בגוף ראשון - מדברות נשיות בעולם החדש

כשאנחנו לוקחות יחדיו את הצעד הראשון אל עבר עצמנו, משהו משתנה בעולם: יותר ויותר נשים מאמינות בעצמן ובאחרות סביבן, מוצאות כוח להוביל את חייהן בתנאים שלהן ומעצבות את המציאות הרומנטית והמקצועית שהן רוצות, צעד אחר צעד. ובכל זאת, קשה להתעלם מציפייה התרבותית הרומנטית שיום יבוא ומישהו יראה אותנו: הוא יבין אותנו ויענג אותנו וידאג לנו מבלי שנצטרך לומר דבר, ידע בדיוק לאן אנחנו צועדות ויבחר עבורנו את מה שטוב לנו, דרך עיניו. הכל יקרה לנו, אבל לא נבחר בדבר. כדי לחקור כיצד נוכל לבחור ולא רק להיבחר כנשים ובנות אדם, הגיעה למשרד הורוד נרקיס אלון - יזמת חברתית, פודקאסטרית, סופרת לעתיד ושותפה למהלך הכניסה של אפליקציית ההיכרויות המנצנצת באמבל לישראל. היא כאן כדי לדבר איתנו על איך זה מרגיש לשחק באש ולהישאר בחיים, מה כל כך מפחיד באנרגיה מינית ככוח חיים ואיך אפשר לשאול את הגוף שלנו שאלות קשות ולקבל ממנו תשובות כנות.

יום אביבי אחד בשנות התשעים בעמק יזרעאל יוצאת תלמידת כיתה ב׳ לרחוב ביישוב הקהילתי בו היא מתגוררת ומחליטה להקים מפלגת נשים בשם ז׳׳ה - זכויות האישה. היא כותבת מצע, מכינה שלטים ויוצאת לרחוב עם כמה מהחברים הבודדים שהיו לה, אוחזת חזק בידה גזרי עיתון עם תמונתה של מרב מיכאלי וארגון ״עזרת נשים״ שהקימה למען שורדות ונפגעות תקיפה ואלימות מינית, כדי לזכור שהיא לא לבד, למקרה שתשכח. 21 שנה לאחר מכן, אותה ילדה שהיא עכשיו כבר קצת מבוגרת פוגשת את הגיבורה שלה, שמאז אותו בוקר אביבי של ילדות הפכה לחברת כנסת מהפכנית שנלחמת למען שיוויון וזכויות נשים כבר שלושים שנה. לפעמים מבקשים משאלות מכוכבים נופלים, ולפעמים - אם נסתכל מקרוב, נראה שהם מבקשים דבר מה מאיתנו בחזרה - לא לחכות להם יותר מדי זמן אם הם מתעכבים. אז זה קרה: חברת הכנסת מרב מיכאלי הגיעה לסגור איתנו עונה בגוף ראשון במשרד הורוד. חוזרות לעונה שנייה בנובמבר, אבל רגע לפני - משאירה אתכן עם פרק של פעם בחיים, כי הילדה הזאת היא אני.

*עדכון קורונה* -ירדנו למחתרת, לפחות עד שהסגר הזה יגמר. זה אומר שהיום הלכנו על ראיון הארד-קור, בהתאם לאופי הפרק והנושא שנבחר עבורו. הסאונד לא מדויק כמו תמיד כי השיחה הוקלטה טלפונית מרחוק, אבל אפשר כמעט להריח את המהפכה שבאוויר! ———————————————————————בחודש ינואר האחרון שיחררה הזמרת האמריקאית טיילור סוויפט אלבום חדש ברוח פמיניסטית מבעבעת, דואה ליפה מספרת לנו שבנים יהיו לנצח בנים, ובנות יהיו לנשים - אבל זה לא היה כך תמיד: בשנים האחרונות אנו עדות למגמה נשית מתחזקת בעולם המוזיקה המיינסטרימי. יותר ויותר יוצרות מתחילות לתעד את חוויתן כמוזיקאיות בעולם גברי שדורש מהן לשיר, להיות ולהופיע בצורה מסוימת על הבמה ובמציאות. כדי לחקור כיצד נראית מוזיקה נשית פמיניסטית בשנת 2020 הגיעה למשרד הורוד הווירטואלי שלנו ניצן פינקו, כתבת מוזיקה, שדרנית רדיו, יוצרת עצמאית ופמיניסטית מוצהרת. האם מוזיקה פמיניסטית היא ז׳אנר, או הלך רוח כללי שמלווה יצירה נשית, מי הזמרת המפורסמת הראשונה שיצאה מהארון הפמיניסטי ועשתה מזה עוד קריירה, מה חשוב יותר - המסר או איכות ההפקה, ואיך קשורה לכל זה המכשפה המופלאה בתבל, סטיבי פאקינג ניקס.

את מרבית חיינו אנחנו מבלות בתודעה כי המיניות שלנו לא שייכת לנו: החברה מלמדת אותנו שאנחנו מיניות רק כאשר מישהו מביט בנו ומכתיר אותנו לכאלה - רק תחת תנאים מאוד ספציפיים, סביב הגבלות ברורות שמציגות לנו כי אנחנו מקבלות אישור תרבותי, חברתי ואישי להיות ישויות מיניות, משמע - בנות אדם, במקרים נקודתיים בלבד. כדי לחקור כיצד המיניות שלנו יכולה להיראות, הגיעה למשרד הורוד מעיין רוטהולץ - אשת חינוך ויזמת לקידום מיניות חיובית. יחד, נדבר על הקשר בין אלימות למין, איך הבריאות המינית שלנו מושפעת מחוויות העונג הראשונות שחווינו כילדות, על משחקי תפקידים בריאים במיטה ועל המירוץ הבלתי נפסק אחרי האורגזמה.

״לאמא אין אמא״ היה אחד המשפטים המפחידים ביותר ששמעתי במהלך חיי. בפעם הראשונה בה גיליתי שאמא שלי, אהובת ליבי וחברת נפשי - יתומה מאם, עולמי חרב עליי. איך היא תדע מה לעשות איתי? האם היא אי פעם תרגיש שלמה בלעדיה? ומה יהיה אם גם היא תלך לי פתאום. פעמים רבות אנחנו שומעות סיפורי הצלחה של נשים מוכשרות שמספרות לנו כמה משמעותית הייתה עבורן דמותה של אמא שלהן, ברמה מקצועית ואישית כאחת. אבל מה קורה לאלה מאיתנו, שנותרות בלי אותה דמות משמעותית בשלב כל כך מוקדם בימי חיינו? איך נראית אימהות ללא רפרנס, איך זה מרגיש להיות בת של אמא יתומה מאם, כיצד המיתולוגיה של המוות מחברת את החיים ומתי נדע אם נצליח לעבור הלאה - כדי לדבר על הנושאים המורכבים הללו, שקרובים לליבי עד מאוד, בחרתי להזמין אל המשרד הורוד את אמא שלי, ענת, ואת אחותי הקטנה רום. שני דורות, לב אחד.

בחודש מרץ 2019 תוכננה הליכת החלל הראשונה בה ישתתפו נשים בלבד - אסטרונאוטיות מוכשרות ומובילות בתחומן נבחרו כדי לצאת למשימה ללא ליווי גברי. אתן יכולות לנחש מה קרה? ההליכה התבטלה כי היה מחסור בחליפות חלל שמתאימות למידות שלהן. נשים מתמודדות עם אפליה ואתגרים מגדריים גם מחוץ לאטמוספירה שלנו, וכדי לחקור כיצד הנוכחות וההתיישבות האנושית בחלל יכולה להיטיב עם נשים ועם מהלכים אוניברסליים של שיוויון מגדרי, הגיע למשרד הורוד מיכל זיסו - אדריכלית חלל, מנטורית, מרצה ובעלת משרד אדריכלות עם שם בינלאומי שחקק על דגלו להמציא מחדש את מבני האנושות כמו שהכרנו אותם עד היום, בחלל. היא כאן כדי לדבר איתנו על רב תרבותיות וחדשנות נשית באפס כבידה, עיצוב ותכנון מרחבי חיים בטוחים עבור נשים, כיצד נראית נאס׳׳א בעולם של שינויים ואיך כל זה קשור ליזם החלל המפורסם אילון מאסק. רמז: יהיה גלקטי

מצד אחד - אימהות בעולם החדש קוראת לנו להתחבר למקום הטבעי והראשוני שלנו, הקשוב והמכיל במסגרתו אנחנו לומדות לסמוך קודם כל, על עצמנו. בו זמנית מהצד השני - תעשיית ההורות פורחת יותר מתמיד, ומציאות בה אנחנו זקוקות לשיעורים פרטיים בנושא אימהות ״מתאימה ונכונה״ הפכה לחלק בלתי נפרד מהשיח שלנו. האם נולדנו להיות אימהות מעצם היותנו נשים, או שאולי לתפקיד הזה ניתן יותר מדי מקום עד היום בחיים שלנו - ברמה ציבורית ואישית כאחת. כדי לחקור כיצד נראית אימהות מיטיבה שמדברת אותנו, הגיעה למשרד הורוד שרי גל רוזנבלום, פסיכולוגית חברתית, חוקרת, מרצה ומדריכת הורים. היא כאן כדי לדבר איתנו על החיבור בין מחקר אקדמי לאימהות, על רגעים קטנים של אימהות יומיומית, על המרדף התמידי (והמעט מיותר) אחרי עצמאות מהונדסת, על דיכאון אחרי לידה, משברי זהות ואהבה חסרת גבולות, שמתחילה בחיבור לעצמנו.

אנחנו לא מצליחות לישון כבר כמה ימים, מאז שנחשפה פרשת האונס המזעזע באילת. הולכות לכל מקום עם בור בבטן, תוהות יחדיו כיצד ולאן ממשיכות מכאן. הפרק הזה, הוא קצת אחר. תוכלו לשמוע שזזתי ללא הפסקה על הכיסא, חוסר נוחות פועם שלא מניח לי מהרגע ששמעתי על הטרור הנפשי והפיזי הבלתי נתפס שהתרחש ממש כאן, במגרש הביתי של כולנו. על ההבדל בין הסכמה לרצון, כמה חופש באמת יש לנו על הגוף שלנו, מדוע חשוב כל כך להאמין לנשים שסביבנו ועל איך כל זה קשור לפיטר פן והילדים האבודים ולפנטזיות גבריות על נשיות ללא עונג.

כולנו מכירות את הקול שנמצא בתוכנו, הקול שקורא לנו לפקפק בעצמנו ולתהות האם באמת מגיע לנו את כל מה שאנחנו רוצות לעצמנו: קרדיט על עבודה קשה, שכר הוגן על הכישורים שלנו, תהודה. לקול הזה קוראים ״לא נעים לי”., והוא נוכח בחיים שלנו עכשיו יותר מתמיד. כדי לחקור איך נראית אסרטיביות נשית שמיטיבה איתנו, הגיעה למשרד הורוד האישה שמאחורי תנועת ״נעים מאוד״, אשת התקשורת ומעצבת הפנים רונית כפיר. היא כאן כדי לדבר איתנו על תמחור קשוב ללב, על ההבדלים בין תוקפנות לאסרטיביות, על משא ומתן שלוקח אותנו בחשבון ועל המעבר מביקורת לפידבק כשיטת צמיחה אישית שתאפשר לנו לצמוח.