שיחת עומק פילוסופית על הפיזיקה ועל הנפש עם פרופסור אורלי שנקר מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. דיברנו על בעיה פילוסופית קשה אך מרהיבה, והיא חוסר ההתאמה בין מה שהמדע מלמד אותנו על העולם, לבין איך שאנחנו "חווים" אותו - חוסר התאמה שמגיעה להתנגשות מטרידה במיוחד כשחושבים על הזמן.למרות שאנחנו חווים וחיים ומחשיבים את כיווניות הזמן, מהעבר דרך ההווה על העתיד - כעיקרון יסודי, אולי הכי יסודי, של הקיום - הרי שבעולם הפיזיקה אין חץ זמן, הזמן הוא דו כיווני, ואין שום דרך לבטא פיזיקלית את זרימת הזמן, שהיא התחושה האנושית הבסיסית ביותר.אם הפיזיקה צודקת - אז אין בעולם שלנו חץ זמן. ואם הפיזיקה לא מצליחה להסביר תופעה - אז או שהתופעה היא אשליה או שהפיזיקה צריכה להשתנות. מה עושים? איך פותרים את ההתנגשות הזאת בין הידיעה והתודעה?זה לא נגמר כאן. פרופסור שנקר פתרה, עם פרופסור מאיר חמו מאוניברסיטת חיפה, ניסוי מחשבה בן 170 שנה בשם "השד של מקסוול". לפי הפתרון המהפכני שלהם אפשר להפר את החוק השני של התרמודינמיקה - מחוקי הבסיס של הפיזיקה - ולבנות פֶּרפֶּטוּם מוֹבִּילֶה ("מכונת תנועה מתמדת"), דבר שנחשב עד היום לבלתי אפשרי. "הצגנו אותה בכנסי פיזיקה", אומרת שנקר, "וקרה לא פעם שאמרו לנו: אנחנו לא יכולים להוכיח איפה אתם טועים, אבל לא ייתכן שהרעיון שלכם נכון - ולכן אתם טועים".גם על הנפש דיברנו. לפי פרופסור שנקר, המחזיקה בגישה סופר-חומרית, "הנפשי הוא פיזיקלי", כלומר: הכל חומר. אין רוח. "אני מנסה לחקור מהי הבנה פיזיקלית של הנפש, להבין את הרעיון שהנפש היא חומר. שהחומר במוח, בתוך הגולגולת - זה האני. אין נשמה שמתגלגלת. יש אטומים שמתחברים ואחרי המוות יתפזרו… אין נשמה מופשטת. אין התחלה וסוף לחיים, הכל רק אטומים, התארגנות של חלקיקים. אנחנו מגיעים לתובנות האלה מתוך יסודות המדע".
