יותר ויותר אזרחים, גם בישראל, מדווחים שהם צורכים את מנת האקטואליה שלהם לא דרך מהדורות החדשות וכותרות העיתונים - אלא דרך תכניות הסאטירה המתחזות לתכניות חדשות, כמו התכנית של ג'ון סיוארט, ארץ נהדרת שלנו ועוד. המיאוס, הניכור וחוסר האמון כלפי המערכת הפוליטית, מהתופעות הבולטות של התקופה, מוצאת את ביטויה בהתעלמות מהחדשות ה"אמיתיות" ומעבר לתכניות הסאטירה-חדשות, שבתורן מגבירות עוד יותר את אותו ניכור וחוסר אמון. מה זה אומר עלינו, על תוכניות הסאטירה, על הפוליטיקאים ועל הדמוקרטיה בכלל?שיחה על סאטירה פוליטית, עם ד"ר מיטל בלמס-כהן, ד"ר לתקשורת פוליטית, ראשת המגמה לתקשורת פוליטית ותהליכים פסיכולוגיים בעידן הדיגיטלי במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית.ניסינו לעמוד על מאפייניה של הסאטירה בעידן הרשתות וריבוי הערוצים, להבין את "תפיסת המציאות" של אזרחים הצורכים את הסאטירה כמקור חדשותי; תוכניות הסאטירה ברובן לא עוסקות בסוגיות החשובות בחברה, אלא מתרכזות בלהגחיך את האנשים העוסקים בה - לא בדיוק הדרך הנכונה לייצר אזרח מודע. ניסינו לבנות עבור האנשים האלה דיאטה תקשורתית מאוזנת יותר. ולא פחות חשוב: איך בכלל חוקרים סאטירה?שוחחנו גם על גבולות הסאטירה. אנחנו אמנם חיים בדמוקרטיה עם חופש ביטוי ואף אחד לא מצנזר את הסאטיריקנים או שולח אותם לכלא - אבל למרות שאנחנו כבר בקושי שמים לב לזה, אותם סאטיריקנים טלוויזיונים יודעים טוב מאוד איפה עובר הגבול. מותר לצחוק על פוליטיקאים, על מיעוטים, עדות, מאפיינים פיזיים, על הכל מותר לצחוק, מלבד על דבר אחד: בעלי ההון. בחזקים באמת היא כמעט ולא נוגעת.המחקר של ד"ר בלמס-כהן מתמקד בנושא של פרסונליזציה פוליטית בזירה הלאומית והבינלאומית - איך עברנו משייכות, אהדה ו(כמובן) הצבעה למפלגות, דעות ורעיונות - לאנשים. הכל נהיה אישי. הקשר לסאטירה ולמעבר המשקל מהסוגיה לאדם, ברור, השאלה היא מי הביצה ומי התרנגולת במשל הזה. שוחחנו על המרוויחים והמפסידים מהמגמה הזו, והאם בסוף הסאטירה משנה סדרי עולם או רק נובחת על השיירה העוברת.
