שבע ושתי דקות. ערב.אתה חוזר הביתה מהעבודה. מוציא את המפתח מהתיק, מכוון אל שפתיה המכווצות של הדלת, ובדיוק אז נכבה האור במדרגות.כבר התרגלת לפתוח דלתות בחושך.שני סיבובים ימינה ואתה בפנים.שולח יד למתג ומדליק את האור.הדירה נראית בדיוק כמו שעזבת אותה בבוקר.אתה זורק את המפתח על השולחן הנמוך בכניסה, ליד הכסף הקטן והחשבונות שעוד לא שילמת.אתה נשכב על הספה ומסתכל לתקרה.בתנועה אחת מהירה אתה חוטף את השלט. השלט שאף אחד לא רב איתך עליו אף פעם.אתה מדליק את הטלוויזיה ומגביר את הווליום כמה שאפשר, רק לא לשמוע את השקט.בחדשות מדברים על שתי מדינות לשני עמים.הלוואי שהיה לך מישהו לחלוק איתו את המדינה הקטנה שלך.אתה קם מהספה אבל לא מבין למה.עומד כמו אידיוט באמצע הסלון.ואז עושה סיבוב בדירה. פותח חלון. נכנס למטבח.מוציא שלושה קפואים מהשקית, מסדר יפה על הצלחת ומכניס למיקרו.הפכת לקלישאת בדידות מפוארת, אתה חושב לעצמך, ומחייך בייאוש.המטבח אותו מטבח.המבט שלך שט מערימת הכלים שאף אחד לא שטף,למאפרה המלאה שאף אחד לא רוקן,לחלב פג התוקף שאף אחד לא זרק,ללב השבור שאף אחד לא תיקן.הצפצוף של המיקרו מעיר אותך בבת-אחת.אתה מוציא את הצלחת הלוהטת ושופך צ'ילי מתוק.ממש כמו אתמול. ממש כמו שלשום.אתה חוזר לסלון, מחזיק את הצלחת במגבת מטונפת ואוכל ביסים מדודים, עד שנשארת רק שלולית אדומה ורדודה.אתה נשען אחורה ומשחק בטלפון.מסמס לחבר: "חצי בירה?" וחושב על כל החצי שהיא השאירה לך.אתה מקלל אותה בלב כמו שרק המאוהבים מקללים, ונכנס לאפליקציה.פוגש אנשים בלי ׁשם. בלי פנים.מחפש מישהי שתשחק איתך באינטימיות. שתזייף לך אהבה.שתחבק בחושך.שתהיה נואשת כמוך.נואשת עד כדי כך שתירדמו כפיות, עד שהשמש תנעץ בכם את שיני הזהב שלה כמו סכינים.שתבוא רק ללילה אחד ותגאל אותך מהטקס הפרטי שלך, טקס הלבד, שאתה מקיים בדיוק מרגיז כבר כל כך הרבה זמן.שתסכסך בינך לבין הבדידות, שהפכה לאויבת הכי גדולה שלך ולחברה הכי טובה שלך.שתקלף אותך מהספה הזאת שקיבלה את הצורה שלך,שתריב איתך על משהו מטומטם,שתקרא לך "מאמי",שתשאיר כתמים של משחת שיניים על הכיור.אלוהי הצ'ילי המתוק, אלוהי הבודדים - בבקשה, תעשה שהיא תבוא.אתה פותח את קופסת הפח הקטנה שלך ומחליט לגלגל את הכאב.הבטחת לעצמך שתגלגל אותו רק בסופי שבוע. אבל מה לעשות, הכאב שלך מגיע גם בימי שני מסתבר.אתה מעוך על הספה, מסלסל את העשן ועוקב אחריו בעיניים.אתה קם ומחליט לצאת לסיבוב בחוץ. אתה מתהלך ברחוב השקט, ואיש עם כלב עובר מולך.אולי תיקח גם אתה כלב. שתהיו לבד ביחד.אתה נכנס לפיצוצייה וקונה "קינדר בואנו" להרגיע את המאנץ'.בדרך הביתה אתה קולט שהעיר הזאת הפכה להיות תיבת נוח, ובזמן שכולם מסתדרים בזוגות, אתה בקושי מסתדר עם עצמך.אלוהים, אפילו ה"קינדר בואנו" שלך מגיע בזוגות.אתה חוזר לדירה.שוקל צעדים. ואז מתפשט, זורק את הבגדים לסל הכביסה שעולה על גדותיו, ותוהה מתי והאם מישהו ירוקן יום אחד את הלכלוך שצברת.פתאום אתה מפחד להיות מהאנשים האלה שגומרים את החיים לבד,אלה שמוזמנים לליל הסדר מתוך רחמים, אלה שרק שֵם אחד מופיע אצלם על שלט הדלת.אתה מנסה להבין מה דפוק אצלך,למה דווקא אתה, מתי בדיוק הפכת לנרקומן של בדידות,ואם זה קשור לזה שההורים שלך רבו כל הזמן כשהיית קטן.בסוף אתה מחליט להיכנס למקלחת, רק מגבת אחת תמיד תלויה לך שם.אתה מקרצף טוב-טוב, לשטוף את כל הטינופת. יוצא עם ריח של שמפו הוואי.מתגנב למיטה. מכוון שעון. מחשב שעות שינה.נכנס לשיטוט הקבוע בפרופיל שלה ותוהה מי הטמבל שהיא מצטלמת איתו כל הזמן.מחבר את הטלפון למטען.ארבע דקות.שלושה שפשופים.שני טישו מהקופסה שליד המיטה.ואז עוצם עיניים.ושוב בין שינה לערות - אותו החלום. בלי זיקוקים. בלי קונפטי.בלי סוף הוליוודי. אתה לא מבקש הרבה. רק יד קטנה. רק מישהי שתקשיב.מישהי שתריב איתך על השַלט, שתחלוק איתך את המדינה שלך,שתעמיד סיר על הגז, שתתלה את המגבת שלה ליד המגבת שלך,שתבלגן את הצד השני של המיטה שתמיד כל כך מסודר.מישהי שתראה אותך, באמת.שתצא איתך לסיבוב בחוץ, שתחלוק איתך את ה"קינדר בואנו" שלך.מישהי שתשטוף ותקרצף מהצלחות את הצ'ילי המתוק,רגע לפני שהוא מתקשה ונדבק, וכבר אי אפשר יהיה להוריד אותו אף פעם.