר למחשבה על האישה הבודדה והאמיצה הזאת, שלא מוותרת על הזיכרון של בעלה ושמחיה אותו, בשר ונשמה, כל יום בבריכה, עם ריח של כלור וכיסאות פלסטיק, במסלול השלישי משמאל. כשסיימתי לשחות ראיתי אותה הולכת לכיוון היציאה וצעקתי לה: "יפצ'וק!!!" היא הסתובבה אליי במבט שואל. "נתראה מחר, אני אשמור לך את המסלול השלישי משמאל!"