בראשית הסדרה למדנו שלאורך שנים רבות נחשבה ריצת המרתון למבחן סבולת, זירה של ״שורדים״. שלושה עשורים עמדו תוצאות, שנחשבו לטובות ברמה עולמית, סביב 2:30.
בתקופה שנחשון מכנה ״הרנסאנס הראשון של המרתון״ ושנמשכה 15 שנים בלבד, התקדם השיא עד ל-2:10, כשבדרך לשם נכתבו לספרי ההיסטוריה סיפוריהם של רצים אגדיים שהובילו לא רק את התוצאות קדימה, אלא גם את התפתחותה של תורת אימון סדורה.
בפרק הזה נציג שלושה רצים ששינו את פני המרתון - מג׳ים פיטרס שלבדו קבע שלושה שיאי עולם, ועד אבבה ביקילה האתיופי שהסב את תשומת ליבו של העולם אל הרצים האתיופים ואל הפוטנציאל הגלום לענף הריצה ביבשת אפריקה.
מה בפרק?
הפיכת המרתון לענף תחרותי ומה שהוביל לכך
שלושה רצים אגדיים:
ג׳ים פיטרס - שכונה רץ המרתון הטוב בכל הזמנים (טרם קיפצ׳וגה)
באדי אדלין - הראשון לרוץ מרתון בפחות מ 2:15
אבבה ביקילה - הרץ יחף - החלוץ ברצי אתיופיה
דרכי האימון השונות
הצלחות פנומנליות וקידום השיאים
כשלונות צורבים ברגעי שיא
ריצות ארוכות - למה, כמה איך ומתי
ריצה בתנאי חום ואיקלום - איך זה עובד
אימון בתנאי גובה - מה האפקט שזה נותן
6 טיפים לרצים חובבים לקראת מרתון
רצים לקרוא עוד בבלוג של נחשון:
תקופת הרנסנס הראשונה של המרתון
בונוס:
ארוכה ארוכה, אבל כמה ארוכה?
שלושה סוגים של ריצות ארוכות
ג׳ים פיטרס בוונקובר