אמא שלי חולת ניקיון. אני זוכר אותה ביום שישי, עם קוקו-ספונג'ה ומוזיקה פול-ווליום, מחזיקה מגב ביד אחת, שפריצר ביד שנייה - ונכנסת לאטרף. הייתי צריך לחכות מחוץ לבית עד שיתייבש (חס וחלילה שאדרוך על הרטוב ואשאיר לה סימנים!). ואיתי, מחוץ לבתיהם - היו מחכים גם הבת של שרה התופרת, והבן של יפה מהפיצוחים, והבת של אסתי מקומה חמישית - פרלמנט הילדים המחכים, שזכו באמא חולת ניקיון. פעם קלטתי אותה מגהצת מגבות מטבח. פעם בהיתי בה מנקה את שואב האבק בשואב קטן יותר. פעם תפסתי אותה משפריצה על אבא שלי עם השפריצר, ועוברת עליו עם סמרטוט. לפני שבוע נסעתי לבקר אותה בעפולה. נכנסתי הביתה ו... בלגן. כלים בכיור. צעצועים של הנכדים מפוזרים על הרצפה. שמיכת פליז כתומה מכווצ'צ'ת על הספה. נעליים זרוקות על השטיח בסלון. תוהו ובוהו מוחלט. הסתכלתי עליה בעיניים המומות, והיא מיד הבינה וסיננה לי, "בסדר, בסדר, כולה קצת בלגן... מחר אני משתלטת על הכול״. בשיחה שניהלנו במבטים בלבד, הבנתי שאמא שלי, אחרי הרבה שנים, הפנימה משהו חשוב: בית מבולגן זה בית שחיים בו. יש כלים מלוכלכים בכיור כי תודה לאל - לא חסר אוכל. והצעצועים מפוזרים על הרצפה כי טפו-טפו יש כבר הרבה נכדים, והם כולם בריאים ויפים וחכמים, ומגיע להם להשתולל בבית של סבא וסבתא, ולפזר את הלגו שמחר ינעץ את שיניו המחודדות ברגלו החשופה של אבא שלי. והשמיכה על הספה נשארה שם מאתמול בערב, כשלאמא שלי היה קר, ואבא שלי הביא לה כרבולית שהם קיבלו באיזה מבצע בתחנת דלק. ויש נעליים זרוקות בסלון כי אבא שלי, ברוך השם, עם כל בעיות הגב שלו, עדיין יוצא להליכות, חוזר מותש, זורק אותן על השטיח וצונח על הספה. והבית כולו מקושט בבלגן שיוצרים בני האדם שחיים בו, וכל חלק בו הוא אנדרטה לסיטואציה אנושית או לרגע קטן, ובעיקר – הבלגן הזה הוא עדות חיה לבית מפוצָץ בחום, ובאוכל טוב, ובריבים משפחתיים, ובנכדים מופרעים, ובים של אהבה. חדרים לבנים סטריליים שמורים לבתי משוגעים. לא תודה.וכמו הבית, ככה גם הלב. לב מבולגן, שרוט, מצולק, לב שפועם בכאוס מוחלט – הוא לב שביקרו בו. לב שטיילו בו. לב שלמישהו היה מספיק אכפת כדי להיכנס בשעריו. והכאבים האלה שלנו, בצד שמאל של החזה, הם סימן ברור ומוחלט לכך שמישהו דרך על אדמת לבנו, והשאיר טביעות רגל, והתגלגל בבוץ, והפך את הסדר הקפוא ששורר בלב בודד, בלב חדש מהניילונים. אז מדי פעם אני משתדל להזכיר לעצמי שאי-סדר זה טוב, אי סדר זה חיים, והלוואי שעד סוף ימיי אנשים ייכנסו ויצאו מסלון לבי - ישוטטו קצת בין החדרים, יחלצו נעליים, יפזרו לגו, ישאירו ערימת כלים ויעשו בלגן.