הפודקאסט של אנה

"אבא אמר לי לא לדאוג. הם יטפלו בהכל, ואני אמשיך ליהנות מהחיים השלווים שלי, כל עוד אני יכולה".אנה מספרת על החיים בהולנד לפני מלחמת העולם השנייה, על ניצני הקשרים הרומנטיים הראשונים שלה ועל הרגע בו אביה בישר לה שבקרוב ייאלצו להתחבא.

"אני חושבת שלעולם לא ארגיש כאן בבית, אבל זה בהחלט לא אומר שרע לי בבית הזה. נכון יותר לומר שאני מרגישה כאילו אני מבלה חופשה בפנסיון זר ומוזר".אנה מספרת על הבריחה, ההתארגנות במסתור, הדיווחים מהעולם שבחוץ והמתח והחרדות שמתחילים להתפשט בה.

"אני לא יודעת למה אני כ"כ לא סובלת את אמא, אבל האמת היא שממש קל לי לדמיין את העולם אחרי המוות שלה. נכון, זה ממש מגעיל מצידי, אבל ככה אני מרגישה"אנה מספרת על הניכור בינה לבין אמה, על יחס המבוגרים כלפיה ועל המכתב ששלחה לאביה, שגרם לשניהם למרר בבכי.

"אני נערה מתבגרת שצריכה שמחת חיים. בא לי לרכוב על אופניים, לרקוד, לראות את העולם, להרגיש צעירה, לדעת שאני חופשייה, אבל אסור לי להראות את זה". אנה מספרת על המסתור: הרעב, הצפיפות, התחלואים והמצוקה הנפשית, אבל מסבירה למה למרות הכל, היא שומרת על תקווה.

"צריך להתחיל להעריך את האישה. בכל רחבי העולם מעריכים גברים. למה שלא יעריכו גם נשים? כמה אנשים רואים את האישה כלוחמת?" אנה פורשת את תפיסותיה לגבי העצמה נשית ושוויון. היא מסבירה למה דווקא האדם הקטן אשם במלחמה ומדוע היא בכל זאת מאמינה שיש עתיד לאנושות.

"תזכרו טוב את התאריך הבא: 16 באפריל 1944. מה קרה בו? אף אחד מהצבאות באירופה לא עשה שום דבר מיוחד, אבל ביום הזה התנשקתי בפעם הראשונה". אנה מספרת איך יחסיה עם פטר התפתחו לקשר רומנטי ועל כך שהאהבה גורמת לאנה הצינית להיעלם, ולהתחלף באנה שרק רוצה לחבק.

"תמיד אמרתי שהחיים שלי יהיו שונים מאלה של נערות אחרות, וכשאהיה גדולה החיים שלי יהיו שונים מאלה של עקרות בית רגילות, אז כל מה שקרה בשנתיים האלה הוא הכנה טובה לקראת החיים המעניינים האלה". אנה מספרת שהמחבוא כמעט נחשף, אבל גם על כך שבקרוב ייצאו לחופשי