כשהייתי קטן, המסלול שלי היה ברור ומוחלט: צבא. טיול אחרי צבא. תואר. תלוש מסודר בסוף כל חודש. חתונה. ילדים. משכנתא. פנסיה. נכדים. ו... אתם יודעים. כל אבן-דרך היתה מסומנת כמו פסי הצבע שקק"ל משרטטת על סלעים, כדי שחס וחלילה לא אלך לאיבוד. בסוף הגעתי לגיל שלושים ומשהו - בלי תואר, בלי תלוש מסודר, בלי חתונה, ילדים או משכנתא, אבל וואלה - מאושר. במקום לעשות תואר - התחלתי לכתוב שירים. במקום להתחתן עם אהובת נעוריי - יצאתי מהארון. במקום משכנתא - אני מכין בכל יוני שנים-עשר צ'קים לבעלת הדירה. כל האמיתות המוחלטות שעליהן גדלתי, נמעכו כמו פלסטלינה ואז עוצבו מחדש בהתאם לדינאמיּות הבלתי נשלטת של החיים. מצאתי את עצמי הולך לאיבוד בלי סוף, מתפתל במבוכים, נתקל בקירות, מתדפק על דלתות נעולות - עד שהבנתי שהדבר היחיד שאני יודע הוא... שאני לא יודע כלום. ואלוהים, כמה שאנחנו פוחדים לא לדעת. יש לנו דחף בלתי נשלט לדעת הכול - מה נעשה כשנהיה גדולים. איזה ציון נקבל במבחן. האם העסק החדש שלנו יצליח. מה נעשה אחרי הצבא. איפה נהיה עוד עשר שנים. האם האהבה הזאת שלנו תשרוד הפעם. האבסורד הוא שכדי לדעת, אנחנו חייבים קודם כול להרשות לעצמנו לא לדעת. יש לנו תמונה מדויקת בראש - איך החיים שלנו אמורים להיראות. מה מצפים מאיתנו. מה אנחנו מצפים מעצמנו. אנחנו חורטים את העתיד שלנו באבן, במקום לכתוב אותו על לוח מחיק. ואז כשדברים לא מסתדרים, אנחנו מתבאסים שהתוכניות שלנו השתבשו. אבל תוכניות לא משתבשות, הן רק משנות צורה. דווקא מתוך הכאוס המדומה של חוסר הוודאות - נולדת הראייה הברורה, המזוככת, המדויקת. דווקא מתוך סימני השאלה שמרחפים מעלינו, נבראים סימני הקריאה. בכל פעם שפירגנתי לעצמי לא לדעת, בסופו של דבר ידעתי יותר. רק כשהתחלתי לחיות בשלום עם זה שוואלה, יהיו תקופות שבהן ארגיש לא בטוח בכלום - מבחינה מקצועית, מבחינה זוגית, מבחינה אישית, והכרחתי את עצמי להיות סבלני לתהליכים - דברים החלו להתגבש, להסתדר, להיפתר. וזה כל כך משחרר לא לדעת. כל כך משחרר ללכת לאיבוד. כל כך משחרר לשבור ימינה חזק, לחרוג מסימוני הצבע של קק"ל, לעלות לאיזו דרך עפר לא סלולה, ולהגיע לנוף מרהיב שלעולם לא הייתי מגיע אליו אילו המשכתי ללכת בשביל המסומן.