קצה הקרחון: מחלוקות עומק על סדר היום בישראל

ברוב ענפי הספורט אנחנו עדיין משתרכים מאחור, אך יש תחום אחד שבו ישראל משאירה אבק לכל המדינות המערביות: ילודה. בזמן שערי אירופה הולכות ומתרוקנות מילדים, רחובותיה של ישראל ממשיכים להתמלא בעגלות ובחיים חדשים. האם זוהי סיבה לאופטימיות ולגאווה, או דווקא לדאגה? האם כמאמר המשורר, ילדים הם אכן שמחה? וכיצד אפשר לשקלל בין הצרכים הרגשיים והחברתיים שלנו לבין נבואות הזעם על מחירי הילודה?

האם פסקת ההתגברות תוביל לקץ הדמוקרטיה, או דווקא למימוש של עיקרון דמוקרטי מהותי? נדמה שהמחנה הפוליטי שאליו אנחנו משתייכים מביא עמו גם דף מסרים, מלא בסימני קריאה, שמכתיב את הדעה הנחרצת שלנו בנוגע לשינוי היחסים בין רשויות השלטון. אבל הסוגיה הזו דורשת להניח רגע את 'דף המסרים' בצד, ולהכיר את הטיעונים ואת זרמי העומק שעומדים בבסיס הפולמוס הסוער.לשם כך נחזור יחד עם מומחי משפט משני צידי המתרס 30 שנה אחורה, לרגע שבו ממשלת ימין-חרדים צרה חוקקה את החוק שעומד בבסיס המהפכה החוקתית של אהרן ברק. מה הרקע למהפכה הזו? האם הגיע הזמן לחשוב עליה מחדש? ובמשטר דמוקרטי-ליברלי תקין, מי בעצם צריך להתגבר על מי?

סעיף אחד בחוק השבות מקפל בתוכו כמה מהשאלות הגדולות והטעונות ביותר שהחברה הישראלית מתמודדת עמן: מי ראוי לקבל את הגנתה של ישראל בשעת צרה? מה הופך אדם לחלק מהעם היהודי? ועד כמה התשובות לשאלות הללו צריכות להסתמך על הגדרות הלכתיות? כיאה לחוק שנוגע בעצבים החשופים של החברה הישראלית, הוא זוכה למתקפות חוזרות ונשנות משמאל ומימין. האם דיון מחודש בחוק השבות הוא צו השעה, או בגידה בשותפות הגורל עם יהודי העולם, ועם אלו שהשתקעו כאן בעקבותיו?

לרות המואבייה נדרשו רק כמה מילים אייקוניות ונרגשות בשביל להצטרף לשורות העם היהודי. הרבה מים זרמו במקווה מאז, וכיום מי שמבקשת להפוך ליהודיה מן המניין נדרשת לעבור מסלול ממושך ותובעני, שרק 20% ממי שהחל אותו מצליח להגיע לקו הסיום. האם זו בעיה? ואם כן, של מי – של מאות אלפי הישראלים שמוגדרים כ"חסרי דת", או של העם היהודי בכללותו?בפרק הזה נעמוד על קצה הקרחון של סוגיית הגיור, שהובילה למאבקים ולמשברים פוליטיים כבר מראשית ימיה של המדינה.

"החזרת המשילות לנגב" הפכה לססמת בחירות מנצחת, אך כיצד היא בעצם אבדה, ומה נעשה עד כה כדי להשיבה? השאלות האלה עומדות בבסיס מחלוקת ששורשיה נטועים עמוק באדמה: סוגיית ההתיישבות הבדואית בנגב. מצד אחד, ארגוני ימין מתנגדים למדיניות של "באתי, רעיתי, נשארתי", ורואים את המאבק בה כצורך לאומי. מצד שני, פעילים חברתיים ופוליטיים מהחברה הבדואית טוענים שתוכניות ההסדרה שהוצעו להם הן לעג לרש, ושחוסר המשילות קשור בעבותות להזנחה מתמשכת. האם יש למחלוקת הזו אופק? 

בעשור האחרון אנחנו נתקלים יותר ויותר בתופעה חדשה-ישנה: הפרדה מגדרית. קווי אוטובוס נפרדים, הופעות ואירועי תרבות בהפרדה, רחצה נפרדת במעיינות, הפרדה מגדרית באקדמיה ועוד ועוד. מצד אחד יש מאבק מתמשך נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי, מצד שני- ככל שהחברה החרדית משתלבת יותר ויותר בחברה הישראלית הכללית, הדרישות להתחשבות ולמתן מקום לתרבות ההפרדה הולכות ומתגברות. אבל בכל המאבק הסוער והאמוציונלי שמתקיים סביב הנושא בכלל לא ברור מי באמת במוקד הדיון - הנשים החרדיות והרצון להגן עליהן? או שמא זה המרחב הציבורי החילוני הליברלי, והפחד שהוא עומד להיכּבש לאט לאט על ידי הכוחות השמרניים והקנאיים?

הר הבית הוא חומר נפץ. סוגיה שהדעות לגביה נעות בין "סלע קיומנו" ו"חלום הדורות היהודי" לבין "כאב ראש" ו"מה אנחנו צריכים את הוותיקן הזה?". אבל העובדות מדברות בעד עצמן: אם בשנת 2009 עלו להר חמשת אלפים יהודים בשנה, ב-2019 כבר עלו אליו 37 אלף.איך זה קרה? הייתכן שהמקום שהבעיר את המזרח התיכון נמצא על המסלול המהיר למיינסטרים? האם מדובר בזכות פולחן טבעית, או איום אסטרטגי על מדינת ישראל?הפעם ב"קצה הקרחון", מטפסים אל קודש הקודשים עם הסופר ישי שריד, האקטיביסטים ארנון סגל ואופיר דיין, וחוקר המקומות הקדושים ד"ר דותן גורן. מנחה: אפרת שפירא רוזנברג.

יותר מטיול להודו, מעל-האש ביום העצמאות או מפקק באיילון, השירות הצבאי הוא חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית. זה מתבטא בגאוות יחידה שנשארת שנים אחרי גזירת החוגר ובביטויי סלנג כמו "שבוז" ו"עפוץ", ששגורים גם על פיהם של מי שמעולם לא לבשו מדי זית. התרבות שלנו משופעת בקלאסיקות מוזיקליות שנולדו בלהקה הצבאית, ובאינספור דמויות חיילים על המסכים (מישהי אמרה "המפקדת"?). יותר מכל, נדמה שצה"ל הוא תחנת חובה בדרך לשייכות בחברה הישראלית. מעין מדורת שבט שמי שלא עברו בה, כאילו אינם לגמרי חלק ממנה.אבל בשנים בהן פרות קדושות נשחטות על ימין ועל שמאל, נדמה שגם הקונצנזוס הזה כבר לא ממש ראוי לתואר "קונצנזוס". אחוזי הגיוס צונחים, ולמרות כל המאבקים - אוכלוסיות שלמות עדיין לא נושאות בנטל. עבור רבים צה"ל נדמה כמקפצה (ולעיתים אף כהפרעה) בדרך לקריירה הנחשקת, כשבמקביל עולה המודעות לנזקים הבריאותיים ולפוסט טראומה שרבים סוחבים איתם הרבה אחרי שהפז"ם כבר הפסיק לדפוק.נראה כי החברה הישראלית וגם מוסדותיה מתחילים להבין ששירות צבאי לא בהכרח מתאים לכולם, ושאולי יש עוד דרכים טובות ומשמעותיות לתרום למדינה ולחברה. האם המודל של "צבא העם" שהיה נכון לרגע הקמת המדינה עדיין רלבנטי, או שאולי תם זמנו? האם מעבר לצבא התנדבותי זאת אופציה, או שְלָנֶצַח נחיה על חרבינו? האם צהל הוא עדיין כור ההיתוך האולטימטיבי, או שהיום כבר יש עוד דרכים להרגיש ישראלים?ד"ר כרמית פדן, האלוף (מיל') אלעזר שטרן, מושיק וולף ואבישג אזולאי-משה התגייסו (סליחה) כדי לתת מענה לשאלות האלו, ולעוד רבות אחרות.

הבחירות  ב-1992 היו בחירות גורליות בישראל. אחרי שמונה שנים של תיקו בין גוש הימין לגוש השמאל ושתי ממשלות אחדות, הגיע משבר בלתי נמנע. ממשלת האחדות הופלה ב"תרגיל המסריח", יצחק שמיר הקים ממשלת יָמין צרה וגם היא הופלה, הפעם על ידי מפלגות ימין שהתנגדו לוועידת מדריד. האווירה בציבור היתה שבבחירות האלה כבר צריכה להיות הכרעה ברורה. וזה בדיוק מה שקרה. העבודה בראשות יצחק רבין זכתה ברוב ברור של 44 מנדטים לעומת 32 של הליכוד, ומפלגת שמאל חדשה בשם מרצ זכתה בהישג חסר תקדים של 12 מנדטים. אבל בעשורים שחלפו מאז השמאל רק הולך ומִדלדל - רעיונית ואלקטורלית -, ונדמה שהימין כבר הרבה זמן בועט מול שער ריק. בבחירות האחרונות, שבעה מנדטים של מפלגת העבודה ההיסטורית נחגגו כאילו הם הצלחה מסחררת, וקמפיין גוועלד עצוב של מרצ מנע ברגע האחרון את הירידה שלה אל מתחת לאחוז החסימה. אז מה קרה לשמאל הישראלי?אברום בורג, פרופסור אבי בראלי, זהבה גלאון, אבי דבוש וד"ר גדי טאוב, עוזרים לפתור את התעלומה.

אחרי שלמעלה מחמישה מיליון ישראלים התחסנו נגד הקורונה, אנחנו מוצאים את עצמנו במערכה חדשה, והיא לא רק על הבריאות שלנו. השמיים נסגרו ואזרחים ישראלים רבים לא יכולים לצאת ולהיכנס לארץ בחופשיות, אנשים נשלחים לבידוד ב"מלוניות" בניגוד לרצונם, והחוק להעברת מידע על מתחסנים עבר בכנסת. יש דיון ציבורי נוקב בשאלה האם אפשר לפטר עובד שלא התחסן, והדובדבן שבקצפת - אזיקונים אלקטרוניים שאמורים לנטר את התנועות של חייבי הבידוד. האח הגדול גרסת 2021.בין אם התחסנתם ובין אם לא, השאלה הבאה צריכה מאד להטריד אתכם: מה מותר למדינה דמוקרטית לעשות לאזרחים שלה כדי לקדם מטרה חשובה כלשהי, ובמקרה הזה, כדי להילחם בקורונה: לחסן את האזרחים בכפייה? להטיל סנקציה פלילית על מי שלא מתחסנים? שלילת זכות בחירה? הגבלות תנועה? פיטורין? שיימינג ציבורי? האם אנחנו במדרון החלקלק לפשיזם וטוטליטריזם, או שיש כאן מדיניות ליברלית שפויה ומקובלת? ואיך כל זה קשור לקוסקוס?ד"ר תומר פרסיקו, משה פייגלין, ח"כ ד"ר עופר כסיף, ד"ר צחי לב רן וקובי אוז יעזרו לנו להתיר את הפלונטר הזה.