מאז שאני מכיר אותך, אתה עם המפתחות ביד.כאילו חייב להיות מוכן, למקרה שתרצה לברוח. בטיולים הראשונים שלנו בשדירה הייתי שומע את המנגינה המתכתית שלהם.בכל פעם ששאלתי אותך שאלה קשה - היית משפיל מבט לצרור שבידך ומהדק את האחיזה.בזמן שאכלנו, הצרור היה מונח לידך, ולא היית משחרר את מבטך ממנו.אחרי לילה של שתייה, כשהגבולות נמחקו, חשבתי לעצמי - "הנה, עכשיו הוא יניח את המפתחות בצד ויסמוך עליי. יסמוך עליי שלא אתן לו סיבה לברוח".אבל המפתחות נשארו, מיטלטלים בין ידיך השתויות.ידיך שתמיד העדיפו את המפתחות על פניי. ואז ערב תל-אביבי אחד ישבנו על חצי בירה וסיפרת לי שאיבדת הכול.קירבת את המפתחות אל הגוף ואמרת לי: "רק אל תרחם עליי." פתאום הבנתי שיותר מדי פעמים בחיים העצובים האלה שלך, היית חייב את המפתחות כדי להישאר שפוי.מאז הם הפכו לחלק מהפק"ל שלך.מהעור שלך.משמיכת הביטחון שלך.ולאט-לאט התרגלתי.ככה זה זאבים בודדים, אמרתי לעצמי. תמיד עם המפתחות ביד. וידעתי שייקח לך זמן, אהוב שלי - להבין שאתה יכול להניח את המפתחות בשלווה.שום דבר רע לא יקרה לך איתי.ובגיהינום הזה של לחכות לך, גייסתי את כל הסבלנות שהצלחתי, וידעתי שיום אחד זה יקרה.שיום אחד כבר לא תצטרך את פתח המילוט שלך מהעולם הזה.העולם הזה שבו רק אתה נמצא, לבד, בלי משפחה - בערבי חג, בשבתות, בימי הולדת. ואז הגיע יום שישי.נסענו להורים שלי. שולחן שבת. סירים על הגז. רעש סכו"ם.אמא שלי צורחת ברקע שהיא לא הכינה מספיק אוכל, האחייניות שלי רבות על האייפון, אחותי וגיסתי מרכלות במרפסת.ואתה עומד בתוך כל הרעש, עם המפתחות ביד, ולא יודע מה לעשות עם עצמך. התיישבנו לאכול. המפה הלבנה התמלאה בכתמי יין וצחוק.אבא שלי חזר על אותה בדיחה עשר פעמים, ואמא שלי מילמלה כהרגלה:"אני מקווה שהאוכל יספיק!"לאט-לאט ראיתי אותך משחרר את האחיזה. שוקע בכיסא. מחייך.הקרחונים שלך החלו נמסים. עזרנו לפנות מהשולחן.ואז קפה. ופיצוחים. ופתאום אמא שלי קראה לך למטבח.היא הוציאה קופסאות פלסטיק במיומנות ושאלה מה לשים לך, שתיקח להמשך השבוע.ואתה התבלבלת לגמרי.יותר מדי זמן לא היו לך קופסאות פלסטיק של אמא במקרר.הצבעת במבוכה על סיר המרק. אמא שלי בתנועות נמרצות מילאה קופסה, אטמה אותה והורתה לך בשתלטנות של אימהות להכניס לשקית.ואז היא מילאה לך קופסה עם תפוחי אדמה. ואז עוף. וסלט כרוב.ושאלה אם אתה אוכל חריף כי יש לה מטבוחה, אבל אתה נראה לה אשכנזי. ואני עמדתי, מציץ מאחורי המקרר, עם דמעות בעיניים, כי בלי לשים לב, אהוב שלי - הנחת את המפתחות על שולחן המטבח. והתמונה המוזרה הזאת - שלך, עומד בין ערימות קופסאות פלסטיק, עוזר לאמא שלי לסדר ולארגן הכול בשקיות, תלווה אותי כנראה כל החיים. כי הרגע הזה, הרגע המדויק שבו היד שלך נפרדה מהקור המקפיא של מתכת המפתחות, הוא הרגע שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.הרגע שבו סופסוף הבנת, עד כמה אני אוהב אותך.