על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי

אהרון לוין, שהוא היום משורר ומחזאי ובמאי, ובימיםאלה גם גמר להקליט אלבום ראשון שבו הוא מבצע את שיריו, לא היה ילד כותב. את הצעדיםהראשונים שלו בעולם הזה עשה רק אחרי מותו של אביו, המחזאי חנוך לוין. אהרון היה אזבן תשע עשרה, ועם מות אביו משהו – כך הוא מספר – משהו נפתח בו. אלא שאם הוא קיווהשהיצירה תשחרר אותו מצלו של האב, נדמה שקרה ההפך – באחד משיריו אהרון כותב ״כמהמטופש וכפוי לכתוב על אבי שמת לפני עשרים שנה, אבא שהונצח עד כלות... אוחחח, כמההם אוהבים לגרגר אותו... אני מפהק מרוב שעמום״, ועם זאת ספרו, ועכשיו האלבום שלו,מכילים שירי געגוע ואבל עדינים ויפים ונוגעים ללב מאוד. בתוך השיחה שלנו משולבים מספר קטעים מן האלבום שלאהרון עם המוזיקאי דור כרמלי; קטע מהמחזהשלו, זוכה פסטיבל עכו, שנושא את הכותרת ״פפפפ״ ומתאר סגן אלוף, מפקד צוללת דולפיןישראלית שמשגר טילים גרעיניים לאיראן; וגםרגעים קטנטנים מן הסרט ״הפשע הקרוי אדם״ שאחיו רפאל לוין יצר על אביהם, ומשתייםמהצגותיו של חנוך לוין, ״אשכבה״ ו״ההולכים בחושך״.  ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפירLogo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠ 

שולה מודן הייתה ילדה טובה. בגיל שמונים היא יודעת להסתכל לאחור ולראות שהיא התחילה לדבר רק עם מותו של אביה, שהיה איש שותק, שותק כמו דג – ואם תקשיבו לשיחה שלנו תגלו עד כמה הוא היה מודע לדימוי הזה – ושבמותו הוא ציווה עליה להתחיל לבטא את עצמה. שולה, שהיא פסיכותרפיסטית במקצועה, מוכרת הרבה יותר כסופרת ועורכת ומתרגמת ומחברת ספרי בישול וספרי ילדים ורומנים. שוחחנו זמן לא רב אחרי שראה אור הרומן החדש שלה ״כל יום בולע שמש״, שבמרכזו אישה, כלומר בת דמותה, שבורחת מבית החולים, פוגשת גבר חסר בית ובמהלך השיחות איתו היא מגלה עולם חדש.  בראיון שלה לגילי איזיקוביץ על אותו ספר, היא צוטטה בכותרת כמי שאומרת כי לא מלמדים אותנו איך למות, ולא יכולנו אלא להתחיל את השיחה משם.     ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קורא הפעם ג׳רמי פוגל. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠  

השיחה שלי עם יונתן ורדי התקיימה כשראה אור ספרו ״אבא חלליות״, ספרו השני, שהוא סוג של אוסף מכתבים שיונתן כתב לילדיו,  זיכרונות ילדות, זיכרונות מאביו המת, ובין השאר הוא גם אומר להם שם ״גדלתי, אבל לא גדלתי כמוכם״. יונתן, שהוא במאי קליפים, איש דיגיטל ואמן בין תחומי, היה רק בן חמש עשרה כשאביו נהרג בתאונת דרכים, והוא, כמובן, סירב להאמין שאביו מת. אני אומרת כמובן על אף שזה נשמע מפתיע, אבל במחשבה שנייה ושלישית זה הרי מובן לגמרי. הערה טכנית קטנה, אבל בעצם גדולה: השיחה שלי עם יונתן התקיימה לפני כשלוש שנים. היא ישבה לה במחשב וחיכתה כנראה לפיתוח של תוכנות מתאימות שעקרו מתוכה את רעש המכוניות והסירנות והמזגן וכל מיני הפרעות אחרות שהיו בה במקור, כמו בהרבה שיחות שהתקיימו ביפו לפני כל הטכנולוגיה הזו.         ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קורא הפעם ליאב מזרחי. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠  

במשפחה שלנו, כך אומר לי המשורר והעורך והמבקר אלי הירש, לא רצו להתמסר לאבל. כשאלי היה בן חמש, אורי, אחיו בן הארבע מת, אבל אז נולדו עוד ארבעה ילדים והייתה אהבה גדולה בבית, ולא היו טקסים וזיכרונות. אחרי שנים, כש״נזכר״ – במירכאות, כי אלי מעולם לא שכח – והחל לכתוב שירים על אורי, הזיכרונות הללו הרגיעו חלק מן הכאב, הבהירו לו, כך הוא אומר, מי הוא. ואז הוא כתב גם ספר שלם על חברו הטוב דן דאור, ועל חברים אחרים שמתו, ובמשך זמן רב הוא היה משוכנע שהוא משורר של מוות -  אבל גילה שהוא בעצם משורר של אהבה.     ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קורא הפעם עמית אולמן. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠  

אחרי שנים כמדריכת לידה, דולה, סיון טמיר משגב עשתה הסבה מקצועית מעניינת, והחלה ללוות אנשים אל מותם. היא לא מציבה את שני המצבים האלה זה מול זה. להפך – משהו גדול מתרחש, והיא שמחה שהיא יכולה להיות שם ולהחזיק לאנשים את היד. סיון, כאמור, תומכת בחולים סופניים ובבני משפחתם, והיא עושה את זה מתוך קרבה גדולה. כך שהיא הייתה, כמובן, האישה האידיאלית לדבר איתה על מוות, ועל כמה חשוב להתכונן אליו, וגם על כמה קשה כשהוא מגיע בפתאומיות, כפי שקרה לה עצמה עם מותו של אביה.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

היא בוכה בקלות, היא כועסת בקלות, אבל היא לא מתאבלת בקלות – אולי מפני שהבינה שהאנשים הקרובים והיקרים לה מאוד, למשל אביה, לא באמת הסתלקו מחייה כשמתו. הם שם, גם אם מה שנעלם עם מותם הוא המבט שלהם, שהוא חסר תחליף. השיחה שלי עם הסופרת והעורכת אורנה לנדאו הייתה גדושה – כן, כי הוזכרו בה דגים וכלבה וסרטן, לא בעל החיים אלא המחלה, וסטנד אפ וגם הספר החדש שלה, כמובן – גדושה, אבל בהירה מאוד. ויצא שגם אני אמרתי בה דברים אישיים, וכן, זה קורה גם אחרי יותר ממאה וחמישים שיחות שערכתי בפודקאסט הזה.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם דנה קינדלר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

את השם אילה דנגור מכירים בעיקר מי שאוהבים את התיאטרון שלהם יותר פרינג׳י, חד והרבה פעמים מצחיק מאוד. היא השתתפה בהפקות של האינקובטור, תיאטרון נוצר, תיאטרון הקרון, אנסמבל פלייבק, היא יצרה הצגות עצמאיות, עם ובלי בובות וגם זכתה בפרסים, בין השאר בפסטיבל עכו ובפסטיבל חיפה. אני היכרתי אותה במופע היחיד שלה ״חיה להפליא״, המבוסס על חיה, ובעיקר על מותה של אמה. אילה – שלדבריה חיפשה מה לכל הרוחות אפשר לעשות עם הכאב העצום שהיא חשה – הפכה את הפרידה הזו, שנכפתה עליה בגיל צעיר מאוד, לערב שבו אי אפשר שלא לצחוק ולבכות ושוב לצחוק ולבכות.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את ההכרזה שם הפודקאסט קורא הפעם: עמית אולמן. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

דורי מנור גדל בבית של שומרי סוד. החיים המקצועיים של הוריו חייבו אותם להיות שושואיסטים, אבל אותה גישה הכתיבה גם את חיי המשפחה – והיה שם סוד, שכילד היה לו ברור שאסור בשום אופן שיתגלה. היום, כמשורר וסופר עטור פרסים ועתיר פרסומים, עורכו של כתב העת הספרותי ״הו״ ומי שממש בימים אלה הקים הוצאת ספרים עברית בברלין, הוא אומר שברור לו באותה מידה שהוא חייב להקדיש את יצירתו לחשיפת הסודות. של הוריו, שלו, ובכלל. נפגשנו בברלין, העיר שממנה הגיע אביו של דורי ושבה הוא עצמו חי כיום והשיחה שלנו נגעה לכן לא רק בפרידה מאביו אלא גם בחיבור המחודש המתאפשר בתוך התרבות שממנה הוא נעקר. את שם הפודקאסט קוראת הפעם מאיה קוסובר את הלוגו ציירה לירון כהן מנגינת הפודקאסט היא של Till Paradiso

אילנה רודשבסקי לא לגמרי בטוחה אם אימא שלה באמת מתה מהר כל כך אחרי שאובחנה – היא אושפזה, ושבוע לאחר מכן הלכה לעולמה – או שאולי ידעה שהיא חולה ולא אמרה כלום, כי במשפחה שלהם עשו דברים מהר ובלי הרבה דיבורים. אבל עם מותה של האם מתו גם הרבה סיפורים, היסטוריה שלמה שהיא נשאה בתוכה. אחרי מות הוריה היא כתבה את ״טסקה״, ספר הביכורים שזיכה אותה בפרס ספיר, ובו היא ניסתה בין השאר לפענח את סיפור העלייה שלהם, חלום ההתיישבות בחבל ימית, ההגירה השנייה – עם הפינוי מהעיר, והשאלה מה הותיר בה האבל הזה, על אנשים אבל גם על המקום. ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קורא הפעם אורן נאמן. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠  

ברשימה שכתבה לאחרונה הסופרת אסתי ג׳ חיים בכתב העת ״מאזניים״ תחת הכותרת ״הבנאליות של המוות״, היא מספרת שבשנים האחרונות היא איבדה שמונה חברים וחברות, ״...נפשות קרובות, קבוצת תמיכה קטנה, קביים רגשיים כשהנפש צולעת...״. בהמשך היא מונה רשימה ארוכה עוד יותר של קרובי משפחה ומכרים שאת נסיבות מותם אפשר לקרוא ממש כמו את קיצור תולדות הארץ הזאת. ״חדלתי להתכחש,״ כותבת אסתי כשהיא מדברת על המוות, שהפך מבחינתה לרוצח סדרתי. ״וכבר למדתי לחוש את סימניו בפניהם של אהוביי ולא להירתע... אלא להפך, לחוש קרבה וזכות להיות עימם בזמן הגורלי הזה״. ועל זה דיברנו – על המסתורין הזה – לאן בעצם נעלמים מי שמתים לנו, איך עושים את המעבר הזה מהמלחמה על חייהם אל הכלום, הקו הישר במוניטור, איך ילדה שאביה לימד אותה, או אפילו דרש ממנה להיות שמחה, אימצה את העצב ואיך אחרי הסתלקותם של אנשים קרובים אפשר להתקרב אליהם עוד יותר.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠