אז התחלתי לעבוד בקפה הפינתי. בכל בוקר, בשש אפס-אפס, הייתי מגיע לשם ונזרק בבת-אחת, עם ריח האספרסו, אל היום שרק הוזנק. הייתי מנער את האבק שהצטבר בלילה, מדליק את מכונות הקפה השורקות, ממיין את הסוכרים ומסדר את כותרות העיתונים העצובות לערימת אסונות גבוהה ומדויקת. אחר כך הייתי יוצא לסיגריה של בוקר, ושנייה לפני השאכטה האחרונה, היית מופיע. תמיד באותה השעה, עם הכובע הצהוב, ועם הווסט החאקי המלא כיסים שלך (אף פעם לא הבנתי למה בנאדם בגילך זקוק לכל כך הרבה כיסים), ועם שבילי הקמטים המפותלים שבפניך, ועם הבדידות המשוגעת שלך, שריחה החמוץ זינק למרחקים וניצח בנוק-אאוט את ריח האספרסו העז שעלה מהדוכן. ואז היה מתחיל הטקס הקבוע שלנו: אתה מוציא ממחטה מהכיס, מנגב את הזיעה ומכריז ברשמיות "בוקר טוב!", כאילו זו החלטה, לא איחול. אחר כך מציץ בחצי עין אל ערימת האסונות שסידרתי שעה קודם לכן, ומסנן לי, "לא כדאי לך לקרוא את העיתונים של הבוקר. זה סתם יעשה אותך עצוב." אני הייתי מחייך ומחכה, ורק כשהיית מבקש, הייתי מתחיל במלאכת הכנת הקפה שלך, למרות שידעתי בדיוק מה אתה רוצה. "שחור. חזק. בוץ." היית מבקש בנחרצות. בזמן שבחשתי את הקפה, היית מוציא באיטיות מהכיס את הארנק המרופט שלך, ובתוכו תמונה שלו עם חיוך לבן ומדים ירוקים. "תראה איזה נכד יש לי!" הפנים שלך זרחו, ואני ידעתי שעל כתפיו הקטנות של הנכד שלך העמסת את כל משא גאוותך, וכל תקוותך, וכל מהותך, וכל קיומך, כי חוץ ממנו כבר לא נשאר לך כלום. "רק שיהיה בריא!" הייתי מהנהן לעברך כמו הזקנות מהספסל. ואז היית לוקח את הקפה בידך הרועדת (תמיד זכרתי לא למלא לך עד הסוף), וממשיך בסיבוב הבוקר הקבוע שלך, להשוויץ עם התמונה בפני מי שרוצה או לא רוצה לשמוע. וכך יום אחר יום. אתה מגיע. אני מחכה שתבקש. אתה זורק: "שחור. חזק. בוץ." ואז התמונה מהארנק. והריטואל הזה, שהכרנו טוב כל כך, כאילו נולד בכל בוקר מחדש, כששנינו מקפידים על כללי הברזל הבלתי כתובים - שואלים את השאלות הקבועות, עונים את התשובות הקבועות, וממשיכים בחיינו. עד אותו יום. שש אפס-אפס. הגעתי לקפה. ניערתי את האבק, הדלקתי את המכונות, מיינתי את הסוכרים, ובדיוק כשעמדתי לסדר את העיתונים לערימת אסונות גבוהה ומדויקת - התמונה שלו קפצה אליי מהעמוד הראשון. אותו חיוך לבן, אותם מדים ירוקים. הבוקר, הוא היה האסון בראש הערימה. שנייה לפני השאכטה האחרונה - הגעת. כמו תמיד. נראית זקן בעשרים שנה. אותו כובע צהוב. אותו וסט חאקי, שפתאום היה נדמה לי שאין בו מספיק כיסים כדי להכיל את מטען הסבל הבלתי אפשרי שלך. נראית מבוהל כמו ילד זקן שהלך לאיבוד, עם גבך הכפוף, ושני הקרעים שהיו פעם עיניך, והמבט הזה שלך שהשתיק אפילו את שריקת המכונות המקיצות. התקרבת אליי, הצצת בחצי-עין אל ערימת האסונות שבראשה זועק ומדמם האסון הפרטי שלך, וסיננת לי, "לא כדאי לך לקרוא את העיתונים של הבוקר. זה סתם יעשה אותך עצוב." ואני הבטתי בך, משתדל להמשיך ולקיים על אוטומט את הטקס היומי שלנו כדי לשמור על שפיותך. אבל כמה שניסיתי, יקירי הזקן והעצוב, לעולם לא הצטרכתי עוד לחכות למוצא פיך, אולי כי ידעתי שמהיום החיים ישלחו לך שחור. חזק. בוץ. בכל בוקר מחדש, גם בלי שתבקש.