אלישע והזוויות

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק 27 - הפרק שחותם את העונה הראשונה שלנו יחד!מה אגיד לכם - זה מרגש לסיים עונה! כשהתחלתי לפני חמישה חודשים וקצת את הפודקאסט, עשיתי סקיצה של העונה וחשבתי שיספיקו לי תריסר פרקים כדי לסקור את הנושא הזה. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד, וזה לקח יותר מפי שתיים פרקים כדי באמת לרדת לעומק הדברים. והאמת היא, אני לא מופתע שזה לקח יותר זמן מהצפוי. קודם כל, ככה זה בחיים - דברים תמיד יותר מורכבים מאשר נראה שהם במבט ראשון. אבל מעבר לכך, היו הרבה דברים שבראש נראו לי ברורים, ואז כשניסיתי לפרוט אותם להסברים קונקרטיים, גיליתי שבעצם הדברים לא יושבים אצלי טוב מספיק, ושאני צריך לחקור ולחדד את תובנות העומק שרציתי לשתף, או לרענן ולעדכן את הידע המדעי שלי, וכן הלאה. ועם כל צעד שכזה פנימה הבנתי שיש עוד דברים שחייבים לבסס ביחד כאן כדי שהתמונה תהיה ברורה ומלאה - וכך הגענו הנה, לפרק ה-27.כשאני מסתכל על מה שעשינו כאן ומנסה לסכם לעצמי את המסרים שעולים מתוך העונה, אני חושב שיש כאן לפחות שלושה רבדים - שלש זוויות! - להסתכל בהם על העונה שהיתה. קודם כל וברור מכל, סקרנו את התנועה הפרוגרסיבית בכמה מן החזיתות המשמעותיות שבה היא פועלת, וחקרנו את נבכי התפיסה כדי להיווכח בזרמי העומק שמניעים אותה ושמקשרים בין כל מני תופעות, שְבְּמבט שטחי לא נראים קשורים. ברובד אחד עמוק יותר בקרחון, אותם זרמי עומק העלו שאלות חשובות שלדעתי רלוונטיות לכל אדם באשר הוא: איפה שוכנת האחריות המוסרית? מה היחס בין ערכי המוגנות והחופש, ואולי התשובה היא שבהקשרים שונים צריכים איזון שונה? איפה עובר הגבול שבין ה"חוץ" - המדע, המציאות, הטבע - לבין ה"פנים" - התפיסה, ההבנייה החברתית, וכן הלאה. לשאלות הגדולות הללו אין לרוב תשובות פשוטות וחד-משמעיות, ואנחנו כבני אדם עסוקים בלברר אותם תוך כדי המסע שלנו דרך החיים. אני היום מבין יותר איך לגשת אליהם מאשר כשהייתי צעיר בעשר שנים, ואני רוצה לקוות שבעוד עשור אבין עוד יותר. אני רוצה גם לקוות שלכל הפחות הסדרה הזו עזרה להעלות את השאלות הללו למודעות שלכם, שזה כבר פותח פתח לצמיחה והתפתחות. אני מקווה גם שמתוך העיסוק כאן גם תרגישו שבשאלות היום-יום, ובשאלות הגדולות שנקרות בדרככם, יש לכם עכשיו עוד כמה כלי עבודה זמינים בארגז הכלים של החיים. הרובד השלישי הוא הרובד הנסתר יותר, והוא הרובד שנרמז בסגנון הפודקאסט עצמו במקום באיזה רעיון ספיציפי שאמרתי במפורש. כשהתחלתי את הסדרה, שמתי לי כיעד לייצר כאן משהו שכולם, על כל הספקטרום האידיאולוגי, יוכלו להאזין לו ולקבל ממנו משהו. אפילו שאני ביקורתי מאד כלפי הפרוגרסיביות - כפי שבוודאי ברור לכל מי שהגיע עד הלום - לא רציתי להיות עוד פודקאסטר שמשתלח בלשון מושחזת בתנועה הזו. לא חסרים אנשים שאוהבים לתייג המון מהדברים שהצגתי כאן כ"טרלול פרוגרסיבי", ולא רציתי להיות אחד מהם - אפילו במקומות שהתגובה האישית שלי היתה שמדובר ב"טרלול". וכדי להרים פודקאסט כזה, הייתי חייב לאמץ לעצמי סוג של שיח על פוליטיקה שקצת נדיר במקומותינו, דבר שאני קורה לו ביני לבין עצמי "אנתרו-פוליטיקה" - הסתכלות על פוליטיקה עכשויות כאילו אני אנתרופולוג, ולא בעל עניין ששייך לאחד המחנות, וזאת למרות שיש לי את דעותיי שלי.להחלטה הזו היו שתי סיבות, טקטית ואסטרטגית. הטקטית היא פשוטה: רציתי להיות רלוונטי לכולם. לעזור לשמרנים להבין מול מה הם עומדים, לפרוגרסיבים להבין את עמדתם באופן עמוק יותר ולראות לאן זו יכולה להוביל, ולליברלים לעזור להבהיר לעצמם מה מבחין בינם לבין הפרוגרסיבים. אבל אסטרטגית, הרגשתי שאני צריך את זה בשביל עצמי. לכל אורך הסדרה דחפתי את הרעיון שאם אתה מתייג דעות של אנשים כְּרַעות מראש, אתה מפספס את התוכן, את פיסות האמת, שמסתתרות באותן דעות. אחד הפרקים הכי אהובים עלי בעונה היה הפרק העשירי, שבו ניסיתי לבנות את הקייס החזק ביותר של הפרוגרסיביות. אני זוכר שאחרי הפרק התשיעי הרגשתי שאני חייב משהו כזה, לא רק כדי שיהיה מעניין, אלא כדי שאני באמת אבין אותם. ואכן, התובנה שהם נלחמים מול התת-מודע הקולקטיבי שלנו עזרה לי מאד להבין הרבה דברים, בין השאר גם למה המסע שלהם אל עבר האוטופיה הינה מאבק חסר סיכוי שימשך לנצח. בעצם, אם תעברו על כל העונה, תמצאו שאפילו שאנחנו דיברנו כאן על נושאים בלב הפוליטיקה המערבית, היה דבר שכמעט ולא הופיע כאן בשום שלב, וזה ייחוס מניעים זרים או פסולים לאנשים בעלי דעה כזו או אחרת. בכל מקום שיכולתי, ניסיתי להבהיר למה דעות שנראות במבט ראשון מוזרות, יש להן הצדקה רעיונית כשמקבלים סט מסויים של הנחות, אקסיומות או זוויות על המציאות. ולכן חשוב לי להבהיר שאני לא נאיבי, ובוודאי ברור גם לי שיש אנשים - הרבה אנשים - שמקדמים רעיונות פרוגרסיבים, ליברלים או שמרנים מסיבות אישיות, פוליטיות ולפעמים ממש מושחתות. אבל עדיין אני חושב שההתמקדות ברעיונות ה"טהורים", בא נגיד, זו דרך מומלצת יותר. קודם כל, כי יש גם את האידיאולוגים וגם איתם אנחנו נפגשים. שנית, כי הפוליטיקאי המושחת בסוף מתעטף בשיח אידיאולוגי, וחשוב שתבינו איך האידיאולוגיה הזו בנויה. ושלישית והכי חשוב - כי בסוף הרעיונות זה מגרש המשחקים המעניין באמת. לדבר כל היום על למה פלוני חלאה ואלמוני מושחת זה אולי התעסקות במשהו אמיתי, אבל זה ממש לא נעים ולא הכי מעניין. אז כאן המקום להודות לכם, המאזינים, שהשקעתם את כל הזמן הזה בעונה הזו. בהתחשב בכמה פודקאסטים אחרים יכולתם להאזין להם בזמן הזה, אני ממש מוחמא. אבל יותר מכך רציתי להודות לכם כי בזכותכם, ורק בזכותכם, היתה לי האנרגיה והתירוץ להשקיע את כל הזמן הזה כדי לייצר את המוצר שנקרא "אלישע והזוויות", לייצר מרחב שבו אנחנו יכולים להתמקד ברעיונות, ורק בזכות זה הגעתי בעצמי גם לחלק מן התובנות ששמעתם לאורך העונה. אז - תודה.ובכן - מה הלאה? בואו נחלק את השאלה הזו לגביי העולם, הפרוגרסיביות והאנטישמיות, מצד אחד, ולגביי הפודקאסט מצד שני. מבחינת העולם - הוא ממשיך להתקדם, בקצב מסחרר לפעמים, ובשילוב של טוב ורע. אני כותב את הדברים הללו בתחילת השבוע מיד לאחר מתקפת הטילים האיראנית, אז בהחלט אפשר לומר שאין רגע דל בעולם, וקשה לדעת מה בדיוק ילד יום, אבל אני אנסה לתת לכם כמה טעימות ממה שאני רואה שקורה וחושב שיקרה.מלחמת ישראל-חמאס, שהיא בעצם מלחמת ישראל-איראן, ושזו בעצם אולי מלחמת המערב מול קואליציית רוסיה-סין-איראן - המלחמה הזו מתרחשת בזמן של נקודת שבר בתנועה הפרוגרסיבית וגם מאיצה את השבר הזה. קצת סקרנו את זה בפרק על המשברים בקואליציה הפרוגרסיבית, והאנטישמיות שהרימה ראש בגאון ובגלוי בתגובה לשביעי לאוקטובר מאיצה עוד את התהליך הזה. ומֶעבר לתהליכים הגיאו-פוליטיים שיקרו, יש גם תהליכים אחרים שמערערים את המעמד של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית כשולטים בכיפה האליטיסטית. קודם כל, מעמדם של אוניברסיטאות היוקרה בארצות הברית הוא בכי-רע כרגע, לאור הטיפול הקלוקל שלהם באנטישמיות בקמפוסים. מעבר לכך שהן מפסידות תרומות מתורמים גדולים, שעולים להם מאות מליוני דולרים בחלק מן המקרים, השם שלהם עצמו נפגע. צריך לזכור שחלק גדול ממה שהופך את הארוורד או ייל למוסדות מבוקשים הוא המותג, העובדה שהם נחשבים מקום ששם את ההצלחה האקדמית בראש הפירמידה, ושמי שמצליח להתקבל לשם ולצאת עם ציונים טובים זה רק בזכות כשרון יוצא-דופן. אבל כשהעולם רואה שתוצרי האוניברסיטה הם משהו אחר לחלוטין, המותג הזה נפגע, ובאופן קריטי. ולכן, אפשר להבין את מה שהתפרסם בפברואר האחרון, לגביי קבוצה של בוגרי אוניברסיטת הרווארד שתובעים אותה בשל פגיעה במותג, מה שגורם להם נזק בדמות פחות הצעות עבודה וכדומה. גם בתחום הרפואה המגדרית יש דברים שמתרחשים ממש בימים אלו. רק השבוע יצא דו"ח קאסס בבריטניה, שסקר לאורך ארבע שנים את המדיניות לגביי טיפולים בטרנסג'נדרים במדינה. מסקנת הדו"ח, שהתקבל לפי מה שהבנתי על ידי משרד הבריאות האנגלי, היא שהמערכת מוטַה באופן קשה ומטריד על ידי אידיאולוגיית אישוש מגדרי, ללא כל הצדקה רפואית ברורה לעניין. בין ההמלצות של הדו"ח נכללת, לדוגמה, הקביעה שיש להתייחס לקטינים עם דיספוריה מגדרית כאל כל קטין עם בעיות נפשיות, שיעברו טיפול פסיכולוגי רגיל במקום שישלחו אותם ל"קליניקות מגדר" שאימצו מיד את זהותם כחלק מן האישוש המגדרי. בנוסף הדו"ח המליץ להחיל הגבלות על גישה מאששת גם עבור אנשים עד גיל 25, וכן לפתוח תהליך ביקורת נוסף שיבדוק את נושא הטיפולים מאששי-המגדר עבור בוגרים באופן כללי. אז, בבריטניה נראה שמתכוונים ללכת בעקבות מדינות נוספות באירופה, ולהסיג לאחור את הגישה המאששת. בארצות הברית וקנדה עדיין מתבצרים בגישה המאששת, מה שממחיש שיקח זמן עד שהתובנות של דו"ח קאסס יחלחלו למערכת המערבית כולה. אבל בין המדינות דוברות-האנגלית בעולם יש מעברים מהירים יותר של מידע, כך שאני צופה קריסה של המגדל הפרוגרסיבי בעניין בשנים הקרובות. ספיצפית בארצות הברית אני צופה שמה שיביא לכך יהיה דווקא מבול של תביעות משפטיות של "מתחרטי המגדר" שהזכרנו בפרק 22, שיחייבו את קליניקות המגדר להציג את הביסוס המדעי להתנהלות שלהן עד היום בבתי משפט. מתוך סכנות התביעה המשפטית יחלו השינויים העמוקים יותר לקרות, קודם כל בפרקטיקה ואחר כך אולי גם באידיאולוגיה. ובנוסף לכך, התביעות הללו יהוו סימן לאנשי המקצוע שפחדו לצאת בגלוי כנגד המדיניות הזו מחשש לעתידם המקצועי, שאפשר לדבר חופשי עכשיו, מה שסוף סוף יחזיר את הדיבייט הזה לאור השמש כפי שהוא תמיד היה אמור להיות.מצד שני, יש מקומות שאנחנו רואים עדיין את הפרוגרסיבים מנסים לאגור עוד כח כדי לייצר את האוטופיה שלהם, וזאת במקומות כמו קנדה וסקוטלנד. אם ניקח את סקוטלנד כדוגמה, בראשון לאפריל, כלומר רק לפני שבועיים, נכנס סופית לתוקפו תיקון לחוק שכותרתו "פשעי שנאה וסדר ציבורי". בתיקון הזה מרחיב המחוקק הסקוטי את מה שניתן בגינו לאסור בשל היותו מסונף לפשע שנאה, ובתוספות הללו אפשר למצוא כל מני ניסוחים כל כך אווריריים, שקל לראות איך בקלות הם יכולים להפוך לכלי בידי הממשלה להשתיק את כל מי שנראה להם שצריך להשתיק. והנה ציטוט לדוגמה:"אדם ייחשב כ"מעורר שנאה" (stirring up hatered) אם הוא מתנהג באופן שבו האדם הסביר היה מחשיב מאיים, מתעלל או מעליב, או שהוא מעביר למישהו אחר מידע שהאדם הסביר היה מחשיב ככאלו. וזאת אם האדם מתכוון לעורר שנאה כנגד קבוצה על בסיס גזע, צבע עור, זהות טרנסית וכו'"עכשיו, כמובן שגם בחוק הזה יש גם סייגים להפעלתו, כמו "מעבר לספק סביר" וכו', אבל כפי שניסיתי להבהיר לאורך הסדרה - כשמקודדים בחוק דברים מופשטים מדי שיכולים להגביל את השיח, הם בסוף הופכים לכלי בידי בני אדם בעלי עניין להשתיק אנשים. גם אם בתי המשפט ינהגו בזהירות עם החוק הזה, היכולת לתבוע מישהו ולערער את חייו היא מספיק בעייתית גם אם בסוף התביעה הוא יצא זכאי. ושימו לב שבחוק כתובים דברים די מרחיבים - שאסור להעליב מישהו! להעליב! נסו לחשוב מה היה קורה עם על כל העלבה הם ישלחו משטרה. לא נראה לי שיש מספיק שוטרים באיזו ארץ להתמודד עם דברים כאלו. בתגובה לחוק הזה, כל מני דמויות ציבוריות כמו ג'יי-קיי-רולינג התחילו להטריל את המשטרה הסקוטית, ולומר המון דברים מעוררי מחלוקת בטויטר ובסוף לומר - בואו לקחת אותי לבית הכלא. בינתיים, המשטרה הסקוטית מבליגה, אבל ימים יגידו אם ההטרלה הזו תהיה חזקה מספיק כדי להגן על אזרחי סקוטלנד שאינם מפורסמים כמו רולינג מפני ההשתלטות הממשלתית על השיח בשם הרצון להגן על אזרחיה.שווה גם לומר נקודה כאן על הקונטרה שמתגבשת לה לפרוגרסיביות. כיוון שהעולם הפוליטי הוא מטוטלת, אז כשהולכים שמאלה מדי בסוף מגיעה תגובה מימין. זו גם אחת הסכנות בללכת רחוק מדי לכיוון אחד, שכן לרוב עוצמת תגובת הנגד היא ביחס ישר למצב הקיים. בכל מני מדינות באירופה אנחנו רואים עלייה של הימין, וימים יגידו איך הדברים שם יתפתחו. האם נקבל אירופה מאוזנת יותר עוד כמה שנים, או שמא ימין קיצוני שגם הוא יהיה אנטישמי ורק מהכיוון ההפוך? הנבואה ניתנה לשוטים, אז אני לא אהמר על השאלה הזו, ואצפה בזה ב-LIVE כמו כולכם.מה שכן, אני כן רוצה לתאר בקווים כלליים פלח אידיאולוגי ימני אחד שאני שם לב שעולה בכוחו בארצות הברית, ושאנחנו צריכים לשים לב אליו בשנים הקרובות. זהו פלח ימני בדלני, שמעוניין שאמריקה תתעניין רק בענייניה הפנימיים, ותתנתק משאר העולם, כקונטרה לשמאל שמנסה לקדם סוג של ממשל-בינלאומי דרך מוסדות כמו האו"ם. הימין הזה גם הסיק כמה מסקנות ממה שקרה בשנות הקורונה, ביניהם שאי אפשר לסמוך על מערכות המידע הקלאסיות: לא על חברות הפארמה והאו"ם, שנתנו בהמון מקרים מידע כוזב על מה הם יודעים על המגפה והחיסונים אליה. לא על חברות הטכנולוגיה, שסיננו דעות של רופאים שהטילו ספק בעמדות הרשמיות לגביי הקורונה והחיסונים,  ולא על מערכות הממשל שניסו לכפות חיסונים וסגרים בניגוד לדעות של רופאים אחרים, בטענה שיש קונצנזוס מדעי כשבהחלט לא היה, ותקפו כל רופא או מומחה שחרג מהקו המפלגתי הזה. במילים אחרות, הימין הזה הגיע למסקנה שהוא בעצם כלי משחק בידי אליטה פרוגרסיבית בינלאומית, ושצריך לשבור את השלטון שלה. מתוך התובנות הללו, הימין הזה החליט שהוא לא סומך על שום ערוץ מידע קלאסי, וממילא רוב המידע שלו מגיע דווקא מכל מני מקורות מידע לא רשמיים, מה שגם מגביר את הסיכוי לאמונה בתיאוריות קונספירציה למיניהן. וזה לא שערוצי המידע הרשמיים לא זכו לתגובה הזו ביושר - הם כן, ויש לכך המון דוגמאות. אבל גם כאן, צריך לשים לב שיכולים להתפתח אותן הבעיות של הפרוגרסיביות: זיהוי כל דעה שאתה לא רוצה להאמין בה כנסיון לכפות עליך את השלטון הפרוגרסיבי, וממילא התעלמות ממנה. אני מודה שקיוויתי שתהיה לנו תקופת ביניים בין השאיפות הטוטאליטאריות של הפרוגרסיביות לבין הקונטרה הקיצונית של הימין, אבל נראה שבעידן האינטרנט הכל זז מאד מהר, ונצטרך כאן בישראל להתמודד במקביל גם עם אנטישמיות מימין במקביל לאנטישמיות משמאל, שכן לתיאוריות קונספירציה יש נטייה תמיד לערב את היהודים בתפקיד הרעים. כמובן, זה לא כל הימין, כמו שגם לא כל השמאל הוא פרוגרסיבי. עלינו לקוות שהכוחות הללו במרכז ימצאו את עצמם וישלבו ידיים יחד לייצר משהו יציב יותר. וזה מביא אותנו חזרה לעולם הקטן שלנו - הפודקאסט "אלישע והזוויות", עונה 2! מה יהיה בעונה הזו, אתם בטח רוצים לדעת?ובכן קודם כל, פסח הגיע בדיוק בזמן, ואני לוקח כמה שבועות חופש מהכנת הפודקאסט. בטח לא תופתעו לשמוע, אבל להכין פרק כל שבוע זה דבר די מאתגר, בוודאי כשזו לא העבודה העיקרית שלך. אז אני לוקח את השבועות הללו כדי להתרענן, ולהתכונן לעונה הבאה. הנושא שלה יהיה בגדול - אם אני חייב לתת לה כותרת - הנושא יהיה "אבולוציה ובינה מלאכותית". שני הנושאים הללו קשורים חזק אחד בשני, וגם משפיעים תרבותית על המון דברים שסביבנו, ואני רוצה להשקיע עונה בנושא הזה. על הדרך נדבר גם על דת מול מדע, על המסרים החבויים מאחורי הבינה המלאכותית והשימוש בה, ואני גם אנסה להסביר את מחשבותיי על התחזיות המדכאות שאנשים מסויימים מפיצים על איך ה-AI יחליף את בני האדם בעתיד הלא-כל-כך-רחוק. מה שכן, אני לא יודע מה יהיה אורך הסדרה הזו - זה יכול להיות קצר יותר מהעונה הזו, או ארוך יותר - כרגיל, הכל לפי העניין ומה שיהיה לי לומר.ובינתיים, אני רוצה שוב להמליץ לכם להצטרף לאתר האינטרנט של הפוסקאסט, באתר סאבסטאק. גם במהלך ההפסקה הזו יכול להיות שאוציא עדכונים קצרים מהשטח שקשורים לעונה הנוכחית, אבל רק בכתב, ואם תהיו רשומים תקבלו מייל ברגע שזה יוצא.מה שמביא אותי לעונה השלישית העתידית, וכאן יש שאלה שאני רוצה להניח לפתחיכם, המאזינים והקוראים. במקביל למה ששיתפתי כאן על הפרוגרסיביות, יש לי עוד מספיק חומר לעונה נוספת בנושא הזה. אם בעונה הזו שילבנו דוגמאות בתוך ביאור התשתית התפיסתית של הפרוגרסיביות, החומר שהצטבר אצלי ירחיב את היריעה לתחומים נוספים, כמו הוליווד, התחממות גלובלית וסיליקון ואלי, וגם יציג את הסיפורים של חלק מן האנשים שהתפרסמו בכך שהעזו להרים ראש כנגד הזרם ולצעוק שהמלך הוא עירום. עכשיו שהתשתית התפיסתית מובנת, הרבה מן הדוגמאות יזרמו מאד, ורק נצטרך להצביע על נקודות הממשק עם האידיאולוגיה שאתם כבר מכירים לעומק. והנה השאלה - האם אתם מעוניינים בעונה שכזו? יתכן שחלקכם שבעתם מספיק מהנושא ושמחים לעבור הלאה, ויתכן שתרצו דווקא לשמוע עוד. אז בבקשה - תכתבו לי בעניין הזה. אני תמיד שמח לדבר על הנושא הזה, אבל חשוב לי גם לשמר עניין אצלכם, קהל השומעים. אז - דברו איתי.ובאותו עניין - יש לי גם כמה דברים לומר על הפוליטיקה הישראלית, תאמינו או לא, וגם כאן בשפה ואופן של אנתרו-פוליטיקה. בלי לבחור צד, פשוט להביט מן הצד. אני קצת מהסס להעביר את הפרקים הללו - אולי יש לכם מספיק פוליטיקה ישראלית ואני האסקפיזם שלכם - אבל נראה לי שהוכחנו כאן שאפשר לדבר על נושאים טעונים באופן קונסטרוקטיבי, אז אם אתם מעוניינים לשמוע את מה שיש לי לומר בעניין - תכתבו לי!כיוון שאנו מסיימים כאן עונה, נראה לי הכי מתאים שניקח עכשיו כמה דקות כדי להסתכל שוב, ממבט-על שכזה, על שלושת הדמויות שדיברנו עליהם כה רבות: השמרן, הליברל, והפרוגרסיבי. אני חושב שלאור הדברים שראינו, אפשר לחדד כאן כמה נקודות לסיום. אני גם רוצה להדגיש שהדברים כאן הם יותר שיח חופשי שלי - האינטואיציה והתובנות שלי עד כה, שחלקן יהיו ברמת הסיפור המופשט, שאצלי מסתדר בראש אבל אולי זה רק אצלי. אז, קחו מכאן מה שנראה לכם, ותתעלמו מהשאר.לאורך כל העונה ניסיתי להדגים שמשהו לא עובד טוב קורה כיום במערכת היחסים בין שלושת הקבוצות. הפרוגרסיבים שולטים בהרבה עמדות כח תרבותיים ומנסים להנדס דרכם את החברה מחדש. מולם עומדים השמרנים, שמנסים למנוע את ההתפשטות של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית בלי להבין אותה ממש. ומה עם הליברלים? הם יושבים באמצע, וקרועים בין שני המחנות. הם מצד אחד שותפים לפרוגרסיבים בדגש על יסודות המוסר של מניעת כאב ושיוויון, ולכן גם הם עם הפנים לשיפור החברה על ידי שינויים מערכתיים. אלא שיש נקודת חיכוך אחת רצינית: הליברלים מעריכים את החירות האישית יותר מאשר הפרוגרסיבים. בשל העובדה הזו, הם מתעדפים הזדמנויות שוות על פני תוצאות שוות, ונרתעים מהפתרונות הריכוזיים של הפרוגרס. ולא רק זה - הם מבינים שהחירות האישית הזו מייצרת רעש במערכת, שהרי אנשים יכולים לבחור דברים לא מושלמים, ולכן אי-שיוויון בתוצאות לא משכנע אותם שהמערכת ממש חייבת להשתנות ועכשיו. כלומר, הדגש על חירות אישית גם מייצרת אצלם סקפטיות בריאה, והבנה שיש דבר כזה נסיון להשיג מערכת מושלמת מדי, נקייה מדי. אבל כשהם מעלים את החששות הללו, מנסים להתנגד או אפילו רק להאט את יישום פתרונות הפרוגרס, זה מייצר פיצוץ מול הפרוגרסיבים שרואים בכך בגידה בחזון, מה שדוחק בליברלים רבים לכרות בריתות עם השמרנים. אנשים כמו דייב רובין, סאם האריס ועוד אמרו, כל אחד בתורו, שזה לא היה דבר שהיו מאמינים שיקרה לפני כמה שנים, כשהשמרנים היו הזאב הגדול והמפחיד. הסיבה שהם פונים לשמרנים, דרך אגב, היא לדעתי דווקא אלגנטית, וחורגת מעבר לרעיון של "האוייב של האוייב שלי הוא בן בריתי", ואדגים זאת על ידי סיפור אישי. אני זוכר את אחד הויכוחים המצחיקים שהיו לי עם אשתי. אני, כפי ששיתפתי בתחילת הסדרה, ליברל שגדל בחינוך שמרני. אשתי, לעומת זאת, היא שמרנית אמיתית באופי. לפני כמה שנים, אחד הילדים הגיע לארוחת ערב משפחתית עם כוס שוקו וקשית, והתחיל לשתות עם הקשית ובמקביל לעשות בועות בשוקו. אשתי, שגדלה בבית בריטי, מיד אמרה - "אסור להביא קשיות לשולחן בארוחה משפחתית". אני הופתעתי לגמרי. "למה?" שאלתי אותה. "ככה. לא עושים ככה," היא ענתה. תשובות כמו "ככה" הן תשובות שמשגעות אותי. אני חייב להבין למה, למה זה מתחבר וכו'. אבל הדיון שלנו המשיך סחור סחור. לא היו לה נימוקים אמיתיים, מלבד הנימוק האולטימטיבי הזה - ככה. ועבורה זו היתה תשובה מצויינת - היא הרגישה באופן אינסטיקטיבי ששם צריך לעבור הגבול, וזה הספיק. אם הייתי מדברר אותה, כנראה שהעמדה שלה בעניין היא משהו כזה: שאלות כמו "למה" לא עולות לך שום דבר, אבל אפשר לפרק איתן כל כלל של נימוס, בשאלות "למה" אינסופיות, ובקצה המדרון החלקלק הזה נמצאת הברבריות. אז שמים גבול, ולמה דווקא כאן? ככה.המשלנו את השמרנות לברקסים ואת הליברלים לדוושת הגז, וזה בדיוק מה שקורה גם כאן. הליברל מתקשה להגיד לפרוגרסיבי "לא" כיוון שהוא לא רגיל לומר "לא", אלא מקסימום "כן, רק בצורה אחרת". שניהם אוהבים ללחוץ על הגז ולהתקדם קדימה, ורק מתווכחים על כמה מהר לנוע ומי צריך להחזיק בהגה. רק שמרנים יודעים לומר "לא" החלטי ולהלחם על הגבולות, שכן הטיעון שלהם - "כי לא עשינו ככה בעבר" - הוא טיעון שמונע דיון או ויכוח מראש.בחברה בריאה, השמרנים מסוגלים ללחוץ על הברקס כשהפרוגרסיבים והליברלים מנסים לנוע מהר מדי. אבל כשיש נתק בין הקבוצות, הליברל לא באמת מנוסה בברקסים. קשה לו להגיד שאין לאן להתקדם, אבל כשהוא מרגיש שהפרוגרס שועט לעבר צוק, אז כבר לא מספיק לריב על ההגה - חייבים ברקס, ורק השמרנים זוכרים איך להשתמש בו. הליברל, בתמורה לשיתוף הפעולה הזה, נותן לשמרנים את מה שחסר להם כל כך: הבנה עמוקה יותר של התפיסה הפרוגרסיבית, יכולת לחזות מראש את המהלכים שלהם, וגם יכולת לעדכן את השמרנות במינימום הנדרש כדי להתמודד טוב יותר מול הפרוגרס. אז, זה מה שאנו רואים בשטח. ומתוך זה, שווה לנסות ולנסח איך אני מדמיין את המצב הראוי, את האיזון הנכון בין הדמויות הללו. איך זה יכול היה להיראות אילו הם היו משתפים פעולה? מה כל אחד מהם מביא לשולחן שחשוב שנזכור? אפשר להקדיש לזה פרק שלם, אבל אני אנסה לעשות זאת ממש בתמצות כאן, ואני מקווה שהדברים יתקבלו על ידיכם. ואם לא - תכתבו לי כמובן את ההצעה שלכם!כפי שאמרתי, הליברל והפרוגרסיבי הם הגז, הכח שמניע אותנו לצאת למרחבים חדשים. המתח ביניהם הוא שהפרוגרסיבי מוכן לעשות הכל כדי להגיע ליעד, להפוך כל אבן ולהמציא את כל החברה מחדש. הליברל גם הוא מוכן לזה, אבל לא כשזה בא במחיר גבוה מדי של הפקעת החירות של הפרט. מעניין לציין בהקשר הזה שבשנים האחרונות היידט הוסיף עקרון מוסרי שישי למודל שלו, שהזכרנו בתחילת העונה - עקרון החירות, שהליברל מעריך יותר מאשר הפרוגרסיבי. כאשר רוצים לנוע קדימה כחברה, אז ככל שמאפשרים יותר חירות לפרט כך זה יכול להפריע ביישום פתרונות מערכתיים שייטיבו עם כולם. כולנו מסכימים, כנראה, שטוב שיש חוקי תנועה, כך שלא כל אחד נוהג בכביש איך שנראה לו. זו דוגמה מצויינת למערכת שחייבת הסכמה קולקטיבית, שמגבילה את חירותינו, כדי לעבוד טוב. ולכן, המתח הזה בין חירות ובחירה לבין השגת תוצאות קולקטיבית הוא מתח בריא. בדימיוני, אני רואה עולם טוב יותר שבו הליברל מסכים לנסות את הרעיונות השאפתניים הפרוגרסיבים, אבל הפרוגרסיבי מתפשר ומוכן לנסות אותם בקטן, ולבדוק לאחר תקופת ניסיון האם התוצאה של הניסוי מצדיקה הרחבה. אם זה מצליח, הליברל ינסה לשכנע ליברלים אחרים להצטרף לניסוי מתוך בחירה, ולא מתוך כפייה. לוותר מרצון על מרחב הפעילות הזה כדי לאפשר הרמוניה, במקום החיכוך המתמיד שיש כאשר כל אחד עושה מה שהוא רוצה. הפרוגרסיבי ישמח אז, שכן השלטון המרכזי יהנה מאמון הציבור, שיתן לו יותר קרדיט לעשות את הניסוי הבא, וכן הלאה. וכאשר הניסוי נכשל, הליברל נותן קונטרה לפרוגרסיבי ומתעקש שאין טעם להמשיך שכן המחיר בחופש האנושי גדול מדי. ומה עם השמרנים? ובכן, שמרתי לכם כאן תובנה ממש מעניינת על השמרנים לסוף העונה. זה דבר שהתהווה אצלי לאורך הסדרה, ורק ממש בשבוע האחרון הבנתי אותו לעומק, אז אתם ואני חווים אותו עכשיו כמעט ביחד. אני אשאל אתכם שאלה: על מה אתם חושבים שהשמרנים שומרים, תגידו לי? תחשבו על כל המסורות הללו - מסורת משפחתית, מסורת לאומית, מסורת דתית, מסורת מדעית וכן הלאה. מה הן המסורות הללו, ומאיפה הן הגיעו? הן הגיעו מן העבר, כמובן. שם, בעבר הרחוק, התפתחו המסורות הללו - אבל למה הן נשמרו? אנשים עשו המון דברים בעבר שלא שמרנו עד היום, אז - מה מאפיין את הדברים שכן השתמרו?התשובה לשאלה הזו מורכבת מדי מכדי לענות עליה בפירוט בפרק הזה. מי שמתעסק בזה הרבה הוא ג'ורדן פיטרסון, ואולי נדבר על זה ממש בהרחבה פעם אחרת. אבל אם אני אנסה לתמצת זאת ממש במשפט אחד, הייתי אומר: השמרנים הם הזכרון לטווח ארוך של התרבות שלנו, שמשמרים את תוצאות הניסויים המוצלחים שעשו הליברלים והפרוגרסיבים של הדורות הקודמים. רעיון מעניין, נכון? בואו נחשוב עליו רגע. הרי גם לפני מאה ומאתיים שנה היו שמרנים, ליברלים ופרוגרסיבים. ואז המציאות השתנתה ואיתה גם הגיעו רעיונות חדשים. חלקם הצליח וחלקם נכשל, חלקם התקבל וחלקם נשכח, ומה שהצליח אומץ על ידי החברה, וכן הלאה. ומי שאימץ זאת ושימר זאת עד היום, הם השמרנים, שכן הליברלים כבר המשיכו הלאה, לרעיון החדש הבא. ניוטון אמר "אם הצלחתי לראות למרחוק, זה בגלל שעמדתי על כתפי ענקים". הוא בעצם אמר - היכולת שלי לחדש לא היתה מתאפשרת אם לא היה לי בסיס חזק מן הדורות הקודמים להסתמך עליו. רק מתוך מה שנבנה בעבר יכולתי לבנות את העתיד. וזה בעצם מה שעושים השמרנים - לוקחים את הרעיונות הכי מוצלחים של בני-דמותם של הליברלים והפרוגרסיבים היום, ומתעקשים שלא לוותר עליהם בדורות שאחרי. הם הזכרון לטווח ארוך של התרבות שלנו. ולכן, אגיד לשמרנים שביניכם: הדברים הללו שאתם שומרים עליהם בנאמנות - הדברים הללו הגיעו מאנשים כמו אלו שאתם מתווכחים איתם היום, רק בדורות קודמים. אתם עושים עבודת קודש בכך שאתם מסננים רעיונות חדשים גרועים - הרי רעיונות יש בשפע, ורק אחוז קטן מאד ראוי לשימור. אבל אל תשכחו שהתפקיד שלכם הוא לא לומר רק "לא", אלא גם לשמור את מה שטוב היום, ושלכן חשוב שלא תהיו קיר - אלא תהיו מסננת שבוחרת מה כן ומה לא בקפידה. אולי שווה להזכיר כאן לדתיים שביניכם שאחד הליברלים הראשונים בהיסטוריה היה אברהם אבינו: אדם שעזב את כל המסורת והקשרים המשפחתיים, והלך בעקבות חזון שהיה לו, של אמונה מונותיאיסטית בעולם של אלילות. מה שאתם עושים כבר דורות על גבי דורות, הוא לשמר את הדרך שאברהם הליברל העברי הראשון סלל. במובן הזה אתם כמו יצחק אבינו, שכוחו בכך שידע להתמיד בדור שאחרי במסע שאביו התחיל.ובאותה מטבע, תנו לי להציע לליברלים והפרוגרסיבים שביניכם את הטריק המחשבתי הבא: אולי כשאתם מתעמתים עם שמרן, אל תחשבו שאתם מתווכחים עם מישהו מיושן שמקובע סתם, אלא עם אסופת אנשים יצירתיים שפשוט חיו לפני הרבה שנים. מאז שהם נפטרו עבר המון זמן, ולא תמיד אנחנו זוכרים למה הם חשבו את מה שחשבו, או למה הם אימצו נוהג מסויים - אבל הם היו בני דמותכם באותו הדור. ולכן, כמו שתרצו שדור העתיד לא יזלזל בעמדה שלכם ושלא יחזור על הטעויות שלכם - אולי שווה שתתנו את אותו היחס לשמרנים, שהרי הם גם אלו שישמרו על הרעיונות הכי טובים שלכם הלאה, לדורות הבאים.ועכשיו, באמת לסיום, רציתי לבקש מכם בקשה אחת קטנה: אם אתם מוכנים לעשות זאת - תכתבו לי מה חשבתם על העונה. שורה אחת, פסקה, או מכתב ארוך ומפורט - כל דבר שתכתבו, אני אקרא בעיון ואגיב, בהתחייבות. כפי שבטח הבנתם, אני מאד מאד אוהב ללמד דברים שנראים לי חשובים, והפלטפורמה הזו איפשרה לי עד היום להגיע להרבה יותר אנשים משהעזתי לקוות בתחילת הדרך. כשהתחלתי, אשתי שאלה אותי מה ייחשב הצלחה, ונקבתי במספר האנשים שאני רוצה שיאזינו לכל העונה מתחילתה ועד סופה. נכון לעכשיו, הגעתי למספר הזה, כפול שלוש, וזה ממש מרגש עבורי. ועדיין, חסר לי מאד המשוב - כן, אותו המשוב שעליו דיברנו בפרקים האחרונים. אני חייב את המשוב הזה גם כדי ללמוד מכם מה היה לכם טוב בעונה הזו, ומה פחות זרם? גם ממש ישַמח אותי לשמוע באיזו דרך הרעיונות כאן השפיעו, אם בכלל, על הדעה או נקודת המבט שלכם על דברים מסויימים. אז אם אתם מרגישים בנוח - כתבו לי. ואם לא - גם זה בסדר גמור כמובן. אני מבין לגמרי אם חלקכם רוצים לשמור על פרטיותם וכדומה. רק רציתי כאן להדגיש שמאד מאד אשמח לשמוע ממי שירצה לשתף. המייל שלי, למי שרוצה, מופיע בתחתית כל פרק - [email protected]. וגם אחרי שהעונה הסתיימה, אתם מוזמנים תמיד לשלוח לי מיילים עם שאלות, או לשאול דרך אתר האינטרנט, ואני מבטיח לענות בהקדם. אז זהו להיום, ולעונה הראשונה! אני אאחל לכם חג פסח שמח, חג חירות שאני מקווה, בעזרת השם, שנזכה לראות בו את החטופים משתחררים ואת חיילנו חוזרים בשלום גם כן. ועד שנתחיל את העונה השניה - להתראות, ביי… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 26!אנחנו ממש לקראת סיום העונה. עד כה התמקדנו דווקא במה שקורה מעבר לים, ונראה לי שזה עזר לשמר איזה ריחוק נעים, כזה שמאפשר ניתוח אובייקטיבי יותר של אירועים ותבניות. חוץ מזה, בארץ אנחנו לרוב מייבאים טרנדים מחו"ל באיחור של כמה שנים, ולכן יש לנו את היתרון ללמוד ממה שקורה שם, במקומות שהביטויים הפרוגרסיבים והשפעותיהם על החברה נמצאים בשלב מתקדם יותר, ולחשוב מה מזה אנחנו רוצים לאמץ ומה מזה - לסנן. אבל אי אפשר לסיים עונה שכזו בלי פרק שעוסק ספיציפית בישראל ובמקומה של הפרוגרסיביות כאן, וזה מה שנעשה היום.תנו לי למקד רגע את המטרה כאן. ישראל היא כמובן חלק מן העולם המערבי, וככזה אנחנו כאן מושפעים ישירות מדברים כמו פרוגרסיביות בהייטק של סיליקון וואלי, שאת מוצריו אנחנו צורכים כמו כולם. אם גוגל משחררת מנוע AI שבו יש הטיות פרוגרסיביות, לדוגמה, אז זה אומר שהמנוע הזה יהיה מוטה במידת מה נגד ישראל בכל הקשור למידע הל הסכסוך הישראלי-פלשתיני. באופן דומה, הפרוגרסיביות שזורה עמוק בתוך התנועות למניעת ההתחממות הגלובלית, וישראל מושפעת מפעילותן גם כן. לכן אני רוצה להבהיר שהפרק הזה נועד דווקא למימושים הייחודיים לישראל שקורים אצלנו פנימה, וספיציפית בהקשרים שנדונו בעונה הזו כמו גזענות ומגדר, ובפעם אחרת - בעונה אחרת - נדבר על האופנים שבהם תהליכים גלובליים משפיעים עלינו כאן.את הפרק הזה ילוו שתי תֶמות. הראשונה היא שנראה את המקומות שבהן הפרוגרסיביות באה לידי ביטוי בחברה הישראלית. חלק מהמקומות יהיו צפויים ולא יפתיעו את רובכם, ולצידן יהיו גם דוגמאות שאני משער שלא הכרתם. ושנית, אני רוצה גם להציע בפניכם גם כמה מאפיינים יחודיים שיש למדינה שלנו, שמאתגרים את המסרים הפרוגרסיבים בגרסתם המערבית, ומקשים עליה להתקבל כאן באותו אופן שהיא מתקבלת, אצל ציבורים מסויימים, בחו"ל. אני גם אגיד מראש, יש לי תחושה שהפרק יהיה קצת ארוך מהרגיל - אבל אנחנו לקראת סוף העונה! אז תסלחו לי…בתור התחלה, בואו נדבר קצת על גזענות יהודית כלפי הפלשתינאים. כיוון שהפרוגרסיבי רואה אותנו כחזקים ואת הפלשתינאים כחלשים, ומדובר בשני עמים שונים, באופן טבעי הוא היה רוצה להשליך את אותם המודלים של יחסי לבנים-צִיבְעִיים בארצות המערב לכאן, ולומר שגם כאן הגזע הלבן שולט מתוקף ראייה גזענית במיעוטים האתניים. טיעונים שכאלו יכולים אולי לתפוס במוחו של מהגר ניגרי לאנגליה שלא מכיר את ההיסטוריה, אבל נראה שברור למה בארץ נרטיב כזה לא מצליח לתפוס. בראש ובראשונה, היהדות איננה לאום שמבוסס על צבע העור, ויש לנו גם בין היהודים את כל הגוונים שרק תרצו למצוא. שנית, אנחנו מבינים שבו זמנית שאנחנו חזקים מול הפלשתינאים, אנחנו החלשים כשמסתכלים על הזירה כולה, פיסת ארץ קטנה בתוך ים של מדינות ערביות מוסלמיות, וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על החולשה התקשורתית מול עולם שמאד שמח להעלים עין מיותר ממאה חטופים אבל להתרעם על כמה עובדים בין-לאומיים שנהרגים בעזה. אבל עוד יותר מזה, הנקודה השלישית היא אולי הכי חשובה. בעוד שהגזענות והעבדות בארצות המערב היתה חד-כיוונית, כשהמערב הוא זה שמשעבד דרך עבדות או קולוניאליזם את המיעוטים, הרי שבישראל המצב הרבה יותר מורכב. אפילו בין אלו שחשים קונפליקט מוסרי עם השליטה שלנו על יהודה ושומרון מאז 67' ועל הפלסטינאים שגרים בתוכם, מעטים הם שלא יודו שהפלסטינאים נושאים חלק ניכר מן האחריות למצב שלהם ולהמשך הסכסוך. אפשר ללכת אחורה כמה שרוצים - אירועי השביעי לאוקטובר, דרך אינתיפדת 2000, התוקפנות הערבית ערב מלחמת ששת הימים, מתקפת מדינות ערב ב-48 וכלה בפרעות תרפ"ט - ותמיד רואים פעילות ערבית אקטיבית נגד דו-קיום כאן בארץ. ולכן, מי שמנסה להטיל את כל האחריות רק על הצד הישראלי צריך להתאמץ מאד כדי להתכחש לזוועות שאנשים כאן ראו בעיניים ממש. ממילא, הסיפורים הללו לא משתרשים כאן באופן עמוק בחברה. הנקודה הזו גם ממחישה מורכבות נוספת בכל מה שקשור במחקרים על רמת הגזענות שקיימת מצד היהודים כלפי הערבים, ולהיפך: גזענות "טהורה", בא נגיד, היא כשאתה שונא גזע מסויים רק בגלל התפיסה שלך אותו בראש שלך, נניח כמו מה שהיה מצד הנאצים כלפי היהודים. אבל אצלנו השנאה, לפחות אצל אלו שהיא קיימת, היא שילוב גם של ניסיון חיים בשטח. נניח שאתה מגיע לעזה ומגלה שילדים שם לומדים בבית הספר לשנוא יהודים, ופתאום אתה מבין שיש הרבה פלשתינאים שמסתכלים עליך באופן גזעני מילדות, ושונאים אותך מסיבות גזעניות ודתיות. האם אין הגיון באימוץ כללי זהירות בנקודות הממשק מול הקבוצה הזו? במילים אחרות, תחשבו על גזענות במצב מטורף כמו זה שאנחנו חיים בו במדינה שלנו כעל גלאי עשן אבולוציוני מאד גס, שמבין שיש אנשים מהקבוצה היריבה שיכולים פתאום לתקוף בלי שום סיבה נראית לעין. כמובן, אין בדברים שאמרתי כאן נסיון לעודד גזענות. חס וחלילה. כל מה שאני מנסה לעשות הוא להסביר נקודה אחת: מדוע המסרים והתיוגים הפרוגרסיבים לא תופסים כאן. אני משער שלאור מה שאמרתי, אפשר בהחלט להבין למה מסרים כאלו לא יעברו חלק בגרון הישראלי המצוי. הנרטיב הזה יכול לעבוד כשהכל רגוע ואתה רק עסוק בתיאור המציאות באופן תיאוריטי. בישראל אנחנו נפגשים עם השטח חסר-החמלה כל הזמן, והוא מקריס תיאוריות נקיות-מדי מאד מהר. ממילא, עוצמת רגשות האשמה שאפשר לרתום לפוליטיקת זהויות עם פירמידה קשיחה, ששמה את הישראלים או היהודים בפסגה ואת הפלשתינאים למטה - העוצמה של מסר כזה היא נמוכה בהרבה ממה שיש בארצות הברית.בנוסף לזה, גם האשמת ה"קולוניאליזם" איננה מתקבלת כאן אצל רוב העם. הציונות לא בחרה לבוא לכאן כקולוניה מערבית שמנסה להרחיב את השפעות המערב בעולם, אלא כמימוש חזרה לארץ המולדת של העם היהודי לאחר 2000 שנות גלות. נוכחות יהודית היתה כאן לכל אורך הדורות, אם כי במספרים קטנים בהרבה. גם אם יכולנו אולי להתנהל אחרת מול הערבים כאן בארץ מאז העלייה הראשונה, זה עדיין לא משנה את העיקר: אנחנו כאן לא כזרים כובשים, אלא כבני בית שחוזרים לביתם.גם בתוך הקהילה היהודית הישראלית הסיפור הגזעני חלש יותר באופן יחסי למה שיש במדינות המערב. בינינו לבין עצמנו יש אמנם מתחים בין-עדתיים, אבל עדיין - יש תשתית משותפת עמוקה יותר שאומרת שכולנו יהודים וחוק השבות תופס עבור כולנו. מבצעים כמו "על כנפי נשרים" שהביא לכאן את יהודי תימן, ו"מבצע שלמה" שהביא לכאן יהודים מאתיופיה, היו יוזמות של מדינה עם שלטון "אשכנזי-לבן". ממילא, יש הבנה שגם אם אנחנו רבים ביננו לבין עצמנו על ה"שד העדתי", אנחנו עדיין עם אחד. וזה גם אחד הדברים שמייצרים כאן דבק שאין בארצות הברית: שנינו מדינות מהגרים, אבל בארצות הברית, הקשר בין המהגרים השונים אמור להיות קשר של עקרונות דמוקרטיים משותפים, בעוד אצלנו סיפור הרקע שמחבר ביננו הוא שכולנו משפחה מורחבת אחת. זה אחד הדברים, אני חושב, שהחזיק אותנו עדיין יחד במהלך השנה הדרמטית והקשה האחרונה - התובנה שכולנו עם אחד, למרות הכל. אז יש לנו מקדמי חיכוך גבוהים מול השיח הפרוגרסיבי המערבי, שמונעים מאיתנו לספוג את המסרים שלהם כלשונם. ועדיין, זה לא אומר שהמסרים לא עוברים מוטציה ומתאימים את עצמם להווייה הישראלית. דוגמה למימוש ישראלי של אותו אידיאולוגיה היא מה שקרוי פוסט-ציונות, שרואה במערכת הציונית הקיימת מערכת גזענית שהיא שורש כל הרע, ושמטילה את כל היכולות המדכאות שלה על הפלשתינאים ומיעוטים אחרים. כדי לִבְנות טיעון כזה, מחזיקי העמדה הפוסט-ציונית צריכים לפרק על הדרך גם את אחד האירועים המכוננים של היהדות במאה ה-20, הרי היא השואה. האופן שבו זה נעשה הוא לרוב על ידי היפוך היוצרות: לטעון שמה שישראל עושה בשטחים זה בעצם להפוך לנאצים בעצמם. עזה אינה בסיס טרור של חמאס, אלא "מחנה הריכוז הגדול בעולם", וכלפי חוץ הם יספרו בעולם שישראל מבצעת השמדת-עם בעזה גם בעיתות של הפסקת אש מול החמאס. כך הופכת השואה את פניה. במקום ההוכחה הניצחת לחשיבות קיומה של מדינת ישראל ציונית, היא הופכת לאצבע מאשימה כנגד קרבנות השואה עצמם. מקרבנות של דיכוי נוראי על ידי הנאצים, הישראלים הופכים למדכאים בני דמותם של הנאצים, שאחראיים לכל דבר רע שקורה לצד החלש, הפלשתינאי. הפרק הזה נועד רק לסקירה מהירה של המופעים בישראל, ולכן לא נעמיק בפרטי התפיסה הזו. רק כדי לסבר את האוזן, אביא כאן ציטוט אחד מתוך הספר "עבודת ההווה" של פרופסור עדי אופיר מאוניברסיטת תל-אביב, שיצא ב-2001 ושנותן לכם טעימה מהגוון הישראלי של השיח בכיוון הזה. אני מצטט:"מצב זה [כלומר, של הציונות כאידיאולוגיה חיה] הוא קצר ימים. בתוך כמה שנים, לכל היותר עשור או שניים, הציונות תהפוך לשריד מעולם שחלף, עניינם של מוזיאונים, ארכיונים ומחלקות אקדמיות להיסטוריה. הפוסט-ציונות תיזכר אז בתור שם שניתן  לאותו רגע שבו נעשו יהודים-ישראלים מודעים לחלוטין לסיומו של העידן הציוני בהיסטוריה של היהודים. זה יהיה הרגע שבו יהודים ישראלים החלו להתיר לאנשים שאינם יהודים לתפוס את עמדת הקרבן והעזו ליטול אחריות על אותם קרבנות אחרים של המפעל הציוני".שימו לב איך הוא מסווג את העולם לקרבנות ומדכאים, והוא מייחל ליום שבו היהודים יפסיקו לתבוע לעצמם זכות להיקרא קרבן ויתנו לפלשתינאים לקחת את התפקיד - כלומר, היום שבו כולנו נהיה WOKE, נתעורר ונבין כמו הפרוגרסיבים בארצות הברית את העובדה שאנחנו כאן חלק ממערכת נוראית ומתחזקים אותה כל יום. במאמר מוסגר אני חושב שווה לציין שהספר הזה יצא ב-2001. עברו מאז יותר משני עשורים, והציונות עדיין חיה ובועטת, כך שנראה שתחזיותיו עדיין לא קרובות למימוש.את הציטוט הזה הבאתי מהספר "פוסט ציונות פוסט שואה", של פרופסור אלחנן יקירה מן האוניברסיטה העברית, שיצא ב-2007. אני ממליץ לכל מי שרוצה לצלול למים העמוקים של הפוסט-ציונות בישראל (עד 2007) לקחת את הזמן ולקרוא את הספר. בנוסף, אני מצרף לפרק לינק להרצאה של פרופסור יקירה מ-2018 על המחקר שלו בנושא, שבו הוא מבהיר את העקרונות של הפוסט-ציונות וגם מרחיב על השינויים שקרו בתנועה הזו בשנים האחרונות:אז זו היתה סקירה בנושא הגזענות. כמו שאמרתי בהקדמה - רציתי שתבינו למה יש לישראל מקדמי חיכוך גבוהים מול הנרטיבים הללו, ומאידך לראות שעדיין יש אצלנו גרסאות פרוגרסיביות מקומיות, ואנשים שמפתחים את נקודת המבט הזו בסגנון ישראלי. וכמו שאני תמיד אומר - אני חושב שיש לנקודות המבט שלהם גם חשיבות, לפחות כל עוד מה שהם עושים הוא להציף בעיות שאולי לא שמנו אליהן כי היה לנו נוח לא לשים לב אליהן. הבעיה מתחילה, כמו תמיד, כשהנרטיב כולל-הכל שלהם משתלט על השיח ומתעקש שהוא כל המציאות, כל הסיפור. כדי לחשוב כך הם צריכים להתעלם מכל הדברים שאמרתי קודם לכן, שהופכים את הסיפור הישראלי למורכב מאד. הדחף הזה לעצב את המציאות באופן שמתאים לתיאוריה, ולהתכחש למצב בשטח, הוא הדבר שבעייתי כאן יותר מכל.במעבר חד, בואו נדבר קצת על ענייני מגדר. לקראת הפרק ניסית להבין איפה הדברים עומדים ביחס ליכולת לעבור שינוי מין ולקבל הכרה רשמית מהמדינה לשינוי הזה, ואם הבנתי נכון, הרי שישנה וועדה רפואית שצריכה לאשר שינויים שכאלו, גם ניתוחים וגם רישומים בתעודת הזהות. גיל המינימום לשינוי רישום המין בתעודת הזהות הינו 16, שאז יש צורך גם באישור ההורים לשינוי, ונדרש מינימום של שישה חודשים של חיים תחת זהות חברתית טרנסית כתנאי סף. את השינוי בתעודת הזהות יכול לעשות גם מי שלא ביצע שום תהליך רפואי שמאשש את המגדר שהוא או היא מזדהים לפיו.ניסיתי לחפש מאמרים על השילוב של נשים טרנסיות בספורט, בתי הכלא וכן הלאה בישראל, אבל לא מצאתי משהו מפורט מספיק, ואם מישהו מוצא מאמרים כאלו אשמח מאד שישלח לי למייל או בתגובה לפרק הזה באתר. ממילא, אני משער שהכל הולך אחרי מה שמופיע בתעודת הזהות, אלא אם כן נאמר אחרת. וכמובן, בכל הקשור לספורט בינלאומי ישראל כנראה מצייתת למה שנהוג בכל ענף לפי הקריטריונים הבינלאומיים. אנחנו מדינה קטנה, ולכן כנראה אין לנו את היכולת להכתיב מדיניות בתחומים הללו.מה שכן, בואו אשתף סיפור מקומי עדכני יחסית. לפני כשנה רעשה הארץ כשהתפרסם סיפור על ילד טרנסג'נדר, כלומר בת ביולוגית שמזדהה כבן, בגבעת שמואל. בגדול, התברר שהילדה, שהיתה בגיל 8 כשהמקרה התפרסם, כבר שלוש שנים מזדהה כבן כלפי חוץ לכל דבר ועניין, ובית הספר וההורים שיתפו פעולה בעניין בלי לספר לשאר ההורים בבית הספר שזה המצב. בית הספר היה דתי-לאומי, והתגלית גרמה לתרעומת אצל חלק מן ההורים, שדרשו שהילדה תוצא מבית הספר, בעוד הורים אחרים תמכו בהשארותה. אתם יכולים לחפש את המידע על הסיפור הזה באינטרנט, ואני רק מציע שתזכרו שרוב מי שמדווח על נושא כזה הוא בעל דעה חזקה מאד בעניין, וממילא הדיווח יהיה מוטה לאיזהשהו צד. הסיפור הזה מנקז לתוכו המון מורכבויות שדיברנו עליהם בעונה הזו. מה הכיתה שהכי מתאים שילדה כזו תלך אליה? האם באמת נכון וראוי לאשש מגדרית ילדים בגיל כה צעיר, או שמא דווקא לאתגר את הזהות הזו עד שיתבגרו? אם מומחים אומרים שעדיף לא לספר לאחרים על הזהות הביולוגית ופשוט להתנהג כמין שמתאים למגדר, האם זה אומר שמותר לבית הספר להסתיר זאת משאר ההורים בבית הספר? והאם מותר להורים לומר, כשדבר כזה מתגלה, שיש בכך פגיעה בילדיהם שלהם, שיכולים להתבלבל מגדרית בעצמם? תזכרו שמדובר בילדים בגיל 8 או 9, כן, לא בנערים בגיל העשרה. ולסיום, מה עושים כשחושבים לטווח ארוך? זה משהו אחד לומר שילד טרנסי בכיתה ג' יהיה יחד עם הבנים, אבל האם התכנית היא שזה ימשיך גם לתוך התיכון, כשההורמונים מסביב סוערים? ואם לא, אז האם התכנית היא לפרק לילד את המסגרת החברתית מתישהו בדרך, והאם לזה אין גם מחירים? שאלות קשות.אני לא מקנא באלו שנאלצו להתמודד עם הסיטואציה הזו. לא ההורים של הילד הטרנסי, ולא ההורים האחרים בבית הספר. זו באמת סיטואציה קשה, כשבשני הצדדים אני מאמין יש הורים שרוצים פשוט את מה שטוב לילדיהם. אני רוצה לקוות שאם אי פעם אהיה במצב כזה, הכלים המושגיים שפיתחנו כאן יעזרו לי לנסח באופן טוב את גבולות השיח ולהבין את הסכנות והיתרונות שבכל אפשרות פעולה, ולדעת בעיקר לא לעשות דמוניזציה של אף אחד מן הצדדים. אני מקווה שבאותו אופן זה יעזור גם לכם.אבל לנושאי המגדר יש גם צד יותר קליל, לפחות בשלב שבו אנחנו נמצאים איתו כיום, והוא נושא השפה. בתור נקודת מוצא, וכפי שדיברנו כבר בפרקים קודמים, העברית מציבה קשיים גדולים יותר כלפי הפרוגרסיבים שמחפשים נייטרליות מגדרית בשפה. העברית אינה כמו האנגלית - לא די בשינוי של כינויי הגוף כדי להיפטר מהזיהוי המיני בשפה. בעברית, כל שם עצם וכל פועל הוא או זכר או נקבה. התנ"ך כתוב בשפה הזו, עגנון כתוב בשפה הזו, כל השפה היומיומית שלנו משולבת במגדריות הזו. על פניו, נראה שעל הפרוגרסיבים להרים ידיים מראש, נכון?אבל - האמנם זה כך? בואו נצא למסע קצר בעולם הזה. המקום הכי טבעי להתחיל בו הוא עם מירב מיכאלי כמובן. כפי שאתם יודעים, בעברית משתמשים בלשון זכר-רבים כאשר יש קבוצה מעורבת של נשים וגברים, גם אם יש גבר אחד בקבוצה. כפי שנאמר באתר האקדמיה ללשון עברית:"צורת הזכר בעברית משמשת לא רק לזכר. היא גם הצורה שאנחנו נוקטים כשאין לנו צורך להבחין במין – כלומר היא גם הצורה הסתמית, הלא מסומנת." לעומת הכלל הזה, מיכאלי נוהגת להתבטא כבר המון שנים ב"לשון רבות", כלומר להתייחס לקבוצות מעורבות - בלשון נקבה, ולפעמים לומר את שתי ההטיות - "אנחנו הולכות והולכים לשנות דברים במדינה" וכן הלאה. המוטיבציה למנהג שלה היא התפיסה הפמיניסטית שלה, לפיה צריך להנכיח את הנשים בשפה במקום לגרום להן להרגיש כאילו הן שקופות כשיש גברים בסביבה.זכותה של מיכאלי כמובן לדבר איך שהיא רוצה, אבל שווה גם להביא את הקונטרה לטיעון האידיאולוגי הזה. והוא, שבאותה מידה אפשר היה לפרש את הנוהג הקיים בעברית במבט אידיאולוגי הפוך. אציג לכם את זה כך: נניח שהמצב היה מתהפך, וברירת המחדל, "הצורה הסתמית" כפי שקוראים לזה באקדמיה, היתה דווקא צורת “רבות”. אני רוצה להציע שגם בעולם המקביל הזה היתה צצה לה מירב מיכאלי מקבילה, ואומרת - "זה שמתייחסים לנשים בתור ה'סתמי', זה שאין להן הטייה מיוחדת משלהן כמו שיש לגברים, זה בגלל הפטריארכיה". במילים אחרות, יש את העובדה - ויש את הפרשנות לעובדה. הפרשנות של מיכאלי היא פרשנות שהיא יוצקת לתוך המציאות, שיקוף לא של השפה והמסרים התת-הכרתיים של השפה, אלא שיקוף של התת-מודע של מיכאלי עצמה. ודווקא המהלך שלה עושה, לטעמי, את הדבר ההפוך ממה שהיינו רוצים - אם בעבר מי שדיבר בלשון רבים לא נתפש כמתייחס למין ספיציפי, עכשיו כולנו נהיים סופר רגישים לניסוחים הללו, וחבל. בתור מי שמקליט פודקאסט אני יכול לומר לכם שהיה הרבה יותר קל להשתמש בלשון רבים ה"סתמית" בלי לדאוג שמישהי תפרש את זה בטעות כהתעלמות ממנה - כשבאמת, כל שאני רוצה הוא שכל מאזין ומאזינה ירגישו שאני מכבד אותם. לומר תמיד "אתם ואתן" ליתר ביטחון זה לא נורא, אבל פחות זורם. והנה דבריה של רונית גדיש מן האקדמיה בעניין:אבל הנוהג של מירב מיכאלי זו רק ההתחלה. יש גם כאלו שחושבים הרבה יותר בגדול, שהרי עצם זה שאין בעברית הטייה נייטרלית באמת מאד מפריעה להם. כפי שראינו, הפרוגרסיביות מאמינה גדולה באופן שבו השפה מייצרת מציאות. גם השמרנות מבינה זאת, אבל בניגוד לשמרנות שסבורה שהמציאות חזקה מן השפה, הפרוגרסיביות ממש חושבת שכמעט הכל הסללה תרבותית ולכן ממש קריטי לרתום את השפה לשינויים חברתיים. בעוד השמרנים חושבים שהסביבה היא די קבועה ומתמקדים בלחזק את הפרט שידע להתמודד עם הקשיים שהיא מערימה, הפרוגרסיבים מעדיפים לבצע שינויים מערכתיים בסביבה כדי שלא יהיו קשיים כאלו מראש. ולכן, יש גם אנשים שממציאים הטיות לשוניות חדשות, כמו לדוגמה בקטע הקצר הבא, בראיון עם ויקי טפליצקי בן-סעדון, מרכזת תחום המינוח באקדמיה, שמציגה לכתב את הרעיון - שהיא לא מסכימה איתו, יש לומר:“הצעתי היא להוסיף אות חדשה לשפה העברית - ל’ סופית. הֶל רציל, הֶל קוראיל, הֶל הולכיל... כך ניצור שיוויון ונוכל לתאר קבוצה של גברים ונשים יחדיו”כלומר, ההצעה היא להחליף את “הם” ו”הן” ב-”הל”, שייחשב נייטרלי מינית. ובאופן דומה, יש גם אותיות חדשות - פונט נייטרלי מגדרית עבור העברית. בתמונה כאן למטה אתם יכולים לראות את הביטוי “ברוכים הבאים” כתוב בפונט הזה. כפי שאתם רואים, יש כאן אותיות שקל לעין לפרש כשתי אותיות שונות. אות שנראית בו זמנית כ-ו וכ-י, ועוד אות שנראית כמו ם סופית וכמו ת', וביחד אפשר עכשיו לכתוב מילים באופן שיתפרש לשני המינים בו זמנית. בסרטון שהבאתי לעיל יש ראיון עם מיכל שומר, מי שעיצבה את הפונטים הללו, שמסבירה את תקוותיה:מיכל: “[האותיות הללו] מאפשרות לקרוא ולכתוב בצורה רב-מגדרית שכוללת את כולם, גם בלשון נקבה וגם בלשון זכר ביחד.מראיין: “מה יקרה עוד דור? לאן זה יוביל?”מיכל: “אני מקווה שבסופו של דבר זה יוביל לשיוויון מגדרי בין גברים ונשים, ושפה היא כלי אחד בדרך לשם”בתגובה לזה, ויקי אומרת שאלו רעיונות נחמדים, אבל נראים לה כמתעסקים בשוליים, וגם מאתגרים קבוצות חלשות. “אני רוצה מציאות שיוויונית, לא רק שפה שיוויונית”, היא אומרת, ומעירה שאנשים דיסלקטים דווקא סובלים מהמון מהחידושים בתחום: לא רק עברית רב-מגדרית, אלא גם לוכסנים ונקודות, שאותם בטח אתם מכירים. גם כאן, מקדמי השינויים חושבים שמה שהם עושים רק ייטיב עם החברה. הם לרוב ממעיטים מהסכנות שהשינוי טומן בחובו, ויגלו רק במאוחר שיש לשינויים שלהם גם קרבנות.את כל זה הבאתי לכם רק כדי שתראו שאותם המאבקים שקורים בחו"ל יכולים להתהוות גם כאן, מאבקים בין אלו שרוצים לשנות את החברה ולהפוך אותה לשיווינית דרך השפה, ואלו שרוצים לשמר את הקיים. עכשיו, שפה היא דבר דינאמי, דבר שמשתנה לאורך הדורות. גם האותיות העבריות שלפני אלפיים שנה נראו אחרת מאשר היום, ומי אני שאגיד לכם שהעברית לא יכולה להשתנות שוב לאורך זמן. מה שאני כן רוצה שתקחו מהעונה כולה הוא שתבינו שלא מדובר בקוריוז, אלא במשהו הרבה יותר עמוק ומשמעותי. כלומר, אגיד זאת כך: אם אני הייתי רואה את הפונט הרב-מגדרי באיזה אירוע בלי שהכרתי את הרקע שלו, הייתי מסתכל ואומר - וואלה, איזה מגניב! איזה עיצוב חביב. הייתי חושב שמדובר בגימיק ולא יותר מזה. אבל כשמבינים שמאחורי הגימיק הזה מסתתרת אידיאולוגיה, מבינים שהנסיון לקדם את הפונט הוא בעצם נסיון לקדם את האידיאולוגיה העמוקה יותר, להזיז את הקרחון כולו קדימה. מבחינתם צריך להפוך את השימוש בו לאט לאט לנוהג, שימשיך וינסה להתמסד. לאורך זמן הם יכולים לשכנע הוצאות ספרים להוציא ספרים כך בשם השיוויון, ומשם זה יגיע לכנסת, לשלטים של שמות רחובות שערים יחליפו. התנ"ך הרשמי של הכנסת יודפס בפונט הזה, כי יגידו שהוא יותר מכיל, וכן הלאה. כל אחד מכם יכול לשמוע את החזון העתידי שתיארתי, את התהליך שהמצאתי כאן, ולהגיד - “זה נשמע לי מדהים” או “זה נשמע לי נורא”. אבל בלי קשר למה אתם מקווים שיקרה, אני רוצה שתבינו: האנשים שמקדמים זאת רציניים לגמרי כשהם אומרים שהם רוצים שזה יהיה העתיד של כולם. זו חלק מן המהפכה. וזו הסיבה שהדברים שראינו בעונה הזו הם כה חשובים, כי הם יכולים לעזור לנו לזהות מראש תהליכים כאלו מדברים שנראים קטנים לאדם מן הרחוב, ולגבש עליהם דעה בשלב מוקדם. בהקשר הזה אני רוצה לשתף איתכם משהו אישי: אחד הקשיים בלהיות "אני" היא שאני רואה דברים קטנים כאלו,  וכשאני מנסה להסביר לאנשים סביבי שזה לא משהו קטן, זה משהו גדול - אנשים חושבים שאני עושה הר מעכבר, שאני קונספירטור. זה מאד מתסכל, אני מודה. הפודקאסט שלי הוא בעצם השאיפה שלי להרחיב את מעגל האנשים שלא יסתכלו עליי עקום כשאני אצביע על התופעות הללו ואגיד - "יש כאן משהו עמוק שקורה וכך צריך להתייחס אליו". כמובן, עכשיו אתם תהיו כמוני, ותסבלו כמוני, והדרך היחידה שתהיה לכם לגרום לאנשים לא לחשוב שאיבדתם פרופורציות היא… לשכנע אותם להאזין לפודקאסט :) ולסיום הפרק הזה, בואו נדבר קצת על האקדמיה הישראלית. כרקע, אני רוצה להזכיר לכם על קצה המזלג את מה שדיברנו עליו בפרק ה-16, לאור מחקריו של ג'ונתן היידט על התפלגות הדעות הפוליטיות באוניברסיטה. ראינו אז את הסכנה בחוסר גיוון פוליטי בפקולטות השונות, בעיקר במדעי החברה: שכאשר יש מונוליטיות פוליטית באותן פקולטות, שאמורות לפתח את ההבנה שלנו לגביי האנושות, המדינה, המשפט והכלכלה, התהליך האקדמי כולו מתעוות, כי פתאום אנשים לא מסוגלים להבין שתיתכן דעה אחרת משלהם, והם מתחילים לחשוד בדעות יוצאות דופן שכאלו כאילו הן לא דעה לגיטימית נוספת במגוון הדעות, אלא דעה מסוכנת. זוכרים את זה? יופי. אז עכשיו אני רוצה להשמיע לכם את הקטע הבא מתוך דיבייט של גדי טאוב עם הפרופסורית רונית לוין-שנור מאוניברסיטת רייכמן. גדי טאוב, למי שלא מכיר, התחיל את דרכו בשמאל, ולאורך השנים נע ימינה, והיום הוא הפודקאסטר השמרני עם הכי הרבה האזנות בארץ, והפודקאסט השני בהאזנותיו בקטגוריית הפודקאסטים הפוליטיים. בכל אופן, הדיבייט הזה שלו התרחש לפני כשנה, במסגרת המאבק שהתחולל כאן במדינה סביב הרפורמה המשפטית של יריב לוין וקואליציית הימין, וכך הוא מספר על מה שקרה כשרצו להזמין אותו לשתף את דעותיו על הרפורמה באחת המכללות:גדי טאוב: תסתכלי על האקדמיה. הייתי אתמול במכללת תל-חי, שָמַה עושים להם הסגל דמוקרטיה-על-הדשא ויש הרצאות נגד הרפורמה בהפסקות. אבל אין הרצאות בעד הרפורמה. אז הסטודנטים הלכו ורצו להביא מישהו שידבר בעד הרפורמה, אז אמרו להם “לא, זה פוליטי… בזה יכול לעסוק רק תא סטודנטים”. אז הקימו תא של “אם תרצו” בשביל שאני אוכל לבוא.תלמיד: גם פה זה היהגדי טאוב: …אני מלמד באוניברסיטה… קבוצת הווטסאפ שלנו הפכה לקבוצה לאירגון הפגנות. אני הפסקתי ליטול בה חלק. ביקשתי שיודיעו לי באופן פרטי אם יש הודעה פרטית, הם עשו יום עיון לסטודנטים - לא הזמינו אותי. יש רק דעה אחת לגיטימית! זה הליברליזם שלכם!עכשיו, אני יודע שנושא הרפורמה המשפטית הוא נושא טעון מאד אצל הרבה אנשים, וכנראה גם אצל חלק מכם. אולי אתם חושבים עכשיו ש”אלישע היה בעד הרפורמה, והוא מנסה לתקוף את בית המשפט דרך הפודקאסט שלו”. אז תנו לי לומר שני דברים בעניין. הדבר הראשון הוא שכפי שאולי הייתם מנחשים לבד, אני הייתי איפהשהו באמצע. יש לי את הדעה שלי של איך הרפורמה צריכה היתה להיראות, ויש לזה חפיפה אבל לא זהות עם מה שהקואליציה ניסתה להעביר, וזה עוד לפני שדיברתי על האופן שבו היא ניגשה למלאכה הזו. אבל הדבר השני הוא שהרפורמה היא לא העיקר כאן; מבחינתי זה יכול היה להיות כל נושא שעל סדר היום. השאלה כאן הרבה יותר חשובה ממה יעלה בגורל הרפורמה: איך אנחנו רוצים לברר ולהחליט דברים כאן במדינה - האם על ידי סתימת פיות של הצד השני בכל מקום שיש לי כח ממסדי שמאפשר לי לעשות זאת, או על ידי ויכוח כנה בין שני הצדדים שנועד לברר את האמת? שווה אולי גם להזכיר שבתקופת המחאה, כמעט כל האוניברסיטאות איימו בשביתה ועודדו באופן רשמי את המחאה נגד הרפורמה. באופן לא מפתיע בכלל, הממסד היחיד שלא קרא לשביתה היה אוניברסיטת אריאל - המפתח הפוליטי ברור כאן לגמרי. והנה הדברים שאמר בעניין פרופסור משה כהן אליה, בשיחה עם גדי טאוב על הרפורמה בדצמבר האחרון, גם באותו הכיוון:עשו סקר בהרווארד בקרב המרצים. 80% מהמרצים הגדירו את עצמם או ליברלים או פרוגרסיבים, אחוז אחד הגדיר את עצמו כשמרני ואפס כשמרני מאד… הדבר הזה הגיע לרמה פתולוגית ואותו הדבר קיים גם באוניברסיטאות [בארץ]. עשו סקר… לגביי השביתה הלא-חוקית שרצו לקיים כנגד הרפורמה בתיקון עילת הסבירות… במרבית האוניברסיטאות כ-90% מהמרצים תמכו בשביתה לא חוקית. באוניברסיטה העברית, יו”ר ועד המרצים אמר “אני נגד הרפורמה, אבל לא צריך חושב שראוי להשתמש בכלי הזה” - פיטרו אותו. כלומר יש כאן מצב פתולוגי של היעדר גיוון… בישראל אנחנו בצעדים מהירים לכיוון הזה [של הארוורד]…והנה עוד קטע באותו עניין בהמשך הדברים, גם של משה כהן-אליה:אנשים שכותבים ועוסקים במחקר, הם מטבע הדברים מושפעים מהעמדות הפוליטיות שלהם… הבעיה היא לא עם אותם מרצים, הבעיה היא עם המוסד וזה שאין גיוון… היום לך תמצא איש ימין במשפט בינלאומי, לך תמצא איש מרכז במשפט בינלאומי - אתה לא תמצא…אני רוצה להאיר זרקור על ההומוגניות, על החד-צדדיות. העובדה שכנסים באוניברסיטאות הם מונוליתיים שקשה מאד למצוא אפילו בנאדם אפילו מהאמצע זו בעיה מאד קשה… אני פגשתי אנשים בכירים והעליתי את העניין הזה, ואנשים מודעים לבעיה. הם אומרים שזה לא הזמן, הסגל יתנגד - באופן שזה אף פעם לא יקרה…במילים אחרות, וכפי שאמרתי קודם לכן, אנחנו לצערי באותו מסלול כמו שהיה וישנו בארצות הברית, של בועתיות אידיאולוגית הנוטה לשמאל. באוניברסיטה, מצב תודעתי של מונוליתיות בשיח הוא בעצם התחלת הסוף של היכולת לעשות עבודה אקדמית, לפחות כל עוד מה שאנו רוצים ממנה היא לחתור אל האמת. כפי שראינו שוב ושוב לאורך העונה, חיפוש אחר האמת דורש שיח ומשוב מול הדעות שמתנגדות לך - דווקא אלו שמתנגדות לך. כשאתה מסנן מראש דעות ואומר שאין טעם לשמוע אותן, וקובע שהן מחוץ לגדר, אז נכון - יכול להיות שסיננת דעות רעות ושיקריות באופן מיידי. בטווח הקצר אולי הרווחת זמן והשקעה, כי הכח בידיים שלך למנוע מהם לדבר. אבל לטווח ארוך מה שעשית הוא שהחלטת לוותר על תהליך השגת האמת, מה שאומר שמכאן והלאה שיבשת את דרכי הגישה אל האמת. וכשזה המצב - מה יועילו לנו אקדמאים? אם מטרת האוניברסיטה היא להיות מוסד שהאמת היא נר לרגליו, אז מצב מוטה כמו שיש היום הינו בגידה בייעוד הזה, שמרוקן את האוניברסיטה מן המרכיב המהותי ביותר שלה. בלי שינוי משמעותי, בסוף כל שיישאר שם יהיה אסופת אנשים חכמים שבנו לעצמם בועה שבה הם שומעים רק את מה שהם כבר מאמינים בו. לזה קוראים אורתודוקסיה, לא מדע, ולא שאיפה לדעת. אני רוצה להדגיש שוב שגם כאן, המטרה שלי בהבאת הקטע איננה לנקוט צד לגביי הרפורמה, אלא לנקוט צד לגביי כללי המשחק שאנחנו רוצים לאמץ לגביי איך הדיון הציבורי והאקדמי אמור להתנהל סביבה. אנחנו חייבים יותר שיח, לא פחות, לתת ליותר קולות להישמע, גם אם אנחנו חושבים שלקבל אותן יוביל למצב רע. האמת, בתקופה שלנו עכשיו דווקא שומעים יותר על מרצים מהשמאל הרדיקלי שמתבטאים באופן שלא נעים לאוזן הישראלית לגביי המלחמה ואירועי השביעי לאוקטובר, וגם לגביהם אני רוצה לומר - כל עוד הם לא עברו על החוק, כל עוד הם לא מתעמרים בסטודנטים שלא מתיישרים איתם פוליטית, אני חושב שצריך להגן על זכותם להתבטא גם באופן מכעיס וגם באופן שלדעת רוב הישראלים הוא אנטי-מוסרי בלי שהם ירגישו חשש שיפוטרו בגלל זה. רק מתוך שמיעת הצד השני, מעוות ככל שאנחנו נחשוב שהוא - רק כך נוכל לברור את הטוב מן הרע לפי טיב הטיעון, ולא לפי המפלגה שבעלי השליטה בממסד זה או אחר מצביעים אליה. אז זהו להיום! מקווה שהיה לכם מעניין, ושיש לכם חומר למחשבה לגביי מה שקורה אצלנו במדינה. הפעם זה קרוב אלינו ממש, ויש לזה גם יתרון - בידינו לשנות את זה. בסוף אנחנו בדמוקרטיה, וזה אומר שהאזרחים הם אלו שקובעים איך נחיה כאן.עד הפרק הבא - פרק סיום העונה… להתראות! This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות עונה ראשונה פרק 25!כפי שאתם יודעים, את שני הפרקים האחרונים הקדשנו לזיקוק של שתי נקודות תורפה של הפרוגרסיביות, לפחות לטעמי. הראשונה היא התפיסה של כל מערכות היחסים האנושיים כמושתתים בעיקר על בסיס של דיכוי, והשניה היא הניטרול המוחלט של רעיון הבחירה החופשית האנושית, והמסקנה המתבקשת שלפרט אין יכולת להשפיע על חייו מלבד בכך שישעבד את עצמו לחזון הפרוגרסיבי המלא. היום אנחנו נדבר על נקודות תורפה שלישית ואחרונה לעונה הזו. כפי שתראו, בניגוד לשתי הנקודות שסקרנו עד כה, שנובעים באופן ייחודי מתוך החזון עצמו, הנקודה שנעמיק בה היום היא תופעה שגם תנועות אחרות יכולות ללקות בה, ולקו בה בעבר. אבל היום תורה של הפרוגרסיביות להיות זו שסובלת ממנה, עם כל ההשלכות ותופעות הלוואי שלה.זה הזמן גם לומר שחוץ מאשר הפרק הנוכחי, נותרו לנו עוד שני פרקים עד סיום העונה! זה לא שאין עוד אזורים הקשורים לתפיסה ולתנועה הפרוגרסיבית שאפשר וכדאי לבחון אותם, אלא שגם טוב לדעת איפה לשים נקודה ולקחת זמן לעכל. ובכלל, יש עוד הרבה נושאים מעניינים שם בחוץ שכדאי שנדבר עליהם, נכון? אז אנחנו ניקח הפסקה ולפי איך שדברים יתגלגלו נחזור לנושא העסיסי הזה בעתיד.בינתיים, רק אתן לכם פרומו קצר לגביי מה שמצפה לכם בשני הפרקים שנותרו אחרי הנוכחי: את הפרק הבא אקדיש לביטויים פרוגרסיביים בישראל שלנו, וגם להבדלים שיש בהקשר הישראלי בכל הקשור להשפעת החזון הזה כאן. את הפרק האחרון נקדיש לסיכום העונה וגם להסתכלות במבט-על על השמרנות והליברליות אל מול הפרוגרסיביות, כסוג של בחינה מחדש של הדברים שאמרנו אי שם בפרק השני של העונה. ומה הלאה, לגביי עונה שניה? חכו, חכו, בואו לא נקדים את המאוחר. תשאלו אותי שוב בעוד שני פרקים. ובינתיים, לא אמרתי את זה כבר הרבה זמן - אם מישהו מכם רוצה לשאול שאלה או להציע נושא לדיון, מוזמנים לכתוב לי כאן. כל דרך שאני יכול לעזור לייצר שיח בונה סביב נושאים מורכבים כאלו - אני אשמח.ובכן, לענייננו. נקודת התורפה השלישית שאני רוצה שנתמקד בה כיום היא השכנוע העצמי העמוק של התנועה הפרוגרסיבית בכך, שלא רק שהיא זיהתה באופן מדוייק את בעיות היסוד בחברה שלנו, אלא שהיא גם מסוגלת בוודאות למצוא פתרונות טובים לבעיות הללו, כאן ועכשיו. המחשבה, שרק בגלל שאתה יודע להצביע על בעיות זה אומר שאתה יודע ומוכשר גם לפתור אותן - המחשבה הזו יכולה להיות הרסנית במיוחד בידיים הלא נכונות. ובואו נפתח את הרעיון הזה.ביקורת החברה על פי התפיסה הפרוגרסיבית מכיל תובנות חשובות גם למי שאינו מזדהה כפרוגרסיבי. אין ספק שמערכות היחסים בין הקבוצות השונות בחברה גם מכילות אלמנטים של מאבקי כח. אין ספק שלאנשים שונים יש אינטרסים שונים, שנמצאים בהלימה כללית לזהויות השונות שלהם, מה שיכול להסביר כל מני דינמיקות רוחביות בציבור. הם גם צודקים בכך שחלק מהדברים השליליים שאנו עושים כיום בחברה נובעים מהסללה חברתית, מסורות מהדור הקודם שאנו נעביר לדור הבא אם לא נשים לב אליהן ונעשה משהו בנדון. העלאת פיסות מן התת-מודע הקולקטיבי הזה לרמה המודעת יכולה לעיתים להיות שירות גדול לחברה, שתוכל לאמץ מדיניות מתקנת שתאזן את ההטיות הללו.אבל כפי שכל מי שאי פעם צפה בסרט, קרא ספר או הביט בציור של אומן מוכשר יודע - לבקר מה שמישהו אחר עשה זה קל - לעשות בעצמך זה סיפור אחר לגמרי. מבקרי ספרות יכולים להשמיד ספר בלשונם החדה ולהצביע באופן ברור על הליקויים שלו, אבל אינם לרוב סופרים מוצלחים במיוחד בעצמם. מבקרי אומנות אינם מוכרים את ציוריהם במליונים, ועיתונאים, אקדמאים ורבנים שעושים מעבר לפוליטיקה אינם תמיד פוליטיקאים מוצלחים. ולמה? כי להצביע על מה חסר מתוך מבט אידיאליסטי מהצד זה משהו שהרבה יותר קל מאשר לבנות משהו חלופי שעובד טוב ומתחשב בכל המציאות המסובכת. האמת, עכשיו שאני חושב על זה, נראה לי שהרחקתי לדוגמאות מורכבות מדי: הילד בן 10 שלי שיראה משאית עם פנצ'ר בגלגל יֶדע להצביע ולומר שמשהו שבור שם - אבל בבקשה אל תסמכו עליו להחליף את הגלגל הזה בעצמו. האמירה הידועה ש"זיהוי הבעיה הוא חצי מהפתרון" היא אופטימית מדי בסדרי גודל. זיהוי הבעיה הוא תנאי הכרחי לפתרונה, אבל רוב הבעיות הגדולות ידרשו הרבה זמן ומחקר אחרי שזיהינו אותן לפני שבכלל יהיה לנו קצה חוט לפתרון, ולו חלקי.אפילו שרובנו מכירים בעובדה הזו, אנחנו נוטים לשכוח אותה כל הזמן בהתנהלות שלנו בעולם. טוויטר מלא בפוסטים שמציעים פתרון פשוט, שאפשר לנסח בכמה מאות תווים, לבעיות חברתיות משמעותיות. הכותבים משוכנעים שהפתרון שלהם אלגנטי ומושלם, ושהסיבה היחידה שאנשים לא ממשים אותו הוא מסיבות לא ענייניות - במקרה הטוב טיפשות או חוסר הבנה, ובמקרה הרע כוונות זדון. ואמנם, יש בעולם הרבה טיפשות והרבה כוונות זדון, אבל יש גם הרבה אתגרים מורכבים באמת, ורוב הזמן גם אדם גאון וצדיק לא יצליח לפתור אותם מהר ובאלגנטיות, בלי להידרש לפשרות כואבות. פתרונות אלגנטיים שמצליחים רק לשפר את המציאות ולא לגרור איתן השלכות שליליות הינם נדירים ביותר. את התובנה הבסיסית ביותר הזאת, נראה שהפרוגרסיבים מעדיפים להדחיק. הם משוכנעים כל כך שתיאור הבעיה שלהם מקיף את כל הבעיה, ושהפתרונות שיש להם בראש לחוליי החברה הם הפתרונות בהא הידיעה, עד כדי כך שהם דוחפים את הפתרונות שלהם בכל הכח לתוך הרגולציה בכל המישורים שיש להם בהם השפעה. והם עושים זאת מתוך זלזול במבקריהם, מתוך מחשבה שאם אתה מבקר אותם - אתה האוייב. והסגירה הזאת של מנגנוני משוב מונעת מהם לשים לב לכך שלא רק שהפתרונות שלהם לא עובדים כמו שחשבו, אלא שהם מביאים איתם גם תוצרי לוואי קשים ביותר שהם לא לקחו בחשבון.כך לדוגמה הזכרנו את האזור בסיאטל שפונה מנוכחות משטרתית, כחלק מחזון אוטופי של חברה ללא משטרה, שקרס לאחר שאדם או שניים נרצחו שם. דיברנו על הדחיפה לקבל את הזדהותו האישית של כל אדם ולתת לה קושפנקא רשמית בלי סינון - וראינו איך זה גם פתח פתח ענק לגברים סיס-ג'נדרים שיזדהו כנשים וישתלטו על כנס לקידום נשים בהיי-טק. סקרנו את כללי השיח שאמור למנוע מיקרו-אגרסיות בקמפוסים, ואיך שזה הוביל לקיטלוג אנשים על הספקטרום האוטיסטי כאשמים באגרסיה מעצם האיבחון שלהם. וראינו גם איך הדאגה לקבלתם של ילדים מבולבלים מגדרית כמות שהם יכול להוביל לביצוע פעולות רפואיות פולשניות בגופם של קטינים, שלא יוכלו להחזיר את הגלגל אחורה אם ירגישו אחרת כשיתבגרו. בכל המקרים הללו היה מדובר במדיניות שהלכה רחוק מדי, שהתבססה על תחושת וודאות בהבנתה את המציאות ושראתה לנגד עיניה רק את היתרונות שיבואו עם המדיניות החדשה, בלי לתת משקל למחירים שנשלם אם היא לא מושלמת.במילים אחרות, הפרוגרסיביות מבצעת כיום המון ניסויים, מה שהייתי קורא להם ניסויים חברתיים באש חיה, בעיצוב מחדש של החברה. כל הפוקוס שלה הוא על המדדים שמעניינים אותה, והיא מסרבת להכיר בכך שהניסויים הללו פוגעים באנשים אמיתיים, בשר ודם, וללא היתכנות ארוכת טווח לרעיונות שהם דוחפים. הדבקות האידיאולוגית שלהם, בשילוב עם סירוב לשמוע משוב וביקורת מאלו שלא מסכימים איתם - התהליך הזה מוביל אותם להרוס את מוסדות החברה הקיימים בלי לבנות אלטרנטיבה ראוייה. בואו אשמיע לכם את הביקורת הזו בדיוק בקולה של אנה קספאריאן, דמות שהתחלתי להתעניין בה בשנה האחרונה, ושווה שניקח כמה רגעים לדבר עליה. אנה קספאריאן היא שדרנית באתר TYT, ראשי תיבות של "הטורקים הצעירים". מדובר באתר חדשות ופרשנות פרוגרסיבי שנוסד לפני כעשרים שנה, וקאספאריאן היא אחת הדמויות הבולטות שם בשנים האחרונות. במשך שנים, כשהייתי רואה סרטונים שלה פה ושם, היא אמרה בדיוק מה שהייתם מצפים לשמוע מפי שדרנית באתר שצבוע באופן בולט כפרוגרסיבי. אלא שלפני כשנה בערך, לאחר כמה אירועים שחוותה כשדרנית וגם כאזרחית מן השורה, היא החלה להטיל ספק בנרטיב הפרוגרסיבי. כיום, בראיון שעשו איתה, היא אמרה, ואני מצטט, "אני עדיין בשמאל, אבל אני לא מזדהה כשמאלנית יותר". במילים אחרות, היא מחפשת את הזהות הפוליטית המדוייקת שלה, בעיקר כחלק מן ההכרה שמשהו שבור בפרוגרסיביות.ממילא, אני חושב שמעניין לשמוע דברים מפי מישהי שעדיין נמצאת בתהליך שכזה, שעדיין משדרת באותו ערוץ ועדיין מאמינה בגדול באותם דברים, אבל רוצה שיהיה בהם עומק ושלא יישארו בגדר סיסמאות. בשיחה שעשתה עם שני מראיינות, ליברליות שאינן פרוגרסיביות, היא אמרה ככה:הבעיה שלי עם הימין היא שנראה שהם מעוניינים להשתמש בעלייה בפשיעה בערים הגדולות כדי לצבור נקודות פוליטיות בציבור. אבל בשמאל מסרבים בעקשנות להודות שיש בכלל בעיה. וכשמציגים בפניהם סטטיסטיקות והם חייבים להודות שיש ערים עם עלייה בפשיעה, הם מסרבים לקבל אחריות על הרפורמות שהם הובילו שם שתרמו לעליה… יש כאן חוסר מוכנות להודות שהם טעו. יש אומץ באמירה ש"כן, זה לא עבד אבל בואו ננסה כמה שינויים"... יש הרבה מה להעריך בגישה איטרטיבית כזו, אבל אנחנו לא רואים את זה אצלם.ובואו ניקח עוד דוגמה לאזור שבו הפרוגרסיבים מספרים לעצמם ולעולם שיש להם פתרון לבעיה ענקית, כשבעצם אין להם דבר כזה בכלל. אחד הנושאים שלא דיברתי עליהם עד היום הוא הנושא האקולוגי, ואיך התפיסה הפרוגרסיבית באה לידי ביטוי בפעילות בהקשר של שינוי האקלים. בגדול, הפרוגרסיבים הם אלו שדוחפים למהפכות ירוקות במדינות המערב, לצמצום שריפת דלק ושחרור גזי חממה לתוך האטמוספירה, ורגולציה כבדה על כל תהליכי ייצור האנרגיה, והכל בשם הצלת כדור הארץ מקטסטרופה אקולוגית. ישנם תנועות פרוגרסיביות כמו Extinction Rebellion שפועלים באופן רדיקלי להעלאת מודעות לעניינים הללו, או דמויות מפורסמות כמו גרטה תורנברג שבוודאי שמעתם עליהם. המודל שם זהה למה שכבר ראינו בתחומים אחרים של הפרוגרסיביות: תיאור המציאות כנשלטת על ידי גורמים לא ענייניים שסוחטים את משאבי העולם לטובת שימור כוחם; תביעה בלתי מתפשרת מכל מי שמקשיב להם לעשות מהפכה בכל המערכת התעשייתית, בהרגלי הצריכה, ובסדרי העדיפויות שלהם; והתרעה שגורל העולם כולו בסכנה אם לא יקשיבו להם - ומיד.אנחנו נקדיש אולי בעתיד עונה לנושא הזה, שדורש העמקה וסבלנות משל עצמם. בכל אופן, יש כאן שאלה מדעית ששווה להתמודד איתה באופן מדעי לפני שמערבים פוליטיקה. בהקשר שלנו אני רק רוצה לשים את האצבע על הכשל שדיברנו עליו כאן. בואו נניח שהם צודקים לגביי התחזיות. בואו נניח שהם אפילו צודקים לגביי זה שאם כל העולם היה עובר לאנרגיות ירוקות, זה הדבר היחיד שיעזור להאט את ההתחממות הגלובלית. האם זה אומר שהם יודעים איך לעשות את המעבר הזה? וכשאני אומר "איך לעשות את זה", אני מתכוון - איך לעשות את זה בלי לגרום לרעב נוראי בכל העולם, לקריסת הכלכלות של המדינות המפותחות וגם המתפתחות? איך להביא לשינוי פוליטי בכל המדינות בעולם כדי שיתמכו בזה? בהקשר הזה, הנה הדברים שאמר קונסטנטין קיסין בדיבייט באוקספורד לפני כשנה. אני ממליץ לכולם להאזין לכל המונולוג שלו - הוא פחות מ-10 דקות - אבל כרגע אני אחתוך קטעים נבחרים מתוכו כדי שתשמעו את הטיעון:בואו נניח שאנו עומדים בפני אסון אקולוגי… מה עלינו לעשות בעניין האסון האקולוגי הנורא שעומד לפתחנו? מה על בריטניה לעשות? יש רק דבר אחד שאנחנו יכולים לעשות, ואתם יודעים למה? כי בריטניה אחראית ל-2% מגזי החממה בעולם, לא יותר. בריטניה יכולה לשקוע לתוך מצולות הים מחר וזה לא ישפיע בכלום על גורל האקלים. גורל האקלים יוכרע לא כאן, אלא באסיה ודרום אמריקה, על ידי אנשים עניים, שלא אכפת להם מהצלת העולם. אתם יודעים למה לא אכפת להם? כי הם עניים!... ל-20% מהאנשים ברוסיה אין שירותים אישיים, אלא שירותים בסגנון בול-פגיעה, חדרונים מעץ עם חור בריצפה שצוברים את משקעי עשרת-אלפים הביקורים הקודמים. כמה מכם ילכו היום הביתה, יעקרו את השירותים שלהם ויקימו מחראה בחצר האחורית שלהם? ואם אתם לא תעשו זאת, למה שהם יסכימו לחיות כך? 120 מיליון אנשים בסין סובלים מתת-תזונה… שליש מכל הילדים בעולם שנחשבים עניים גרים בהודו… אתם לא תצליחו לגרום לכל האנשים הללו להסכים להישאר עניים!ולכן, אני אומר לכם שיש רק משהו אחד שאנחנו יכולים לעשות כאן במדינה שלנו, בריטניה, כדי להילחם בהתחממות הגלובלית, וזה להשקיע בפיתוח טכנולוגיות אנרגטיות חדישות וירוקות שיהיו גם זולות. אבל הפרוגרסיביות אומרת לכם שאתם קורבנות, שאין לכם כח להשפיע, ושכל שעליכם לעשות הוא להתלונן ולהפגין… אבל אנחנו, בצד הזה של הדיבייט, יודעים שהדרך לשפר את העולם היא לעבוד, לייצר, לבנות. הבעיה בתרבות הפרוגרסיביות היא שהיא גרמה ליותר מדי מכם לשכוח זאת.אתם מבינים את גודל הבעיה? מסתובבים להם אנשים במערב ומשוכנעים שאם רק יקשיבו להם הבעיות יפתרו. ומה זה אומר להקשיב להם? לצרוך פחות. לצמוח פחות. אבל הבעיה שלהם היא שגם אם כל הרעיונות שלהם נכונים ממש, בסין וברוסיה ובהודו לא יקשיבו להם. כדי להצליח בגישה שלהם, של צמצום פליטות פחמן וכו' באופן מסיבי, צריך קודם כל להשתלט על כל העולם, וזה כמובן לא יקרה. לפוטין ושי ג'ייפינג יש סדר עדיפות אחר, בא נאמר. אז, האם הם מעדכנים את התכנית? האם הם אומרים, "לא, זה לא יעבוד, במקום זה כדאי שנשקיע בפיתוח של פתרונות, ודווקא להאיץ את הפעילות התעשייתית והמחקרית שלנו?" לא. הם מתקשים להחליף דיסקט. הם לא מצליחים להפריד בין החזון לבין המימוש, לא מוכנים להודות שהפתרונות שלהם חסרי סיכוי בשטח גם אם בתיאוריה הם מצויינים. ובינתיים, המדיניות שהם מקדמים גורמת לפגיעה באנשים בשר ודם, שכן היא גורמת לסגירת עסקים, לעלייה במחירי האנרגיה שמגיעים לכיס של כולנו, להעצמה גיאו-פוליטית של מדינות כמו רוסיה וסין, וכן הלאה.וכמובן, זה לא אומר שלא צריך לדאוג מגורל הסביבה ולעשות משהו בעניין. הדבקות באוסף הפתרונות הספיציפי שלהם הוא הבעיה, לא הרצון לעשות משהו בעניין.והנה עוד דוגמה: ב-1972 הועבר חוק בארצות הברית שידוע בתור TITLE IX, שקובע שמוסדות חינוכיים שמקבלים תקצוב פדרלי בארצות הברית אינם יכולים להפלות בתכנים ובמדיניות שלהם על בסיס מין דווקא. על פניו, מדובר בהחלט בתיקון חשוב, שלפי מה שאני יודע בהחלט עזר לפתוח הרבה דלתות בפני נשים במוסדות ציבוריים, בין השאר האוניברסיטאות, שנשענות באופן קבוע על תקצוב פדרלי. אלא שאז מתחילה לעלות השאלה - איך אפשר לזהות אפליה כדי שנמנע אותה? ובואו נאזין לדבריה של אחת האורחות הקבועות שלנו כאן בפודקאסט, קריסטינה הוף סאמרס, בסרטון שהעלתה בעבר בנושא שבו היא דיברה על האופן שבו החוק הזה השפיע ועדיין משפיע על התנהלות המוסדות בתחום ענפי הספורט שהם מציעים לסטודנטים שלהם:משהו השתבש במימוש של החוק. בשל לחצים מארגונים פמיניסטיים אקטיביסטיים, החוק הזה התפתח והביא למדיניות של קביעת מכסות לפי מין בענפי הספורט באוניברסיטאות, כאילו שהוא בעצם מחייב שיוויון מוחלט בין המינים לא מבחינת ההזדמנויות, אלא מבחינת ההשתתפות בפועל, בלי קשר לרמת העניין מצד הסטודנטים… בתי ספר מקצצים בקבוצות ספורט לגברים ופותחים ענפים חדשים לנשים, לא בגלל ביקוש אלא בגלל שהם חוששים מחקירה פדרלית נגדם בגין אפליה.לדוגמה, באוניברסיטת הווארד יש 67% נשים, אבל רק 44% מהספורטאיות באוניברסיטה הן נשים. ולכן, ב-2007, הוציאה "העמותה לספורט נשי" דו"ח שנתן ציון "נכשל" לממסד, בשל הפער היחסי של 23%. עד שהדו"ח יצא, אוניברסיטת הווארד כבר חתכה את תכנית הבייסבול וההיאבקות לגברים, ופתחו מסלול לבאולינג לנשים, אבל זה לא היה מספיק. רק על ידי צמצום כמות הספורטאים הגברים שלהם ב-50% נוספים הם היו מסוגלים להגיע לאחוזים השיוויוניים שציפתה העמותה מהם, ועד שהם יעשו את זה הם נמצאים בסיכון שאולי תיפתח נגדם חקירה פדרלית.מאמן ההיאבקות של הווארד, וייד היוז, סיכם את הבעיה כך: "האפקט של TITLE IX הוא נוראי, שכן הרבה יותר גברים מנשים מעוניינים להשתתף בספורט"...  הקבוצות הפמיניסטיות טוענות שאין זה כך, ושכנעו את בתי המשפט שכל סטייה סטטיסטית נובעת מאפליה. אבל יש אוסף רחב של מחקרים שמראה אחרת… מחקר מ-2012, לדוגמה, הראה שכשמסתכלים על אחוזי ההשתתפות בספורט תחרותי חובבני, כלומר פעילות ספורטיבית תחרותית שאנשים מתקבצים עצמאית כדי לעשות אותה, רק אחד מכל ארבעה הינה אישה… אני אינני מודעת לאף לא מחקר אחד שמראה שיוויון בין נשים לגברים בהתעניינות בספורט תחרותי… החוק הזה בפועל משמיד ענפי ספורט שלמים בכל ארצות הברית."הוף סאמרס גם מסיימת באתגר לאותם אירגונים פמיניסטיים, אתגר שגם אנחנו דיברנו עליו כשניתחנו את נושא השיוויון בפרק התשיעי: אם אתם חושבים שפער באחוזים מורה על אפלייה, אז למה לא מטריד אתכן שבארצות הברית כולה, 58% מן התלמידים בקולג'ים הם נשים, אפילו שהן רק 50% מהאוכלוסיה? למה אתן לא מחפשות שם את כוחות האפליה הנסתרת? אבל היא כמובן יודעת את התשובה. הפרט והכאב שלו אינם חשובים כל כך כשהוא שייך לקבוצה הלא נכונה בפירמידת הדיכוי הפרוגרסיבית.הסיפור הזה ממחיש שוב את אותה הבעיה. באים הפרוגרסיבים ומזהים שיש בעיה - הם מחפשים שיוויון בתוצאות, ואת זה הם רואים שאין לפי הניתוח הסטטיסטי. אבל אז הם עושים שתי טעויות חמורות. הטעות הראשונה היא שהם חושבים שאי שיוויון בתוצאות הוא סימן לאפליה, כשיכול להיות שבכלל מדובר באי שיוויון בבחירות של אנשים. על העניין הזה דיברנו בפרק הקודם, שבו ראינו למה הפרוגרסיביות מייחסת לחופש הבחירה פחות משקל מאשר הליברל הקלאסי. אבל הטעות השניה היא שהם חושבים שהם יודעים איך להשיג שיוויון בתוצאות בלי לגרום נזק על הדרך. אבל נזק נגרם, ועוד איך נגרם. הסיפור הזה גרוע יותר מאשר, נניח, אפלייה מתקנת בקבלה לאוניברסיטאות. שם אמנם הנער הלבן שלא נכנס למרות הציונים הטובים שלו סובל מזה, אבל בגלל שיש כאן משחק סכום-אפס, לפחות הנערה השחורה הרוויחה משהו ונכנסה במקומו לממסד. אבל במקרה שלנו, כל מה שקורה כאן הוא שמונעים הזדמנויות מגברים, בלי שזה עוזר במשהו למצבם של הנשים. הגרפים בדוח של אותו ארגון פמיניסטי נראים יותר יפה עכשיו - אבל האם המציאות טובה יותר בגלל ההתעקשות שלהם לייפות אותם בכל מחיר? מסופקני.ולסיום, בואו נבחן נושא אחרון נוסף דרך אותה עדשה: הנסיון הפרוגרסיבי להשתלט על השיח, ולמנוע את מה שהם קוראים לו "שיח שנאה" במרחב הציבורי וברשתות החברתיות. האם ישנו דבר כזה שיח שנאה? בוודאי. נניח, שיח אנטישמי הוא שיח שנאה, נכון? וזו רק דוגמה אחת, ובכלל - מי מאיתנו לא היה רוצה שבחברה שלנו לא יהיה שיח שנאה, נכון? זה נראה כה פשוט וברור שצריך לאסור דברים כאלו, אמירות אנטישמיות, גזעניות, הומופוביות, מיזוגניות, טרנספוביות וכן הלאה. למה שלא פשוט ננקה את השיח מהדברים הנוראיים הללו? למה שמישהו יתנגד לחקיקה שתנסה לייצר הגבלות על הבעת דעות נוטפות רוע? אלא שכאשר מגיעים לשלב המימוש עולה השאלה - האם אנחנו יודעים, כחברה, איך לפתור את הבעיה של שיח שנאה בלי להפוך לעריצות טוטאליטארית שמפעילה משטרת מחשבות? בטח, מקרי הקצה יהיו כנראה ברורים לכולנו, אבל זהו ממש מדרון חלקלק. שהרי איך מגדירים "שנאה"? השאלה הזו תקבל תשובה שונה כששואלים אנשים שונים. יש אנשים שלדעתם הקביעה שכל הפלסטינים בעזה נושאים באחריות לשביעי לאוקטובר זו אמירת אמת וגם עמדה מוסרית לגיטימית, ויש אנשים שיחשבו שזו עמדה גזענית מסוכנת. ולכן, כיוון שיש דעות שונות בהגדרת שנאה, שאלת ההגדרה הופכת מהר מאד לשאלת הסמכות - "מי יהיה זה שיכול להגדיר מה זה שיח שנאה". ובואו לא נעצור באמצע. שהרי ההגדרה של שיח שנאה אינה נשאלת כאן בחלל הריק - אנחנו שואלים את השאלה כי אנחנו רוצים לאסור על שיח שנאה, נכון? אז בעצם, השאלה שאנחנו שואלים היא: "מי בחברה שלנו יהיה זה שיחליט מה מותר ומה אסור לי ולכם לומר, ואיך הבנאדם או הגוף הזה ייבחר ועל ידי מי?".עכשיו, אני לא יודע מה איתכם - אבל מבחינתי הרעיון שיש מישהו, בן אנוש כמוני, שתהיה לו הזכות לומר לי שאסור לי להביע דעה, אסור לי לשתף מחשבה, כי לדעתו המחשבה הזו מונעת משנאה - הרעיון הזה די מפחיד אותי, ובכלל לא משנה לי מי זה יהיה. רגולציה ללא גבולות ברורים מאד היא פשוט כלי בידי גורמי עניין להחדיר את האידיאולוגיה שלהם לתוך לשון החוק. גם האדם הכי מוסרי והכי חכם שאני מכיר לא יצליח לרבע את המעגל בהגדרה של מהי שנאה באופן אובייקטיבי, ולא יצליח להתנתק מההטיות האישיות שלו. גם לא וועדה של פרופסורים ושופטים בדימוס. אני לא מדבר על מצב שבו מישהו חוצה את הגבול בין הבעת דעה לבין קריאה למעשים - כל קריאה לאלימות או להפרת חוק צריכה להיענות בתגובה חזקה מצד המדינה. אבל כל עוד זה נשאר ברמת הבעת הדעה, אני מעדיף שיהיה מותר לאנטישמיים נאצים לומר את אשר על ליבם ושכולנו נוקיע אותם על כך, מאשר שאנשים נורמטיביים יצטרכו לחשוש שבגלל שהם פרסמו טוויטים עם מילים לא יפות הם יקבלו ביקור מהמשטרה. ואל תחשבו שזה דיבור באוויר - זה מה שקורה כיום בבריטניה, כבר כמה שנים.במאמר מוסגר אשתף שבכל מערכת בחירות אני מתוסכל מהסמכות שיש לוועדת הבחירות ולבג"ץ אחריה לפסול מפלגות ואישים מלרוץ לכנסת, ומהטקס הקבוע שבו מנסים להפעיל את הסמכות הזו. הרעיון שפוליטיקאים ושופטי עליון יחד יכולים להחליט אם לי ולכם תהיה הזכות לבחור במישהו, רק על סמך דעותיו - לא בגלל שעבר על איזה חוק, אלא פשוט כי לדעתם הדעות שלו מסוכנות - לדעתי זו סתימת פיות מסוכנת שרק פוגעת בדמוקרטיה, מאותה סיבה בדיוק שאני נגד משטרת השפה הפרוגרסיבית. אני אומר - תנו להם לרוץ, כדי שהעם יאמר את דברו, ויביא למפלתם בבחירות. זו דמוקרטיה. והנה דבריו של ברנדן או'ניל, כותב טור בעיתון השמאל SPIKED בסימפוזיון שהשתתף בו, בנושא זה בדיוק:אני רוצה להגן על חשיבות חופש הביטוי עבור נאצים. שכן, כשיש חופש ביטוי לכולם חוץ מלנאצים אז אינו לאף אחד ביטוי חופשי אלא רק ביטוי מורשה, שצריך עבורו רישיון… וזה חשוב משתי סיבות. קודם כל, אם אתה מאפשר שליטה ממשלתית על השיח, הרעיון שהשליטה הזו תופנה רק כנגד אנשים שאת או אתה לא אוהבים הינו מנותק מהמציאות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שזה לא עובד ככה. בבריטניה בשנות ה-30 קידמו מהצד השמאלי חקיקה שאיפשרה לממשלה לאסור של פאשיסטים ימניים, אבל באופן קבוע החקיקה הזו הופעלה נגד השמאל והקומוניסטים. והסיבה השניה היא שהדרך היחידה להתמודד באמת עם דעות קדומות היא לשמוע את הדעות הללו ולהתמודד איתן בעימות פומבי…אבל הפרוגרסיביות לא נשמעת לאזהרות הללו, לאזהרות העבר ממדינות קומוניסטיות וטוטאליטריות ששלטו ביד רמה על כל תחומי השיח, ועושים זאת גם כיום במקומות כמו סין ורוסיה. היא משוכנעת שחייבים לייצר מרחב ללא טריגרים, ללא מיקרו-אגרסיות, ללא לחצים רגשיים על אנשים שרוצים להזדהות בכינויי גוף א-מגדריים - ומחליטה שצריך לחוקק חוקים שיבטיחו את המוגנות של כולם. הם מתחפרים עמוק יותר ועמוק יותר לתוך האידיאולוגיה, ותובעים לעצמם עוד ועוד כח פוליטי כדי להשליט את המגבלות החברתיות שהם חושבים שחייבים אותם כדי להביא אותנו לאוטופיה הפרוגרסיבית. אבל תזכרו: בסופו של דבר, הדרך הכי מהירה למנוע שיח שינאה הוא פשוט לאסור כל שיח פוליטי, בדיוק כמו שהדרך הכי מהירה להשיג שיוויון כלכלי הוא להשתלט על כל מערכות הייצור באופן ממשלתי, לקחת לכולם את הכסף ולמנות וועדות מומחים שיתנו לכל אחד מה שנראה להם שמגיע לו. הדרך הקלה להשגת שיוויון השתתפות בספורט היא לקבוע שאסור שיהיו יותר ספורטאים מאשר ספורטאיות באיזה ענף. קל מאד להשיג שיוויון על ידי זה שאתה משתיק ומצנזר ומונע ואוסר. יש ביטוי שכזה, שטבע דוסטוייבסקי בסיפרו "האחים קראמזוב" ושהוא שם בפיו של האח איוון, שמתורגם כך: "ככל שאני אוהב את האנושות יותר, כך אינני מסוגל לסבול את האדם הפרטי", ויש להבנתי יותר ממשהו מהרעיון הזה אצל הגישה הפרוגרסיבית, שמתעניינת בכאב מופשט של קבוצות, בפתרון של בעיות כפי שהן מדווחות במאמרים אקדמאיים, אבל מסרבת להסתכל החוצה ממגדל השן שלה ולהכיר בכאב המוחשי של הפרטים עצמם כשהכאב הזה נגרם ממדיניות שהיא מפעילה, ובטח כשהפרט הזה הוא מה"קבוצה הלא נכונה", שהשיח שלו הוא "שיח שנאה" ואיכות חייו היא רק "פריווילגיה" שלא מגיעה לו. אבל זה מה שקורה כשאתה משוכנע מראש שאתה צודק ויודע את הדרך לפתרון. אתה משכנע את עצמך שאין מחירים כבדים לרעיונות שלך, או שלפחות דורות עתידיים יודו לך על מה שעשית. הסבל של היום איננו משוב, אלא רק כאבים של תהליך ההתבגרות, והסובלים הם סה"כ "קורבנות המהפכה" שאין ברירה אלא להקריב בדרך לאוטופיה. אין ברירה, זאת אומרת, כל עוד את, כל עוד אתה, לא הקורבן.וזהו להיום! בזאת סיימתי את המהלך בשלושת הפרקים האחרונים, של מבט מלמעלה על העקרונות המנחים והבעייתייים של הפרוגרסיביות. וכפי שאמרתי לפני שני פרקים - גם אם אתם פרוגרסיבים בנטייתכם, אני חושב שאתם יכולים לקחת משהו מכאן. בסוף אתם לא חייבים להסכים עם כל דבר שאני אומר, אבל לשים לב לחסרונות שבשיטה כפי שהיא מוצגת היום. כל שהייתי רוצה הוא לאזן אותה. שכן, יש חשיבות גדולה לתנועה ששמה את הדגש על החלש ועל מניעת סבל. המודעות הזו חשובה לכולנו, ובעיקר חשוב שמישהו יזכיר לשמרנים כל הזמן שהמערכת שהם בנו איננה מושלמת. אבל כדי שהתזכורת הזו תעבוד, צריכה להיות תקשורת בין הצדדים השונים - שיח. החשדנות כלפי שיח ומשוב, המשולבת בבטחון עצמי מופרז של צד אחד כאילו כל האמת אצלו, איננה עוזרת לאף אחד.אז, עד הפרק הבא! This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 24!איפה מתרחשת הפעילות המוסרית? איפה פועלים להם הערכים, ובאיזה מישור חברתי אנחנו צריכים לזהות אותם? השאלה הזו נשמעת לרובכם בוודאי מופשטת ופילוסופית מדי בשביל לפתוח איתה את היום, ואתם צודקים. זו שאלה שאפשר להתפלסף לגביה עד אינסוף אפילו אם מנסים רק להגיע לתיאור מדוייק של השאלה ומה בכלל היא אומרת. אבל היום אנחנו נדבר עליה, כי היא אחד העניינים העמוקים ביותר שמבחינים בין התרבות המערבית כפי שאנחנו מכירים אותה, לבין הפרוגרסיביות, ואחד הויכוחים החשובים ביותר שאנחנו מנהלים כיום בחברה שלנו. מה הופך משהו ל"טוב" או "רע" מוסרי, ואיפה, בקיום האנושי שלנו, יושבת לה האחריות להתמודדות עם טוב ורע? למי שמגיע מההייטק, התופעה הבאה מוכרת לו: כל שנה או שנתיים במקרה הטוב, וכל כמה חודשים במקרה הרע, מחלקת כח האדם בארגון מתניעה תהליך של "בירור ערכי החברה". הם מכריזים על התהליך באיזה מפגש של כלל העובדים, מודיעים שזה יהיה תהליך שיערב את כל העובדים שירצו לתרום, ולאחר מכן ישתפו סקר שבו העובדים יכולים להצביע או להציע ערכים שצריכים להיות הערכים המייצגים של החברה. לאחר כמה חודשים, שבמהלכם גם ההנהלה בוחשת בתוצאות ומבררת את מה שלדעתה ישמע טוב למשקיעים, מודיעים אנשי ה-HR לארגון - הנה, התכנסנו לארבעה-חמישה ערכים מנחים שיהיו מעתה והלאה "ערכי החברה". בימים ובשבועות שיבואו לאחר מכן, הערכים הללו יפורסמו בהמון מקומות. בחברה אחת שהייתי בה, הכוסות במטבח הוחלפו לכוסות עם הדפס של הערכים הללו, כל כוס עם ערך אחר. בחברה אחרת, אימוג'ים מיוחדים הומצאו עבור כל ערך, כדי שמי שירצה להציף את הערך הזה בצ'אטים ארגוניים יוכל לעשות זאת. מיילים של ארגון כח האדם יתחילו להשתמש במילים הקדושות החדשות, בסגנון של "לאור הערך של "צוות מנצח", אנחנו רוצים לשתף שהצוות של יוסי השיג את יעדי הרבעון". אני אפילו זוכר שבאחת החברות היה מייל שיצא שבו ראית איך מישהו התאמץ לשלב את כל ארבעת ערכי הארגון לתוך משפט מפותל אחד. וכמובן, יש גם החצנה של הערכים הללו בסרטוני יו-טוב למטרות גיוס ושיפור המותג של החברה, וכן הלאה וכן הלאה.הסיבה האמיתית שחברות ההייטק משקיעות בתהליך הזה זמן וכסף הוא כיוון שמישהו סיפר להם פעם שאנשים שיש להם חיבור ערכי עם החברה עובדים טוב יותר יחד, ונשארים לאורך זמן בחברה. והאמת, יש בזה משהו: הרבה סקרים מראים שדור ה-Z, אלו שנולדו בסוף שנות ה-90 ועד תחילת שנות העשרה, והיום הם בגילאים שבין 15 ל-30, רוצים לעבוד בחברות שבהן "ערכי החברה" מתאימים לשלהם. בעיקר בעולם ההייטק, שבו אנשים מחליפים עבודות כמו גרביים, חברות יעשו כל שהן צריכות כדי לשמר עובדים אצלם.אישית, כשאני נחשפתי לתופעה הזו, היא תמיד הפריעה לי. הרגשתי שמדובר בתהליך שמתכסה באיצטלה של ערכים אבל בעצם אין בו שום דבר ערכי. דווקא בגלל שאני לוקח את הערכים שלי כל כך ברצינות, הפריע לי שמבזים את הרעיון של ערכים בשם משהו ביורוקרטי-פרסומי. ערכים הם דבר שאמור לכבול אותך, לכפות עליך לנהוג באופן א' כשהיה נוח יותר שתנהג באופן ב'. ערכים נמצאים כל הזמן בהתנגשות אחד עם השני, ודורשים מאיתנו בירור עמוק של איפה הגבול בין ערך X לערך Y. הרעיון שאפשר להשתמש באותו שם לדבר השטחי והתפל הזה, לעשות סקר ולהגיד שתוצאותיו משקפות ערכיות, ולהשתמש ב"הילה" של המילה "ערכים" כדי להתהדר בכל מני פרסומים אבל בלי שהוא יחייב מעשים בשטח - הרעיון הזה מאז ומתמיד הציק לי. הוא הרגיש פשוט שקר.השטחיות הזו קשורה גם לעוד עניין, שמתקשר לעניין שאיתו פתחתי: האם בכלל אפשר לומר על חברה עסקית שהיא מוסרית וערכית? אני שם בצד את העובדה הברורה שאף אחד לא מושלם, וכל חברה תעשה טעויות, וגם לפעמים אפשר לנתח אירוע מכמה זוויות ולהתווכח על השיפוט המוסרי שלו. אני שואל שאלה עמוקה יותר: האם אפשר להטיל את המושג "מוסרי" או "לא מוסרי" על היישות הזו שקוראים לה "חברה עסקית"? בהחלט, אפשר לתבוע חברה עסקית על נזקים שהיא עשתה, בין אם בכוונה ובין אם בטעות. אבל בסוף מי שגרם לנזקים הללו יהיה בן אדם ספציפי, או קבוצה מצומצמת של אנשים שגרמו, במודע או מתוך רשלנות, לאותם נזקים. בעוד שהמשקיעים של חברה שכזו אולי יפסידו כסף, אי אפשר להכניס חברה עסקית לבית הסוהר, אלא רק אנשים, בשר ודם.במילים אחרות, רק על הפרט אפשר לומר שהוא מוסרי, ערכי, או שאינו כזה. ועדיין, בשפה היום-יומית שלנו אנחנו כן שומעים אנשים שמדברים על ה"מוסריות של החברה" - חברה עסקית אבל גם חברה אנושית במובן הרחב יותר. כשמישהו אומר משהו כזה, אני חושב שרובנו מתכוונים לומר שבאופן סטטיסטי, הרבה פרטים בעלי השפעה בחברה הזו אימצו התנהגות ערכית כלשהי, כמו עשיית חסד, דאגה לחלש, נאמנות בין חברים וכן הלאה. אבל עדיין, גם כשאנחנו רואים שחברה מסויימת מאמצת קוד התנהגות שאינו ראוי, בתפיסה המערבית של הצדק והמוסר אנחנו דואגים לזכור שבסוף - המשקל המוסרי יושב על הפרט, האינדבדואל, ולא על החברה.הרעיון הזה הוא גם רעיון שהיהדות קידמה אותו כבר לפני אלפי שנים. התורה קובעת ש"לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת". בכך קבעה התורה שהקולקטיב הכי הדוק, המשפחה, אפילו הוא לא נושא באחריות מוסרית קולקטיבית. ואין זה אומר שהיהדות, בדוגמה הזו, לא סבורה שיש אחריות הדדית בתוך הקהילה בין חברי הקהילה. "כל ישראל ערבים זה בזה" נאמר במדרש, שמשמעו שיש לי אחריות לוודא שהחברה כולה פועלת באופן מוסרי. אבל המשמעות שם איננה שהקולקטיב הוא היישות שעליה חל הרעיון של "מוסר", אלא שכל הפרטים שבתוך הקולקטיב צריכים לראות את עצמם כאחראים להתנהגות של אלו שסביבם, ושחלק ממה שזה אומר להיות מוסרי כאדם, כפרט, הוא לפעול לתיקון עיוותים מוסריים אצל אלו שסביבך.הנקודה הזו, שהמוקד של הפעילות המוסרית הוא היחיד, מחוברת באופן שלא ניתן להפרדה עם עוד רעיון, והוא הרעיון של בחירה חופשית. רק עם זה שיש לאדם בחירה מגיעה גם התביעה המוסרית להשתמש בבחירה הזו באופן מושכל, והחברה מגיבה בחיוב או בשלילה למה שבחרת. מהסיבה הזו, מי שלא היה מסוגל לבחור אחרת - החומרה המוסרית שבה נשפוט אותו תרד בהתאם. כך מגיעים לכלל שלא מענישים קטינים באותה חומרה כמו מבוגרים, שכן חסרה לקטינים השליטה העצמית וההבנה הברורה של ההשלכות של מעשיהם. כך גם קובעים שמי שאינו שפוי צריך לקבל הנחה בפסק הדין, שהרי אדם שכזה לא באמת ידע מה הוא עושה. עוצמת האסון שקרה תקבע את העונש המקסימלי שיכול להינתן עבור פשע מסויים; דרגת המודעות והבחירה האישית של הפושע היא זו שתקבע את העונש שיינתן בפועל.ואיך זה קשור לשאלה, אם המוקד הוא בפרט או בקולקטיב? נראה לי שהדברים ברורים. כל עוד אני אדם בוגר ובריא בנפשי ובגופי, יש לי בחירה חופשית איך לפעול בכל סיטואציה. אני יכול להחליט לשקר או לומר אמת, לשחק לפי הכללים או לרמות, לנצל הזדמנות לעזור למישהו או להתעלם. לעומת זאת, ברגע שמדובר בקבוצה של שני אנשים ויותר, לי באופן אישי יש הרבה פחות יכולת לקבוע איך הקבוצה תתנהג. האמת היא שלרוב אין לי שליטה מוחלטת על אף אדם אחר. מנכ"ל של חברה שיקבע שמכאן והלאה כל עובד שלו יגיע למשרד לבוש בבגדים ירוקים, יכול לגלות למחרת שכל העובדים שלו התפטרו. הכח שלו תמיד מותנה במוכנות של העובדים לתת לו את הכח הזה. והאמת, תחשבו על הורים לילדים, ועד כמה זה נשמע קל לגרום לילדים קטנים לעשות את מה שאתה רוצה, ועד כמה זה די בלתי אפשרי בשטח. בסוף, הכל זה דו-שיח, משא ומתן בין אנשים שלכל אחד מהם יש בחירה חופשית משלו. וכיוון שכך, אי אפשר להטיל אחריות מוסרית אמיתית על קולקטיב, שכן לקבוצה אין בחירה חופשית. גם אין לקבוצה "מודעות" אמיתית - אין לה מודעות אחת, אלא היא אוסף של "תודעות" שנמצאות, כל אחת, בתנועה מתמדת מול שאר התודעות. בהחלט ייתכן מצב שבו אוסף של פרטים החליטו לעשות מעשה נפשע ביחד - ועדיין, מדובר באוסף של פרטים, לא בקבוצה שחוטאת, וכל אחד מהם הוא אוטונומי מוסרית.מתוך המוקד בבחירה החופשית כעוגן של השיפוט המוסרי, נובע גם עוד דבר: שהדגש הוא על הבחירה, על המאמצים שעשינו לממש אותה, אבל לא על התוצאות שלה. רופא יכול לנסות להציל את חייו של פציינט, אבל איננו יכול להבטיח שיצליח; יש דברים שמעבר להישג ידו. מישהי פעם אמרה לי באיזה ויכוח, "אין לי בחירה חופשית - אני לא יכולה לבחור שבעלי יהיה זה שיוליד את הילדים שלנו". אבל הרעיון של בחירה חופשית איננו שאנחנו יכולים לבחור שחיינו פשוט יהיו משהו ולקבל זאת, תכנית כבקשתנו. הרעיון הוא שבכל סיטואציה נתונה, אנחנו יכולים לבחור לאן למקד את הכוחות שלנו, ואיך לפעול, כדי לנסות ולעצב את חיינו באופן מסויים. הנסיון הוא מה שמקבל את הציביון המוסרי. וזה גם מביא אותנו לחלק השלישי של הפאזל המוסרי שאנו בונים כאן: ראיית "שיוויון הזדמנויות" ואף יותר מכך, ריבוי הזדמנויות ואפשרויות עבור הפרט, כיעד מוסרי. כי ככל שאנו כחברה מצליחים לפתוח יותר אפשרויות בפני אנשים, כך אנחנו מרחיבים את המגרש שבו הם, כבני אדם, מסוגלים לפעול מבחינה מוסרית. אם ניתן לקבוצות חלשות חינוך טוב יותר, הם יבינו את העולם טוב יותר וגם ידעו איך לפעול בתוכו באופן מושכל יותר, ובכך פתחנו ציר של פעילות מוסרית שהיה חסום בעבר. אם נעקור מדיניות של אפלייה על בסיס גזע או מין, אנחנו מאפשרים ליותר אנשים לבחור לפעול בתחומי עיסוק שהיו חסומים בפניהם, ושוב - מגדילים את מרחב הפעילות האנושית שבו הם יכולים לפעול ולהשפיע על חייהם וחיי אלו שסובבים אותם מבחינה מוסרית. ועכשיו, שהיסודות הללו ברורים ויושבים לנו היטב בראש, נוכל לגשת לתפיסה הפרוגרסיבית ולהבין עד כמה היא מתנגשת, בשורשה, עם הרעיונות הללו, רעיונות ששזורים באופן בלתי נפרד ממש בתוך כל המערכת המושגית והמשפטית של המדינה המערבית המודרנית, הדמוקרטית, ואף בתשתיות התרבותיות העמוקות יותר שלנו, היהדות והנצרות.עד כה הצגנו את העמדה לפיה הפרט הוא המוקד המוסרי, וזה מתוך ראיית הפרט כבעל אוטונומיה וכח השפעה על חייו. אבל הפרוגרסיביות אומרת - לא ולא. הפרט הוא אמנם יחיד ומיוחד, אבל הוא חלש ופגיע. אל מול ההשפעות האדירות של הכוחות החברתיים הסובבים אותו והמגבילים אותו, אין לו באמת אוטונומיה, ואין לו באמת שליטה על גורלו ועתידו. רק מעטים - אלו שנמצאים בראש הפירמידה, אלו ששולטים באמת במערכת - רק להם, אולי, יש בחירה ברמה שאפשר לתבוע מהם אחריות על מעשיהם. אני אומר אולי כי אפילו הם, כנראה, תוצרים של המערכת שהתחילה גם לפני שהם נולדו ותמשיך הלאה גם לדור הבא אם לא נעצור אותה.ממילא, הפרוגרסיביות מתנגשת עם שלושת העקרונות שתיארנו קודם. מול האצלת הפרט של הליברליזם המערבי, היא מזהה דווקא את הקולקטיב כמוקד האחריות המוסרית. מול הדגש על בחירה חופשית, הפרוגרסיביות סקפטית מאד שבכלל יש דבר כזה, לפחות לרוב מוחלט של האנושות. וממילא גם ברור שהגדלת כמות האפשרויות שיש לפרט לא תפתור כלום, שהרי מה תרוויח מלתת לאנשים מוסללים יכולת לבחור דברים כשהחברה המסלילה בעצם מגבילה את האופק שלהם וגם קובעת להם במסרים תת-הכרתיים מה לבחור? ולכן, לא האפשרויות הן מה שחשוב, אלא לשפר את השיוויון בתוצאות בשטח. וכיוון שהבחירה של היחיד לא כזו חשובה, אפשר להשיג את התוצאות הללו גם על ידי כפייה. הם אומרים - זה לטובתכם, ולטובת כולנו. וותרו על החופש שלכם, האצילו אותו לאנשים מומחים בתחום, ובסוף אתם תודו לנו על כך. ולמי שמעוניין, אני אצרף בלינקים של הפרק כמה מאמרים של אנשים שאומרים בפה מלא - הזדמנויות זה פָסֶה, תוצאות זה מה שחשוב.לגישה הזו יש לטעמי השלכות הרסניות רבות על כל חברה אנושית. נניח, ניקח איזה גבר לבן הטרו ממוצע. הפרוגרסיביות אומרת לו - אכן, אולי אתה נחמד לאישתך, אולי אתה מתנדב לעזור להומלסים, ואולי אתה מתנהג בכבוד לשכניך השחורים; כל זה מאד יפה מצידך. אבל באותו זמן, אתה מתָחְזק באופן בלתי-מודע את המערכת הדכאנית, וגם נהנה ממנה. ולא, אין לך, בתור פרט, איך לפתור את הבעיות באופן מקומי. הדברים הנחמדים שאתה עושה, הם טיפה בים, ורק ביום שנפיל את המערכת כולה, רק אז באמת תהיה לך אוטונומיה ויכולת השפעה. ועד אז - עד אותה גאולה שצריכה להגיע באיזה יום, אם היא אי פעם תגיע - מה אמור הגבר הזה לעשות? אז תחשבו - איך אתם מרגישים כשאתם מרוויחים משהו שלא בצדק על חשבון מישהו אחר, אפילו בטעות? בושה. הפרוגרסיביות מחליפה את האחריות בבושה, בושה שאין לה שום מזור ושום מעשה שתוכל לעשות כדי להסיר אותה. שום מעשה, זאת אומרת, מלבד לקוות שיום אחד המערכת הדכאנית תיעלם, ואז נוכל כולנו לפעול אוטונומית. אבל זה הרי לא בשליטתך. בינתיים, כל שאתה יכול לעשות הוא להסתובב בכל מקום ולהודות ולהתוודות בפני כל מי ששואל שאתה פריווילג, ומרוויח שלא בצדק על חשבון אחרים.ושנית, כתמונת ראי לתופעה הראשונה, הגישה הזו פוטרת אנשים מקבוצת המדוכאים מאחריות כלשהי למעשיהם. הם טהורים מבחינה מוסרית באופן אבסולוטי כיוון שהם סובלים על לא עוול בכפם, וכל מעשיהם נשלטים על ידי מערכות חזקות מהם. אם ניקח דוגמה מהחיים הלא-פשוטים שלנו כיום, אם אתה שייך לעם הפלסטינאי המדוכא ויצאת בשביעי לאוקטובר כדי לטבוח ביהודים, אין לבוא אליך בטענות. כל מה שעשית היה לשחק את התפקיד שלך במאבק הזה, תפקיד שלא אתה בחרת להיות בו. כמו שלא בחרת לסבול מעול הכיבוש, גם לא באמת בחרת לצאת ולטבוח ולאנוס, שהרי כל מה שעשית רק נבע מההתנייה החברתית העמוקה, התת-הכרתית, שהכיבוש יצק בתוכך וללא שיכולת להתנגד. לסיכום - בשורש התפיסה הזו יש קביעה, שלפרט אין תקווה לעתיד טוב יותר על ידי מעשיו האישיים, אלא רק כחלק משינוי כלל-חברתי שישנה מן היסוד את מערכת ההפעלה שלנו. רק המהפכה של הקואליציה הפרוגרסיבית שתשנה הכל -  את הפוליטיקה, המדע, חלוקת הכסף והכח, ואף את הלבוש והשפה של כולם - רק היא תשחרר אותו. ולכן או שאתה איתנו עד הסוף ובהכל - או שאתה יכול להתייאש כבר עכשיו.נאמתי כאן מונולוג ארוך, ואני מקווה שהוא היה ברור ועזר לשזור הרבה מהדברים שראינו עד כה יחד. ועכשיו, בתור פרס לאלו מכם ששרדו עד כה, אני רוצה לקחת כמה דקות כדי לתת לכם לנשום קצת, לעכל קצת, ולהתבשם מכמה דוגמאות. אחד הקטעים הראשונים שזכורים לי שצפיתי בהם היה מ- 2016, בפאנל באוניברסיטה שבה אני למדתי והשלמתי דוקטורט, UMass Amherst. זה קרה אחרי שכבר סיימתי שם את לימודיי, אז לא נכחתי באולם, אבל סתם, אני משתף את הפריט האוטוביוגרפי הזה. בכל אופן, אני משער שארגון סטודנטים שמרני כלשהו הזמין את שלושת הדוברים הבאים לשוחח: מיילו ייאנאפוליס, פרובוקטור הומוסקסואל שהזכרתי בפרק החמישי; קריסטינה הוף סאמרס, פרופסורית לפילוסופיה שגם צוטטה מתישהו בסדרה הזו, ושידועה ביוטוב כ-"FACTUAL FEMINIST"; ועוד בחור שעדיין לא אזכרנו פה בשם סטיבן קראודר, פודקאסטר שמרני מפורסם.אנחנו מדברים על 2016, לפני עלייתו של טראמפ אבל כשהבלאגן באוניברסיטאות כבר מתחיל, ולפאנל הזה הגיעו סטודנטים שלא רצו לאפשר את קיומו. מבחינתם, הם יבואו לפאנל ויעשו רעש כדי למנוע את הדיון. הוף סאמרס היא אישה נעימת הליכות ומבוגרת, אז היא בעיקר שתקה בהתחלה, אבל נראה שסטיבן ומיילו נהנו מהעימות מול המפגינים. מבחינתם, העימות הזה המחיש את הבעיה שעליה באו לדבר: חוסר הסובלנות מהצד הפרוגרסיבי לכל מי שלא מסכים איתם. בשלב מסויים צעקה נערה אחת לכיוונם "למה אין שחורים בפאנל??!!", וסטיבן הגיב במונולוג קצר ומבריק, שממחיש את ההבדל שבין התמקדות בקבוצות זהות לבין התמקדות בפרט, באינדבדואל:קראודר: הילדה הזו צעקה עכשיו שכולנו גזעניים, ושאלה שאלה - מה היתה השאלה?נערה: למה יש רק אנשים לבנים בפאנל שלכם?קראודר: אז תני לי לענות… שמעי. בפאנל הזה יש לכם הומו בריטי תומך טראמפ, יש לכם אמריקאית שמאלנית פמיניסטית קלאסית, ויש לכם קנדי-צרפתי נוצרי שמרן. אז אם את שואלת למה יש כאן רק אנשים לבנים, זה בגלל שהמגוון היחיד שלא אכפת לך לגביו בכלל הוא מגוון של דעות…וזה בדיוק העניין, נכון? לקבוצות אין דעות - דעות זה משהו שיש לאנשים. הקטע הקצר הזה מראה בבירור על מה כל אחד מסתכל: הפאנליסטים חושבים שמה שחשוב הוא מה שיש להם בראש, הדברים שיש להם לומר. תנו לרעיונות שלנו, לְמה שהצלחנו לנסח באופן מודע, בתור פרטים חושבים - תנו להם להיות העיקר, ולא צבע העור או המין שלנו. אבל הסטודנטית הזו ואלו שלצידה סבורים שמה שמשנה באמת הן קבוצות הזהות, ואם אין שחורים על הבמה, אז אין שיוויון, ולכן יש כאן הוכחה לגזענות. נראה שהיא לא ממש רוצה להגשים את חלומו של מרטין לותר קינג, המנהיג השחור המפורסם בנאום המפורסם ביותר שלו: "יש לי חלום שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי טיב אישיותם."ובואו נעבור לקליפ הבא. הקליפ שאשמיע לכם עכשיו הוא אחד החביבים עליי, אם כי צפיתי בו לפני מיליון שנה בערך ועוד לפני שידעתי מה זו פרוגרסיביות ולפני שבכלל המילה WOKE הומצאה, אני חושב. זהו קליפ מתוך סרט בשם Dangerous Minds משנת 1995, בכיכובה של מישל פייפר, והוא חלק מז'אנר של סרטים על מורים מעוררי השראה, שמגיעים לכיתה בעייתית ומצליחים לעזור לתלמידים להתגבר על כל מני קשיים. פייפר מגלמת מורה לספרות אנגלית, שמנסה כמה וכמה פעמים למצוא את הדרך אל ליבם של התלמידים, וללא הועיל. היא, בתור אישה לבנה ממעמד הביניים, מתקשה למצוא שפה משותפת עם התלמידים משכונות המצוקה, שבהם יש לבנים, אבל גם שחורים, היספאנים וכן הלאה. בשלב מסויים, בשיעור שבו היא מנסה ללמד אותם שיר של סופר אנגלי מסויים, היא אומרת להם - אתם מוזמנים לעזוב את הכיתה. מי שלא רוצה להיות כאן, לא חייב להישאר. התלמידים אומרים לה - "על מה את מדברת? אין לנו בחירה. את יודעת מה מחכה לנו בבית, ברחוב? בואי תגורי אצלנו איזה שבוע ואז תגידי שיש לנו בחירה". אבל בתגובה לזה היא אומרת, ואני מצטט:אלו האפשרויות שיש בפניכם. אולי אתם לא אוהבים את האפשרויות הללו, להיות כאן איתי או לנשור מהלימודים, אבל זו בחירה…יש המון אנשים בשכונה שלכם שבוחרים לא לעלות על ההסעה לבית הספר. מה הם בוחרים לעשות? הם בוחרים למכור סמים, הם בוחרים לצאת ולהרוג אנשים, הם בוחרים לעשות הרבה דברים אחרים שהם לא לעלות על ההסעה. אז האנשים שבוחרים לעלות על ההסעה לבית הספר, שהם אתם, הם האנשים שאומרים, כפי שכתוב בשיר שאנו לומדים - "אני לא אשא את עצמי אל עבר הכיליון - כשאני ארד לקברי, ראשי יורם בגאון" זוהי בחירה. אין קרבנות בכיתה הזו!הקליפ הזה ממחיש בדיוק את העימות בין התפיסה הליברלית הקלאסית שדוגלת באוטונומיה של הפרט, בכוחו לנווט את חייו, לבין התפיסה הפרוגרסיבית, ששמה את הדגש על הכבלים החברתיים שאנשים קשורים בהם. פייפר כאן מייצגת את התפיסה הליברלית ואומרת - בחירה חופשית אין משמעה שאפשר לבחור את התוצאות. אתם יכולים לבחור את המעשים שאתם עושים בהינתן המציאות, לבחור אם להיכנע לאתגרי החיים או להילחם כדי להתגבר עליהם. כולנו, בסופו של דבר, מתים. הבחירה שלנו היא איך אנחנו יורדים אל הקבר - עם ראש מורם או כפוף. גם הרב סולובייצ'יק זכרו לברכה, אחד מגדולי הרבנים האורתודוקסיים בארצות הברית שנפתר ב-1993, אמר זאת כך בחיבורו איש האמונה הבודד: "בעל כרחך אתה נולד, ובעל כרחך אתה מת - אבל ברצונך החופשי אתה חי"אז ראינו את שלושת נקודות המחלוקת, ואני רוצה לסיים את הפרק הזה בהתמקדות באחת ההשלכות הקריטיות ביותר, החמורות ביותר, של הויכוח הזה, והוא המעמד של חופש הביטוי ופתרון מחלוקות על ידי שיח.לפי התפיסה הליברלית הקלאסית, שיח זה ה-דבר. קודם כל, הוא מתרחש במישור של הפרט, שכן שיח לא מתנהל בין קבוצות, אלא הוא בין יחידים. לקבוצה אין פה אחד, אז תמיד יש מישהו שהוא זה שמדבר, והוא מייצג אותה רק כל עוד שאר הקבוצה נותנת לו לדבר בשמה. שנית, שיח הוא תופעה שבה האדם הפרטי משתף עם אלו שסביבו את מה שהוא בוחר ורוצה באופן מודע, דרך מילותיו. ושלישית, דרך הבעת דעותיו הוא מסוגל להשפיע על המציאות, ולנצל את ההזדמנויות שיש בפניו ואף להרחיב אותן. לדוגמה, אם בחור שחור יגיע לסביבה שבה יש אנשים גזעניים שחושבים שהשחורים הם גזע נחות, הוא יכול לדבר איתם ולשכנע אותם אחרת.אבל כמו שאתם יכולים לצפות, הפרוגרסיביות רואה דברים הפוך ב-180 מעלות. השיח המודע, הרי, הוא לא המישור המעניין - התת-מודע הוא הדבר החשוב עליו. אפילו יותר גרוע - השיח המודע לא רק שאינו פותר דברים, אלא לרוב הוא חלק מהבעיה עצמה. בשיח עצמו יש מיקרו-אגרסיות נסתרות. השיח מעגן תפיסה בינארית של מגדר ומיניות וכופה צורת חשיבה כזו. השיח מטמיע תפיסה לבנה פטריארכלית בתוך החברה. השיח קורה בין פרטים, אבל הוא פשוט דרך של המערכת השלטת להפעיל כח על מיעוטים. לכן, צריך לחשוד בכל פעם שבה קבוצת זהות דכאנית מנסה לשכנע את הקבוצות המדוכאות במשהו, כי כנראה מדובר באותה תבנית של הסללה.את העימות בין שתי התפיסות הללו לגביי מהותו של שיח, אני חושב שאפשר לשמוע בקטע מדיבייט קצר של בן שפירו עם סטודנטית לפני כמה שנים. היא אומרת לו - איך אתה מעז, בתור גבר, להביע עמדה על הפלות, שזה עניין של נשים? במילים אחרות, היא אומרת בעצם: אני רואה את הדברים שלך כנסיון לכפות עליי משהו מצד הקבוצה היריבה. היא לא חושבת שיש להתייחס לגופו של טיעון, אלא רק לגופו של אדם, חיתוך-זהויות כלשהו שמגדיר אותו ואותה בקבוצות שונות שאין טעם לנהל שיח ביניהן. וכך זה התנהל:סטודנטית: בתור אישה, ומי שעומדת להיכנס למקצוע הרפואה, אני שואלת - איך אתה מגן על העמדה שלך בתור גבר לבן דתי שמרוויח טוב, לומר לאישה מה לעשות עם הגוף שלה?בן שפירו: כי דברים רעים הם עדיין רעים גם אם אני גבר לבן דתי שמרוויח טוב, ודברים טובים הם עדיין טובים אם אני גבר לבן דתי שמרוויח טוב… שימי לב שהאנשים שנלחמו נגד העבדות בארצות הברית היו ברובם אנשים לבנים דתיים שהרוויחו טוב. האנשים הללו קבעו שזה חטא מוסרי, פגם מוסרי. הם לא גרו בדרום, לא היו להם מטעים שדרשו עבודת אדמה, הם לא חיו חיים כמו הדרומיים, אבל הם אמרו שזה רישעות ואנחנו כאן כדי לעצור את זה… אני חושב שאסור להרוג הומלסים, אפילו שאני לא איש הומלס בעצמי…אני רוצה להציע שהזהות שלי לא קשורה בכלום לשאלה מה הוא טוב ומה הוא רע. וזה מה שתרבות המערב נהגה לדגול בו. שנכון, אני לא אישה שעובדת בתחום הרפואה, אבל אני ואת יכולים לדבר על נושא מסויים והאם הוא טוב או רע כי זה מה שמתאפשר לנו דרך השכל האנושי… ואנחנו לא נסוגים כל אחד לתוך הזהות שלו… אני מסרב לקבל שאני יכול להביע עמדה לגביי נושא מסויים רק בגלל צבע העור שלי או סוג אברי המין שלי, ואני חושב שכל מי שחושב אחרת הוא סקסיסטי, גזעני, ובעל דעות קדומות…ועכשיו, לטוויסט הנוסף, לקישור הנוסף שאולי לא שמתם לב אליו. אני לא יודע אי פעם חשבתם על זה, אבל כשיש סכסוך בין שני אנשים, יש בדיוק שני דרכים לפתור את הסכסוך: או על ידי שיח והגעה להסכמה, או על ידי הפעלת כח. וממילא, כיוון שהפרוגרסיביות חשדנית לגביי שיח ורואה בו את המשך הדיכוי באמצעים אחרים, היא חוסמת אותו כמנגנון לפתרון סכסוכים, וכל שנותר בסוף הוא הפעלת כח. וזה מה שראינו קורה גם כן לאורך הסדרה: שימוש בחוקים ורגולציות, באוניברסיטאות וברמת המדינה, כדי לאסור על אנשים לומר דברים שפוגעים לדעתם בקבוצות מדוכאות, ומי שיתנגד - יקבל סנקציות מערכתיות בתגובה.אני רוצה שתתנו לאמירה הזו, ששיח איננו מנגנון לפתרון סכסוכים חברתיים אלא רק הפעלת כח - אני רוצה שתתנו לה לשקוע. זו אמירה מסוכנת מאד. בין מדינות, גישה כזו מובילה למלחמות. בין קבוצות של אזרחים, גישה כזו מובילה לקרע ומלחמת אזרחים. כי רק דרך שיח אפשר להבין שזה לא משחק סכום אפס. במקום שאי אפשר לנהל שיח, יש רק שתי תוצאות אפשריות - השמדה של היריב, או מלחמה ללא-סוף. האם זה אומר שאין לנו מה ללמוד מן הגישה הפרוגרסיבית, שאין בה אמת או שאין לה מה לתרום? ממש לא. בפרק הבא אני אציע עוד חסרון בגישה הפרוגרסיבית, אבל דווקא מתוך הדיון הזה אני חושב שתצוץ ותעלה גם ההבנה של המקום הראוי והמועיל שלהם בחברה מתפקדת. אבל תצטרכו לחכות קצת עד שנגיע לזה.ובינתיים - זהו להיום! אני מקווה שהיה מעניין. אני חושב שהפרק הזה ממחיש עד כמה דברים מופשטים כמו תפיסות מוסר משפיעות עמוק מאד על החיים האמיתיים שלנו, ולכן עד כמה חשוב לקחת זמן ולתת להתפלספות הזו לשקוע בתוכנו ולמצוא את המקום הנכון בחיינו. בטח למי מכם שהינו הורה, או מתכנן להיות הורה, הדברים יכולים לעזור בשיחות עם הילדים כשהם מתחילים להתמודד עם שאלות של הוגנות וצדק, ובכלל של איך לקחת אחריות על חייהם. אז אני מקווה שהשיחה היום עזרה, במשהו, גם בצדדים אחרים בחייכם.ועד הפעם הבאה - להתראות…ביי… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 23!בפרק הקודם אמרתי שבזאת סיימנו את הסקירה של נושא המגדר, ושהגיע הזמן להתחיל לסגור כל מני פינות בשיח על הפרוגרסיביות כדי שנוכל להגיע מתישהו לסוף העונה הזו. אז, זה אולי הזמן המתאים להתחיל לזרוק את הכדור אליכם, המאזינים והקוראים, לבקש מכם משוב והצעות או בקשות לנושאים נוספים. יש לנו עוד כמה פרקים כאן עד סוף העונה - אתם לא תיפטרו מהנושא הזה כל כך מהר בכל מקרה - והייתי שמח לשמוע מכם אם יש נושאים בהקשר של התנועה הפרוגרסיבית שתרצו שאתייחס אליהם לפני סיום העונה. ואם יש לכם רעיונות לנושאים של עונות עתידיות, גם אשמח לשמוע! לי יש כבר בראש נושא מעניין לעונה הבאה, אבל יש המון דברים שאפשר לדבר עליהם, ויתכן שאם תציעו משהו אני אוכל לשזור את זה בעונה הבאה באופן אורגני. אז אתם מוזמנים לכתוב לי במייל שמופיע בתיאור הפרק, כמו תמיד, או להצטרף לאתר האינטרנט של הפודקאסט ולהתכתב איתי שם.בכל אופן, עד כה לאורך העונה, ראינו את הפרוגרסיביות פועלת בעולם כדי לקדם את היעדים שלה. מה שאני רוצה שנעשה בפרקים הקרובים הוא להאיר זרקור על המקומות שבהם היא מתחילה להיכשל ולהיתקל בהתנגדות מבית דווקא. לחיכוכים הללו עם המציאות יש, להבנתי, כמה שורשים משותפים, אינדיקציות לכשלים מתודולוגים, סיגנלים מהשטח שאומרים שמשהו כאן לא בנוי כמו שצריך ולא יחזיק מעמד לעוד הרבה זמן אם לא יעשו שינוי. ולכן בין אם אתם פרוגרסיבים שרוצים לראות את התנועה שלכם ממשיכה לגדול ולהשפיע, ובין אם אתם חוששים מכוחם של הפרוגרסיבים ורוצים דווקא לראות סיכוי שהיא לא תוכל להמשיך להתחזק, אני חושב שהפרקים הבאים יהיו לכם מעניינים, גם אם מסיבות קצת שונות. מבחינתי השאלה המשותפת לשני הצדדים היא אחת: האם יש אמת או אמיתות שהפרוגרסיביות לא מכירה בהן, ושהיא צריכה ללמוד כדי שתוכל לשרוד? לדעתי התשובה היא כן, ואני מקווה להציג לכם בפרקים הבאים איך האמיתות הללו באות לידי ביטוי בקשיים שהפרוגרסיביות מוצאת את עצמה מתמודדת איתם שוב ושוב.אנחנו היום בפרק ה-23, אבל אי שם בפרק השמיני, דיברתי על תפיסת המציאות הפרוגרסיבית, וספיציפית על העובדה שהיא רואה את העולם דרך מבט של מלחמת מעמדות, אבל במקום שהמעמדות יהיו כלכליים, הם בעיקר מעמדות של זהות. בראש הפירמידה עומד לו הגבר הלבן ההטרו - ועכשיו אפשר להוסיף גם, הסיס-ג'נדר, כלומר שהמגדר והמין שלו מסונכרנים. הדמות הזו, ובאופן קצת יותר קונקרטי הקבוצה שמאכלסת את הדמוגרפיה הזו, שולטת במערכת המערבית ומדכאת את כל שאר הקבוצות: מיעוטים אתניים, נשים ולהט"בים. מתוך המבט הזה, הפרוגרסיביות משרטטת גם את המרשם לפתרון: גישה קואליציונית, ברית של מדוכאים שמשלבים ידיים יחד כדי לפרק את המערכת של הפטריארכיה הלבנה, ובכך להביא גאולה לכל אלו שנמצאים נמוך יותר בהירארכיה. הגישה הקואליציונות הזו, כפי שאקרא לה כאן, מגלמת בתוכה יתרונות רבים. בחישוב מתמטי פשוט, אפשר לראות שיותר מ-50% מהאוכלוסיה יכול למצוא את עצמו כשייך לברית הזו. 50% מהאוכלוסיה היא נשים, ועל גבי זה תוסיפו את כל הגברים האפרו-אמריקאים, ההיספאנים, האסייתים וכן הלאה. אחרי זה תוסיפו את כל הגברים הלבנים הלהט"בים או אלו שתומכים בקידום הזכויות שלהם - ואתם מבינים לאן אנחנו הולכים כאן. אם כל אחד מן האנשים הללו יאמץ את הראייה הפרוגרסיבית ויבין שהוא מדוכא, לפחות במימד אחד של חייו, ואם כל אחד מהם יאמין שאפשר במאמץ משותף לשחרר את כולנו מהדיכוי, הרי שדרך התהליך הדמוקרטי אפשר יהיה לכבוש את מוקדי הכח ולהביא לשינוי המיוחל. דוגמה לכך אפשר למצוא במה שידוע בתור "קואליציית אובאמה", כלומר הדמוגרפיות שהצביעו לנשיא ברק אובאמה ב-2008. פילוח המצביעים הראה שהוא זכה ברוב מוחץ בקרב נשים, בני מיעוטים ואנשים צעירים, שגם הם לרוב נמצאים בתחתית הסולם לעומת אלו בגיל העמידה שנמצאים בשיא כוחם החברתי. אבל כמו שקורה ברוב המקרים בעולם, לכל מערכת יש גם חסרונות, ומנסיוני החסרונות הן פשוט ה"צל" של היתרונות, כלומר תופעות לוואי של היתרונות שאפשר להתעלם מהן לזמן מה, אבל אי אפשר להימלט מהן, כי הן חלק מהותי מהמערכת שבנית. בסופו של יום, תופעות הלוואי הללו יתחילו לתת את אותותיהן, וכשזה יקרה, מאד חשוב לזהות אותן כדי לא להשלות את עצמנו שמדובר בעניינים שוליים ולהתעלם מהם. עדיף להכיר בבעיה כשהיא בחיתוליה, ולהחליט אם לעשות טיפול שורש או לנהל אותה על אש קטנה. אז כן, גם לגישה הקואליציונית הזו יש נקודות תורפה משמעותיות, ובואו נסקור את המרכזיות שבהן.התובנה הראשונה שצריך להבין לעומק, ושבה נתמקד היום, היא שתפיסת המציאות הפרוגרסיבית מייצרת מראש מתחים מובְנִים בתוך הקואליציה. שכן, הטיעון הפרוגרסיבי איננו שרק הגבר הלבן מדכא את כל השאר, אלא משהו יותר מתוחכם מזה. גברים מדכאים נשים, לבנים מדכאים שחורים, והגבר הלבן מגיח מתוך המערכת הזו באופן טבעי כראש הפירמידה המדכאת, מתוך החיתוך של מפת הדיכוי, בעוד שתמונת המראה שלו היא האישה השחורה שחווה דיכוי כפול, גם מיני וגם גזעני. לגישה הזו קוראים intersectionality, או "הצטלבותיות" בתרגום חופשי, ומשמעה שיש בעצם הרבה מערכות דיכוי שנראות במבט ראשון כמנותקות אחת מן השניה, אבל בשטח הן משתלבות ומייצרות בכל נקודת שילוב כזו גם סוגי דיכוי ייחודיים וחמורים יותר. הראיה ההצטלבותית הזו אוהבת בשל כך לדבר לא סתם על דיכוי, אלא על מטריצה של דיכוי, שמייצגת את העובדה שיש כאן שילוב של מערכות דיכוי שונות אך שוות ערך. הנה דוגמה למטריצה כזו, מאת פרופסורית באוניברסיטת מרילנד:ברגע שמבינים שזו התפיסה, נופל האסימון שגם בתוך ברית המדוכאים יש מערכות יחסים של דיכוי. גבר שחור מדכא אישה לבנה במישור המיני, אבל הוא עצמו מדוכא על ידה במישור הגזעני, והאישה השחורה מדוכאת על ידי שניהם. אפשר להמשיך כאן ולשים לב שאישה שחורה להטב"ית נמצאת מתחת לאישה שחורה סטרייטית בהירארכיה החברתית, ואישה שחורה להט"בית בכסא גלגלים - עוד יותר. וכך הלאה וכך הלאה - ככל שהמחקר הפרוגרסיבי מעלה בחכתו עוד מימדים של זהות, הוא בעצם מעמיק את הפירמידה ההפוכה של הדיכוי, וממחיש לאלו שהולכים בדרכו שאפילו שהם נלחמים במערכת הדכאנית הגדולה של הפטריארכיה הלבנה, הם עצמם בו-זמנית מדכאים ומדוכאים על ידי על ידי אנשים אחרים בתוך הקואליציה. בשורה התחתונה, גם כשאתה בתוך הקואליציה, אתה מתחיל לחוש שיש אחרים בתוך הקואליציה שאיתם מערכת היחסים שלך איננה הרמונית במאה אחוז.מתוך התבנית הזו, מתהווה לה תופעה חברתית או אנתרופולוגית מרתקת. שהרי, כפי שאתם בוודאי זוכרים, מניעת כאב ושיוויון הם עקרונות היסוד המוסריים של הליברל, וממילא מי שסובל הכי הרבה הוא הראשון שצריך לעזור לו. עולה מכאן שככל שאתה מדוכא יותר על ידי החברה, כך לדעת הפרוגרסיביות מגיע לך יותר - יותר פיצויים, יותר חמלה ואמפתיה, יותר תשומת לב. ומעבר לכך, הגישה הפרוגרסיבית מעניקה בונוס רגשי למי שמצוי בתחתית הסולם: אמנם אתה סובל, אבל אתה נושא פחות בושה כיוון שחלקך במערכת המדכאת הוא אפסי, בעוד ששאר השחקנים במערכת שסובלים פחות ממך חבים לך חוב מוסרי גדול. ובמילים אחרות: נוצר כאן סט של תמריצים להעצמת הקירבון העצמי, להתמקד באופנים שהחברה פוגעת בך. וחשוב לי לומר - אני בכלל לא נכנס כאן לשאלה אם זה טוב או לא טוב, להציף באופן מכוון את הדרכים שבהם החברה מדכאת אותך. מה שאני אומר הוא שהרצון להציף את המודעות הזו, שמובע באופן מפורש בתפיסה הפרוגרסיבית, מייצר תמריצים חברתיים חזקים להזדהות כקורבן, שהרי רק כך תקבל יחס ואהדה וגם מעמד מוסרי גבוה שאיתו יגיע גם הכח להשפיע.לשם המחשה של האווירה הזו, בואו תאזינו לסיפור די משעשע של קריסטינה הוף-סאמרס, שהזכרנו באחד הפרקים הקודמים, ובו היא מספרת על חוויה בכנס פמיניסטי בניחוח הצטלבותי שהיתה בו בשנות ה-90:"אני ראיתי את התופעה בכנס פמיניסטי ב-1992. מארגנות הכנס רצו לכבד את כל הזהויות של כל המשתתפות, ולכן ביקשו מן המשתתפות להתארגן בקבוצות קטנות על פי מפתח של צרכי הריפוי שלהן. מיד נוצרו קבוצות של נשים אסייתיות, נשים אפריקאיות, נשים זקנות, נשים יהודיות, נשים נכות, נשים שמנות - אף אחת מן הקבוצות הללו לא שמרה על יציבות לאורך זמן. הקבוצה השמנה התפצלה לתת-קבוצות סטרייטית והומואית; הקבוצה של הלסביות השחורות לא הצליחה להסתדר יחד - אלו שהיו להן בנות זוג לבנות הואשמו בכך שיש להן פריווילגיה מיוחדת, והיו חייבות לייסד קבוצה חדשה. ומעבר לכך, זהויות חדשות החלו לצוץ - נשים עם אלרגיות יצרו קבוצה משל עצמן, וניסחו תביעה שנשים אחרות יתחשבו בהן ולא ישתמשו בסוגים מסויימים של ספריי שער.זה היה כנס של אנשי אקדמיה, אבל לא הצלחנו לפתור את הבעיות שלנו בדו-שיח. במקום לעזור ליישב מתחים באופן רציונלי, הגישה ההצטלבותית העצימה את המתחים וגרמה למריבות."אז, המתחים הללו בין חלקי הקואליציה נמצאים שם כל הזמן, גם בעיתות של שלום קואליציוני. אנשים מוכנים לוותר על הנוחות שלהם במיקרו באופן מדוד, ובלבד שירגישו שבמאקרו הם מתקדמים למקום טוב יותר. אבל לאור הדברים שסקרנו לאורך העונה, אני חושב שאנחנו יכולים להבין מדוע בתקופה האחרונה אנחנו רואים שככל שהתנועה הפרוגרסיבית מתמקמת בעמדות השפעה, גם המאבקים הפנימיים שבתוכה מתחילים להתעצם, מה שמוביל לפירוק הקואליציה. ואולי יהיה הכי קל לסקור את האירועים הללו לפי הכללים של הפרוגרסיבים עצמם, לפי קבוצות זהות מסויימות. הקבוצה הראשונה שראוי שנזכיר היא הנשים. השקענו עכשיו מספר לא קטן של פרקים שבהם ראינו איך הרעיון של "נשים טרנסיות הן נשים" מאתגר את היכולת של נשים לשתף פעולה עם טרנסג'נדרים, שכן קבוצות גדולות והולכות של נשים מרגישות שהביטחון האישי שלהן במלתחות, בבתי סוהר ואפילו במקלטים לנשים מוכות נמצאים בסכנה מפני גברים שמזדהים כנשים. באופן דומה, גם ההזדמנויות שניתנות לנשים, כמו בספורט ובמלגות ללימודים גבוהים, פתאום יכולות להילקח גם כן על ידי גברים ביולוגים בשם האידיאולוגיה הפרוגרסיבית. כלומר, הנרטיב הפרוגרסיבי מספר לנשים שמי שעומד וחוסם את הדרך שלהן להצלחה הם הגברים הסיס-ג'נדרים, אבל כל שבוע הן מתעוררות וקוראות בעיתון על עוד אישה טרנסית שקוטפת פרסים בספורט לנשים, כשמה שמאפשר את המחטף הזה הוא האידיאולוגיה הפרוגרסיבית שבחסותה גברים ביולוגים פולשים, לתחושתן, למרחבים נשיים.בשל התופעה הזו, יש אפילו קולות בתוך הקהילה הלהט"בית, וספיציפית הקהילה הלסבית, שאומרים שצריך להפריד בין ה"ט" לבין ה"להב". לטענתן, הכניסה של הקהילה הטרנסית לקואליציה שלהם החלישה בעצם את הזכויות של הקהילה הלסבית. כך לדוגמה ב-2019 נוסד בבריטניה הארגון LGB Alliance, "אחווה לה"בית", שנועד בדיוק כדי לייצר את ההפרדה הזו. בדיבייט שנעשה בעניין הארגון הזה לפני כשנה, אמרה בוו ג'קסון, אחת משתי המייסדות, את הדברים הללו:"נאלצנו לייסד את האחווה הלה"בית כדי לחזור לשורשים של התנועה שהתמקדה במשיכה מינית. ברגע שייסדנו את האחווה הלה"בית, הגיע אלינו מבול של פניות מכל העולם של נשים לסביות שאמרו לנו - תודה לאל שאתן כאן, אנחנו מרגישות כל כך מבודדות. תודה לאל שאתן כאן, מתי אתן מייסדות יחידה של הארגון בקנדה? מתי באוסטרליה? מה אנחנו יכולות לעשות כדי לעזור…" ואם כבר אנחנו בדיבייט הזה, בואו נשמע את פיטר תייל, נציג העמדה הפרוגרסיבית, מבקש ממנה לשווא לשמור על אחידות הקואליציה:"בעבר ראינו את שני המאבקים הללו, הלה"בי והטרנסי, כשונים אך בעלי דמיון מסויים. שתי הקבוצות חוות חוויה דומה של אפליה, של קרבנות של פשעי שנאה, ואנחנו צריכים להישאר יחד, ולא להתפצל."הקבוצה השניה שראוי להזכיר היא האקדמאים מן השמאל. גם כאן ראינו דוגמאות רבות לכך שכל אקדמאי שסוטה מן האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, מוקע מיד ומותקף, ולחץ אדיר מופעל על האוניברסיטאות לפטר או לפחות לחנך מחדש את הדמות הבעייתית. גם כאן, אפשר להבין איך תהליך שכזה יוביל לאט לאט לפרישה של דמויות ליברליות מובילות לא רק מהתפקיד האקדמי שלהם, אלא גם מהקואליציה עצמה. למי שרוצה לצפות בדיון בין ארבעה אנשים כאלו לפני כ-6 שנים, ששניים מהם חשו שהשמאל הפרוגרסיבי עסוק בקניבליזציה עצמית, ושניים עדיין האמינו שהשמאל הפרוגרסיבי דווקא בסדר, מוזמן להאזין לאחר הפרק ללינק שאשים בתיאור. הכותרת של הסרטון אומרת הכל: היא מציבה שאלה בפני המשתתפים: "האם השמאל מכלה את עצמו לדעת?" "Is the Left eating itself?"אחרי שתי אלו, אנחנו מגיעים לקבוצות האתניות. נתחיל קרוב לבית עם הקבוצה השלישית, שהיא יחסית חדשה, והיא כמובן היהודים. היהודים בארצות הברית, בעיקר אלו שאינם אורתודוקסים, היו במשך דורות מהקולות הכי בולטים בתנועות הליברליות לזכויות אדם בארצות הברית. לדוגמה, ההוגה המפורסם אברהם יהושע השל היה מתומכי המאבק של מרטין לותר קינג, וישנה תמונה מפורסמת שלו ב-1965 צועד לצידו של המנהיג השחור באחד מן ההפגנות הגדולות דאז. אבל אנחנו לא ב-1965 אלא ב-2024, וכשהגיע השביעי לאוקטובר, גלי האנטישמיות פרצו בכל העולם, והממסדים שבהם הפרוגרסיבים שולטים, כמו האוניברסיטאות, ארגוני הנשים והתקשורת הממוסדת, מילאו פיהם מים במקרה הטוב, במקרה הרע הטילו ספק בסבל היהודי, ובמקרה הגרוע תמכו בכלל בחמאס. היהודים בכל העולם המערבי היו בהלם - הרי אין בגידה גדולה יותר של הקואליציה מאשר להעלים עין מרצח נוראי של 1200 איש, כולל מעשי אונס וחטיפה של נשים וילדים המתועדים במצלמות גו-פרו. אנחנו רק כמה חודשים אחרי האירוע, וקשה עדיין להעריך את גודל השבר, אבל לפי מה שיצא לי לקרוא ברשתות ובטורי דעה וכתבות תחקיר, השבר עמוק ביותר, והיהודים לעולם לא יהיו שוב חלק אורגאני של הקואליציה הזו. התפיסה הפרוגרסיבית היא מאד שחור-לבן: ישראל והיהודים נמצאים גבוה יותר בהירארכיה ביחס לפלשתינאים, ולכן אין ברירה אלא לראות את הפלשתינאים כקרבנות שעושים את מעשי הזוועה שלהם רק בגלל שישראל לא השאירה להם ברירה. אבל היהודים בארצות הברית, שדיברו במשך שנים על "תיקון עולם" וחשבו שיש בבשורה הפרוגרסיבית ברית אמיתית שרגישה לכאבם של כולם, התעוררו יום אחד לגלות בעשירי באוקטובר שברגע האמת, הקואליציה לא תהיה שם עבורם להגן עליהם ממתקפה אנטישמית רצחנית. הפלשתינאי תמיד ינצח במחשבון הדיכוי.אל תחשבו שההתפכחות הזו קורית רק בקרב היהודים, גם אם שם ההתפכחות היא הכי נוכחת ואלימה. גם מיעוטים אתניים אחרים, שנחשבו "בכיס" של הקואוליציה הפרוגרסיבית, מתחילים להרגיש שמחיר הברית גבוה מהדיווידנדים שהיא משלמת. נניח, הקהילה האסייתית. הקהילה האסייתית בארצות הברית היא אחד מהגורמים בקואליציה שעושים כאב ראש גדול לתיאוריה הפרוגרסיבית, ומדוע? כי לפי התיאוריה, כל המערכות האקדמיות שטופות במערכת לבנה, וזו הסיבה שבגללה אפרו-אמריקאים והיספאנים לא מצליחים להתקדם מספיק בתוכן. אלא שאז מגיעים האסייתים, ומוכיחים שזה ממש לא הסיפור - אנשים ממוצא אסייתי מצליחים מאד באקדמיה. אם ב-2020 35% מהאסייתים השיגו בין 700 ל-800 בפרק המתמטי של ה-SAT, הפסיכומטרי האמריקאי, בעוד רק 9% מהלבנים הגיעו להישג הזה, קשה מאד לטעון שהמבחנים מוטים לטובת התרבות או הגזע הלבן. אבל זה לא נעצר כאן. כיוון שאסייתים מצליחים להוציא ציונים גבוהים מאד, הם היו אמורים גם להתקבל באחוזים גבוהים מאד לאוניברסיטאות המובילות בארצות הברית. יש כמובן מערכות של אפלייה מתקנת לטובת בני מיעוטים - אבל גם אסייתים הם בני מיעוטים, נכון? ובכן, בשנים האחרונות רבו התלונות מצד אסייתים שיש אפליה נסתרת נגדם, ושבשם דברים א-מורפיים כמו "אי התאמה אישיותית" או "בחינה הוליסטית של ההתאמה לממסד", המוסדות המובילים מסננים הרבה אסייתים ומקבלים במקומם שחורים והיספאנים עם ציונים נמוכים יותר. וממילא, לפני כמה שנים, הגיעה לבית המשפט העליון בארצות הברית תביעה מטעם מועמדים אסייתים נגד אוניברסיטת הארוורד ואוניברסיטת צפון קרוליינה, שטענה לאפליה על בסיס גזע. כתוצאה מן התביעה הזו, בית המשפט ניצל את ההזדמנות לבטל לחלוטין את ההיתר החוקי לבצע אפלייה מתקנת על בסיס גזע באקדמיה, אבל מה שחשוב לדיון שלנו הוא לראות שוב איך הקואליציה מתחילה להתפרק. אפשר להראות דברים דומים עם עוד קבוצות, כמו שחורים והיספאנים שחשים שמקריבים את טובתם למען מהגרים בלתי חוקיים, או הורים לילדים שמרגישים שמנסים לכפות על ילדיהם תיאוריות מגדר פרוגרסיביות ללא רשותם, וכמובן מתחרטי מגדר שסיפרנו את סיפורם בשבוע שעבר. אבל נראה לי שאת הרעיון הבנתם. אז אני רוצה לשוב ולשאול - למה כל הדברים הללו קורים? מה הכשל הפנימי במבנה הפרוגרסיבי שגורם לבעיות הללו? יש כאן כמה דברים. את הראשון כבר תיארנו מוקדם יותר, והוא העובדה שהתיאוריה עצמה מעודדת את חברי הקואליציה לחפש כל הזמן מקומות שבהן יש אפליה, וכלל ידוע בפסיכולוגיה האנושית הוא שכשמחפשים - מוצאים. תוסיפו לזה את העובדה שמראש מדובר בדמוגרפיה שמכילה אחוז גבוה של מי שקרויים "פעילים חברתיים", כלומר אנשים שרוצים לתקן את המציאות החברתית, וקיבלתם מערכת שעסוקה 24/7 בחיטוט בפצעים של עצמה. בהקשר הזה שווה אולי גם להזכיר תופעה פסיכולוגית שהרבה דנים בה בשנים האחרונות: במחקרים שנעשים רואים באופן ברור שליברלים סובלים מרמות גבוהות יותר של דיכאון ביחס לשמרנים. השאלה המתבקשת היא כמובן, למה יש קשר כזה, והיא מעסיקה הרבה חוקרים ובעלי טורים. יש כאלו שסבורים שככל שמישהו מרגיש עצוב יותר, כך יש סיכוי גבוה יותר שיהיה מאלו שמתמקדים בחצי הכוס החברתית הריקה, מה שמוביל אותו לתפיסת עולם ליברלית. מצד שני יש שהופכים את הכיוון, ואומרים שהרגישות הפוליטית הגבוהה של הליברל לצער וכאב חברתי, הם שגורמים לו להרגיש תחשות ייאוש ודיכאון באחוזים גבוהים יותר אל מול הבעיות שסביבם. וכמובן, אפשר להציע עוד גורמים שמשפיעים, כמו הבדלים בין הקבוצות במעורבות ברשתות החברתיות וכן הלאה. אני מזכיר את זה כאן רק בגלל שמעניין לראות את ההלימה שבין המצב הנפשי הזה לבין מה שתיארתי כאן - נבירה מתמדת בבעיות של החברה המערבית במקום בצדדים החיוביים וההצלחות שלה.אבל זה לא הכל - יש כאן כשל נוסף. הפרוגרסיביות מסתכלת על הירארכיות חברתיות ואומרת שצריך להתמקד באלו שסובלים הכי הרבה, אלו שבתחתית הסולם, ולפרק את המערכת כדי לעזור להם. אבל שימו לב שכל זה סבבה כשאתה רק רוצה להצביע על כשלים של מערכות של אחרים, כמו לדוגמה מה שעושים כתבים ופרשנים במערכות החדשות השונות. אבל הפרוגרסיביות מנסה לא רק לבקר, אלא גם לבנות חברה אחרת, מודל אחר של חברה, והקטע הוא שהחברה הזו שהם בונים - גם אצלה נוצרת הירארכיה. זו לא חברה עם מבנה שטוח, שבו כולם אותו הדבר, אלא כפי שראינו, ההירארכיה שלהם פשוט הופכִית להירארכיה הקיימת. בהירארכיה שלהם הגבר הלבן הוא זה שנמצא בתחתית, ומעליו יש את אלו עם קצת פחות שותפות במערכת הלבנה הפטריארכלית, וכן הלאה. וממילא, השאלות המוסריות מתחילות להתערבל אצל חלק מן האנשים, אלו שבאמת מאמינים באידיאל הפרוגרסיבי: הצטרפנו לקואליציה כדי שכולם יהיה שווים, לא כדי שנוכל לשעבד את המשעבדים שלנו! וגם לא התכוונתי לוותר על הכח שלי בחברה המערבית רק כדי שמישהו אחר יקח את הכח הזה וישעבד אותי איתו.ממילא, ככל שהפרוגרסיבים מקבלים יותר כח, ובכל מוסד שבו הם שולטים בהנהגה, הפעילות שהם נוקטים בה נהיית גם היא דכאנית יותר ויותר. ולאט לאט, נשים מתחילות לשים לב שהטרנסיות מדכאות אותן, אקדמאים מתחילים לשים לב שהממסד משתיק אותם, וכן הלאה וכן הלאה. וכשהם מציפים את הבעיה, המערכת לא אומרת "וואו, מצויין שהערתם על זה! בואו נתקן!". במקום זה היא מתחילה להתגונן, ולהאשים את אלו שמציפים את הבעיות שבה בטרנספוביות, גזענות, שמרנות חשוכה וכן הלאה, ועושה כל שביכולתה לבצר את כוחה ולשמר את המערכת החדשה שהיא בנתה בלי לאפשר ביקורת. בעצם, היא הופכת לבת-דמותה של המערכת שהיא טוענת שהיא נלחמת בה. כשאני חושב על התופעה הזו, עולה בעיני רוחי הסוף של הספר "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הספר הוא אלגוריה למהפכה הקומוניסטית. בתחילת הספר כל החיות משועבדות לבני האדם, והחזירים מובילים אותם למהפכה שבה הם מסירים מעליהם את עול המשעבד האנושי. אבל לאורך הספר החזירים צוברים יותר ויותר כח, לכאורה בשם השחרור של החיות כולן, עד שבסוף החיות מוצאות את עצמן משועבדות באותה צורה ואפילו מעבר למה שהיו תחת בני האדם. בסצינה האחרונה בספר, החיות צופות בבני האדם והחזירים יושבים יחד וחולקים משקה חריף תוך כדי משחק קלפים, עד שקטטה מתפתחת ביניהם, וכך נאמר שם:"הם רצו חזרה לבית והביטו שוב דרך החלון. כן, קטטה אלימה היתה שם. היו שם צעקות, דפיקות על השולחן, מבטים חשדניים והכחשות חותכות. מקור הבעיה היה, כך נראה, ויכוח בין נפוליאון החזיר למר פילקנגטון, שכל אחד מהם החזיק בידו אס עלה בו זמנית.שנים עשר קולות צעקו בכעס, והם היו זהים כולם זה לזה. לא היתה שאלה כבר מה קרה לפרצופם של החזירים. החיות שבחוץ הניעו את מבטם מן החזיר לבן האנוש, מבן האנוש לחזיר, ומן החזיר לבן האנוש שוב. אבל כבר נעשה בלתי אפשרי להבחין ביניהם, ולדעת מיהו מי."כך, אפשר לומר, נראית תחילת דעיכתה של מהפכה.אז מה ראינו היום? שהמערכת הפנימית של הפרוגרסיביות גועשת, וחלקים ממנה מתחילים ללכת לכיוון אחר, עצמאי. כמובן, אין לצפות שתוך יומיים הכל יתפרק - תהליכים כאלו לוקחים הרבה זמן, וגם כאן זו תהיה טעות לחשוב שכל הנשים או כל האסייתים הם בלוק אחד ואחיד בדעותיו. ועדיין, יש לעניין הזה חשיבות לא מועטת. כי חלק גדול מן המאבק הוא מאבק על התודעה: האם באמת השמרנים הם אנטי-גיי? לא אם יש להם נציגים הומואים שמדברים בשמם בפרלמנט, בתקשורת וכן הלאה. האם באמת הפרוגרסיביות דואגת לכל הנשים? לא אם יש נשים מפורסמות כמו ג'יי קיי ראולינג שמודיעות בפה מלא שהן לא מקבלות את האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, או כשארגוני נשים מסרבות להוקיע את מעשי האונס של חמאס. העניין הזה מוכיח לכל מי שצופה שלא מדובר בקואליציה של זהויות שבה דואגים לכולם, אלא בקואליציה של אידיאולוגיה הירארכית נוקשה. החשיפה הזו עוזרת לאנשים להחליט באופן ענייני, לפי הרעיונות של האידיאולוגיה, ולא בתהליך הפשוט יותר של "אם אני בעל זהות X, כנראה שאני צריך לתמוך בפרוגרסיבים". אז זהו להיום! מקווה שזה עשה לכם סדר והיה מעניין. בפרק הבא נדבר על עוד חזית שהפרוגרסיבים מתמודדים מולה, והיא מה קורה כאשר התכניות שלהם מתנפצות אל מול חופי המציאות. על זאת ועוד, בפרק הבא! This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 22.עד היום, כשדיברנו על הזהות הטרנסית, ההנחה הסמויה שעמדה ברקע היתה שמדובר באנשים בוגרים, שמכירים את עצמם בדיוק כמו שאתם ואני מכירים את עצמנו. היום אנחנו נשאל את השאלה - האם יש מקום שמשהו ישתנה בשיקולים שלנו ברגע שמדובר בקטין? נניח, ילד בגיל 12 שמשתף שהוא חש שהוא בת בגוף של בן, או ילדה בת 10 שמספרת שהיא חשה שהיא בן בגוף של בת - האם מחובתנו לקבל את הזהות הזו, או שמא דווקא להטיל בה ספק?התשובה היא שתלוי את מי שואלים, והשחקנים הרגילים שלנו עומדים לבצע את התפקיד הקבוע שלהם על הבמה. התגובה השמרנית היא לאתגר את האמירה הזו. ילדים הרי אומרים כל מני דברים ומאמינים בכל מני דברים שאינם אלא פרי דימיונם, ותפקידם של המבוגרים לעזור להכווין אותם לדברים שמבוססים במציאות. לכן,  נקודת המוצא צריכה להיות שאמירה דרמטית שכזו איננה שיקוף של אמת פנימית אלא דבר שיחלוף תוך כמה ימים, כמו הרבה דברים אחרים שילדים מדמיינים. ואם התופעה ממשיכה לאורך זמן, יש מקום לשקול אם מדובר בתהליכים פסיכולוגיים אחרים שמתרחשים מתחת לפני השטח, ושבאים לידי ביטוי כרגע בבלבול לגביי המגדר שלהם, אבל זה לא אומר שהתחושה הזו שלהם היא יציבה מספיק כדי להיחשב זהות. רק לאורך הרבה זמן, חודשים ואפילו שנים, אם נראה שהזהות הזו מתייצבת כזהות טרנסית, יהיה ראוי שנכיר בזהות הזו באופן מפורש כדבר אמיתי.לעומת זאת, התגובה הליברלית, וספיציפית הפרוגרסיבית, היא להניח שמדובר בשיקוף של האמת העמוקה ביותר של הזהות של הילדים, ושחשוב דווקא לאשש ולתמוך בזהות הזו כשהיא מגיחה לאויר העולם בהתנהגות או בהצהרה, כדי שלא נפספס אותה. את הגישה השניה הזו אפשר לשמוע בהמון מקומות, כמו בהרצאת הטד הזו של אנג'לה קייד גֶאופֶרד, רופאת ילדים וטרנסית בעצמה:"התפקיד שלנו הוא להאזין, לשאול שאלות, ואז לחכות לתשובה… וכשהם מתחילים לחשוף את עצמם, התפקיד שלנו הוא לתמוך בלי לנווט… מהנסיון שלי בתור רופאת ילדים, שמתמחה בטיפול בילדים טרנסים, למדתי שהילדים הללו לא צריכים שאעזור להם לברר מי הם, אלא פשוט להאזין, ולעזור להגביר ולהעצים את הקול הפנימי שלהם. הם לא צריכים שאאבחן אותם, אלא שאקשיב."גם בקטע הזה וגם בכל ההרצאה, אפשר לשמוע את הקבלה-ללא-סייג של כל זהות שהילדים שבאים לקליניקה שלה מקבלים. האמירה "לתמוך בלי לנווט" היא העניין החשוב כאן. אתם זוכרים שאמרנו בתחילת הסדרה שהתפיסה הליברלית היא שהאדם נולד מושלם והחברה היא זו שמעוותת ופוצעת אותו? הדוברת בעצם אומרת כאן - הדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות כאן הוא להתערב ולאתגר. יש כאן ילד, הוא יודע כבר מה הוא בפנים, ואני צריכה רק להסיר מחסומים ממנו כדי שהוא יוכל להוציא את הפוטנציאל שלו מן הכח אל הפועל. עוד רגע ננסה לבחון מי מבין שתי הגישות צודק - או שמא שניהם צודקים, אבל קודם אני רוצה להקדיש שתי דקות כדי לדבר על אותה הסרת מחסומים. בפרק הקודם ראינו איך מתחילים לחוקק חוקים בקנדה שתופסים צד בויכוח על הזהות הטרנסית. כמו תמיד, הדברים שאני מביא כאן הם רק דגימה קטנה ממה שקורה בשטח. בפועל, גם במערכת החינוך, וגם במערכת הרפואית - שתי המערכות מלבד ההורים עצמם שאמונים על שלום הילדים שלנו - יש כבר שנים רבות כניסה גוברת והולכת של "מדיניות מאששת מגדרית", gender confirming policy, כלומר מדיניות שהולכת בכיוון של שיחת הטֶד ששיתפתי כאן. מכיוון שכך, כשמישהו מגיע לרופא או למורה ומספר לו שהוא מרגיש שהוא טרנסג'נדר או טרנסג'נדרית, התגובה בהרבה מקומות בעולם המערבי תהיה תמיכה מיידית וללא סייג בזהות החדשה הזו, על כל המשתמע מכך. לדוגמה, שמעו סיפור שדווח לפני כשנה בניו-יורק טיימס, עיתון ליברלי לכל הדעות. סופר שם על אמא מדרום קליפורניה, ג'סיקה בראדשו שמה, שגילתה יום אחד שהבת שלה, בת ה-15, התחילה להזדהות כבֶּן בזמן שהיא בבית הספר. כשהתחילה לברר פרטים, התברר לה שזה לא דבר שהתחיל לפני כמה ימים - כבר שישה חודשים שהבת שלה מזדהה כבן בבית הספר. כחלק מהעניין, הבת שלה ביקשה מבית הספר להיות שותף מלא בתהליך: שהמורים יקראו לה בשם ה"גברי" שאימצה, יתייחסו אליה כבן לכל דבר, וכן הלאה. לשלב הזה בתהליך הטרנסיות קוראים "social transitioning", "מעבר חברתי" ובו החברה הסובבת מאמצת את הזהות החדשה של האדם, במקום לאתגר אותה. וכמובן, הדברים הללו מגיעים ממקום חינוכי פרוגרסיבי, לפיו הילדים שחשים דיספוריה מגדרית מכירים הכי טוב מי הם עמוק בפנים, שכנראה הם הגיעו להבנה אמיתית של הזהות שלהם, ושלכן הדבר הכי בריא ומוסרי לעשות הוא לקבל זאת ולתמוך בהם.הסיבה שהניו-יורק טיימס הקדיש כתבה לעניין לא היתה עצם ההזדהות, ואפילו לא המעורבות הבית-ספרית - אלא זווית אחרת של הסיפור: העובדה שבית הספר לא סיפר להורים על השינוי המגדרי ואישוש המעבר החברתי של הבת שלהם, לבקשת הבת. כלומר - באה נערה, קטינה בת 15, מספרת משהו מאד דרמטי לבית הספר שמשפיע באופן עמוק מאד על כל חייה - חברה, משפחה, ואולי גם עניינים רפואיים ופסיכולוגים מרכזיים - ומבקשת שבית הספר יעזור לה בשינויים הגדולים הללו בסתר - והם משתפים פעולה, ולא מספרים להורים, האפוטרופוס הטבעי והחוקי של הילדה. ולא, לא היה מדובר כאן ברשלנות מצד בית הספר, אלא להיפך - מדיניות רשמית של מדינת קליפורניה והמחוז שבו הם גרו, לתמוך אקטיבית בתהליכים כאלו בלי לספר להורים. בכתבה מובאים סיפורים נוספים באותו הסגנון, שחלקם הגיעו לבתי המשפט בתביעה של ההורים נגד בית הספר. באחת התביעות הציגו תמונה של פוסטר מבית הספר, עם דגל הגאווה ועליו הכתובית "אם האמא שלך אינה מקבלת את הזהות שלך, אז אני האמא שלך עכשיו". במילים אחרות, המסר כאן ברור: מדיניות בתי הספר היא שלפעמים צריך להגן על ילדים מפני ההורים שלהם, גם כשההורים פשוט רואים אחרת את עניין הטרנסיות. מבחינת בית הספר והרגולציה המדינתית, ההורים עצמם יכולים להיות "חסם" בפני הזהות האמיתית של הילד, ולכן בראייה פרוגרסיבית - טובת הילד היא להסתיר את המידע הזה מההורים.בואו נחזור לדילמה שלנו, של איך להתייחס לאמירה של ילדים שאומרים "אני טרנסג'נדר". אנחנו חייבים להרחיב את מבטנו כדי להבין שלא מדובר רק בעניין של קבלה או איתגור למטרות חינוכיות בלבד של עיצוב זהות. שהרי, אחרי המעבר החברתי ישנם שלבים מתקדמים נוספים: התערבות רפואית בגופם של טרנסים. ההתערבות הזו מגיעה בגדול בשתי צורות - נטילת הורמונים שנועדו לעכב את השינויים הפיזיולוגים שבאים בגיל ההתבגרות ושמפתחים כל מין באופן שונה מהשני, וניתוחים פלסטיים להסרת איברים ועיצוב אברים אחרים כדי לדמות לגוף מראה מהמין ההפוך למין הביולוגי. מהזווית השמרנית, התהליך הזה הוא דבר שחייבים להימלט ממנו כל עוד הוא לא מוצדק במאה ועשר אחוזים. מדובר באירוע מתמשך ומורכב ביותר, כזה שמותיר את אותותיו לכל החיים באופן שאין ממנו חזרה. יכול להיות שתשמעו שיש תרופות מסויימות שאפשר להתאושש מהן, אבל אצל חלק גדול מהן ההתאוששות אפשרית רק באופן חלקי, או רק אם מפסיקים לקחת אותם תוך כמה חודשים. חלק מן התרופות גורמות לסירוס כימי של הילד, שלא יוכל להכניס או להיכנס להריון בעתיד. חלק מן הניתוחים גם מותירים את הגוף מצולק ובמצב שדורש לקיחת כדורים לכל החיים כדי למנוע התפתחות של סיבוכים בגוף בשל הניתוח. במילים אחרות - זה לא דבר שעושים אותו בהינף יד, והחשש שמעבר חברתי יהיה צעד בכיוון של מדרון חלקלק מסוכן הוא מובן ביותר.אל מול החשש הזה, מגיעה טענת הנגד הפרוגרסיבית, שגם היא כבדת משקל. קודם כל, אם מישהו מבין כבר בתקופת הילדות שהוא טרנס, הרי שיש לו הזדמנות מדהימה: למנוע מהגוף לאמץ את המבנה של ה"מגדר הלא-נכון" בשלבים מאד מוקדמים של חייו. צריך לנצל, לתפיסתם, את העובדה שתפסנו את הבעיה מוקדם, כמו בבעיות התפתחותיות רבות אחרות אצל ילדים, ולטפל בה כדי למנוע סבל מיותר בהמשך. זה יעזור לילדים הטרנסים להשתלב באופן טבעי יותר בחברת קבוצת המגדר הנכונה, כי כלפי חוץ הם ייראו כמוה. וזה גם ישליך באותו האופן לכל שאר החיים, ויעזור לטרנסים להרגיש בבית בגוף שלהם. וקחו בחשבון שלילדים טרנסים יש אחוזי דיכאון גבוהים ביותר, ופתאום נראה שאולי שווה ללכת בכיוון הזה ולהמעיט עד כמה שניתן את הסבל שלהם.במילים אחרות, מדובר כאן במצב שבו הסיכויים והסיכונים שניהם משמעותיים בכל צד. אלא שבשיח הציבורי לרוב הממסדים הרפואיים בוחרים בצד אחד, בצד הפרוגרסיבי, כפי שתראו בהמשך. מבחינתם, צריך לקבל את הזהות הפנימית של הילד כאמת, שהרי למה שהוא ימציא משהו כזה אם זה לא היה נכון, כשיש כל כך הרבה סטיגמות סביב הזהות הזו? אנחנו חייבים לתת לו להגיד לנו מה הוא באמת ולאן הוא צריך ללכת. מבחינתם, החשש השמרני שאולי התחושה הזאת היא בת-חלוף - החשש הזה הינו במקרה הטוב סתם ריפלקס שמרני שלא אוהב לשרטט מחוץ לקווים, ובמקרה הרע - טרנספוביות עמוקה שתמחק את זהותו של הילד ושרק תזיק לו. אבל האם זו באמת אזעקת שווא שמרנית? מה יש לידע המדעי לספר לנו על ילדים שחווים דיספוריה מגדרית?ובכן, לצערי אני חושב שיש לשמרנים כאן סיבות טובות לדאוג. אני אומר לצערי כי היה באמת מדהים אם יכולנו לסמוך על דבריו של הילד ולדעת שהם האמת לאמיתה - אבל זה לא תמיד המצב. בואו נסקור כמה דוגמאות לעניין.מקום טוב להתחיל בו הוא מחקר ידוע לגביי נערים ונערות שחשו כטרנסים בילדות. לפני שהגישה המאששת הפרוגרסיבית היתה מקובלת, המגמה הרפואית היתה שונה - לתמוך בילדים הללו בתמיכה פסיכולוגית קלאסית בגיל ההתבגרות, ורק אם התחושה הטרנסית מתמידה כשהם בוגרים - לעזור להם לעשות את המעבר המגדרי המלא. האם מסקרן אתכם לדעת מה היו תוצאות המדיניות הזו? ובכן, התשובה היא ש-80% מהם, כשהגיעו לבגרות, הפסיקו להזדהות כטרנס ובמקום זה הזדהו כלסביות וגיי. כלומר, במבט של כמה שנים לאחור התברר שהתחושה שהם הרגישו בצעירותם לא היתה דיספוריה מגדרית עמוקה, אלא משהו אחר, אי נוחות כללית כזו עם הזהות המינית שלהם והמשיכה מינית שחשו, ולקח זמן - שנים! - עד שהם הבינו מהו הדבר הזה. עכשיו, בואו נחשוב - מה היה קורה לאותם 80% אם היו בגיל ההתבגרות היום? הם היו מקבלים עידוד מהמערכת הרפואית והחינוכית להתחיל לעשות מעבר חברתי, לשנות את שמם, ובהמשך לקבל הורמונים ואולי אף לבצע ניתוחים בגופם, כדי שהגוף והמראה החיצוני שלהם יתאים לזהות הפנימית שהרגישו בילדותם. רק לאחר כמה שנים הם היו מבינים שכל זה היה ללא צורך - הם בן בגוף של בן, או בת בגוף של בת, אבל הם פשוט גיי, ועכשיו לכל החיים שלהם הם יסתובבו בגוף שנראה כמו המין שהם כבר לא מזדהים איתו. בעצם, אפשר לומר שעבור אותם ילדים, יש כאן הסללה של הקהילה ההומולסבית להפוך לטרנסג'נדרים. כפי שכותב ד"ר רוי אפאן, רופא אנדרוקרונולוג והומוסקסואל, בטור שפירסם ב-WSJ בדצמבר האחרון:"כשמסתכלים על זה ככה, טיפול מאשש-מגדרית נראה דומה מאד לטיפולי המרה. בעבר, טיפולי המרה נעשו על ידי חישמול, סירוס כימי ואפילו כריתה של אונות מהמוח. היום, טיפולי ההמרה החדשים עושים זאת על ידי סטריליזציה ופגיעה בתפקוד המיני של הילדים לכל חייהם… בדיוק כמו טיפולי ההמרה, רופאים אומרים להומואים ולסביות שיש משהו לא בסדר איתם…".ובואו לא נעצור כאן. יגיע היום והנערים והנערות הללו, שעברו את השינוי המגדרי הרפואי ואז גילו שכל זה היה שלא לצורך, יבואו חשבון עם אלו שלא הגנו עליהם מפני הטעויות הללו, ושאף עודדו ודחפו אותם לכיוון הזה. לתופעה הזו, שהרבה אנשים לא מכירים, קוראים "מתחרטי מגדר", או "חרטה מגדרית", ובאנגלית - Detransitioners. בואו ותקשיבו לעדויות של שתיים מהן, אחת בכתב ואחת בקולה, ועל הדרך תקבלו טעימה גם ממה שקורה בצד הרפואי בקליניקות ובתי החולים בחו"ל בעניין. קודם, זו שבכתב, מאת כותבת בשם לורה. אני מצנזר חלק מן התיאורים - אתם מוזמנים להסתכל בלינקים המצורפים לקבל את הקטע המלא."הסיפור שלי דומה להרבה מתחרטי מעבר מגדרי, שמשתפים בסיבות שבגללן הם הרגישו שהם צריכים לעבור מעבר חוזר. גדלתי על הספקטרום האוטיסטי, חוויתי התעללות מילולית, רגשית ופסיכו-סוציאלית מהמשפחה שגרמה לפוסט טראומה, דיכאון וחרדה. סבלתי מדיכאון חמור כתוצאה מבעיות תלות וחוסר ויסות הורמונלי בגלל שחלות פוליציסטיות, הרגשתי שונה באופן כרוני, הן כנערה, כאישה צעירה ואדם. סבלתי מקשיים ביחסים רומנטיים, יחסי מין וחברויות עקב טראומה לא מאובחנת. נאחזתי בדיספוריה המגדרית כגורם לרוב הקשיים שלי.חיפשתי טיפול למצוקה הקשורה למגדר ולמדתי באינטרנט שהפתרון היחיד הוא לקבל את היותי טרנסג’נדר… במהלך התהליך הזה ראיתי רופאים רבים, פסיכיאטר ומטפלים, שאף אחד מהם לא הטיל ספק בזהותי או בטראומות שלי ולא סיפק עזרה לבעיות הנפשיות המורכבות שלי. בדיוק מלאו לי 20, הייתי בוגרת טרייה של מחלקה פסיכיאטרית, שם אושפזתי בעקבות מחשבות אובדניות, ובייאושי קבעתי לי תור כדי לנסות ולרפא את הדיכאון באמצעות שינוי הגוף שלי בניתוח.אין צורך בהסבר נוסף. הייתי בת 20, לא בוגרת מבחינה התפתחותית, חולה נפשית, אובדנית, פוסט טראומטית, ולא במצב הכרה רציונלי. ובכל זאת, מערכת בריאות הנפש לא הצליחה לספק את השירות הראוי. הרופא שלי ומנתחים קוסמטיים אחרים, קפצו ברעב על ההזדמנות להרוויח מניתוח בשר טרי בשוק המערב הפרוע הבלתי מבוקר הזה שנקרא “רפואה מגדרית”.מעבר לחרטה של לורה, מה שאתם שומעים כאן הוא עוד דבר: שכשהיא הגיעה לרופאים שלה, היו לה הרבה תסמינים, וכל אחד מהם יכול היה להיות הגורם העמוק ביותר לתחושת הדיספוריה שלה. נניח, אולי לא הדיספוריה היא מה שעמד כאן בשורש החוויה שלה, אלא דווקא האוטיזם, ואם היו לוקחים את הזמן לברר את העניין, היו מבינים זאת ובוחרים במסלול טיפולי אחר. אבל לפחות ממה שהיא מספרת - אף אחד לא לקח את הזמן לשאול את השאלות הללו. נראה, שהאידיאולוגיה והרגולציה שבעקבותיה צובעות הכל באותו צבע, ובמקום להגיע לסיפור ממקום של סקרנות ומחקר, הרופאים פשוט תפסו עמדה מראש, והשאר היסטוריה.והנה גם דבריה של קלואי קול (Chloe Cole), מתחרטת מגדרית שהתפרסמה בשנה האחרונה לאחר שנתנה כמה ראיונות לגביי החוויה שלה, ושיתפה את הדברים הבאים בפני הקונגרס האמריקאי. אני אקריא ואשמיע רק כמה קטעים שערכתי של דבריה - אבל הסרטון כולו הוא 5 דקות אז אתם יכולים בקלות לצפות בכולו בנפרד, ובראיונות הרבים שהיא נתנה ושמצויים ביוטוב על החוויה שלה באריכות. שימו רק לב שיש בסרטונים עצמם גם תיאורים גרפיים של הניתוחים שעברה, שאולי לא יהיה קל להאזין להם. שמי קלואי קול, ואני מתחרטת מגדרית. דרך אחרת לומר זאת היא שפעם האמנתי שנולדתי בגוף הלא נכון, והמבוגרים שבחיי, שבהם בטחתי, איששו את האמונה הזו שלי, והעובדה הזו גרמה לי נזק בלתי הפיך שיימשך כל חיי…בגיל 12 התחלתי לחוש את מה שמומחי רפואה יגדירו בהמשך כ"דיספוריה מגדרית". הייתי מתבגרת מוקדמת, והרגשתי לא בנוח עם השינויים שהגוף שלי עבר. תשומת הלב שהתחלתי לקבל מבנים הציקה לי, וכשאמרתי להורים שלי שאני מרגישה שאני בעצם בן, מה שהבנתי למפרע שבאמת היה כאן היה שסבלתי מתקופת ההתבגרות המינית שלי ורציתי שהיחס החדש שקיבלתי מהבנים שסביבי יפסיק…מומחה המגדר שהוריי התייעצו איתו אמר להם שהם חייבים להתחיל טיפולים הורמונליים מונעי-התבגרות ומיד, ושאל אותם שאלה פשוטה [שרמזה לכך שאולי אתאבד אם לא אקבל טיפול מאשש]: "האם תעדיפו שתהיה לכם בת מתה, או בן טרנסג'נדר חי?" האמירה הזו היא מה שגרם להוריי להפסיק לאתגר את המערכת, ובראייה לאחור אני לא יכולה להאשים אותם. זה היה הרגע שבו כולנו נהיינו קורבנות של טיפול מאשש-מגדרי… מיד התחילו איתי טיפולים הורמונליים… בגיל 13 התחלתי לקבל טסטוסטורון, שהתחיל להשפיע על הגוף שלי באופן בלתי-הפיך… עדיין לא ידוע אם אוכל להוליד ילדים בעתיד… אני מסתכלת במראה לפעמים ומרגישה כמו מפלצת…אחרי הניתוחים, הציונים שלי צנחו, והטיפולים לא עזרו בטיפול בעניינים הפסיכולוגיים העמוקים שהתמודדתי איתם. הרופאים שלי עם התיאוריות שלהם על מגדר חשבו שכל הבעיות שלי יעלמו ברגע שיישנו את הגוף שלי בעזרת ניתוחים למשהו שנראה באופן מקורב כמו גוף של בן. אבל התיאוריות שלהם כשלו. התרופות והניתוחים שינוי את הגוף שלי, אבל לא שינו את המציאות, ומעולם לא יכלו לשנות את המציאות הפשוטה, שאני הייתי ולעולם אהיה נקבה… כשהתחלתי את התהליך לא הייתי אובדנית, אבל לאחר הניתוחים שעברתי בגיל 16 כמעט התאבדתי. הרופאים יצרו במו ידיהם את הבעיה שהם טענו שיעזרו למנוע.מהו המסר שאני רוצה להביא בפניכם היום? שלא היה צריך לשקר לי. הייתי צריכה אמפתיה, הייתי צריכה פסיכותרפיה, זמן להבין מה עובר עליי, ולא הבטחה שאם אני אהפוך להיות בן זה יפתור את כל הבעיות שלי. אנחנו צריכים להפסיק לומר לילדים בגיל 12 שהם נולדו לא נכון, שהם צודקים בכך שהם דוחים את הגוף שלהם ולא מרגישים טוב בתוך עורם. אנחנו צריכים להפסיק לומר לילדים שאפשר לבחור לא לעבור את גיל ההתבגרות, שהם יכולים לבחור איזה גיל התבגרות לעבור כמו שהם בוחרים איזה בגדים ללבוש או איזה מוסיקה להאזין לה. התבגרות היא תהליך שחייבים לעבור, ולא מחלה שיש לטפל בה.אוקיי. דברים שלא קל להאזין להם או לקרוא אותם. וחשוב לומר - יש גם סיפורים קשים של נערים ונערות טרנסיות שחשו כלואים בגופם וטיפולים מאששי מגדר עזרו להם. המטרה איננה לעשות כאן תחרות סבל ואמפתיה בין שני המחנות, אלא להבהיר נקודה אחת בלבד - החשש של השמרנים מפני קבלה מיידית של הצהרות זהות של הילדים שלהם אינו נטול ביסוס. זה משהו אחד להתמודד בגבורה עם הסיכונים שבשני סוגי הטיפול, המאשש-מגדרית, וזה שמעדיף לחכות ולנהל את הרגשות המורכבים בפסיכותרפיה סטנדרטית. זה משהו אחר לגמרי לומר שיש רק יתרונות לאישוש מגדרי, ושאלו שמציעים אלטנרנטיבות מגיעים ממקום של טרנספוביה וניסיון למחוק את הזהות הטרנסית.בואו נבחן את מה שראינו כאן מעוד זווית. אפשר להסתכל על השמרנים והפרוגרסיבים כמתמודדים עם אתגר לא פשוט של כיול החיישן שלהם לזיהוי אנשים עם דיספוריה מגדרית. הפרוגרסיבים רוצים להשיג מה שקוראים בעגה המקצועית "recall" גבוה - לא לפספס אף אדם טרנסי, גם במחיר של זיהוי מוטעה של אנשים סיס-ג'נדר כטרנס. ולעומת זאת, השמרנים פועלים בכיוון ההפוך, ומתעדפים דיוק, מה שקוראים "precision", כלומר לוודא שהזיהוי יהיה אמין. הם מעדיפים לפספס הרבה טרנסים ובלבד שלא לסמן אנשים כטרנס שאינם כאלה. במצב רגיל, שני הקולות היו נשמעים, היו דיונים פתוחים, והורים וקטינים היו מקבלים הסברים על סיכונים וסיכויים של כל כיוון מאת המומחים שהיו מדברים איתם. אבל אם יש משהו שאני מקווה שאתם מבינים מתוך המהלך שהתווינו עד כאן בנושא הטרנס, הוא שלא מדובר בויכוח רפואי נטו, אלא לויכוח הזה יש שורשים פילוסופיים עמוקים על מהותה של זהות, על איפה הזהות הזו מעוגנת, וממילא לשיקולים הרפואיים משתחלים גם מוטיבציה אידיאולוגית. הרי, אם הפרוגרסיבים יודו כשקטין ממין זכר אומר שהוא מזדהה כבת, אנחנו צריכים להתחשב במין הביולוגי ואולי לסייג במשהו את ההסתמכות על הזהות רגשית, תהיה בכך הודאה שלביולוגיה יש משקל מכריע בסיפור הזה. אפילו להם יהיה קשה לקנות, ולא כל שכן למכור, את הטיעון ש"הביולוגיה כן חשובה כשאתה צעיר, ורק בגיל 18 או 20 זה מפסיק להיות חלק מהזהות שלך". ולכן, יש כאן מוטיבציה אידיאולוגית חזקה לסרב להקשיב לשמרנים שמתריעים בשער שאולי הקטין מבולבל. וכיוון שהרגולציה, כפי שראינו, תופסת צד יותר ויותר לטובת התפיסה הפרוגרסיבית, מה שאנחנו מקבלים הינו עולם רפואה מוטה, והתוצאות בשטח ניכרות.כך לדוגמה, שווה להזכיר את הסגירה לפני כשנה וחצי של המרכז הלאומי טביסטוק שבלונדון לטיפול בדיספוריה מגדרית. הסגירה קרתה לאחר בדיקה מקדמית שנעשתה על ידי ד"ר הילארי כאס, שגילתה מגוון בעיות בממסד, כמו לדוגמה חוסר היכולת לעמוד בעומסים הגדלים והולכים של נערים ונערות שמבקשים שירות. בתוך מכלול הבעיות הללו גם עלה שאפילו שאין קונצנזוס מדעי לגביי הטיפול הנכון לדיספוריה מגדרית, זה לא הפריע לקבוע את הגישה המאששת כסטדנדרט היחיד שם - ואני מצטט מתוך הדו"ח עצמו:"עובדי הרפואה במקום דיווחו שהם חשים תחת לחץ לאמץ גישה מאששת מגדרית ושלא לאתגר את הזהות המגדרית המוצהרת, וזאת אף שנוהל שכזה מנוגד לתהליכים הסטנדרטים של אבחון קליני שהם אמורים לאמץ בכל פעילות קלינית אחרת."בנוסף לכך, נכון לעכשיו מתארגנת תביעה ייצוגית נגד הממסד, בטענה שהוא הסליל פציינטים לבצע ניתוחים ושינויים הורמונליים ללא הביקורת והזהירות הראויה וללא שהיה בכך צורך אמיתי. מארגני התביעה סבורים שהם ייצגו בסביבות 1000 פציינטים - אלף קטינים שמתחרטים על התהליך שהומלץ להם על ידי הממסד. הדברים עדיין בתהליכים, אז כמובן אין לדעת מה יהיה הסוף של הסיפור. אבל אני מביא את העניין לידיעתכם כדי שתבינו עד כמה זה נפוץ. והנה עוד טעימה מאיך זה מרגיש לעבוד במקום כזה, ולחוש שהמערכת מצפה ממך להתיישר אידיאולוגית באופן מסויים. אני רוצה לשתף איתכם קטע קצר מהחווייה של תמרה פיצקה, פסיכותרפיסטית שעזבה לאחרונה את המכון הטיפולי בו עבדה. בתחילת הראיון שהיא עשתה לאחרונה בפודקאסט בשם "Transparency Podcast" היא משתפת קצת על תחילת התחושה שלה שמשהו אינו כשורה במכון. זה התחיל בסמינר חובה בנושא טיפול מאשש מגדרית. כשהגיעה לסמינר היא שאלה שאלות מאתגרות את מעביר הסמינר, אבל הושתקה גם תוך כדי הסמינר וגם לאחריו. באחד מסבבי השאלות הללו אמרו לה - "אין לך מושג על מה את מדברת, את צריכה לקחת זמן ולזהות את הדעות הקדומות שיש לך לגביי טרנסים". לאחר ההקדמה הזו, היא מספרת את הסיפור הבא:"לאחר כמה חודשים היה לי פציינט בגיל 13, בת ביולוגית שמזדהה כבן. האבא שלה ביקש לקבל מכתב שצריך להתחיל להזריק לילדה טסטוסטורון. אבל אני אמרתי - אי אפשר. לילדה היה רקע נרחב של טראומה, ובנוסף גם אבחון של אוטיזם. במפגשים איתה כל מה שהיא עשתה היה לגלול בטלפון שלה ולהראות לי סרטי אנימה עם אלימות גרפית מאד, והיתה מתנודדת קדימה ואחורה באינטנסיביות ולא הייתי מסוגלת לתקשר איתה באופן נורמלי או לנהל שיחה עמוקה איתה, ולכן לא היה נראה לי שמדובר במועמד מתאים לקבלת טסטוסטורון. אז שאלתי את מעביר הסמינר ואת הבוס שלי מה לעשות, ואמרתי שאני לא מרגישה בנוח לתת מרשם לילדה הזו. בתגובה הם אמרו שאין שום סיבה שהטראומה של הילדה או האוטיזם שלה ימנעו ממנה לקבל מרשם לטסטוסטורון או טיפולים הורמונלים. לאחר השיחה הזו המקרה דווח ליחידת ניהול הסיכונים במכון, אז אמרתי יופי, אני אגיע לשם ואחלוק איתם את החששות שלי, ואראה להם שהמדיניות הבינלאומית תומכת בחששות שלי. אבל כשהגעתי לפגישה התברר שמבחינתם, אני הייתי הסיכון הגדול לילדה הזו, והעבירו אותי מהתיק שלה. ואז ידעתי שאני צריכה לעזוב את המכון הזה."כפי שאתם רואים, המערכות הללו דורשות אחידות דעים, ונסיון כמו זה של תמרה להטיל ספק באידיאולוגיה הרפואית השלטת נתקל לא רק בהתעלמות, אלא בעויינות.מה שכן, חשוב גם להכיר שמתחילים להיות שינויים, ובמדינות מסויימות באירופה המטוטלת מתחילה לנוע חזרה לאמצע. במדינות שנהגו לקחת צעדים מאששי מגדר בעבר, כמו סקנדינביה, שבדיה, צרפת ופינלנד, החלו לאחרונה לאמץ גישה זהירה יותר לפני שמתחילים טיפולים רפואיים. אבל בארצות הברית ובכלל בארצות הדוברות אנגלית, המאבק בנושא עדיין בשיאו. נצטרך להמתין ולראות לאן הדברים ילכו, ובעיקר - איך זה משפיע עלינו כאן בישראל. אבל על הנושא הזה נדבר בפרק אחר.אז זהו להיום! פרק לא קל, אני יודע, אבל זו המציאות.בזאת גם סיימנו לדבר על נושא הטרנסים לעונה הזו. יש עוד המון מה לומר עליו, אבל אני חושב שאת העקרונות הבנו, כמו גם איך זה נהיה כזה עניין גדול עבור הפרוגרסיבים ואלו שמתנגדים להם.אז לאן ממשיכים מכאן? בפרקים שנותרו בעונה הזו, אני רוצה להתחיל לסגור פינות, ולכן את הפרק הבא נקדיש לסקירת הסדקים שמתהווים לאחרונה בברית המדוכאים שהפרוגרסיביות מנסה לתחזק, ולהבין לעומק מה משמעותם. בפרקים שלאחר מכן אני רוצה לחזור אלינו הביתה, לזווית היהודית והישראלית, ולשאול - איך הפרוגרסיביות משפיעה עלינו? זה קשור כמובן לשאלות של אנטישמיות וכו', וגם לשאלות עמוקות יותר על איך המדינה שלנו פועלת והאתגרים שעומדים לפתחנו.אז זה מה שמצפה לנו! ועד הפעם הבאה…להתראות, ביי… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

2017, שלהי חודש ספטמבר. פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת טורונטו יושב לו בביתו, פותח את המחשב שלו ומקליט סרטון עמדה לגביי אירוע פוליטי חשוב שקרה בקנדה, המדינה בה נולד ב-1962, במחוז אלברטה. כנראה שיש הרבה נושאים פוליטיים והרבה פרופסורים לפסיכולוגיה בעולם שהביעו עמדה לגביהם, אבל הסרטון הזה יהיה מיוחד. אני בספק שמישהו הבין שהאירוע הזה היה אירוע בעל משמעות תרבותית אדירה בראייה לאחור, כולל הפרופסור הזה עצמו, אבל הרגע שבו הוא שיתף את הסרטון ונתן דרור לדעותיו, התחיל תהליך שיצבור תאוצה ויטיס את הפרופסור הזה למרכז הויכוח הציבורי סביב הפרוגרסיביות, מקום שהוא תופס מאז ועד היום. יש אנשים שמעריצים אותו ורואים בו כמי שעזר להם לקום על הרגליים כשהכל היה אבוד, ויש כאלו שלא סובלים אותו וסבורים שהוא אִיום נוראי על החברה. היום הוא מרצה בינלאומי מבוקש, בעל חמש מליון עוקבים בטוויטר, שזה גם מספר העותקים שהספר שלו, "12 כללים לחיים", מכר בכל העולם. לפרופסור הזה קוראים - ג'ורדן פיטרסון.באותו היום ב-2017, הסתובבה לה נערה צעירה בת 23 בשם לינדסי שפארד באוניברסיטה אחרת בקנדה, אוניברסיטת Wilfrid Laurier. היא היתה במסלול לתואר שני, בחוג ל"ניתוח תרבותי ותיאוריה חברתית", והתחילה לתפקד בתור עוזרת ההוראה לפרופסור Nathan Rambukkana (נתן ראמבוקאנה), בקורס לתואר ראשון שכותרתו "תקשורת קנדית והֶקְשֶריה". ב-27 לספטמבר, כשפיטרסון פרסם את הסרטון שלו, לא היה בין שניהם שום קשר. הם מעולם לא נִפגשו, לא היה קשר בין תחומי העניין שלהם ושתי האוניברסיטאות שלהם היו במרחק של יותר ממאה קילומטרים זו מזו. אבל כל זה ישתנה בראשון לנובמבר, כחודש לאחר מכן, כשהיא תציג בכיתה שלה סרטון יוטוב על נושא כינויי הגוף המגדריים. מאותו הרגע, החיים שלה יכנסו לסחרור כשמערכות האוניברסיטה שבה לימדה יחלו לתקוף אותה בטענה שהיא יצרה אווירה בעייתית בכיתה, ויקשרו את שמה עם ג'ורדן פיטרסון עצמו. רק תעוזה מרשימה מצידה של שפארד יובילו לכך שבסופו של יום, האמת תצא לאור והיא תזוכה מכל אשמה, והאוניברסיטה שלה תיאלץ להתנצל. חוץ מזה, גם היא וגם פרופסור פיטרסון יגישו כל אחד תביעת נזיקין נגד האוניברסיטה, שלפי מה שהצלחתי לגלות עדיין נמצאות בתהליכים. טחנות הצדק טוחנות לאט. שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 21. הפרק הזה, כפי שאתם אולי מבינים, הוא פרק קצת שונה. אני עומד לספר לכם כאן סיפור, סיפור שישלב המון מרכיבים מהדברים שראינו עד היום בעונה. סיפור שימחיש חלק מהסכנות המוחשיות-מאד שעומדות לפתחם של אזרחים פרטיים במדינות המערב הנאורות כיום, כשמגמות ה"מוגנות" מתפשטות ומגיעות לחקיקה ראשית במדינה, ומה יכול לקרות כתוצאה מכך בממסדים כמו האוניברסיטאות, שהופכות מממסדים של חיפוש אחר האמת, לממסדים שהאמת, החיפוש אחריה והחשיפה אליה הם ערכים משניים בלבד.אז בואו נתחיל מחדש, עם פרופסור פיטרסון, ואני משער שהייתם רוצים להבין על מה בדיוק קמה כל המהומה. אנחנו מיד נגיע לזה, אבל בהתחשב באנרגיות העצומות שהופנו בתחילת הדרך ובעצם לכל אורך השנים הללו כדי ללחוץ עליו לשתוק, אני רוצה לפתוח דווקא בסרטון קצר שבו הוא מסביר, ממרחק של כמה שנים, למה הוא עשה את מה שעשה. מה היה המקום הנפשי שבו הוא היה אז, ולָמַה הוא התעקש לדבר כשהיה לו כל כך הרבה מה להפסיד מלהקים עליו את כל הממסד - הממשל הקנדי, מוסדות האוניברסיטה שבה לימד, וכל הרשת המקצועית העניפה שבנה עד לאותה תקופה? וכך הוא אומר:"יש פסוק שאומר ש”ראשית חכמה יראת ה’”. ואני חושב שזה העניין כאן - זה לא שאני אמיץ, אלא שפשוט אני פוחד מהדברים הנכונים. אז, כשעשיתי את הסרטונים שלי זה לא שלא חששתי - אבל חששתי עוד יותר מללכת לישון ולא לומר את מה שהיה לי לומר. כי אני ידעתי כבר אז לאן התהליך הפוליטי שראיתי יוביל בהמשך הדרך, וידעתי שאני לא רוצה להגיע לשם. אז זה לא היה אומץ לב - זו פשוט עובדה שזה פחות מסוכן לומר משהו מאשר לשתוק, כשאתה יודע שיש לך משהו חשוב לומר. הרבה פעמים בחיים זה המצב - אין מסלול שאין בו סיכון, אלא אתה יכול לבחור עם איזה סיכון להתמודד, ואני חושב שבחרתי בסיכון הקטן יותר. אז אולי אפשר לומר שזה דבר נבון לעשות, אבל אני לא חושב שיש כאן אומץ לב מיוחד."מה שהביא את פיטרסון לפרסם את חששותיו היה חוק C16 שעבר באותה תקופה בקנדה, ושנגע בהרחבת ההגנה על אנשים טרנסים וא-בינאריים. בערך משנת 2012 החלו להרחיב בקנדה כל מני רגולציות וחוקים שנועדו להגן באופן אקטיבי יותר על אנשים מפני אפליה על בסיס זהות מגדרית. לא מין, ולא משיכה מינית - זהות מגדרית וייצוג מגדרי. ככל שהמודעות גברה לקשיים ולסטיגמות שטרנסים ואנשים שמזדהים א-בינארית חווים, כך הרגישו מחוקקים מסויימים שצריך להרחיב את העונשים למי שיפלה נגדם בעבודה, בראיונות עבודה, ובאופן כללי בחברה. חוק C16 נועד להמשיך את המגמה הזו, ולקבע גם ברמה הפדרלית כל מני נוהגים שכבר צמחו ברמת המדינה הפנים-קנדית.מה נכלל בחוק הזה? ובכן, חלק מן הדברים היו ראויים לכל הדעות: נניח, באופן רשמי, קריאה להשמדת כל הטרנסים כקבוצה מובחנת היתה יכולה להיחשב כפשע שנאה כמו שקריאה להשמדת גזע תיחשב דבר כזה. אבל לצד זה גם הוכנסו לשם הרחבות נוספות. מה שאיפיין את ההרחבות הללו הוא שהן לקוחות כולן מתפיסת המציאות הפרוגרסיבית ביחס למין ומגדר, שראינו את כולם לאורך הפרקים האחרונים. כדי שלא נשקיע את הפרק כולו בסקירת האלמנט החוקי, אביא לכם רק כמה אלמנטים מייצגים.* בחוק נכתב ש"זהותו המגדרית של אדם שונה ובלתי תלויה במין הביולוגי שלו". כלומר שבחוק כתוב שאין תלות בין שני הפרמטרים הללו, משמע - הזהות המגדרית היא תוצר חברתי נטו, ואין לה קשר לממד הביולוגי.* שנית, בהגדרה בחוק של מהי "זהות מגדרית", נאמר כך: "זהות מגדרית הינה התפיסה הפנימית האישית שכל אחד תופס את עצמו. זוהי החוויה הפנימית שאותו אדם מרגיש שהוא אישה, גבר, שניהם, אף אחד מהם, או כל נקודה בספקטרום המגדרי".* ושלישית, בהתייחסות החוק לרעיון של "ביטוי מגדרי", כלומר לאופנים החיצוניים שבהם המגדר מתבטא, נאמר ש"ביטוי מגדרי יכול לכלול התנהגות ומראה חיצוני, כמו לבוש, שער, איפור, שפת גוף וקול. השם של מישהו וכינויי הגוף שלו הם גם דרכים לביטוי מגדרי". כלומר, כינויי הגוף שייכים לאדם הטרנס, ולא לאלו שמדברים אליו ומשתמשים בכינויים הללו.פיטרסון קרא והבין לאן הדברים הולכים. החוק הזה קבע, באופן מוצהר, שהתפיסה הפרוגרסיבית היא הנכונה. מזה נבע גם שזכותו החוקית של כל אזרח להגדיר את הזהות המגדרית שלו, ולחייב את כל אלו שפונים אליו או אליה להתייחס אליו או אליה לפי אותה זהות. במילים אחרות, אם ניקח את הסיפור של בן שפירו מהפרק שעבר, אז אם הוא היה גר בקנדה לאחר ש-C16 עבר והוא היה קורא לזואי טור "אדוני" במקום "גברתי" בשידור, הרי שניתן היה לתבוע אותו לדין, והוא היה חייב לשלם קנס גבוה במקרה הטוב, ובמקרה הרע אולי אפשר היה אפילו לתבוע אותו לדין פלילי.יכול להיות שלפני כמה שבועות, אם הייתם שומעים את החוק הזה, הייתם אומרים - מה הבעיה? דווקא נראה לנו דבר טוב: כמה חוקים קטנים כאלו שיכריחו את כולנו להיות מכבדים יותר זה כלפי זה, לא יזיק. אבל לאור מה שדיברנו עליו בפרקים האחרונים, אני חושב שהסכנה כאן ברורה. יש כאן חוק שמטמיע אידיאולוגיה מסויימת בלשון החוק עצמו, ובכך מונע יכולת לנהל שיח על נושא שיש בו מחלוקת גדולה וחשובה, כי צד אחד בשיח מוגדר מחוץ לחוק. והנה דברים שאמר ג'ורדן פיטרסון עצמו על הנושא, בדיבייט בנושא באוניברסיטת טורונטו בימים לאחר שפרסם את הסרטון שלו:"תנו לי לספר לכם קצת ממה שהחוק הזה עושה: הוא מקודד את התפיסה של "הבניה חברתית" לתוך מארג החוקים שלנו. אתם צריכים להבין מה זה אומר. יש ויכוח גדול לגביי איך זהות אנושית נוצרת ונבנית. תומכי הגישה של הבניה חברתית טוענים שזהות אנושית היא מובנית חברתית באופן מוחלט, וזה בהתאם לתשתית הפילוסופית שלהם, שמורכבת בחלקה מיסודות מרקסיסטים ובחלקה מיסודות פוסט-מודרנים. ולזה אני מתנגד בחוק C16, כי זה הופך את העמדה הזו לקביעה חוקית רשמית, שזהות מינית, משיכה מינית, זהות מגדרית וביטוי מגדרי, הינם בלתי-תלויים זה בזה - וזו לא האמת!... לרוב מוחלט של האנשים - כ-98% מהאוכלוסיה - יש הלימה של זהות מינית, מגדרית וביטוי מגדרי, ורובם הטרוסקסואלים, ולכן הקביעה שאין תלות בין הגורמים הללו הינה אבסורדית - אבל זה עכשיו כתוב בחוק! ויש לזה השלכות נוראיות. אתם צריכים להבין - אני בכלל לא בטוח אם הדיונים שמתרחשים כיום באוניברסיטאות לגביי ההבדלים הביולוגים בין גברים ונשים אינם עבירה על החוק החדש…פיטרסון, שחקר במשך שנים רבות את הפסיכולוגיה של אנשים שצמחו במשטרים טוטאליטריים, ראה בחוק C16 סכנה גדולה של טוטאליטריות חשיבתית שמגובה על ידי מערכת החוקים של המדינה. ואם הפרשנות שלו לחוק היא נכונה, הרי שמה שהיה כאן היה לא אחרת מאשר קפיצת מדרגה גדולה מעולם האוניברסיטאות למדינה בכללה. כלומר, תיעדוף ה"מוגנות" על פני ה"חירות", שראינו בפרקים הראשונים בסדרה, לקח פה צעד ענק מחוץ לקמפוסים והתחיל להשפיע גם על החברה הקנדית כולה. עכשיו לא רק בקמפוסים יהיה אסור לומר מילים מסויימות שאולי יעשו "טריגר" למישהו - עכשיו בכל המדינה זה יהיה אסור, לפחות בכל הקשור לכינויי גוף מגדריים. שווה להעיר, רק לשם הדיוק, שבכל הקשור לטרנס נושא כינויי הגוף איננו רק שאדם רשאי לקבוע אם יקראו לו בלשון זכר או נקבה, אלא הרבה מעבר לכך. אדם שמגדיר את הזהות שלו כ"גם גבר וגם אישה" או אפילו יותר מכך "אף אחד מהם", לא יסתפק ב"he" או "she". ואכן, בקהילה הא-בינארית התפתחו מה שקוראים כינויי גוף ניטרליים - "ze"' "zir" , "per" ועוד ועוד. כלומר, החוק הזה בעצם קבע שעקרונית, זכותו של מישהו להמציא לעצמו כינויי גוף לפי מצב רוחו, ולחייב שכך יקראו לו, ומי שיסרב יסתכן בתביעה משפטית. כשפיטרסון ראה שבעצם מה שעומד לקרות הוא שבשם החוק אנשים לא יוכלו לדבר ולהתווכח על נושאים קריטיים בחברה האנושית, כמו ההבדלים בין המינים, הוא החליט שאין לו ברירה: הוא פרסם את הסרטונים שלו, שבהם הצהיר באופן חד משמעי שהוא לא יכנע לתכתיבים החוקיים הללו, ואני מצטט:"בגלל החקיקה הזו, נראה לי שהביקורת שאני מעביר אפילו בסרטון הזה יכולה להיחשב עבירה על החוק, ואולי אפילו פשע שנאה. ובכן, אם זה המצב, [הפסקה ארוכה] ובכן, זה מסוג הדברים שאני עומד להמשיך להטיל ספק בהם, ואם מישהו צריך ללכת לכלא, אז אולי יצטרכו לשים אותי בכלא, כי אני אמשיך להטיל בזה ספק. אני חושב שהדברים הללו חסרי משמעות, אני חושב שהניסוח אבסורדי, אני חושב שאין לזה שום ביסוס מדעי, אני חושב שהחוק מגיע ממקום אידיאולוגי, אני חושב שזה מפלג, אני חושב שזה מסוכן, זה גורם לכאוס, מבלבל אנשים, ואין בזה שום דבר טוב, ועל כל אחד שהחקיקה תעזור לו, זה יבלבל באופן נוראי מאה אחרים."אם תקשיבו לו אומר את הדברים בקולו, אתם תוכלו לשמוע הפסקה ארוכה באמצע רגע לפני שהוא מכריז שהוא מוכן להיכנס לכלא, כי זה לא משחק ילדים. הוא ידע שהוא לוקח סיכון עצום - קשה אפילו לדמיין עד כמה. לצאת באופן פומבי עם עמדה לא פופולרית, ולעשות את זה בהתרסה מול חוק המדינה, ובסרטון פומבי כשאולי הסרטון הזה עצמו יכול להיתפס כעובר על החוק - זהו סיכון אדיר מבחינה מקצועית, כלכלית, אישית - כל מה שתרצו.בתגובה לדברים של פיטרסון קמה הצעקה הצפויה. הן ברשתות החברתיות, והן בקמפוס של אוניברסיטת טורונטו, היו הפגנות של סטודנטים וביקורת של מרצים וכן הלאה. הדברים שלו עלו לכותרות העיתונים, והוא הוזמן מהר מאד לכמה תכניות להציג את עמדתו ולהתעמת עם בעלי עמדות אחרות. הטענות נגדו היו מגוונות, אבל אם נשים בצד את תיאוריות הקונספירציה סביבו, היו שתי טענות: היו פרופסורים למדעי החברה שטענו שמה שהוא קורא לו "אידיאולוגיה" זה בעצם המדע הכי עדכני, ולכן זה בסדר גמור לקודד את זה בחוק; ופרופסורים למשפטים שטענו שפרשנותו לחוק היא מרחיבה מדי ושלכן הוא עושה רעש ומהומה מכלום, ואף אחד לא יירדף בגלל שימוש אקראי ולא מכוון בכינוי גוף לא נכון. רק שימוש שנועד לפגוע בטרנסים ייענש על פי חוק. על הטענה הראשונה לא נרחיב היום - בשביל זה עשינו את הפרקים הראשונים בחלק הזה של העונה - ולגביי הטענה השניה, אני אתן לכם להחליט מי צדק לפי מה שאספר לכם בהמשך הפרק. ב-27 לאוקטובר 2017, חודש לאחר שהוציא את הסרטון הראשון שלו, עלה ליוטוב סרטון מתכנית טלויזיה של ערוץ TVO, טלויזיה ציבורית באונטריו, אחד המחוזות בקנדה. הסרטון אירח דיבייט בנושא החוק החדש, שכלל חמישה אנשים ולטעמי נוהל על ידי מנחה נייטרלי באופן מרשים. פיטרסון היה אחד מן המשתתפים, והאחרים היו פרופסור לענייני מגדר, שני פעילות טרנסיות - אחת מהן תומכת בפיטרסון, השניה מתנגדת - ועוד פרופסור למשפטים. המנחה עשה עבודה יפה בניהול השיח, שארך כשעה, ונתן לכולם את זכות הדיבור. מי שנתקלה בסרטון הזה היתה לא אחרת מאשר לינדסי שפארד, הסטודנטית לתואר שני שהזכרתי בתחילת הפרק. לינדסי היתה באמצע הדרכה של הקורס שלה ב"תקשורת קנדית והֶקְשֶריה" לתואר ראשון, והגיעה לשלב בקורס שהיא צריכה ללמד דקדוק בסיסי באנגלית, וספיציפית את נושא כינויי הגוף והאופן הנכון לשימוש בהם מבחינה דקדוקית - יחיד ורבים, הטיות זמנים וכן הלאה. הנושא הזה הוא, איך נאמר, קצת יבש, והסרטון הזה נתן לה רעיון. בראשון לנובמבר 2017 היא נכנסה לכיתה וצפתה, יחד עם תלמידי הקורס, בכמה דקות מן הסרטון, בחלק שהתמקד בשאלה מה האופן התקין להשתמש בכינויי גוף מבחינה לשונית. היא דאגה ששני הצדדים יישמעו - היא הסריטה קטע אחד מדבריו של פיטרסון, וקטע שני של הפרופסור לענייני מגדר, ואז פתחה את הנושא לדיון בכיתה. היא לא תפסה צד, אלא פשוט ניהלה את הדיון, שבו היו דעות לכאן ולכאן. לפי עדותה בכתבות שנעשו מאז היא אמרה שבאופן אישי, בזמן שהסיפור הזה קרה, היא דווקא לא הסכימה עם פיטרסון, אבל חשבה שזה חשוב לחשוף תלמידים לדברים שקורים בעולם, בטח אם הם נושאים שנתונים במחלוקת ורלוונטים לחיים שלהם.עד כאן הכל נשמע תמים, נכון? מה כבר יכול לקרות? דמיינו לרגע שהייתם בתואר ראשון, ובקורס מסויים עוזר ההוראה שלכם היה מביא סרטון לשעת התרגול שמציג שתי דעות בנושא שנוי במחלוקת ושקשור לנושא השיעור, כששני הדעות מקבלות זמן שווה ויחס הוגן. מרגיש למישהו בעייתי? לי, אישית, זה נשמע אחלה. "שיעור חופשי!"אבל זה לא מה שקרה ללינדסי. ב-7 לנובמבר היא קיבלה זימון מאת הפרופסור של הקורס, רמבוקאנה, להגיע לשימוע איתו, עם ראש החוג שלה ועם נציג של יחידת הדיוורסיטי של האוניברסיטה. בשימוע הזה הם תקפו את לינדסי על ששיתפה את הסרטון, ואמרו שהגיעו תלונות עליה מצד חלק מהכיתה על האירוע, שיצר לטענת המתלוננים אווירה "חומצתית" בכיתה. לינדסי הגנה על הבאת הסרטון בטענה שהוא היה מאוזן, ושתפקידה בתור מרצה בקורס - מרצה כעוזרת מחקר - הוא גם לחשוף את התלמידים לדברים שקורים בחיים האמיתיים. בתגובה, אמרו לה נציגי הממסד שזה לא מקובל מה שהיא עשתה. ספיציפית, שעצם זה שהיא הביאה את שני הצדדים בויכוח הזה ממקום נייטרלי, זו הבעיה: היה עליה להקדים ולומר שפיטרסון טועה, שהוא מסונף לימין הקיצוני ושאין לקחת את הדברים שלו ברצינות, ושזה כמו להביא סרטון של היטלר - כן, היטלר! - בלי לתת לזה קונטקסט.הדברים היו אף יותר הזויים מזה. במהלך השימוע, לינדסי שאלה מי התלונן, ומה בדיוק היתה התלונה. המתחקרים שלה אמרו לה שהם לא יכולים לומר מי התלונן בגלל שזה חסוי. גם התלונה עצמה חסויה, ואפילו - תקשיבו טוב - מספר המתלוננים הוא חסוי. במרחק של זמן מן האירוע, אפשר גם להבין יותר למה הם נמנעו באותה שיחה מלחשוף פרטים: מסתבר, שכלל לא היתה תלונה רשמית של אף סטודנט מן הכיתה. שמעתם נכון. מה שקרה הוא שלאחר אותה הרצאה סיפר אחד הסטודנטים על האירוע לארגון להטב"י בקמפוס, והביע מורת רוח על האירוע. הארגון - ולא הסטודנט - התלונן לאוניברסיטה על מה שלינדסי עשתה. אבל ללינדסי הם לא סיפרו את זה - הם שיקרו, ואמרו שזה "חסוי".עכשיו, אני רוצה לקוות שכיוון שאנחנו בפרק ה-21, אתם יודעים שאני אדם אמין שמנסה לשתף איתכם רק דברים שאני בטוח שקרו, עד כמה שניתן להיות בטוח. ועדיין, אני מקווה עוד יותר שלמדתם כמוני לחשוד בכל מני נרטיבים שאנשים מפיצים. ממילא, אני מדמיין לעצמי בסיפוק את הפרצוף שלכם מתעקם קצת כשאני מספר את הסיפור הזה של השימוע ותוהים לעצמכם - "איך אתה יודע שזה מה שקרה? זה נשמע כל כך מוזר, שאולי זו פשוט רק הגרסה של לינדסי לסיפור, ויש צד שני?"ובכן, אני שמח ששאלתם! אני לא אופתע אם שימועים דומים למה שתיארתי קרו וקורים באוניברסיטאות אחרות, ואנחנו לא שומעים עליהם. אם לינדסי היתה יוצאת ומספרת את זה לתקשורת, אולי היו מאמינים לה, אבל רוב הסיכויים שזה היה המילה שלה לעומת המילה של האוניברסיטה, ואנחנו יכולים לדמיין מי יצא אמין יותר, וכנראה שבגלל זה גם היא היתה נמנעת מלשתף. אבל במקרה הזה זכינו כולנו - ואני מתכוון לאלו שהאמת חשובה להם, האמת והצדק - שלינדסי הינה נערה אמיצה ובעלת תושייה. קצת אחרי שהשימוע התחיל, היא הפעילה את מכשיר ההקלטה על הפלאפון שלה, והקליטה אותו. בסופו של דבר ההקלטה עלתה ליוטוב, ובזכות זה אנחנו יכולים היום לחוות, יחד איתה, איך זה מרגיש לשבת במשך 42 דקות ו-48 שניות תחת לחץ של "משטרת מחשבות אוניברסיטאית". 42 דקות זה הרבה זמן - יותר זמן מאשר אפילו פרק שלם של הפודקאסט - אבל בואו ואשמיע לכם כמה קטעים מייצגים, כדי שתבינו מה הלך שם. יש הרבה דברים מעבר למה שאני מציג כאן, כולל נסיון לחינוך מחדש של לינדסי עצמה כדי שתגיד שהיא מתנערת מפיטרסון, ואני ממליץ לכם לקחת את הזמן ולשמוע. אני אישית ממש מרגיש בחילה כשאני שומע איך שלושת הנציגים הללו עשו עליהום על נערה צעירה רק בגלל שהיא סטתה מהקו האידיאולוגי שהם מאמינים בו.ראשית, הפרופסור שלה טוען שמאז שעבר חוק C16, הדברים של פיטרסון הינם בניגוד לחוקראמבוקנה: פיטרסון מרצה באופן שמבקר את הפמיניזם, וזכויות טרנסיות…לינדסי: אני יודעת. אני עוקבת אחריו. אבל האם אפשר להגן על אנשים מפני הרעיונות הללו? האם אני צריכה להרגיע אותם ולוודא שהתלמידים מבודדים מפני הרעיונות הללו? כלומר, מה בעצם המטרה כאן? עבורי, זה מרגיש כמו דבר שמנוגד לגמרי לכל המהות של מה זו אוניברסיטה. אני לא תפסתי צד. אני הצגתי את שתי העמדות.ראמבוקנה: אז הקטע הוא, אם את מציגה דברים כאלו, את חייבת לחשוב מהי האווירה הכיתתית שאת מייצרת. וזה, הטיעונים של פיטרסון מנוגדים למגילת זכויות האדם הקנדית. מאז שעבר חוק C16, זה בניגוד לחוק לטרגט מישהו בשל הזהות המגדרית שלהם או הביטוי המגדרי.שנית, הם מסרבים לומר מה תוכן התלונה:פרופסור רמבוקאנה: אני מבין את העמדה שלך, אבל זה יצר אוירה חומצתית עבור חלק מהסטודנטיםלינדסי: מי? כמה? אחד? אין לי מושג כמה סטודנטים התלוננו או מה הם אמרו. לא הראיתם לי את התלונה!פרופסור רמבוקאנה: כן, אני מבין שזה מתסכל, אבל יש כאן עניינים של חסיון…לינדסי: מספר האנשים הוא עניין חסוי?פרופסור רמבוקאנה: כן.עוד קטע שבו הם אומרים שתלמידי תואר ראשון לא מסוגלים להתמודד עם רעיונות מורכבים:פרופסור רמבוקאנה: אולי את יכולה להציג דברים מורכבים יותר לסטודנטים מבוגרים יותר, שנחשפו ליותר דברים. אלו סטודנטים צעירים יותר. דברים מהסוג הזה לא מתאימים להם בגיל הזה…לינדסי: בגיל הזה? 18?פרופסור רמבוקאנה: כן.לינדסי: אבל הם בוגרים!פרופסור רמבוקאנה: כן, אבל הם בוגרים מאד צעירים. אין להם את סט הכלים הביקורתי להבין דברים כאלו.וקטע אחרון, שבו פיטרסון מושווה להיטלר:נציגת ה-DEI: תחת המדיניות של האוניברסיטה, ומגילת זכויות הקנדית, אסור לטרגט אנשים לפי הזהות המגדרית שלהם… אסור לעודד טרנספוביה.לינדסי: הבעיה שלי היא - אני לא טירגטתי אף אחד. איך טירגטתי אותם?נציגת ה-DEI: טרנסים.לינדסי: איך? בזה שאמרתי שיש דעות כאלו בחוץ? בזה שאמרתי שזה קיים?פרופסור רמבוקאנה: זה לא בכך ששיתפת, אלא בזה שאמרת שיש מקום לדעות כאלו, כאילו לדעות הללו יש מקום ולידי…לינדסי: באוניברסיטה, כל הדעות ולידיות!פרופסור רמבוקאנה: זה לא ממש נכון… פיטרסון עשה דברים מאד לא מקובלים והתנהג באופן לא מכבד לאנשים, והסטודנטים יודעים את זה, ולכן זה כאילו - לא שאני אוהב להביא לכאן את היטלר - אבל זה כמו שהיית מביאה הקלטה של היטלר בלי לתת קונטקסט.כמו שאתם רואים, פיטרסון צדק, ומאד מהר צדק, לגביי העובדה שהחוק החדש יהווה כלי בידי אלו שרוצים להשתיק דעות שהם לא אוהבים. תזכרו שהיא הציגה לתלמידים קטע מתוך משהו ששודר חודש לפני זה בערוץ ציבורי - לא איזה סרט בפינה חשוכה באינטרנט. ועדיין, בתוך האוניברסיטה, מבחינת הפרופסורים, יש נערים שבגיל 18 לא מסוגלים להכיל דיון, או דיבייט, בנושא החם של השיח הציבורי. עבור אוניברסיטת טורונטו, חשיפת תלמידים לדעות שלא נעימות להן אינה דבר טוב ובונה, ואפילו לא אירוע מצער, אלא שכן של פשע שנאה וממש עבירה על החוק.חוק C16 חי וקיים בקנדה, וכל כמה זמן עולה סיפור שמראה איך הוא משתיק קולות במדינה היפהפיה הזו, ונביא כאן רק אחד לדוגמה. בחודש מרץ 2021, נשלח אדם למאסר בקנדה. על מה? ובכן, האדם, ששמו נאסר לפרסום, הינו אביה של ילדה בת 14 שחוותה דיספוריה מגדרית וחשה שהיא נער, לא נערה. האבא והאמא היו גרושים, ובעוד האמא תמכה בכך שהבת שלה תקבל יחס כבן ותעבור טיפולים הורמונליים לשינוי מין, האבא התנגד. בית המשפט צידד באמא, וקבע שהאבא חייב - חייב, בצו בית משפט - לאשש את התפיסה המגדרית של הבת שלו. בין השאר נאמר בצו בית המשפט ש-אסור לאבא (1) לנסות לשכנע את ביתו להפסיק טיפולים כחלק מן המעבר לזהות גברית, (2) להתייחס לביתו בשם שקיבלה בילדותה, ו-(3) להתייחס לביתו עם כינויי גוף נשיים, בין אם זה כשהוא מדבר איתה ישירות, ובין אם כשהוא מדבר עליה עם אנשים אחרים שלא בנוכחותה.  ממש כך - אפילו שלא בנוכחות הבת שלו, נאסר עליו לומר את שהוא מאמין: שהבת שלו היא בת, לא בן.ממילא, מה שקרה אחר כך די צפוי: כשהאבא יצא לתקשורת ודיבר על הנושא, הוא קיבל עונש מאסר בשל ביזוי בית המשפט, בין השאר גם בגלל שהמשיך להשתמש בשפה שהוא האמין שהיא האמת: שהבת שלו עדיין בת.מעבר למה שהסיפור הזה ממחיש לנו ביחס לכח שניתן כאן למערכות המדינה בכפיית השיח, עולה כאן עוד נושא - הנושא הכי רגיש בעניין היחס של החברה לטרנסים, יותר מאשר גברים ביולוגים שנכנסים למלתחות נשים או משתתפים בספורט נשים, וגם הנושא האחרון שאנחנו ניגע בו בכל הקשור לזהות הטרנסית, מן הפרק הבא: מה עושים עם ילדים שחווים דיספוריה מגדרית ורוצים לקבל הכרה וטיפולים בעודם קטינים. השארתי את הנושא הזה לסוף, גם כי הוא באמת מאד מורכב ודורש המון זהירות ודיוק כשמנסים להבין אותו, וגם כי שם נפתחה החזית הכי אינטנסיבית בתקופה האחרונה במלחמת התרבות סביב הזהות הטרנסית. ועד אז - מקווה שהפרק סיפק לכם קצת פרספקטיבה על הנושאים הללו. מה שאני לוקח מכאן הוא בעיקר כמה חשוב שלא ננסה לפתור סכסוכים אותנטיים על ידי חקיקה שהופכת דעה אחת לבלתי-חוקית. אם מפלגה מסויימת מקבלת את השלטון, אני חושב שמתוקף תפקידה היא חייבת לנסות ולממש את הדברים שבשמה היא נבחרה, גם אם הדברים הללו מאד מפריעים לצד השני שהפסיד בבחירות. אבל בו זמנית, חשוב שלא תנסה לחסום את עצם היכולת לדבר על הנושאים שנתונים במחלוקת. כשמנסים להשתיק דעות ואת הזכות לבטא אותן, זה המקום שבו עוברים קו מסויים, קו שמבחין בין חברה שוחרת חופש לחברה טוטאליטרית.זהו להיום - שיהיה לכם שבוע מצויין,להתראות,ביי… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 20!לפני שאנחנו ניגשים לפרק שלנו, רציתי לקחת דקה ולשתף אתכם בכך שהשבוע קיבלתי מייל ממאזינה, עם שאלה לגביי הפרק על פרדוקס השיוויון המגדרי. השאלה שלה גרמה לי לצלול קצת יותר לעומק בנושא, ומצאתי מחקר שמעיר שיש כמה מדינות שבהן לא רואים את הפרדוקס, שבו ככל שהמדינה שיוויונית יותר כך גם פערי העניין בין המינים מודגשים יותר, באותה עוצמה. ספיציפית, אחת המדינות הללו היא ישראל! אז, חשבתי שזה יעניין אתכם, ואני אצרף לפרק הנוכחי את הלינק למאמר. ועל הדרך רציתי גם להודות למאזינה, מיכל, ששאלה את השאלה, ולעודד את שאר המאזינים גם לפנות אלי במייל עם שאלות, הצעות לנושאים שאולי ירצו שאגע בהם, ועוד ועוד. הדלת פתוחה, ואתם מוזמנים להיכנס.ועכשיו - לפרק.ב-28 לאוקטובר 1949, נולד לו תינוק בשם ברוס ג'אנר במדינת ניו יורק. ברוס גדל והיה לספורטאי מוכשר, ולאחר פציעה בברך עבר הסבה מפוטבול לקרב-10, מקצוע אולימפי שמכיל עשר אתגרים אתלטיים שכוללים הדיפת כדור ברזל, ריצת מאה מטרים ועוד. שיא הקריירה שלו היה באולימפיידת מונטריאל ב-1976, כשהוא זכה במדליית הזהב בקרב-10 וגם שבר כמה שיאים אישיים ושיאי עולם. הוא פרש מיד לאחר מכן מהספורט, והמשיך לקריירה מגוונת שמינפה את מעמד הסלבריטי החדש שלו. ואז, ב-2015, ברוס יצא מהארון והודיע פומבית שהוא טרנסג'נדר, ובגיל 66 שינה את הלבוש שלו והחל להזדהות בשם קייטלין ג'אנר, אישה טרנסית. אתם יכולים לנחש כמה רעש תקשורתי המהלך הזה עשה. כל מני עיתונים צירפו אותה לרשימת "אנשי השנה" שלהם, והגדילו לעשות במגזין "גלאמור" כשהוסיפו אותה לרשימת 25 הנשים המשפיעות של השנה. עם כל תשומת הלב הזו, זה לא מפתיע שארגון ספורט אחד, ESPY, החליט להעניק באותה שנה, 2015, את "פרס הגבורה" שעל שם אַרתור אַש לקייטלין, על המהלך הזה של היציאה הפומבית מהארון.כחלק מתשומת הלב התקשורתית לסיפורה של קייטלין, עלה נושא "פרס הגבורה" לדיון בתכנית אירוח בשם "ד"ר דרו". זוכים קודמים בפרס היו אנשים כמו מוחמאד עלי, שנלחם למען זכויות השחורים, או ארבעה ספורטאים שהיו בטיסה מספר 93 בזמן פיגוע מגדלי התאומים, ונאבקו בטרוריסטים במטוס שלהם. אז בתכנית הזו דנו בשאלה, האם מגיע לקייטלין הפרס הזה על יציאה מן הארון, והזמינו לשם כמה אנשים לדון בנושא. בין האורחים היו שניים שיככבו להם בסיפור שלנו: זואי טור, אישה טרנסית שבמקצועה המקורי, כשעוד היתה גבר, הטיסה מסוקים כחלק מאגף התנועה בכבישים; ובן שפירו, פובליציסט ימני ויהודי דתי שהזכרנו בעבר, ושבתקופה הזו היה בסוף דרכו בארגון החדשות הימני "ברייטבארט". כשהגיע תורו של שפירו, הימני היחיד בפאנל, הוא הביע התנגדות חריפה לפרס, ועל הדרך השתמש כמה פעמים בכינויי הגוף הזכריים בהתייחס לקייטלין. כפי שאתם יכולים לדמיין, שאר הפאנל, ובמיוחד זואי, לא זרמו עם סגנון הדיבור שלו וביקרו אותו על כך. קצת קשה לתמלל במדוייק שיחה כזו, שבה הרבה אנשים מדברים במקביל ומרימים את הקול, אבל להלן עיקרי הדברים:שפירו: למה אנחנו מקדמים כאן אשליות כדי שיהפכו למיינסטרים?משתתפת: למה אתה קורא לזה אשליה?שפירו: כי ברוס - קייטלין, אני אקרא לו קייטלין, אבל בכינויי הגוף אני אתייחס אליו כזכר - משתתפת: אתה לא מדבר בנימוס עם כינויי הגוף הללו…שפירו: נשים נימוס בצד, מה לעשות - לעובדות לא ממש איכפת מהרגשות שלנו. הרי כל הַתָּאִים בגופה של קייטלין ג'אנר כולם תאים זכריים, מלבד כמה תאים התפתחותיים כתוצאה מהטיפולים שקיבל... יש לו את כל חלקי הגוף הזכריים שלו, אז איך הוא מרגיש בפנים זה ממש לא רלוונטי…משתתף אחר: אני לא עם בן באותה רכבת. היא רוצה שנקרא לה בכינויי גוף נשיים, זה מה שאני אעשה…לאחר התפרצות של הפאנל, נותן המנחֶה את רשות הדיבור לזואי טור הטרנסג'נדרית. זואי מתחילה לדבר על כך שלטענתה ידוע לכולם וברור לכולם שזכר ונקבה הוא עניין של מגדר, לא מין, ושיש גם אנומליות מיניות שלא מתיישבות במבנה המיני הבינארי - דברים שכבר דיברנו עליהם בפרקים קודמים. ואז היא פונה לבֶּן, שמה את הזרוע שלה על כתפו, והשיח הבא מתפתח:זואי: אין לך מושג על מה אתה מדבר, אתה לא יודע כלום על גנטיקה…שפירו: תִרצה לדבר על גנטיקה? מה הגנטיקה שלךָ, אדוני?בואו נעצור כאן, וניקח רגע לדמיין את הדינמיקה שהתרחשה כאן בהילוך איטי. בן שפירו פונה כאן לאישה טרנסית שיושבת ממש לידו, בשיחה על הזהות הטרנסית, ומשתמש בכוונה בשם התואר "אדוני", כלומר מתייחס לזואי טור בלשון זכר. זואי, אישה טרנסית, מצפה שהוא יקרא לה בלשון נקבה - ככה עושים כל שאר הפאנל - והנה בא היהודי הציפלון הזה - גם זואי יהודייה, דרך אגב - ומתעקש לסטות מהקו הזה.מה דעתכם על מה שהוא עשה? האם הייתם מתנהגים אחרת? האם לדעתכם זה היה ראוי, מנומס, צודק?אתם יודעים - רוב הפרקים של העונה הזו אינם "פרגמטיים" במובן היומיומי. הם מעוררים מחשבה ועושים סדר בחשיבה, ואני מאמין שבאופן עמוק יותר הם יכולים לעזור לנו לנווט את החיים שלנו טוב יותר. אבל רובנו לא נגיע לעמדה שנצטרך להכריע במדיניות רשמית של איגוד הספורטאים לגביי מקומם של טרנסיות בספורט נשים, בא נגיד. לעומת זאת, השאלה שאנחנו דנים בה היום היא מאד פרגמטית, ויכולה לקרות לכולנו בחיים הפרטיים שלנו, ומשני הצדדים - כלומר, ייתכן שאת או אתה שמאזינים לי הינכם סיס-ג'נדרים או טרנס-ג'נדרים, ואתם מגיעים למצבים שכאלו במפגשים חבריים או מקצועיים. אני מאד מקווה שתוכלו להיעזר בדברים שלנו כאן כדי ליישב בתוככם את העניינים העומדים על הפרק, ושאינטרקאציות שלכם בעתיד יצאו חלק יותר, לפחות ברמה הרגשית שלכם.נניח שסיון פוגשת את שלומי, והוא אומר לה "אני מזדהה כאישה - שיניתי את שמי לשלומית, ואני מבקש שתדברי אליי בלשון נקבה" - איך סיוון אמורה להתנהג מכאן והלאה?אני רוצה שננתח את השאלה הזו בשני מֶימדים. המימד הראשון הוא המימד האמפתי: שימו אידיאולוגיה בצד, ושימו השלכות מעשיות בצד - שלומית לא מבקשת שסיון תכריע כרגע בשאלה לאיזה חדר הלבשה היא צריכה להיכנס, אלא רק שבשיחה החברית על כוס קפה במשרד, או במסגרת פגישה עסקית, תתחשב ברגשותיה כדי שתרגיש בנוח. אני אקרא לזה כאן המימד האמפתי, אבל אפשר לכלול כאן גם מושגים חברתיים אחרים: נימוס, כבוד וכן הלאה, אז אל תתפסו אותי על המילה.המימד השני הוא מימד האמת. נניח שלא רגשותיה של שלומית מצויים בראש מעיינינו, אלא פשוט לומר אמת, מה הדרך הנכונה להתבטא? אפשר אולי לחשוב על מקרים של דו"ח משטרתי לאחר שתפסו את שלומית שודדת זוג זקנים. אמפתיה, בא נגיד, איננה בראש מעייננו כרגע, אלא לכתוב דו"ח עובדתי נטו. מה האופן הכי מדוייק להתבטא?את שאלת ה"אמת" אפשר לנסח בשתי צורות, שבּכֶּנות אני לא בטוח שאינן אותה שאלה בעצם, אז אני אציג את שתיהן ושכל אחד יבחר איזו זווית הוא או היא מעדיפים. אפשר לשאול את השאלה מבחינה לשונית - האם לשונית, כשאנו מתייחסים לגבר או לאישה, מוקד השפה שלנו הוא במין הביולוגי או במגדר. אם התשובה היא המין הביולוגי, יש להתייחס לשלומית בלשון זכר בלי קשר להזדהות שלה. ואם התשובה היא מגדר, אז יש להתייחס אליה בלשון נקבה. הדרך האלטרנטיבית לניסוח השאלה היא: האם "נשים טרנסיות הן נשים", ולכן יש להתייחס לשלומית כפי שהיא מזדהה, כאישה, או שמא הם רק גברים שמרגישים שהם נשים, ולכן יש להתייחס אל שלומית בלשון זכר?עכשיו, בואו נשוב לסצינה שלנו, ותשאלו את עצמכם את השאלה הבאה: האם זכותה של שלומית לדרוש מסיון לקבל את העמדה הלשונית שלה? נניח שסיון מלאת אמפתיה לשלומית, אמפתיה מרקיעה שחקים, אבל במקרה היא הבת של אבשלום קור, המומחה ללשון עברית, ומאמינה שבלשון העברית לשון זכר או נקבה מתייחסים למין דווקא. האם זכותה של שלומית לבקש מסיוון להתיישר עם ההבנה שלה של השפה ומשמעותה, או התפיסה שלה לגביי ההגדרה של "אישה"? נראה לי שכאן, די ברור שהתשובה היא שלילית. קודם כל, בניגוד למימד האמפתיה, שבו יש א-סימטריה בין מה ששלומית מרגישה לבין מה שסיוון מרגישה - רק אחת מהן טרנסית בסיפור שלנו - עדיין, בכל הקשור להבנת השפה ותפיסת המציאות, באותה מידה ששלומית מבקשת מסיוון לשנות את התפיסה שלה, כך גם סיוון יכולה לבקש משלומית לשנות את התפיסה שלה. אם שלומית תחליף דיסקט ותתיישר עם ההבנה של סיוון לגביי השימוש בשפה, אז היא תפסיק לחשוב שיש במילים של סיוון אפילו רמז קל של חוסר אמפתיה, נכון? כמה פשוט!ויותר מכך - באופן עמוק יותר, ברור שהאמת לא משתנה רק בגלל שמישהו סובל ממנה, וללחוץ על מישהו לשנות את מה שהם מחשיבים כ"אמת" רק בגלל שזה מפריע למישהו אחר זו סטייה עמוקה ממשמעות המושג "אמת". זו משמעות המשפט שבן שפירו טבע והפך לאחד מסימני ההיכר שלו: "לעובדות לא אכפת מהרגשות שלך". אנחנו יכולים לשקר לעצמנו לגביי מהי האמת כי היא לא נעימה לנו, אבל אז זה יהיה שקר, לא אמת. ולאלו מכם שעדיין קשה להם לדמיין למה שמישהו יעשה לשלומית "דווקא", תנו לי לאתגר אתכם: נניח שלא שלומית ישבה מולכם, אלא רייצ'ל דולזאל, האישה הלבנה מהפרק הקודם שטענה שהיא מזדהה כשחורה, והיא תובעת מכם להתייחס אליה כאפרו-אמריקאית. האם הייתם עושים זאת בלי בעיה, או שמא הייתם מרגישים שמישהו כאן מנסה להפוך חווייה פנימית סובייקטיבית לדבר שכל הסובבים חייבים לקבל בלי לאתגר וללא הצדקה? ואפשר להמשיך למימדי זהות נוספים עד שזה יגיע לאבסורד. מתישהו, כנראה, האמת היתה תובעת את מקומה עבור כל אחד מאיתנו.אם נבחן את מה שפיתחנו עד כה, מה שבעצם מתברר הוא שכשסיוון שומעת ששלומית היא טרנסית, ונניח שסיוון חושבת שנשים טרנסיות אינן נשים, היא בעצם נמצאת עכשיו במתח שבין הרצון לזרום עם שלומית מתוך מקום אמפתי ומכבד, ובין הרצון לומר אמת בדברים שלה, לא לחטוא בשקר. מה עושים במצבים כאלו? ביננו, זה לא מצב כל כך נדיר, ולכן כולנו מפתחים כל מני מנגנונים לניהול מתחים כאלו ביום-יום. טקט, שקרים לבנים, וכן הלאה - כולם כלים שפיתחנו כדי להתנהל באופן חלק בהקשרים חברתיים לא נעימים. אבל גם לדברים הללו יש גבול, שלב שבו נפסיק לשקר ונאמר את האמת, גם אם היא לא נעימה. במקרה שלנו, אפשר להציע כל מני גישות, וכל אחד ואחת מכם יכולים לבחור. אפשר להחליט קטגורית ללכת לפי האמת או הפוך, לפי האמפתיה, בלי קשר להֶקְשר ולמי מבקש. אפשר, שבשיחה עם שלומית תקראו לה בלשון נקבה, אבל כשתִכְתבו על השיחה ביומן האישי שלכם או תספר לידיד על המפגש, תתייחסו אליה בלשון זכר. אפשר להחליט בכל מקרה לגופו, נניח לפי הכֶּנות של המבקש או המבקשת לתחושתכם. ואפשר להחליט שעם חברים קרובים אתם זורמים עם הזהות הסובייקטיבית אבל עם זרים אתם תתעקשו על הִצָמְדות למין הביולוגי. קחו אותי בתור דוגמה: אני אישית לא חושב ש"נשים טרנסיות הן נשים", אבל בפודקאסט בחרתי להשתמש בלשון נקבה כשאני מדבר על טרנסיות. למה? כי חשבתי שזה יהפוך את השיח לזורם יותר. אבל בגלל שידעתי שאולי אנשים יפרשו זאת כהצהרת עמדות, הקדשתי זמן בפרק 14 להסביר את ההחלטה הזו, וככה, לפחות עבורי, נפתר המתח בין האמת לבין האמפתיה, לפחות לצורך הפודקאטס.עכשיו, בואו נחזור לסיפור של בן שפירו וזואי טור. שפירו נשאל פעמים רבות על העמדה שלו לגביי שימוש בכינויי גוף מתאימים לטרנסים, והנה לדוגמה מה שהוא אמר בשיחה עם דייב רובין:"אני שמח להתייחס לאנשים כאנשים פרטיים ולא כדמויות במאבק פוליטי, ולכן אני אומר שבהקשר של שיח אישי, השיח שלי יכול להיות אחר. אבל המטרה שלשמה המפיקים של תכניות אירוח מביאים אנשים טרנסים לתכניות כאלו היא כדי למנוע שיח כנה ואמיתי בנושא. הרי יש מספיק מומחים גדולים יותר לנושא הטרנסיות שאינם טרנסים בעצמם… לרוב הסיבה שמביאים טרנסים לשיחה היא כדי להזריק אלמנט של בושה לדיון, כאילו מאתגרים אותך - 'אם אתה מאמין במה שאתה אומר, למה אתה לא קורא לה בלשון זכר?' אז בטח, אני אשתמש בלשון זכר, כי הוא זכר, ומכאן עולה הדימוי שלי כדמות מקטבת… אבל זה לא שאני בא להעליב מישהו, אלא שאנחנו התכנסנו בדיוק כדי לדבר על העניין הזה - האם אישה טרנסית היא זכר או נקבה, אז אני לא מתכוון לתת לצד השני בדיון ניצחון טקטי כזה כשזה בדיוק הנושא הנדון… השאלה שיש כאן היא מהי רמת הנימוס שאנחנו אמורים לצפות מדיון פומבי על נושא של מדיניות חברתית."מה שחשוב שנשים לב אליו כאן הוא שיש עבורו עוד אלמנט: בשיחה עם זואי טור, חלק מהעניין הוא שהוא נמצא בתכנית טלויזיה פומבית, שבה חלק ממה שאנשים רוצים לראות הוא את העמדות של הדוברים. במצב שכזה, האמת גוברת על הנימוס, שכן אי אפשר בו זמנית לומר לך "בא תציג את העמדה שלך" וגם "אתה חייב להתנסח באופן שמאשש את העמדה של הצד השני". אני מודה, שלויכוח הזה יש אלמנט טראגי מסויים. ועוד יותר מכך בעברית. כשאני אומר "תומר, תעביר בבקשה את המלח", העברית כאילו מכריחה אותי להצהיר שאני חושב שתומר הוא גבר - אבל לכל הרוחות, מה הקשר בין זה לבין זה שאני צריך להוסיף קצת מלח למרק שלי? ובאנגלית, המצב יותר קל, אבל גם בשפה הזו כינויי הגוף בגוף שלישי - he/him, she/her - הם מגדריים. אז כן, זה קצת טראגי שהשפה שלנו מחייבת אותנו לגעת בעצבים חשופים פוליטית וחברתית בכל פעם שאנחנו מנהלים שיחה.מצד שני, אולי יש משהו גם חיובי בטראגיות הזו: היא לא מאפשרת לטאטא מחלוקות מסויימות מתחת לשטיח, אלא מחייבת אותנו להתמודד עם השאלות שהמחלוקת מעוררת, ולברר לעצמנו בשלב מוקדם יותר לאן החברה שלנו צריכה ללכת. אפילו ששיחת מסדרון של סיוון ושלומית היא לא הדבר שיקבע אם נשים טרנסיות יכנסו למלתחות נשים, השפה היומיומית שלנו כן מבססת את האופן שבו אנו חושבים על דברים. ראינו בפרקים האחרונים איך הרעיון של "נשים טרנסיות הן נשים" עובר מרעיון לרגולציה, וספיציפית איך השפה היא המנגנון לכך. ראינו גם איך הרגולציה הזו יכולה ללכת רחוק מדי אם אין לה ברקסים, ושאנשים נפגעים מזה. לכן, אולי זה לא כזה דבר רע שאנחנו נאלצים קצת לריב בשלבים מוקדמים יותר של התפתחות השאלות של הזהות הטרנסית ומקומה בחברה שלנו. אולי המריבות הללו הן כמו כאבים בגוף שמתריעים שאנחנו לא בקו הבריאות, וצריכים לקחת זמן לטפל בעצמנו לפני שיהיה מאוחר מדי.הדילמה הזו שבין אמת לשקט תעשייתי, מזכירה לי אישית את הבחירה שהרבה גיבורי-על בסרטים צריכים להחליט. אולי אחת הדוגמאות הכי מוכרות היא ניאו, הגיבור של הסרט "המטריקס". הוא יושב לו מול אדם מסתורי בשם מורפיוס שמציע לו שני כדורים, כחול ואדום. הכחול הוא הכדור הנוח, שיתן לו לחזור לחיים באשליה שהמטריקס הוא האמת, והאדום הוא הכדור שיעיר אותו ויחשוף אותו למציאות האמיתית, מציאות הרבה פחות נעימה ופשוטה. כולנו מבינים למה הכדור הכחול מאד מפתה, אבל כולנו גם מבינים מדוע גיבור אמיתי בוחר בכדור האדום. אולי זה פשוט שאנחנו מבינים, בסופו של דבר, שלאשליות יש בסופו של דבר פג-תוקף, בעוד האמת, עם כל הכאב שבה, היא לפחות בסיס יציב לבנות עליו משהו - חיים, חברה, עולם.ודרך אגב - קוריוז מעניין: שני היוצרים של "המטריקס" בסופו של דבר הכריזו על עצמם כנשים טרנסיות, ואמרו שהסרט הוא אלגוריה לחיפוש זהות מגדרית. אז זה אולי מצחיק קצת שאני משתמש באותה סצינה אייקונית כדי לבקר דווקא את התרבות שמשתלטת על הרבה מן השיח סביב נושא הטרנס. אבל מה לעשות, המציאות נוטה להיות אירונית. זוכרים את כמו קייטלין ג'אנר מתחילת הפרק? היא מצביעת טראמפ שמתנגדת לכך שטרנסים ישתתפו בספורט לפי המגדר שלהם במקום המין שלהם. המציאות מבולגנת, חברים. האמת, איך נאמר, עולה על כל דמיון.בואו נחזור לתכנית האירוח עם שפירו וזואי טור. איך אתם חושבים שהיא הגיבה לכך שהוא פנה אליה בתואר "אדוני"? הנה כמה תגובות שאני הייתי מדמיין שהיא תנקוט בהם, ושמהזווית שלה לפחות אני חושב שהיו מובנות לגמרי: היא יכלה להתעלם ממנו כל עוד הוא לא מוכן לדבר אליה בלשון נקבה; היא יכלה לצעוק עליו שישתוק; היא יכלה לעזוב את הפאנל, בקטע של "זה או הוא או אני"; ואולי הדבר הכי אלגנטי שיכלה לעשות היה להתחיל לקרוא לשפירו בכינויי גוף נשיים, כדי להראות לו שגם היא יכולה לשחק את המשחק הזה. אבל זואי שלנו לא עשתה אף אחד מן הדברים הללו. היא עשתה משהו אחר. בואו נחזיר את הסרט אחורה כמה שניות, ונתחיל שוב:זואי: אז, אין לך מושג על מה אתה מדבר, אתה לא יודע כלום על גנטיקה…שפירו: תרצה לדבר על גנטיקה? מה הגנטיקה שלך, אדוני?זואי מתכופפת לכיוון שפירו, הזרוע שלה חזק על הכתף שלו, ואומרת: תפסיק עם זה מיד, או שאתה תצא מכאן באמבולנס.שפירו: זה דבר די קיצוני לומר במסגרת של ויכוח פוליטי.ככה, ממש. איום באלימות בשידור חי, והכל בגלל שהוא קרא לה בלשון זכר. מה שעוד יותר מדהים היה שכל הפאנל הֶגֶן על זואי. "אתה לא אדם טיפש, אתה ידעת שזה יהיה מאד לא מנומס לדבר ככה" הם אמרו. הם כנראה צדקו, דרך אגב, ששפירו - שהוא לא טיפש בכלל, הבחור גאון לא קטן - ידע שאנשים יתעצבנו. ועדיין - אף מילה לא נאמרה על זה שלפני רגע מישהו איים בשידור חי באלימות על אחד המשתתפים, רק בגלל שיש לו עמדה אחרת משאר הפאנל. שפירו אמר את הדברים הללו בעצמו, בשניות הבודדות שעוד נתנו לו להמשיך לדבר:שפירו: זה לא חוסר נימוס לומר שמישהו שהוא גבר ביולוגי הוא גבר… אתם מאשימים אותי על זה שאני לא מנומס, אבל על זה כל הדיון כאן…מה שקרה שם בשידור לא היה רק עלייה בטונים של הויכוח, אלא משהו חדש לגמרי, כניסה לטריטוריה אחרת שבה אלימות פיזית היא תגובה מוצדקת לעלבון מילולי. אם נחזור לסיפור שלנו עם שלומית, אלא שהפעם שלומית מפשילה שרוולים ואומרת - "מי שיעז לקרוא לי בכינוי גוף גברי - אני מכסחת לו את הצורה. זה ממש פוגע בי" - איך הייתם מגיבים, ואיך הייתם מצפים מהסביבה שלכם להגיב?הרבה דברים משתנים כאן בשיח ברגע שעוברים לאיומים באלימות. קודם כל - האמפתיה נעלמת, ואולי פתאום תביטו ימינה ושמאלה ותצפו שהסביבה תראה אמפתיה דווקא כלפיכם, אתם שמצאתם את עצמכם מאויימים באלימות רק בגלל שיש לכם עמדה אחרת. אולי גם תרגישו שבלי קשר למה שהייתם מוכנים לעשות כדי לבוא לקראת שלומית, עכשיו יש פתאום הצדקה לעשות לשלומית דווקא, כדי שלא להכנע לסחטנות טרוריסטית שכזו? הדברים מתקשרים ישירות לתחילת הסדרה, כי הגרסה הממסדית של "אלימות" זו סתימת פיות תחת איום של עונשים מצד הממסד. זוכרים את המיקרו-אגרסיות מהפרק השביעי? אותן אמירות תמימות למראה שקמפוסים מסויימים מנסים לקטלג כפוגעניות, ושלכן אסור לומר אותן? זוכרים איך כל זה השתלב באווירה של "סטריליזציה של המרחב האינטלקטואלי", שבו אנחנו מעדיפים להימנע מרעיונות ומעשים שיכולים, אולי, לפגוע בקבוצות מיעוט? אני מזכיר לכם את הויכוח הסוער מהפרק החמישי, האם זה בסדר להתחפש איך שרוצים בהאלווין, או שמא יש תחפושות פוגעניות שחובת האוניברסיטה לאסור על לבישתן. על הנסיון למנוע תחפושות מסויימות ציטטתי את פרופסור ניקולאס קריסטאקיס, שהציע לסטודנטים מסלול אחר מאשר כפייה מערכתית: "אם אתם לא אוהבים תחפושת – אל תסתכלו עליה, או שתגידו למתחפש שזה מעליב אתכם. דברו זה עם זה. חופש הביטוי והיכולת הרגשית להכיל עלבון הן אבני היסוד של חברה חופשית ופתוחה""היכולת הרגשית להכיל עלבון" זה בדיוק מה שחסר כאן בתכנית של ד"ר דרו, בהתנהלות של זואי טור ובתמיכה של משתתפי האולפן דווקא בצד שלה. יציאה מן התכנית, התעלמות משפירו או הגחכה של הדברים שלו הם כולם פעולות בתחום השיח החופשי: שפירו החליט לומר משהו מתסיס, היא יכולה להתסיס חזרה בלי חשבון. אבל לומר "אתה תצא מכאן באמבולנס" פירושו העברת הילוך, מעבר למרחב פעילות שאיננו שיח, אלא כפייה: אם אתה תדבר ככה כלפיי, זכותי להרים עליך יד עד שתשתוק או תשנה את השפה שלך. יש כאן איום שראינו מנוסח בפרק השביעי - לתפיסת חלק מן הפרוגרסיבים, מיקרו-אגרסיות יכולות להצדיק תגובה בצורה של מקרו-אגרסיות, אלימות ממש. ומעבר לכך, חשוב לשים לב כנגד מה מכוונת הכפייה הזו: כנגד הזכות שלי, שלכם, לחשוב דברים שזואי לא מסכימה להם, זואי, שלומית ואולי עוד הרבה אנשים. זה הכל. כל חטאו של בן שפירו היה שהוא העז לומר את מה שהוא חושב שהוא אמת באופן פומבי, באותה מידה שזואי חשבה שזכותה להתנסח באופן פומבי לפי מה שהיא האמינה, ושזואי לא אהבה את זה. ברגע שאנחנו קובעים שיש דעות - לא מעשים, לא קריאה למעשים, אלא דעות - שמי שמביע אותן צריך להיות מושתק - אנחנו בעצם אומרים שיש תפיסות שאסור לאתגר אותן בחברה שלנו, רק בגלל שיש מישהו בשלטון שיכול להכאיב לנו אם נעז לעשות זאת.האם זו החברה שנרצה לחיות בה?אז, אנחנו לקראת סיום, וצריך להתחיל לסכם ולסדר את הדברים: בשורה התחתונה, האם יש פתרון?התשובה לדעתי היא כן, אבל אני לא חושב שתאהבו את הפתרון שאני אציע. יש בחברה שלנו ויכוח: מהי האמת? האם "נשים טרנסיות הן נשים" לכל דבר, המגדר הוא העיקר ולכן גם השפה צריכה להצביע עליו, או שמא למין הביולוגי יש עדיפות, ודווקא עליו השפה מדברת. ובנוסף, יש לנו שפות שמעלות את הנושא הזה, בלית ברירה, לסדר היום כל הזמן, ומביאה לחיכוך נרמז בין תפיסות העולם השונות שלנו. אם זה מגיע למקום של כפייה ומאבק, כל צד יכול להרגיש שהוא נרמס: הטרנסים יכולים להרגיש שרומסים את הזהות האותנטית שלהם, ובכך בעצם מתעלמים מקיומם, ואילו אנשים אחרים יכולים להרגיש שמנסים לכפות עליהם לשקר, לעוות את השפה שלהם כדי להתאים לתפיסת עולם שאינם מסכימים לה, והם לא מוכנים לומר משהו שאפילו ברמז יביע את הרעיון ש"נשים טרנסיות הינן נשים" ממש.הפרק הזה נועד לומר דבר פשוט: שכשאנו נקלעים לויכוח כזה, נקודת המוצא שלו איננה רוע, ואיננה טיפשות, לא מצד אף אחד מהמשתתפים. אנשים פשוט חושבים דברים שונים לפעמים. אם חשוב לנו מספיק לבנות מערכת יחסים אותנטית, אז נשב יחד ונדבר על מה הכי חשוב לכל צד, ונמצא את הדרך לצמצם את החיכוך. נניח, צד אחד יכול לומר "אני אקרא לך בלשון נקבה, אבל חשוב לי שתדעי שאני חושב שאת זכר לכל דבר", והצד השני יכול לקבל את זה, או להעמיק את הדיון, וכן הלאה. אפשר למצוא כל מני נקודות איזון. בעצם, אין כאן משהו חדש, אלא אתגר שקיים בכל מערכת יחסים, וכל מי שיש לו קרובי משפחה שאיתם יש לו ויכוח יודע על מה אני מדבר.זכריה הנביא מנבא שלעתיד לבוא "האמת והשלום אהבו" - תהיה חברה אנושית שבה גם האמת וגם השלום יוכלו לדור בכפיפה אחת. להגיע לשם זה לא קל, אבל זה גם לא בלתי אפשרי. כי כמו שכל מומחה לגישור יספר לכם, אם רוצים מספיק את השלום, אז מצליחים למצוא את הפשרות הנכונות שלא פוגעות בשורש האמת שכל צד מאמין בו.זהו להיום! מקווה שהיה מעניין, ושאולי גם יעזור לכם בחיים הפרטיים שלכם. בפעם הבאה נמשיך עם ענייני כינויי הגוף, והפעם לטוויסט המטריד שבו הרגולציה החלה להיכנס לתחום, והסערות שקמו בעקבותיה.להתראות,ביי… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה, פרק 19!בשלב הזה בעונה אנחנו עסוקים בַּסוגיה של מעמד הטרנסג'נדרים בחברה, ובפרק הקודם דיברנו על הקשיים שמתעוררים כאשר מנסים לקחת את התפיסה של הפרוגרסיבים ש"נשים טרנסיות הן נשים", ולשלב אותה בתוך מערכת ביורוקרטית שבה למילים "אישה" ו"גבר" יש משמעויות פורמליות. בייחוד, הצבעתי על נקודה אחת חשובה: שככל שמנסים לכלול באופן רשמי יותר אנשים בקטגוריה של טרנסג'נדרים על ידי הסרת מחסומים ביורוקרטים, גם פותחים על הדרך המון חורים בחוק שְקַל מאד לנצל לרעה. על דברים שכאלו נאמר ש"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" - שתוצאות גרועות בשטח אינן עדות לכוונות רעות, אלא הן יכולות להגיע מתוך חוסר פרגמטיות במימוש אידיאלים של אמפתיה ורצון להתחשב בכולם. היום אני רוצה להראות לכם עוד צדדים של המהלך "נשים טרנסיות הן נשים", אבל דווקא לא במסלול הטרנסג'נדר אלא ברחובות צדדיים ומקבילים אליו. כדי להבין לְמה אני מתכוון, בואו נזכיר לעצמנו את השורש של העמדה הפרוגרסיבית: שמה שהופך מישהי לאישה איננו הביולוגיה שלה, אלא החוויה הפנימית האותנטית והחִיבְרות החיצוני המדכא. למי שרוצה לרענן את העניין, מוזמן לחזור שני פרקים אחורה, לפרק 17. הפרוגרסיביות קובעת: כשיש מתח בין "מציאות חווייתית" לבין "מציאות טכנית" שמתהדרת באובייקטיביות מזוייפת, יש להעדיף את המציאות החווייתית על פני המציאות הטכנית. כשמסתכלים על התובנה באופן הזה, מבינים שהמקרה הטרנסג'נדרי הוא אמנם עולם ומלואו, אבל הוא עדיין רק תחום זהות בודד. חוץ מן הזהות המגדרית, יש בתוכנו עוד ממדים של זהות פנימית. ולכן מעניין לבדוק - האם גם ביחס לזהויות הללו, הפרוגרסיבים סבורים שצריך לתעדף את החווייה והעולם הפנימי על פני הטכני והחיצוני?אתם יכולים לנחש, כמובן, שהתשובה היא שיש כאלו שאומרים שכן - אחרת, על מה היה הפרק? ולכן, בפרק הזה אספר לכם על עוד שני תחומי זהות שבהם הרעיון הזה עולה לדיון, עם סיפורים מעניינים ביותר. לאחר מכן, בחלק השני של הפרק, אנחנו נתחיל לשנות כיוון כהכנה לפרק הבא, ונעבור מלהתמקד באלמנטים הפורמלים והרגולטורים, לאלמנטים הבין-אישיים של התביעה להכרה בזהות הטרנסג'נדרית.נתחיל? נתחיל!יש סיפורים שאפשר לחזות מראש שיקרו, ויש שאתה צריך לבדוק את עצמך פעמיים כשאתה שומע אותם כדי לוודא שאתה לא מדמיין. אחד הסיפורים מהסוג השני הוא הסיפור של רייצ'ל דולְזַאל. רייצ'ל נולדה בנובמבר 1977 במדינת מונטנה שבצפון ארצות הברית. היא סיימה תואר ראשון באומניות, ועבדה פה ושם בכל מני תחומים, במקביל לפעילות חברתית. ב-2014 היא נבחרה להנהיג בעיר ספוקאן את הענף המקומי של ה-NAACP - הארגון לקידום אנשים צִבעיים, שהיסטורית התמקד בזכויותיהם של הקהילה האפרו-אמריקאית. בתמונה של רייצ'ל מאותה התקופה, אפשר לראות אישה עם עור חום בהיר, ושער שחור מתולתל ואוורירי בסגנון אפרו-אמריקאי שכיח, שמגיע עד לכתפיה. אלא שהחיים הנורמליים הללו התפרקו לה שנה אחר כך ב-2015, כשברשתות החברתיות התפשטה האמת המפתיעה, שבניגוד לכל מה שחשבו בסביבתה הקרובה, היא בעצם אישה לבנה. שני ההורים שלה, רות-אן ולורנס דולְזַאל, לבנים שניהם, שיתפו תמונות ילדות שלה ואת תעודת הלידה שלה, וחלקו עם התקשורת שהם אינם מבינים בעצמם מדוע היא מתכחשת למקורות האתניים שלה. כתוצאה מן החשיפה הזו, הרבה בקהילה האפרו-אמריקאית ובאירגון לקידום זכויותיהם הרגישו שהיא צריכה להתפטר, ואכן כך קרה.מה שמקשר את הסיפור הזה לענייננו הוא הדברים שהיא אמרה בכמה ראיונות לכתבים, שבאו לשאול אותה למה היא העמידה פני שחורה כשהיא לבנה.  בואו נאזין לדבריה בראיון ל-NBC:מראיינת: האם אי פעם שיקרת לגביי הגזע שלך?רייצ'ל: לא… גזע הוא מבנה חברתי נזיל, אז… לא.מראיינת: אבל את יודעת למה מתכוונים אלו ששואלים אותך…רייצ'ל: כשמישהו שואל אותי, אני אומרת שכן, אני שחורה.מראיינת: האם את מבינה מדוע הרבה אנשים חושבים שזו תשובה שמוליכה שולל, בהתחשב בהורים שלך וברקע שלך?רייצ'ל: אני מבינה, אבל עד היום, אני יודעת מי גידל אותי, אבל לא עשיתי בדיקת די אן איי. אני לא באמת יודעת שהם ההורים שלי.מראיינת: יש את תעודת הלידה שלך עם השמות שלך ושל ההורים שלך…רייצ'ל: אני לא אומרת שהם לא ההורים שלי, אבל אני גם לא יודעת שכן. את התעודה הוציאו חודש אחרי שנולדתי, ואני לא מכירה עדים רפואיים שהיו שם כשנולדתי…מראיינת: זה משהו אחד לומר זאת כדיון תיאוריטי, אבל יש גם את העניין של להיות שקוף וכנה לגביי מי שאת.רייצ'ל: טוב, אני בטוח לא לבנה, אין שום דבר לבן בי, אז מה קוראים לדבר הזה שבאמצע? הדבר הכי קרוב לאמת שאני יכולה לומר הוא שאני שחורה! אז זה הסיפור. הוא גם לא הסיפור היחיד מהסוג הזה. נניח, במרץ האחרון קרה דבר דומה, כשהתגלה שמישהי בשם ראקל אויטה סרסוואטי, שעמדה בראש מחלקת הדייוורסיטי באירגון פרוגרסיבי ידוע, איננה ממוצא משולב לטיני-דרום אסייתי וערבי, אלא דווקא ממוצא בריטי-גרמני-איטלקי, ושמה בילדות היה בכלל רייצ'ל אליזבת' סיידל. בתגובה לאירועים הללו, התפתח דיון בקהילה השחורה ובכלל בציבור: אנחנו מכירים דבר כזה כמו "טרנס-ג'נדר", מישהו שיש מתח בין המין הביולוגי לבין המגדר שלו. אז, האם רייצ'ל דולְזַאל היא טרנס-גזעית, והאם יש לקבל אותה כשחורה לכל דבר, כיוון שהיא מזדהה ככזו? הדברים עוד יותר מעניינים כיוון שבשטח, גוון העור של רייצ'ל הופך אותה למישהי שיכולה להיתפס כשחורה, אם כי על הצד הבהיר של הספקטרום. אז בשילוב ההזדהות האישית שלה עם הקהילה השחורה, המעורבות ההתנדבותית שלה שם, יחד עם זה שאולי היא גם חווה חלק מן האפלייה של שחורים - אולי היא באמת שחורה? "שחורים טרנס-גזעיים הם שחורים?"בואו נחשוב יחד על השאלה הזו. מצד אחד, נראה שיש חפיפה כמעט מוחלטת עם המודל הטרנסג'נדרי הפרוגרסיבי. יש לנו שני מאפיינים חווייתיים, פנימי-נפשי וחיצוני-חברתי, שמתנגשים עם העובדות הטכניות של זהות ההורים שלה בעבר. מכיוון שכך, נראה שאם נאמץ גם כאן את המודל הפרוגרסיבי הכללי, יש לקבל את הזהות השחורה הטרנס-גזעית של רייצ'ל שלנו. שלא לדבר על כך שמי בכלל קבע שהיא לבנה? אז מה אם שני אנשים לבנים טוענים שהיא הבת שלהם - אולי הם טועים, או אולי יש לה איזה אב קדמון כמה דורות אחורה שהגיע מיבשת אפריקה?מצד שני, אפשר להציע סיבות טובות להבדיל בין הסיפורים. אולי זו העובדה שטרנס-ג'נדריות היא תופעה פסיכולוגית נוכחת מספיק בעולם כדי להיכנס למדריך ה-DSM, התנ"ך של הפסיכולוגים, בעוד טרנס-גזעיות עדיין לא. ובנוסף, כפי שראינו בפרקים הקודמים, אפשר להזכיר שיש בסיס ביולוגי גם לממד המגדר באופי שלנו, שמושפע מכמות הטסטוסטורון והאסטרוג'ן בגוף, מה שמחזק את התחושה שכשמישהו חווה מתח בין המין לבין המגדר שלו, אולי יש לזה גם עוגן שניתן למדוד ולאבחן. וכל זאת, בניגוד לתופעה החדשה שראינו כאן, של הזדהות כגזע אחר, שאין לו אף אחד מן הדברים הללו.אישית, נראה לי שהמשקל בצד השני די מכריע את הכף, ושלכן אי אפשר להשליך מיידית מאחד לשני. אבל אם האוזן שלכם כבר רגישה מספיק, אם המבנה החשיבתי של הפרוגרסיבים כבר יושב לכם טוב בראש, אתם אמורים להבין שכל הטיעונים שהבאתי באותו "צד שני" הם טיעונים שקשה לפרוגרסיביות לקבל. טיעון אחד מסתמך על המדע הפסיכולוגי העדכני, אבל הרי ידוע לכולנו שיש דברים שהפטריארכיה הלבנה השתיקה לאורך השנים, אז למה שנסמוך עליה עכשיו בדיון הזה? ולגביי הבסיס הביולוגי לזהות מגדרית - זה, כפי שאמרנו, ממש לא מקובל. ממילא, אני מקווה שלא תופתעו מדי ממה שכתבה קמיל גריר, פרופסורית לסוציולוגיה, בטור שלה ב-CNN ב-2015 על הסיפור של רייצ'ל:"כשזה מגיע לזֶהות, אמריקה צועדת צעד קדימה ושתיים אחורה… הסערה התקשורתית שקמה בעקבות החשיפה לגביי רייצ'ל היא אירונית כשמשווים אותה לחיבוק לו זכתה הספורטאית קייטלין ג'אנר, לשעבר ברוס ג'אנר, כשיצאה מהארון כטרנסית… מהסיפור של ג'אנר היה נראה לרגע שהזהות החברתית של מישהו יכולה לעבור מהפכה אם זה לא בהלימה לְמַה שמתחולל בליבם… עלינו להכיר שאנו בתקופה חדשה, תקופה שבה אנשים חשים שיש להם את הזכות והכבוד לאמץ לעצמם זהות לפי בחירתם"כלומר, מבחינתה ברור שטרנס גזעיות היא דבר לגיטימי בדיוק כמו טרנסג'נדריות. בהמשך הטור שלה, קמיל מרחיבה על הרקע של רייצ'ל ואיך, להבנתה, היא הפנימה את הזהות האפרו-אמריקאית באופן עמוק וכנה. והיא מסיימת במילים הברורות הבאות:"אל לנו להיות עבדים להגדרות ביולוגיות של זהות, ואל לנו להשתמש בזהויות הגזעניות או המגדריות שלנו ככלי נשק בכדי להעניש זה את זה".ולסיום הדוגמה הזו, אולי יש מכם שחושבים: "בסדר, מה זה משנה - שכל אחד יזדהה גזעית איך שהוא או היא רוצה. למה צריך להתקטנן ולהיכנס לראש של כל אחד". ואכן - אני מסכים לגמרי עם האמירה הזו. אלא שהבעיות מתחילות בעיקר כשהזהויות הללו לא נותרות ברמת התחושה הפנימית או השיח הבין-אישי, אלא הן פורצות גם לתוך הרגולציה והתקנונים של ארגונים ואירועים. לדוגמה, בהרבה קולג'ים ואוניברסיטאות יש אפלייה מתקנת לטובת בני מיעוטים, בצורה של מלגות או תנאי כניסה נוחים יותר, וספיציפית התוכניות הללו הינן בדחיפה ועידוד משמעותיים של ארגונים פרוגרסיבים. עכשיו, תוסיפו לזה את הפרט הבא: לפי מחקר שנעשה ב-2021, ההערכה היא שכשליש מן הלבנים שמגישים מועמדות לאוניברסיטה בארצות הברית, משקרים בטופס הבקשה וטוענים שיש להם מוצא אתני "מיעוטי". המוטיבציה לכך ברורה כמובן - הייחוס הזה בטופס משפר את סיכויי הכניסה שלהם, כי הם זוכים לאפליה מתקנת. לאור זאת, שוב אנחנו צריכים לשאול את השאלה משבוע שעבר: כשמעבירים את המשקל ממשהו טכני אובייקטיבי למשהו פנימי סובייקטיבי, האם ניתן להמשיך ולנטר את העניין באופן אפקטיבי בעולם האמיתי? אם הזדהות אישית היא הכל, אז האם הפרוגרסיבים יהיו מרוצים אם אוסף של אנשים לבנים שמזדהים כשחורים יקבלו מלגות שנתרמו עבור הקהילה האפרו-אמריקאית? על פניו, נראה שדרך כזו מפנצ'רת את הגלגלים של הרכב הפרוגרסיבי עוד לפני שהוא התחיל לנסוע.אוקיי. היה כיף עם רייצ'ל - בואו ניקח עוד סיפור, בתחום אחר מגזע. איזה מרכיב זהות בא לכם לדבר אליו? גיל? אין בעיה, אתם בחרתם. שמעו סיפור!ב-2015, גבר הולנדי בשם  Emile Ratelband, הגיש תביעה נגד המדינה בדרישה מקורית: הוא ביקש לשנות את הגיל שלו, או ליתר דיוק, לעדכן את תאריך הלידה שלו כפי שכתוב בתעודת הזהות שלו. ולא, הוא לא טען שנפלה טעות של איזה פקיד, וגם לא היה מדובר באיזה הפרש קטן של כמה ימים: הגבר בן ה-69 דרש לאחר את תאריך הלידה שלו ב-20 שנה (!!). שמעתם נכון – מבחינתו, ראוי שהמערכת תמחק עשרים שנה מחייו בתיעוד הרשמי שלה. אתם בטח תוהים מדוע – אבל התשובה ברורה כמובן: מי מאיתנו לא רוצה להיות צעיר יותר? אֶמִיל טען שמבחינה בריאותית, הרופא שלו קבע שהוא במצב מצויין, אפילו טוב יותר מאשר אנשים צעירים ממנו בשני עשורים, ולכן המספר הזה - 69 - הוא סוג של שקר. ומעבר לכך, הוא מאפשר אפלייה חברתית בהמון תחומים, החל מהזדמנויות תעסוקה וכלה בדייטים באפליקציות, שמתשמשות בגיל כדי להתאים בין אנשים. לכן, הוא ביקש סעד מבית המשפט: להורות למדינה לאפשר לו לאחר את תאריך הלידה שלו בעשרים שנה. הוא אפילו אמר שהוא מוכן לספוג בכך את ההשלכות הכלכליות שינבעו מן השינוי, ולדחות בהרבה שנים את תחילת קבלת הפנסיה שלו.אם הוא רק היה טוען את הטענות הללו, אולי לא היינו מזכירים אותו כאן. אלא שאתם כבר מבינים לאן זה הולך: אחד הטיעונים של אמיל בבית המשפט היה שגיל הוא חלק מהזהות שלנו, וכמו שניתן לשנות כיום בהולנד, מבחינה חוקית, את המגדר, הרי שגם צריך להיות ניתן לשנות את הגיל שלנו, שיתאים לזֶהות הפנימית שלנו.לפי הראיונות שראיתי בהם את אֶמִיל מדבר, ההערכה שלי היא שהוא כנראה באמת אדם צעיר ברוחו, אבל שהוא בעיקר בא כדי לייצר כותרות. מדובר באדם שבין השאר הינו דמות טלוויזיונית ססגונית, גורו של אנרגיה חיובית, והדברים כאן כנראה השתלבו טוב במסרים שהוא אוהב להעביר בקורסים שלו. אבל בית המשפט לקח את התביעה ברצינות, ולכן אולי כדאי שגם אנחנו: מה באמת טיעון הנגד להשוואה שלו לטרנסים, שיבחין בין זהות מינית לבין זהות גילאית, כך שאת הראשון אנחנו נהיה מוכנים להגדיר על פי מפתח סובייקטיבי ואת השני לא? תנו לי רגע להיות כאן "פרקליט השטן", או יותר נכון, פרקליטו של אמיל, ולהציג את הדרישה שלו באופן הכי חזק שאפשר. קודם כל, ראוי להאזין לו בשם ערך השיוויון: למה שמישהו צעיר בגופו ובנפשו יצטרך לספוג את הסטיגמות שאנחנו מייחסים לגילאים מתקדמים? האם לא ניטיב איתם ועם החברה כולה אם נאפשר לאנשים להזדהות לפי הגיל ה"מהותי" שלהם, ולהימדד לפי יכולות בלי לעבור דרך פילטר של דעות קדומות?וגם ברמת האותנטיות של הזהות הפנימית, במידה מסויימת יש הצדקה גדולה יותר לאפשר "טרנס-גילאות" מאשר "טרנס-ג'נדריות", לפחות למי שרוצה להזדהות כצעיר יותר מגילו הביולוגי. ולמה? שכן אישה טרנסית לעולם לא תחווה באמת מה שאישה ביולוגית חווה בזמן מחזור או לידה, אבל כל אחד מאיתנו בלי יוצא מן הכלל יודע איך זה הרגיש להיות צעיר יותר, ולכן יש לנו יותר בסיס לקביעה שאנחנו עדיין מרגישים אותו הדבר כמו פעם - הלא כן? ואם רופא מוכן לכתוב מכתב שקובע שהגיל הרפואי שלנו צעיר יותר, אז עוד יותר!על אף הטענות הללו, עברו שלוש שנים עד שב-2018 בית המשפט חזר עם תשובה שלילית. כפי שאתם מכירים אותי, אני אוהב להביא ציטוטים ממקור ראשון ולא רק מן העיתונות, אז השקעתי לא מעט זמן בגוגל כדי למצוא את הכרעת הדין ונימוקי השופטים - בּדֶנִית! - תרגמתי אותם וקראתי אותם. היה אפשר לעשות פרק שלם רק על ניתוח המסמך הזה, אבל אני אבחר נקודה אחת או שתיים שהכי מעניינות אותנו כאן. אז, הנה הציטוט שתרגמתי מִדֶנִית לאנגלית לעברית:"בית המשפט מכיר בכך שגיל, הנגזר מתאריך לידתו של אדם, הינו אכן חלק מן הזֶהות של אדם. אבל בְגיל יש יותר מרק זהות. לְגיל יש גם זכויות וחובות שתלויות בו, כמו לדוגמה… הזכות להצביע, הזכות להתחתן, הזכות לשתות אלכוהול והזכות לנהוג בְּרכב. יתרה מכך, ישנם גם חובות שקשורות לגיל, כמו חוק חינוך חובה… מגבלות הגיל הללו נכללים בַּחוקים השונים מסיבה מסויימת. הסיבות הללו לעיתים קרובות קשורות לשאלה האם למישהו יש כבר - או עדיין - מסוגלות מנטלית או פיזית לבצע פעולות מסוימות (להצביע, לנהוג ברכב, לשתות אלכוהול). אם נאפשר תאריך לידה פיקטיבי, הגבולות הללו יאבדו את משמעותם. "ובכן, מה נאמר על הדברים הללו? כשאני קורא את הדברים, התגובה הראשונה שלי היא להנהן בהסכמה, שכן דברי בית המשפט מהדהדים את מה שאמרנו בפרק שעבר, ביישום לגביי גיל: שאם נתחיל להשתמש בגיל סובייקטיבי ברגולציה שלנו, לא נמצא את הידיים והרגליים שלנו ביישום בשטח. אבל אנחנו עדיין צריכים תשובה לשאלה - מה ההבדל בין טרנסג'נדריות לטרנס-גילאות? והנה מה שבית המשפט הדֶני אומר בעניין:אלה אינם רק השלכות מעשיות, כפי ש[המבקש] מכנה אותם, אלא גם השלכות חברתיות ומשפטיות... הַקֶשֶר שבין גיל לבין זכויות וחובות אינו קיים באותו אופן במקרה של שינוי שם ומגדר, ולכן בית המשפט לא יכול פשוט לבנות על התקדים של התקנות הקיימות לשינוי שם ומגדר… יתר על כן, מכיוון שיש כל כך הרבה זכויות וחובות צמודות לגיל, בית המשפט סבור ששינוי הגיל הוא יותר דרמטי משינוי שם או מגדר. זה אומר שיש לטפל בזה בזהירות רבה יותר."הלכתי ובדקתי, ומחיפוש באינטרנט וצ'אט ג'יפיטי, הולנד היא באמת מדינה מאד שיוויונית שבה אין כמעט אבחנות חוקיות בין גברים לנשים - נניח, גיל הפנסיה שווה לשני המינים שם - ולכן אפשר להבין איך בעיני השופטים מדובר בדברים שונים מבחינת ההשלכות הפרקטיות. אבל משתמע מדבריהם הוא שברמת העיקרון, הם דווקא מסכימים עם טיעונו העקרוני של אמיל! כלומר לדעתם, יש שקילות בין התביעה להכרה בזהות הטרנס-ג'נדרית לזהות הטרנס-גילאית שלו. זו זהות, וזו זהות. ההבדל היחיד הוא פרקטי: גיל הוא מושג שמסובך בביורוקרטיה, בעוד שמין ומגדר הן רק עניין הצהרתי, ולכן תמרור ה"עצור" שלהם מורם רק בנושאי גיל. אבל ממילא נראה שאם היינו מנסים לבנות רגולציה סביב מגדר גם בהולנד - נניח, בכל הקשור לספורט - השופטים מרמזים שגם שם היינו חייבים להשען על מין ביולוגי, ולא לאפשר החלפת דיסקט לזהות מגדרית.מעבר לקוריוז שבסיפור הזה, אני מביא אותו כדי להדגים שוב איך רעיונות מתפשטים. איך ברגע שעקרון מסויים מתחדש בתחום החוק, הוא מתחיל לדלג לו לאזורים אחרים בחוק, ורק נעצר כשהוא נפגש בטיעון מסודר, פורמלי, שיכול לשרטט גבולות גזרה ברורים לְמָה כן ומה לא עושים. וזו הסיבה שחשוב להגדיר טוב-טוב על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מנסים לשנות מושגי יסוד בחוק וברגולציה - שלא נגלה שבטעות מה שחשבנו שהוא עניין מקומי לנושא מסויים, פוגש אותנו בסיבוב במקום שבכלל לא התכוונו אליו.בזאת סיימנו לדבר על ענייני הרגולציה. בחלק האחרון של הפרק, אני רוצה שנעבור לעולם המקביל לרגולציה - עולם השיח הבין-אישי, ונראה איך גם שם, החוסר בגבולות מוביל לתופעות לא צפויות. קחו דקה או שתיים, תכבו את המערכות הלוגיות שלכם שהתמקדו באיך שפה עובדת בחוק, ותפעילו סט אחר של מערכות אנושיות: שיח, אמפתיה, פתיחות לאחר, טקט וכן הלאה. אנחנו נדבר באופן מסודר יותר על איך ראוי ואיך בפועל מתרחשים מפגשים שבין פרוגרסיבים לאילו שאינם פרוגרסיבים בשיח הבינאישי בפרק הבא. בינתיים, לפרק הזה, אני רוצה שנראה אספקט אחרון של הנזילות של הזהות הפנימית הזו.אני משער שכולנו מכירים את ראשי התיבות "להטב", שמרמזים על ארבעת הקבוצות בתוך הקהילה הזו - לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים ובי-סקסואלים, כלומר אנשים שנמשכים לשתי הקבוצות. המקבילה האנגלית של הקיצור הזה היא LGBT. מה שאולי אתם אינכם יודעים הוא שבשנים האחרונות, ראשי התיבות הללו התרחבו. היום יש כאלו שלא מדברים על "להטב", אלא על "להטבפא״ק". האותיות החדשות מתייחסות לזהויות חדשות - פאן-סקסואלים, א-מיניים ו-קווירים. ההתרחבות הזו קיימת גם באנגלית, שם מדברים על "LGBTQAI2S+", כאשר הסיומת "פלוס" באה לומר שיש עוד הרבה יותר זהויות מאשר ראשי התיבות מסוגלות להביע. מהן הזהויות הללו, אתם בוודאי תוהים. ובכן, האינטרנט הביא עימו המון חידושים, וברשתות החברתיות - בעיקר טאמבלר, לפי מה שיצא לי לשמוע, אבל בטח גם בעוד מקומות - התהוו להן לאורך זמן המון תתי-זהויות מגדריות, שאינן פשוט משהו על הציר של גבר ואישה כמו הזהות הטרנסית הקלאסית. הפעילים הללו מדברים לפעמים על "גלקסיה" של זהויות, ואפקטיבית, הרשימה הזו איננה סגורה אלא מתפתחת כל הזמן באופן חברתי, ובניגוד לזהות הטרנסית ה"קלאסית", המונחים ברשימה הזו אינם פירותיו של מחקר רפואי או פסיכולוגי. העניין הזה תפס חזק ברשת. נניח, לפני כמה שנים, פייסבוק פרסמה רשימה של עשרות מגדרים שאפשר לבחור להזדהות בהן באתר שלהם. או לדוגמה, בעיקר לאלו מכם שעושים שיחות זום עם אנשים בחו"ל, אתם תראו שהרבה אנשים היום מציגים את עצמם באופן הבא: "שלום, אני יוסי, המגדר שלי הוא X וכינויי הגוף שלי הם Y". על כינויי הגוף נדבר בפעם הבאה, אבל בינתיים, בואו ואתן לכם כמה דוגמאות מהמגדרים היותר צבעוניים שיש שם בחוץ. כל הדברים שאני מביא היום הם מאתר MedicineNet, שבאחד הדפים שלו מספק רשימה של 72 מגדרים עם הגדרות מפורטות במה מדובר, אבל יש המון רשימות כאלו ברשת.אז, הנה חמישה שבחרתי באופן אקראי, ואני מבטיח שאני מתרגם באופן מדוייק - מוזמנים לבדוק אותי.א. Genderfluid - אנשים שאינם מרגישים קשורים לאף מגדר מסויים קבוע, אלא החוויה המגדרית שלהם כל הזמן בתנועהב. Collgender - זהות מגדרית שבה זהויות מגדריות מרובות נחוות בו זמניתג. Aerogender - זהות מגדרית שמשתנה לפי תנאי הסביבהד. Astral gender - זהות מגדרית שמתייחסת במהותה לחלל החיצוןה. Esspigender - אנשים שמייחסים את הזהות המגדרית שלהם למישור הנשמותעכשיו, התנועה הנפשית האנושית היא באמת חסרת גבולות, ואני חושב שזה כלל לא מפתיע שלאנשים יש המְשַגָה פנימית עשירה לאיך הם מרגישים. אבל הייחוס של כל הדברים הללו ל"מגדר", כלומר הרכיבה על המונח הזה, מעוררת שאלה. האם כשמישהו מזדהה כאחד מ-72 המגדרים הללו, חובה על הסביבה לקבל זאת כאמת? נאמר זאת אחרת - אם אני אומר לכם ש"המגדר שלי קשור לחלל החיצון", מה זה אומר לדרוש ממכם "לקבל" אותי ככזה, אם אפילו התיאור איננו מוגדר היטב? כשאנחנו מגיעים לרמות רזולוציה שכאלו, הרצון לבוא לקראת אנשים, ולהכיר בזהות הפנימית שלהם, יכול גם להוביל לסוג של מס-שפתיים חסר משמעות, כלומר, יש לו משמעות, אבל משמעות כמעט הפוכה ממה שמבקשים אלו בעלי הזהות הייחודית הנ"ל. הם מבקשים שאם הם אומרים לך "אני מזדהה כ-X", שאת או אתה תאמינו להם, ותקבלו אותם כמות שהם. אבל הרבה יותר קל, עם הזמן, לא לקבל אנשים באמת, אלא בעיקר לומר לעצמנו, "מה זה משנה מה האמת, מה שמשנה הוא לא להפריע אחד לשני, לדברים שאנחנו רוצים להאמין. אני אגיד שאני מקבל את האמת שלו, הוא יגיד שהוא מקבל את האמת שלי, וזה יעשה לכולנו נעים בבטן. גם אם הדברים שכל אחד מאיתנו אומרים לא ממש מבוססים מספיק כדי להיות "אמת", יהיה נחמד יותר ככה". חברה כזו, שהאמת איננה חשובה כבר ובמקומה מגיעה סוג של אמפתיה שטחית, היא חברה שמאבדת את היכולת לשיח עמוק וכנה. אם היה מקום שבו היינו רוצים למנוע היווצרות של אוירה שכזו, זה היה באוניברסיטאות, המוסד שמתיימר לעודד תלמידים לחפש אחר האמת. אבל לפני כמה שנים ראיתי סרטון מצחיק וחביב שהדגים את המצב ההפוך מהרצוי במוסדות הללו, ושאני אשתף כאן. בסרטון הזה מסתובב בחור לבן בגובה בינוני בקמפוס עם מיקרופון ביד ושואל סטודנטים שאלות בסגנון של: אם הייתי אומר לך שאני אישה, היית מקבל את זה? אם הייתי אומר לך שאני סיני, היית מקבל את זה? וכן הלאה. הסטודנטים שמופיעים בסרטון חושבים לרגע ורובם עונים - "כן, אם זה מה שגורם לך להרגיש טוב, מי אני שאטיל בזה ספק". יש כמה סטודנטים ש"נשברים" בשלב מסויים, נניח כשהוא אומר "תאמינו לי שאני בגובה שתי מטר". מתחת לפני השטח, מה שאני חש שקורה שם הוא שהם מרגישים שיש כאן מתח בין אמירת אמת לבין אמפתיה ורצון להימנע מויכוח, רצון לקבל את כולם בלי שום סינון, ולכן הם מתחילים מאמפתיה - אבל מתישהו האמת תובעת את חלקה. מוזמנים לצפות: הבאתי את הסרטון הזה כדי להדגיש נקודה אחת: כשמישהו בא ואומר "תאמין לי שאני טרנס ותקבל אותי כמו שאני", מה שהוא מבקש הוא קבלה אמיתית. אבל כשכל טיעון זהותי מתקבל בלי שום סינון, כמו אצל הסטודנטים הללו, זה אומר שלא מתרחשת כאן קבלה, אלא בדיוק הפוך: התעלמות. התעלמות מן הפרט, כי הפרט לא משנה, רק הבון-טון התרבותי שאומר - קבל את כולם בלי לשאול שאלות. אתה יכול לומר מה שאתה רוצה, ואני אזרום. האם לשטחיות בין-אישית שכזו אנחנו שואפים? נראה לי שהתשובה לכך שלילית. לפחות, אני רוצה להאמין שכך.אז זהו להיום. הסיומת של הפרק הזה מובילה אותנו ישר לפרק הבא, שבו אנחנו עוברים לנורמות של השיח הבין-אישי. וספיציפית, מה קורה לאנשים שלא מוכנים לזרום עם התביעה הפרוגרסיבית להכרה בזהות המוצהרת הטרנסית, ואיך זה מחלחל לא רק לשיח הציבורי המותר, אלא אפילו לחוקים ותקנות עם עונשים בצידם?על זאת ועוד, בפרקים הבאים! This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים ל"אלישע והזוויות", עונה ראשונה פרק 18.אנחנו בפרקים העוסקים בנושא היחס הראוי לאנשים החווים דיספוריה מגדרית, מה שקרוי בשפה היום-יומית טרנסג'נדרים. מדובר באנשים שחווים תחושה עמוקה של אי-התאמה בין המין הביולוגי שלהם לבין המגדר שלהם. כיוון שהחברה מתייחסת אליהם בהמון רבדים על פי המין הביולוגי הזה, למתח האישי-זהותי שהם מתמודדים איתו מצטרף מתח נוסף, בין המגדר שלהם לבין היחס של החברה אליהם. אני אינני טרנסג'נדר, אבל אין לי ספק שמדובר בחווייה רגשית מורכבת וקשה, וכל חברה מוסרית חייבת להתמודד עם האתגר שהסבל של הטרנסג'נדרים והטרנסג'נדריות מציב בפניה.בפרק הקודם ניתחנו את המשמעות של ההצהרה "נשים טרנסיות הן נשים" - #TransWomenAreWomen, מתוך מקום פילוספי-מושגי, כהצהרה על המציאות. ראינו איך הקביעה הזו, כשמבינים אותה לעומקה, משתלבת בתוך תפיסת העולם הפרוגרסיבית שבנינו לאורך העונה, תפיסה שרואה את הביולוגיה כשולית ביותר ביחס להשפעות של החברה על הזהות האישית והדינמיקה החברתית. להצהרות על המציאות, עד כמה שהן יכולות להיות אבסטרקטיות, יש השלכות רחבות ביותר. אם אני פרוגרסיבי שמאמין ש"נשים טרנסיות הן נשים", אז כמובן שגם אתייחס אליהם כנשים בשיח בין-אישי, וגם אשמח שהחוקים והתקנות במדינה יקחו את זה בחשבון. בפרקים הבאים נראה איך התפיסה הפרוגרסיבית הזו תופסת צורה בשני המרחבים הללו, הבין-אישי והציבורי, כשהיום הדגש יהיה על הציבורי, ובהמשך נחזור לנושא הבין-אישי. ובכן, כשבאים לדיון על המדיניות הציבורית, האם רק מתוך אמונה ש"נשים טרנסיות הן נשים" באופן אמיתי, כמו שראינו בפרק הקודם, אפשר לקדם את ההכרה החברתית בטרנסים ובצרכים שלהם? כמובן שלא. האמת היא שלעיתים נראה שאת האמירה "נשים טרנסיות הן נשים" אנחנו שומעים מפי אלו שבעיקר מעוניינים בה בתור נוסחה מעשית להפעלת מדיניות ציבורית שנועדה לעצב את היחס הראוי לאנשים טרנסג'נדרים. נניח, אפשר להציע שמדובר במשהו כזה: "כדי לעזור לאנשים טרנסג'נדרים, יש להתייחס לנשים טרנסיות כנשים, ולגברים טרנסים כגברים, עד כמה שאפשר. כלומר, בכל מקום בחוק או ברגולציה או בנוהג הציבורי שיש בו התייחסות מפורשת ל'איש' או 'אישה', צריך לנסות ולכלול את הטרנסג'נדרים בקבוצה שאליה הם מרגישים שייכות מגדרית, ולא לפי המין הביולוגי."לגישה הזו, שאקרא לה כאן הגישה הליברלית, יש הרבה מן המשותף עם הגישה הפרוגרסיבית. אם שמים בצד את הויכוח לגביי ביולוגיה לעומת חברה, גם ליברלים רבים יחושו שצריך לאתגר את המערכות הקיימות ולעדכן אותן כדי לעמוד באתגר של תמיכה בטרנסג'נדרים וצמצום הקשיים שלהם. הרי בכל מקום שבו נצליח למנוע את החיכוך בין הרגולציה החברתית לבין המגדר, חסכנו סבל גדול עבור האנשים הללו. וכיוון שבעבר המודעות שלנו לזהות הטרנסית היתה מועטת, בטח יש מקומות בחוק שניתן להתגמש ולהתאים את עצמנו. לדוגמה, בחיפוש באינטרנט של הביטוי בעברית, ראיתי שח"כ לשעבר איתן גינזבורג אמר את הביטוי ביום לציון הקהילה הגאה בדיוני הוועדה לזכויות האישה, והנה הציטוט:"צריכה להיות אמירה מאוד ברורה והבנה למשרדי הממשלה השונים - נשים טרנסיות הן נשים. כך צריך להתייחס אליהן... אני פונה לכל משרדי הממשלה להבין ולהכיר שהחברה השתנתה. צריכים לתת מענים למגוון רחב יותר של סיטואציות חברתיות"הדגש שלו כאן הוא באופן ברור פרגמטי - הדרכה רגולטורית למשרדי הממשלה שנועדה לתת מענה למצבים חדשים בחברה.אז רגע, האם בכלל יש הבדל בשטח בין הליברל לפרוגרסיבי? אולי זה לא משנה אם אנחנו מאמצים את האמירה "נשים טרנסיות הן נשים" באופן העמוק יותר או לא, אם בסוף אפשר לשלב ידיים ולעבוד יחד לאותה מטרה בשטח?הסיבה לכך שעדיין יהיו הבדלים בשטח נעוצה בכמה מילים שהשחלתי לתוך הניסוח הפרגמטי שהצעתי. ואני מצטט את עצמי: "יש להתייחס לנשים טרנסיות כנשים, ולגברים טרנסים כגברים, עד כמה שאפשר...".  המילים הללו "עד כמה שאפשר", באים ממקום פרגמטי. פרגמטית, אולי יהיו מקומות שבהם יהיה קשה לשלב טרנסים על פי מפתח מגדרי, וכאן יהיה הפיצול בין הפרוגרסיבי לליברל: הראשון יתעקש לשלב ויהי מה, שכן זו המציאות וכל דבר מלבד שילוב מלא איננו הוגן, בעוד השני יגיד שנרצה לעשות יותר בעתיד, אבל כיוון שבכל זאת נשים טרנסיות אינן נשים ביולוגית, אפשר לעצור במקום טוב באמצע ועדיין לראות בכך הֶסְפק מרשים.וזה יהיה הנושא שלנו היום: לנתח את הגישה הפרוגרסיבית לפִתרון האתגרים שתיארנו לעיל, תוך השוואה לגישה הליברלית, מה שיעזור לנו להבין יותר טוב את הכח שבגישה הפרוגרסיבית לצד המגבלות שלה והסיכונים שהיא מביאה איתה. מתוך ההבנה הזו, יוכל כל אחד לבחור - האם המחיר והסיכונים גבוהים מדי, או שמא הוא מוכן לשלם אותם כדי לממש את החזון שהתובנה "נשים טרנסיות הן נשים" מצווה עלינו.לפני שנתחיל, וכדי שהדברים יהיו ברורים, אני רוצה להעיר הערה קצרה. כדי שלא להעמיס מילולית על השיח, אני לפעמים אתייחס ל"אתגר הטרנסג'נדרי" או ל"קושי הטרנסי" או דברים שכאלו. כשאני אומר משהו כזה, יש לפרש את זה כקיצור של משהו כמו "האתגר של שילוב טרנסים וטרנסיות בחברה באופן הוגן ואמפתי". אין בביטוי הזה שיפוטיות של מישהו או החוויה הפנימית שלו, כמובן. יאללה, מתחילים.אז, דמיינו לעצמכם שחברת כנסת רואַה איך מצטברים אצלה יותר ויותר מקרים שבהם באים אנשים טרנסים ומתלוננים שהמערכת לא מתייחסת אליהם כראוי. נניח, נשים טרנסיות רוצות להתחרות מול נשים בספורט לאומי, ולא נותנים להם. מה היא אמורה לעשות?אם אנחנו מפעילים את הגישה הליברלית שתיארנו קודם לכן, הדרך להתמודדות עם המצב הזה היא להיכנס בעובי הקורה, ולראות איפה אפשר לשלב טרנסים לפי הזהות המגדרית שלהם. לדוגמה, אולי הח"כית שלנו תחקור ותגיע למסקנה שאפשר לחלק את ענפי הספורט לשתי קבוצות: קבוצה א' מכילה את ענפי הספורט שבהם ההפרדה מוצדקת בשל הבדלים ביולוגיים ניכרים בין המינים, בעוד קבוצה ב' מכילה את הענפים שבהם ההפרדה היא יותר משיקולים חברתיים, לתת מקום לקידום נשים. מתוך ההבנה הזו, היא יכולה לנסח חוק - מהיום והלאה בענפים של קבוצה א' תנאי הכניסה יהיו עדיין כמו פעם, על פי מפתח ביולוגי, בעוד בקבוצה ב' תנאי הכניסה יהיו על פי מפתח של זהות מגדרית. ועדות הכנסת יתכנסו וייאשרו, כללי הספורט יתעדכנו, והדברים ימשיכו משם.אל מול הדרך הזו, מגיעה הגישה הפרוגרסיבית. הגישה הזו קובעת ש"נשים טרנסיות הן נשים" - בהגדרה, כמו שראינו בשבוע שעבר - וממילא אין צורך בשום עדכון בכללי הספורט, אלא רק במקום אחד: במקום שבו מגדירים מהי "אישה" לצורך החוק, נשנה ונאמר שמדובר בזהות מגדרית נשית, לא בזהות ביולוגית. מיד לאחר מכן, כל אחד יוכל להיכנס לספורט לפי הזהות המגדרית שלו או שלה.באותה גישה פרוגרסיבית, שימו לב איך התרחש שינוי בתפקיד של השפה ברגע שעברנו לעולם של רגולציה וחוקים. עד לפני רגע, המילים "נשים טרנסיות הן נשים" הביעו רעיון, הצהרת אמת מסויימת על המציאות. אבל בהקשר של רגולציה, למשפט הזה יש משמעות "הגדרתית-פורמלית": שבכל מקום שבו כתוב "אישה" בחוק, צריך לפרש זאת כ"אישה ביולוגית או אישה טרנסית". תנו למשמעות של הדבר הזה לשקוע: מדובר באותם המילים, אבל עכשיו זה כאילו חיברנו אותם למקור אנרגיה, ודרכו הן מתחילות להשפיע בשטח על המציאות. כפי שגם נראה זה יחייב אותן לקבל צורה מוחשית יותר, מה שיביא איתו אוסף של אתגרים. אבל - אני מקדים את המאוחר.עכשיו, בואו נשווה בין שתי השיטות הללו, הליברלית והפרוגרסיבית. בתור התחלה אנחנו כמובן רואים הבדל אחד ברור, והוא שבגישה הליברלית יש גבול - בקבוצה א' לא איפשרנו לטרנסים להשתתף לפי הזהות המגדרית שלהם. פה נכנס ה"עד כמה שאפשר" הזה שהכנסתי בניסוח. לעומת זאת בגישה הפרוגרסיבית המפתח המגדרי ולא המיני מוחל על כל הענפים בשווה. אבל ההבדל הזה בתוצאת החקיקה מחדש הוא רק תוצאה של הבדלים עמוקים עוד יותר, ובוא נבחן כמה מהם.ראשית, יש הבדל במוקד השינוי שקרה. בגישה הליברלית, מושגי היסוד הביורוקרטיים שלנו נותרו על כנם: איש ואישה, אם לא נֶאמר אחרת, הם עדיין איש ואישה ביולוגיים, כמו שהיו אתמול ושלשום, ומה שהשתנה הוא מקומות ברגולציה הספורטיבית שמעתה יהיה כתוב בהם במפורש "מגדר". בגישה הפרוגרסיבית, כל הרגולציה נותרה על כנה, ולא חידשנו שום מונח מקורי או תובנה ספורטיבית, אלא פשוט שינינו את משמעות המילים "אישה" ו"איש" רטרואקטיבית, ומשם הכל מתגלגל אוטומטית.שנית, איך התחולל לו השינוי? בגישה הליברלית, השינוי מתחולל מתוך מבט במציאות הקונקרטית והבנת הנסיבות שהובילו, במקור החקיקה, להפרדה בין נשים לגברים. יש בחינה מחדש של הצורך בהפרדה בכל ענף בנפרד, והגעה לאיזון חדש על פי המסקנות שעלו מן הבחינה הזו, בחינה שלוקחת בחשבון את המציאות המשתנה, רגישויות חדשות שיש לנו היום, וכן הלאה. לעומת זאת, בגישה הפרוגרסיבית השינוי לא דרש שום הסתכלות בענפי הספורט השונים, והוא בעצם לא קשור לספורט בכלל: השינוי התחולל במישור הבנת המציאות השורשית עצמה. באופן עקרוני, אין אפילו צורך להכיר את עולם הספורט כדי לייצר את השינוי. ברגע שהבנו שבעצם אישה טרנסית היא באמת אישה לכל דבר, מהסיבות שדיברנו עליהם שבוע שעבר, אז הפרשנות שלנו לחוקים הקיימים משתנה אוטומטית. כמו שקע לתקע, ברגע שאתה מחבר מכונת סיווג פילוסופית חדשה למערכת הביורוקרטית - כלומר, ברגע שאתה לוקח את האמירה החברתית "נשים טרנסיות הן נשים", ומתחיל לפרש כל מקום שכתוב ברגולציה "אישה" בהתאם - באותו רגע, השינויים קורים לבד.שתי הנקודות הללו מובילות לנקודה השלישית ואולי החשובה ביותר: איזו גישה יכולה להשפיע מהר יותר על החברה כולה? התשובה היא כמובן הגישה הפרוגרסיבית. שכן, אבחנות בתחום הספורט שמגיעים אליהם בגישה הליברלית לאו דווקא יתורגמו לאבחנות בתחום אחר, נניח מדיניות שימוש בשירותים על פי מגדר. אבל אם מה שקרה הוא ששינינו את המשמעות של המילה "אישה" במקום אחד במסמכולוגיה הביורוקרטית, אז קל מאד לשאוב את ההגדרה הזו לעוד מקומות ולהפעיל אותן שם. אפשר לדמיין כבר את הח"כ או השופט אומר "בחוקים בהקשר הספורט כתוב שההגדרה של "אישה" בחוק היא…", והשלימו את החסר.לאור כל מה שראינו, אפשר להבין מעוד זווית מדוע הפרוגרסיבים אוהבים כל כך את הגישה הזו ומעדיפים אותה על פני הליברלית. זה לא רק שהיא מתאימה למה שהם מאמינים על המציאות, אלא מעבר לכך - הקביעה "נשים טרנסיות הן נשים" זה כמו מפתח-0 שפותח את כל הדלתות באותה צורה. לא צריך לבנות "קייס" מיוחד בכל מקום, לא צריך להכיר לעומק כל תחום פעילות אנושית, אלא מספיק לגלות לַעולם שבעצם אלישבע תמיד היה אלישע, ודור תמיד היתה דריה, והמסר הזה יגיע לכל קצוות החברה, וייצר שיווין אמיתי, שיוויון בתוצאות כמו שפרוגרסיבים תמיד רצו, שבו נשים מכל הסוגים, סיס וטרנס, מקבלות יחס הוגן מטעם הרשויות בהינף קולמוס. לאור זה, נניח, לא יפתיע אתכם לשמוע שבשנה האחרונה, התחרו בתחרות מיס יוניברס שתי נשים טרנסיות. גם מיס פורטוגל וגם מיס הולנד ניצחו בתחרויות המדינתיות שלהן את שאר הנשים הביולוגיות, והלכו לייצג את המדינה שלהם בבמה הבינלאומית. שכן, זה כוחה של הגדרה רגולטורית: מאד קל לה להתפשט ממערכת אחת לשניה.התכונה הזו של הפתרון הפרוגרסיבי גם מרמזת על הסיבה שליברלים מסויימים מסתייגים מן הפתרון הזה: אם אתה לא מאמין שבאמת, נשים טרנסיות הן נשים, ואם אתה מאמין שלביולוגיה יש משקל, אז הגישה הפרוגרסיבית פותרת את האתגר הטרנסי, אבל מייצרת גם בעיות אחרות של אי-שיוויון ביחס לנשים ביולוגיות. הליברל מודאג: האם אנחנו לא מחליפים פשוט הדרה של קבוצה אחת בהדרה של קבוצה אחרת?כדי להמחיש את העניין, בואו נשמע את ריילי גיינס, שחיינית מקצוענית לשעבר מהשורה הראשונה בארצות הברית, כשהעידה בפני הקונגרס על החוויה שלה בהתחרות נגד ליה תומאס, לשעבר ויל תומאס, גבר ביולוגי שהיום מזדהה כטרנסג'נדרית:"היינו צריכות לחלוק מלתחות ולהחליף בגדים בפני הגבר הביולוגי-לגמרי הזה, בגובה מטר-תשעים, שלא עבר ניתוח לשינוי מין ובעודו ערום לגמרי. אף אחד לא הזהיר אותנו על המצב הזה מראש, אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו מרגישות בסדר עם זה, ומעולם לא אישרנו שזה בסדר מבחינתנו… זה קורה בכל המדינה… גברים נכנסים לספורט נשי ומקבלים גישה למלתחות הנשים… המצב הזה לא מקבל דיווח בתקשורת מכל מני סיבות."בקיצור - השינוי הזה איננו בא בחינם. ומה יגידו על הפגיעה הזו הפרוגרסיבים? נראה לי שהתשובה היא ברורה: שאֶלו שאינם מקבלים את המציאות שנשים טרנסיות הן באמת נשים, פשוט אינם מבינים מספיק. הפתרון לסבל שלהן, לדעת הפרוגרסיבים, הוא שיגיעו גם הם להארה, ושילמדו להסתכל על המציאות נכון, ויבינו שבעצם נשים טרנסיות הן נשים באמת, ולכן אין כל סיבה שירגישו לא בנוח בנוכחותן במלתחה. אחד הטיעונים שעולים בשיחות על הנושא, בויכוחים באינטרנט ובטורים בעיתון, זו ההשוואה להפרדה ההיסטורית בין שחורים ולבנים. כמו שבטח לבנים הרגישו לא בנוח עם שחורים במלתחות בהתחלה, ולאט לאט למדו להרגיש בסדר ביחד, כך גם יקרה כאן. גלגלי המהפכה הצודקת נעים לאט, אבל כיוון שהכל זו הבניה חברתית, אז עם קצת סבלנות בעוד כמה שנים נסתכל לאחור ונבין שפשוט היינו טרנספובים תמימים.נושא האיזון בין זכויות טרנסים לבין זכויות של נשים ביולוגיות יחזור כאן גם בהמשך, אבל עכשיו אני רוצה לקחת אותנו לעניין אחר, והוא נושא התיוג הרשמי של מישהו כטרנס. ייתכן שחלקכם בהתחלה לא יבין למה זה נושא כל כך חשוב, אבל כפי שאנסה להראות, האתגרים של נושא התיוג הם אחד הדברים שמסכן הכי הרבה את מאמצי קידום השיוויון לטרנסים בחברה, עם השלכות גם על נשים ושאר הקבוצות.כשאני אומר תיוג, למה אני מתכוון? אנחנו מדברים כאן על מאמצים רגולטורים לאפשר לנשים טרנסיות לקבל יחס מן הרשויות השונות כאילו היו נשים. ובביורוקרטיה כמו בביורוקרטיה, מישהו צריך למלא איזה טופס באיזה מקום שבו כתוב ש-X הוא אישה, בניגוד למה שמשתמע מהמין הביולוגי שלו. מילוי הטופס הזה הוא מצד אחד פרט שולי וטכני, אבל כמו שכל מי שאי פעם ניסה לקבל החזרים מביטוח לאומי או מס הכנסה מגלה, הטכניות הזו יכולה להפוך להיות הדבר הכי מהותי והדבר היחיד שמפריד ביניכם לבין הכסף. וגם כאן, חייבים לשאול: מי מאשר, ומה תהליך האישור, של התיוג של מישהו כטרנסג'נדרית?אולי ניתן כאן סיפור קטן, טעימה על קצה המזלג. ב-2018 דווח בעיתון ניו-זילנדי הסיפור הבא. אזרח קנדי בשם דיוויד - שם בדוי כמובן - גילה דבר מעניין: שנשים מקבלות הנחות של 100 דולר קנדי בביטוח הרכב. הדבר עיצבן אותו, אז הוא החליט לעשות מעשה: הוא שינה את המין שלו במשרד הפנים הקנדי, שלח את תעודת הזהות המעודכנת לחברת הביטוח, וקיבל את ההנחה. "חסכתי ככה עד היום 1100 דולר קנדי", הוא סיפר. כששאלו אותו איך הוא הצליח לשנות את מינו הרשמי, הוא אמר שזה היה קל מאד: "פשוט ביקשתי מהרופא שלי אישור לזה, ואמרתי לו שאני מזדהה כאישה, או אולי אמרתי שאני רוצה להזדהות כאישה, והוא הכין לי את המכתב הרשמי שביקשתי… אני 100% גבר, אבל חוקית, אני אישה."זה היופי שבמערכות ביורוקרטיות - הן לא פועלות על המציאות, אלא על האופן שבו מסמכים מדברים על המציאות, והבחור הזה הצליח להשיג מסמך שיספר את הסיפור שרצה בקלות, וכך השיג הנחה שלא בצדק. דיוויד נזקק לאישור רופא, ובאמת היינו מצפים שהחלטה ביורוקרטית שכזו תגיע עם ביסוס רפואי או פסיכולוגי כלשהו, אז שווה שנאמר כמה מילים על מה קורה בשטח. אם מסתכלים על רגולציה ברמת המדינה, אז ישנם מדינות שבהם דורשים סף גבוה של ראייה אבחונית שמדובר באנשים שעוברים את החוויה הטרנסית לפני שהם יכולים להחליף במשרד הפנים את זהותם בתעודת הזהות: התרשמות פסיכולוגית לאורך זמן, התנהגות בפועל בחברה כמו מישהו מהמין השני כמו לדוגמה אופן הלבוש ושינוי השם, ויש מקומות שגם דורשים שיעשו שינויים ניתוחיים כתנאי סף. אם אלו היו התנאים בקנדה, אז דיוויד היה מתקשה הרבה יותר לרמות את חברת הביטוח שלו. אז למה זה היה כל כך קל?הסיבה היא שכמו תמיד, לכל החלטה יש מחיר, וגם להחלטה להגביה את הרף הרגולטורי לשינוי מין יש מחיר עבור הטרנסים עצמם. דרישות שכאלו כופות זמן ארוך ביותר מהרגע שמישהו רוצה שיוכר כמין השני, ועד שהוא מקבל את זה. ומעבר לכך, מדובר בתהליך מאד רגיש ולפעמים משפיל, לפי עדויות שונות. דמיינו מה זה לעמוד בפני איזו וועדה של מומחים ולנסות לשכנע אותם לגביי האותנטיות של הזהות הפנימית שלכם, ולחוש שהם מחזיקים את העתיד שלכם בידיהם. לא פשוט, בלשון המעטה. הנה ציטוט מפי גו'ליה אהרט, בכירה בארגון הבין-לאומי  ILGA-World לזכויות להט"בים:"הכרה חוקית רשמית במגדר היא קריטית עבור טרנסים כדי שיוכלו לחיות בכבוד, אבל התהליכים הללו הם לרוב ארוכים וממש מבזים… המתנות ארוכות משמען שטרנסים חשופים באופן קבוע לאלימות ואפליה, ולחסימה שלהם  מִגישה לזכויות בסיסיות שלהם."ולאור מה שראינו בפרק הקודם, עולים גם טיעונים עקרוניים מפי פעילים טרנסים: הרי הזהות הפנימית שלי איננה נגישה לאף אחד מלבדי - אז מי הם הרופאים הללו שיגידו לי מה הזהות האמיתית שלי? רק אני מבין אותה לעומק. רק אני יכול לדעת איפה אני במסע הזיהוי העצמי שלי, ומה אני באמת. הנסיון של המדינה, של המערכת, לכפות עליי זהות בתעודת הלידה הרשמית שלי דרך הסתכלות בגוף הביולוגי שלי - זהו אקט של דיכוי ברור. בשל העובדות הללו, פעילים טרנסג'נדרים דוחפים לשינוי ולהגמשת הקריטריונים, ולהורדת הסף עד לקבלת האישור לשנות רשמית את המגדר שלהם. ואכן, יש כבר מדינות רבות שבהן הלכו עד הסוף, ונהוג שם "זיהוי אישי" - Self ID - שמשמעו שאין שום צורך באישור רפואי, אלא פשוט בהגשת טופס שאת או אתה ממלאים למשרד הפנים, והופ - קיבלת. ברשימת המדינות הללו יש את אירלנד, בלגיה, ארגנטינה ועוד. אבל גם במדינות שעדיין יש להן דרישה למעורבות מקצועית-רפואית, הרבה פעמים המעורבות הזו היא יותר חותמת גומי מאשר תהליך של ביקורת. הייתי סקרן, והורדתי את המסמכים הרשמיים שצריך למלא בקנדה כדי לעשות את השינוי, וכך כתוב במסמך שהרופא צריך למלא:"רשם האוכלוסין סומך על רופאים להפעיל את שיקול דעתם בהתאם לניסיון שלהם, המומחיות שלהם והקשר שיש להם עם מגיש הבקשה כדי להחליט האם הבקשה של המגיש לשנות את המין שלהם בתעודת הלידה שלהם הינה ראויה…"לאור זה, אתם יכולים להבין טוב יותר איך דיוויד הצליח לקבל אישור מהרופא שלו די מהר. הכל עניין של קשר טוב עם הרופא שלך, וסיימת. אם אין תשובות לא נכונות, אז למה לא לזרום עם דיוויד? אז ככה זה מתגלגל, וכל מי שמצליח לקדם בקצת את המערכת לכיוון של זיהוי עצמי (self ID) חושב שהוא עשה רק טוב בעולם, שכן הוא מאפשר הכרה מהירה יותר באנשים שהמערכת לא מתאימה להם. אלא שכמו שיש מחיר לרף גבוה של ראיות, יש גם מחיר לרף נמוך מדי. ושוב אני צריך להזכיר לנו את משל גלאי-העשן: כשמייצרים גלאי היפר-רגיש, אמנם לא תהיה אף שריפה שתפרוץ בבית, אבל גם נקבל מקלחת המון פעמים ביום כשהגלאי יתחיל להשפריץ מים ללא כל סיבה. וגם כאן, הורדת הסף והחלקת תהליך התיוג מובילה לבעיות - שמעו סיפור:ישנו אירוע שנתי בשם "חגיגות גרייס הופר לנשים במיחשוב", שנוסד ב-1994 על ידי אחד מאירגוני הנשים, AnitaB, ושנועד לקדם נשים בתחומי ההייטק והטכנולוגיה. מדובר בסדרה של אירועים פומביים, בשילוב עם יריד תעסוקה שנועד לנשים בלבד. לפני כמה שנים ב-2017, כחלק מן המודעות הגוברת והולכת לזהות והצרכים הטרנסג'נדרים, הרחיבו את המטריה של האירוע וכללו בו גם אנשים א-בינארים, שזה שם כולל לטרנסג'נדרים בנוסף לעוד כל מני תתי-זהויות מגדריות על הספקטרום. הם אף קיצרו את השם של האירוע ל"חגיגות גרייס הופר" כדי להיות מכילים יותר. וכדי להכנס לאירוע, מי שנרשם פשוט צריך להצהיר על עצמו שהוא אישה, או טרנס. Self ID קלאסי.כפי שאמרתי, חלק מן האירוע הוא יריד תעסוקה לנשים, שנועד לתת לנשים ולחברות הייטק מרחב שבו יוכלו לפגוש זה את זה, וכך לקדם את הדייוורסיטי המגדרי בתעשייה הזו, שכידוע יש בה אחוז גבוה יותר של גברים מאשר נשים, באופן ניכר. עכשיו, אני לא יודע למה זה קרה דווקא השנה - אולי זו הנפילה בהייטק שהופכת את המשרות בתחום ליותר נחשקות, ואולי זה פשוט עניין של מודעות אצל הגברים שהאירוע מתרחש - אבל שמעו מה קרה באוקטובר האחרון, 2023: בצילומי הוידאו מהאירוע רואים שהמקום מוצף בגברים, שהגיעו בהמוניהם להגיש מועמדות לתפקידים בהייטק. "היתה עלייה גדולה בגברים שהזדהו כא-בינארים", אמרו ב-AnitaB. הדבר יצר סערה גדולה בקרב פוקדות הכנס, שהרגישו שגנבו להן את המקום שלהן, והרסו את האווירה. בסרטון שעלה בטויטר, עומד לו קולֶן וַיְיט, אחד מן המארגנים של האירוע, ומטיף מוסר לציבור שיושב באודיטוריום שלפניו (איכות ההקלטה לא משהו, מוזמנים לצפות בלינק המצורף):"זה אמור להיות אירוע חגיגי שממוקד בכן. אתמול התברר באופן ברור שיש מספר גדול של גברים סיס-ג'נדרים שהגיעו לכאן. נאמר זאת גלויות - חלקכם שיקרתם בטופס ההרשמה שלכם. וכפי שנראה מִקורות החיים שהגשתם לכמה חברות, עשיתם את זה כדי לקחת מקום ממישהו אחר כדי לקבל עבודה. אנחנו צריכים גברים שיעזרו לנשים, שיתמכו בנשים, ושיחגגו נשים… אבל יש אנשים כמוכם שברגע זה ממש לוקחים מקום ממישהי שמגיע לה. אז תנו לי לומר לכם כאן ועכשיו: תפסיקו, תפסיקו עם זה מיד"עכשיו, אני כמובן מסכים שרמאות היא דבר פסול, ושאלו שרימו בטופס שלהם עשו דבר לא יפה. אבל בואו נהיה כנים - הגברים הללו סה"כ צעדו בגו זקוף דרך הפרצה הענקית שמארגני הכנס איפשרו להם בכך שאימצו גישה של זיהוי עצמי. אולי מארגני האירוע ישמחו לקבל ממני את הטיפ הבא: אם אתם נותנים הטבה גדולה, כמו גישה לתפקידים בהייטק, וכל מה שצריך כדי לזכות בהטבה הוא לסמן משהו בטופס, ואם אין שום דרך לזהות שהסימון הוא שקר כי הכל מבוסס על תחושה פנימית - אז אנשים יֵרָמו, והרבה.בניסוח אחר, נניח אם הייתי רוצה להיות קצת טרול, הייתי שואל את מר קולֶן: איך אתה מעז לעמוד על הבמה ולומר באופן החלטי שאנשים מסויימים שיקרו על הזהות שלהם? איך אתה יודע שהם משקרים? אם "זיהוי עצמי" נקבע כמנגנון הסיווג שלכם, זה כנראה בגלל שאתם מאמינים שבאמת, רק הפרט יודע מה בלב שלו. אולי פשוט הגברים כאן מוכנים סוף סוף להתהלך בגלוי עם הזהות המגדרית האמיתית שלהם? אלא שכמובן, הנאום הזה מוכיח את כשלון המנגנון, ושאין להם דרך לזהות את הרמאים, וזו בדיוק הבעיה העמוקה יותר שיש כאן: שרגולציה פורמלית שמבוססת על הצהרה אישית שכל העוגן שלה הוא זהות סובייקטיבית פנימית היא שבירה ביותר. כל עוד הביולוגיה האובייקטיבית היתה עוגן, היה אפשר לבסס עליה רגולציה אמינה לאורך זמן. אף אחד לא התבקש להוריד מכנסיים ולהוכיח את מינו, אבל העובדה שיש ראיות חותכות בפוטנציה עשתה את שלה. אלא שבעולם המושגים החדש, שהכל סובייקטיבי, אין כבר כלים טובים לסיווג וניווט של משאבים לקבוצות היעד, כי הכל פרוץ.ומה שחשוב שנבין הוא שבין הנפגעים נמצאים גם הטרנסים עצמם. שכן, אם תחת התיוג "טרנס" יכול כל אחד להיכנס בלי שום סינון, אז בעצם התיוג הזה הינו חסר משמעות, ויפסיקו לבסס עליו מדיניות. ברגע שתיוג X מגיע עם זכויות מיוחדות, אין ברירה אלא לייצר יותר חסמים לקבלתו כדי שלא ינוצל לרעה. האם בכנס הבא אנשים א-בינריים יתקבלו שוב בזרועות פתוחות? ימים יגידו, אבל אם לא יקרה משהו שונה, אין סיבה שהתופעה שאירעה בכנס לא תחזור על עצמה, ואולי אף תתחזק ותתפשט.אז - מה בעצם ראינו כאן? ראינו, שכשלוקחים תפיסת מציאות כמו "נשים טרנסיות הן נשים" ומנסים להטמיע אותה בחוק וברגולציה, מתעורר המתח שבין האובייקטיביות של הביורוקרטיה לבין הסובייקטיביות של הזהות, והמאמץ הרגולטורי קורס תחת העומס של המתח הזה. שכן בכל פעם שנחפש מדדים, תעלה השאלה - מי אתם שתגידו לי מה קורה בנפש שלי, ומי אתם שתשרטטו גבולות לדבר הזה הקרוי "א-בינארי" או "טרנס"?כשהרגולציה יכולה רק להוות חותמת גומי על ההכרזה הרגשית של כל אחד, הכשלון בשטח יגיע. אולי באיחור, אבל הוא יגיע.לסיום הפרק, שווה שניקח רגע לחדד משהו: אין בכל הפרק הזה ולו בדל של ראייה שהתיאוריה הפרוגרסיבית טועה לגביי תיאור המציאות שלה. את הויכוח שבין הביולוגיה לבין מדעי החברה שמנו בצד, ובכלל לא דיברנו עליו כאן. הרעיון המרכזי שעלה כאן בפרק הוא גרסה עמוקה יותר של הביטוי "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם". גם אם נקבל שהפרוגרסיבים צודקים לחלוטין באמירה העקרונית ש"נשים טרנסיות הן נשים", זה לא אומר שאנחנו יודעים איך לבנות חברה סביב התובנה הזו. במצב שכזה, ראוי לשים לב לשלט ה"עצור" השמרני שמורם מול עינינו, שכן כפי שראינו בפרק הזה, שינויים בתהליכים רגולטורים אינם יכולים רק להועיל, אלא גם לפגוע. שווה אולי לנוע לאט יותר במצב שכזה, ולא לזרום עם שינוי המשמעות של המילים "גבר" ו"אישה" בכל מקום.ויודעים מה, חשבתי אולי לתת לכם הדגמה אחרונה של הסבך שבו אנו נתונים, בעזרת דוגמה שחביבה עלי במיוחד. נניח שאתם מכירים את יוסי. יוסי הוא גבר, נשוי לאישה ואב לילדים. אתם מכירים אותו מהתיכון ותמיד יצא עם בנות, והתנהג באופן, איך נאמר, רגיל. עכשיו, הנה חידה: איך ניתן לדעת אם יוסי הוא גבר סיס-ג'נדר הטרוסקסואל, או דווקא אישה טרנס-ג'נדרית לסבית לפני ניתוח לשינוי מין, שאוהבת להתלבש בג'ינס וחולצות פלנל? שתי הדמויות הללו יהיו בעלות ביולוגיה גברית, עם משיכה לנשים וחזות גברית חיצונית… אז, איך אפשר להבחין בין השניים? אני נותן לכם דקה, נותן לכם עשר, ומחכה שתמציאו ניסוי שבו תוכלו להכריע בעניין. אבל אם לא תצליחו, אם אין דרך להבחין בין שתי זהויות שעל הנייר הן שונות לגמרי זו מזו, מה זה אומר על התשתית המושגית שלנו בעניין? אכן, גם אם יש הבדל, המסקנה מהדוגמה הזו ברורה: אין לנו עדיין כלים מעשיים מפותחים מספיק כדי להבחין ביניהם. נראה לי, שהפרק הזה המחיש עד כמה בעייתי לבנות מגדלים ביורוקרטים על עולם מושגים שעדיין לא מסוגל לענות על שאלות שכאלו באופן ברור.נקודה למחשבה, נכון? קחו את זה כשיעורי בית.זהו להיום! בפעם הבאה נראה איך הקשיים הפרגמטיים ביישום התיאוריה הפרוגרסיבית מתרחבים, ושמהרגע שזהות פנימית היא מה שקובע הכל, אז מה שראינו עד כה זו רק ההתחלה… ועד אז - תפיצו את הפודקאסט, תירשמו לאתר, ותפיצו בעיקר את הרעיונות, את החשיבה. הדברים הללו רלוונטים לחיים של כולנו. אם יש משהו שאנחנו רואים שוב ושוב, הוא איך רעיונות משפיעים בפועל על המציאות. השאלות שעולות בפודקאסט כאן גם מגיעות בסופו של דבר למחוקק הישראלי, וככל שאנחנו, הציבור, נהייה מודעים לפלוסים והמינוסים של כל גישה, כך ייטב לכולנו.אז - שיהיה לכולם יום טוב, שבוע טוב, שבת שלום, מזל טוב - מה שמתאים!עד הפרק הבא… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק 17!אני שמח לבשר לכם שהגענו סוף סוף אל היעד: הַ-חזית, בהא הידיעה, של המאבק בין הפרוגרסיביות לבין הכוחות השמרנים וגם הליברלים הקלאסים בתקופה האחרונה. אם אתם רוצים לדעת באיזה צד אתם בסיפור הזה, ספרו לי מה עמדתכם לגביי מעמדם הרצוי של אלו המזדהים כטְרנסים באוכלוסיה, ואגיד לכם מיד. כמובן, יתכן שאין לכם עמדה מגובשת במיוחד - אז בשביל זה אני כאן! כדי לעזור לכם, בפרקים הבאים, לעשות סדר בעניין.כפי שאנחנו נראה, לויכוח הזה יש השלכות מעשיות, אבל לא ההשלכות הללו הן העיקר, אלא מסגרת הדיון וכללי המשחק, ובאלו אנחנו נתמקד. למה אני מתכוון? נניח, השאלה לאילו שירותים צריך טרנסג'נדר שנראה כלפי חוץ כמו גבר להיכנס. מצד אחד, אפשר לקבוע שיכנס לשירותי הנשים, כפי שמתאים למין הביולוגי שלו. מצד שני, אפשר להחליט שייכנס לשירותים שבהם הוא ישתלב כלפי חוץ, כלומר לשירותי הגברים - הרי אם הוא יכנס לשירותי הנשים, והנשים לא ידעו שהוא בעצם אישה ביולוגית, אולי הן ירגישו לא בנוח, יתלוננו עליו שלא בצדק לאבטחת הקניון, ויאללה בלאגן. בשורה התחתונה והמאד פרקטית, יש כאן שאלה מאתגרת, שצריך למצוא לה פתרון פרגמטי בשטח, ויתכן שמוסדות שונים ימצאו פתרונות שונים שמתאימים למצבים שונים.מכיוון שכך, המוקד שלנו כאן איננו הפרקטיקה, אלא המתודלוגיה, הרעיונות המנחים של המדיניות שמנסים לקבוע. אם יש שני אנשים שסבורים שאותו טרנסג'נדר צריך להיכנס לשירותי הגברים, אבל אחד סבור שאמנם הוא בעצם אישה אבל זה פשוט הפתרון הכי פרגמטי, בעוד השני סבור שאישה שמרגישה פנימית כגבר היא באמת גבר ולכן אילו השירותים המתאימים לה - שניהם יכולים להגיע במקרה הספיציפי הזה לאותה מסקנה, אבל להתנגש חזיתית במקומות אחרים, כי יסודות התפיסה שלהם שונים בתכלית. היסודות הללו הן בדיוק מה שמעניין אותנו כאן, אם כי כמובן נַראה איך הדברים באים לידי ביטוי בשטח.יאללה - מתחילים! אבל לא לפני שמזכירים לכם - תשתפו את הפודקאסט עם חברים, תגידו להם לשתף עם החברים שלהם, וכן הלאה… ככה נכבוש את העולם :) ב-28 למאי 2020 התפרסמה כתבה באחד מאתרי החדשות הרבים, שדיברה על כך שמגפת הקורונה חשפה איך נשים ברחבי העולם, בעיקר במדינות העולם השלישי, סבלו במיוחד מן הוירוס בשל עניינים הקשורים לבריאות הגוף הנשי, ספיציפית בהקשר של בריאות בזמן המחזור. אבל מה שמשך את תשומת הלב של כמה אנשים היתה הכותרת של הכתבה, שנוסחה כך: "דעה: בניית עולם שיוויוני יותר פוסט-קורונה עבור אנשים שחווים מחזור". לא "נשים" - "אנשים", people who menstrate. מי שראתה את הכתבה והוטרדה ממנה היתה לא אחרת מאשר ג'יי קיי רולינג, אולי הסופרת המפורסמת בעולם, זו שכתבה את ספרי הארי פוטר. רולינג החליטה שהיא חייבת להגיב למה שהיא תפסה כעוד נגיסה בנוכחות של הנשיות הביולוגית בשיח, מה שקרוי "סיס-ג'נדר" כקונטרה ל"טרנס-ג'נדר", וצייצה בטויטר, ברמיזה ברורה למילה החסרה "woman":"אנשים שחווים מחזור. אני בטוחה שהיתה פעם מילה ספיציפית לאנשים כאלו. שמישהו יעזור לי. Wumben? Wimpund?, Woomud?"הציוץ הזה שלה שבר את הרשת, ומאחר שהיא עמדה על שלה מאז וממשיכה לתמוך באבחנה ברורה בין נשים ביולוגיות לבין נשים טרנסיות, היא הפכה להיות אויבת מספר 1 של האקטיביזם הטרסנג'נדרי. עד כדי כך הדברים התגלגלו, שאפילו ליגת הקווידיטש הרשמית - קווידיטש זה המשחק שמשחקים בהוגוורטס, בית הספר לכישוף בסדרה הארי פוטר, ושאוהדי הסדרה המירו לגרסה מציאותית, למי שלא יודע - הודיעה שהיא תשנה את שם המשחק שלהם כדי שלא להיות קשורים יותר לגברת רולינג. בין המוחים על דבריה היה גם הארי פוטר עצמו - כלומר דניאל רדקליף, השחקן של הארי פוטר בסרטים. בתגובה לדבריה הוא כתב כך: "נשים טרנסג'נדריות הן נשים. כל אמירה אחרת מוחקת את הזהות והיושר של אנשים טרנסים, ויוצאת נגד ההמלצות שניתנו על ידי גורמים מקצועיים שיש להם הרבה יותר ניסיון בנושא מאשר לג'ו או לי"מעבר לטריוויה שבעניין, את כל הסיפור הזה הבאתי בעיקר בשביל המשפט הזה של רדקליף: "נשים טרנסג'נדריות הן נשים". למי שלא מכיר, זהו גם האשטאג נפוץ - TransWomenAreWomen#, והשאלה היא - למה בדיוק מתכוונים אלו שאומרים אותו? כלומר, ברור שהרבה אנשים פשוט זורמים עם ביטויים קליטים שמצאו ברשת, כמו אולי במקרה של רדקליף, אבל כשעוצרים לחשוב על זה - מה פשר המשפט הזה? למה מתכוונים אלו שאומרים אותו ברצינות גמורה, ואיך כל זה קשור לתפיסה הפרוגרסיבית המוכרת והאהובה עלינו?אתם מכירים את הביטוי הידוע בשם "האקדח של צ'כוב", שקובע ש"האקדח שמוצב על השולחן במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית"? אז לאלו מכם - כלומר, כולכם! - שהאזינו לכל הפרקים עד כה, הדברים שתראו היום יהיו מעניינים במיוחד, שכן המון דברים שראינו בסדרה עד היום, מן הפרקים הראשונים ועד עתה, יעשו כאן הופעת אורח. הכל מתכנס לכאן.לאמירה "נשים טרנסיות הן נשים" יש כמה משמעויות בקרב אלו שמשתמשים בה, שבשורשן שלובות זו בזו. היום, אנחנו נסקור שתיים מהן. המשמעות הראשונה ממשיכה מאיפה שעצרנו בפרק הקודם, כשראינו איך מדעי החברה מוצאים את עצמם בעימות מול מדעי הביולוגיה, ולעיתים אף מתנתקים במודע מן המסקנות הביולוגיות. אלא שכמובן, אם זה מה שעושים, עולה השאלה: אם לא משתמשים במדע הביולוגיה, בתצפיות וניסויים ואיסוף של דאטה באופן אובייקטיבי עד כמה שניתן כדי להבין מה קורה בעולם, איך מפתחים הבנה של מה שקורה סביבנו? הבעיה הזו עוד יותר קריטית ממה שהיא נראית ממבט ראשון, שכן תזכרו שכל הידע המדעי העדכני צמח מתוך התרבות המערבית במאות השנים האחרונות - אותה תרבות שהצליחה להחדיר אפילו לתוך המתמטיקה מסרים נסתרים, ולעשות קולוניזציה של תרבויות שלמות. לשאוב מידע מתוך התרבות המערבית הזו זה לאכול מפרי העץ המורעל, לא? חייבים להתנתק ממנו כדי שנוכל לדעת משהו אמיתי, אבל איך אפשר? הרי התרבות הזו, המטריקס הזה, נמצא בכל מקום…מהזווית הפרוגרסיבית, התשובה לשאלה הזו טמונה ברעיון של Lived Experience - "ניסיון נחווה". ולמה הכוונה? ברובד הפשוט ביותר והבסיסי ביותר, כיוון שכל ה"בחוץ" פגום על ידי המערכות הללו, צריך להתכנס פנימה ולְזַהות את הדברים שהאדם חווה באופן אישי ובלתי אמצעי, ללא תיווך של מערכות הידע החיצוניות. אלו הדברים שהם באמת "האמת". מה שאתה מזקק פנימית אצלך, ומה שאת, הם דברים שהמערכות הדכאניות עדיין לא נגעו בהם, ואותם צריך לפתח. שווה אולי להזכיר שלגישה הזו יש גם שורשים פילוסופיים באסכולה הקרויה "פנומנולוגיה", אבל לא נכנס לזה כאן, בין השאר כי אני לא מומחה לפילוסופיה - מזל שלכם, אה? ולמי מכם שרוצה ללמוד יותר על הַקֶשֶר לעניין שלנו, אני שם כאן לינק לסרטון בעניין.ובכן, אם נמשיך את הקו הזה, אז בקלות רבה אפשר לומר ש"אישה טרנסית היא אישה" - באמת. אם גבר ביולוגי מרגיש אישה בפנים, זו אמת עמוקה יותר מאשר הכלא המושגי שהרופאים והביולוגיים המערביים מנסים לכלוא אותי ואתכם בו. כל עוד התחושה הפנימית הנשית היא אותנטית, אז זה מה שאת - אישה, באמת. קחו לדוגמה את סעיף מספר אחד מתוך מאמר שכותרתו "חמישה דברים שכדאי שתדעו כדי שהפמיניזם שלכם יהיה יותר מכיל כלפי טרנסים", שמופיע באתר של "קמפיין לזכויות אדם":"נשים טרנסיות הן נשים. כשאנו אומרים "נשים", המילה הזו תמיד כוללת גם נשים טרנסיות. אין כאן "אם", "בנוסף" או "ועדיין" - הזהות המגדרית של אישה הינה הַהַמְשָגַה הפנימית ביותר של הקיום כנקבה. הזהות המגדרית של אישה טרנסית איננה מגדירה או מסייגת את נשיותה, היא פשוט מתארת את המסע שלה אל עבר הנשיות"עכשיו, אני רוצה לאתגר אתכם לקרוא את הציטוט הזה שוב, ולנסות להסביר לעצמכם מה בדיוק נאמר כאן. זה לא קל - ולא במקרה: אין כאן בעצם אמירה ברורה או הגדרה מסודרת שניתן להפעיל, אלא העיקר הוא האמצע: "הזהות המגדרית של אישה הינה הַהַמְשָגַה הפנימית ביותר של הקיום כנקבה". המילים הקריטיות כאן הן "הַמְשָגַה פנימית". חוויה פנימית, בלתי אמצעית, שגם לא ניתנת למדידה, צפייה, בחינה או ניתוח. אם את מרגישה ככה, אז זה ככה.אולי אחד התיעודים המדהימים ביותר של התפיסה הזו נקלט במהלך צילומי הסרט "מה זו אישה?" (What is a Woman). הסרט יצא ב-2022 והיה סוג של סרט תיעודי-טרולי של מַאט וולש, מגיש תכנית שמרן ב-Daily Wire. את רוב הסרט מבלה מַאט בכל מני מעוזים פרוגרסיביים ושואל אנשים שם: "תגדירו לי בבקשה, מה זו אישה?", ובאחד הקטעים הוא משוחח בנושא עם פרופסור למדעי המגדר. עכשיו, אני לא חובב גדול של הסרט ושל מַאט עצמו, כי ברור לי שמַאט וההפקה פעלו כאן באופן קצת טרולי, ולא סיפרו למרואיינים שהסרט שהם עושים מגיע ממקום ביקורתי. לפחות לפי הדינמיקה בשיחה נראה שהם לא שיקרו, אבל גם לא היו שקופים בעניין. ועדיין, אם נשים את הביקורת הזו בצד, יאמר לזכותו שמאט לא עושה טריקים בשיחה. אלא פשוט שואל שאלה ומנסה לקבל תשובה, ולא מעבר לזה. מה שמפיל אותם בפח, סוג של, היא העובדה שהם באמת לא מסוגלים לתת הגדרה לְמַה זו אישה, שכן הכל עבר לזהות סובייטיקטיבית שמתיימרת להחליף את האמת האובייקטיבית. וכך נשמע סוף הראיון, שהוא אולי הקטע החזק ביותר בכל הסרט:מאט: בתור פרופסור למדעי המגדר השאלה הראשונה שאתה אמור להיות מסוגל לענות עליה היא מה זו אישה…פרופסור: עבורי זה מאד פשוט, אישה זו מישהי שמזדהה כאישה.מאט: אבל בתור מה הם מזדהים?פרופסור: בתור אישה.מאט: אבל מה זה בדיוק?פרופסור: בתור אישה.מאט: אתה יודע מה זו הגדרה מעגלית?פרופסור: כן, אני יודע.מאט: משהו כמו מה שאתה אומר כרגע, שאישה זו אישה (מאט מצייר עיגול באויר).פרופסור: זה כי אתה מחפש הגדרה מהותנית של מגדר, נשמע שאתה מחפש אוסף של תכונות ביולוגיות או חברתיות ששייכות למגדר אחד או אחר…מאט: אני לא מחפש הגדרה מסוג כלשהו, אלא רק הגדרה.פרופסור: ובכן, נתתי לך אחת. בכל אופן, זו הזווית הראשונה להבנת המשמעות של הביטוי “נשים טרנסיות הן נשים”, זווית שמשוקעת עמוק בסובייקטיביות האישית של כל אחד. לעומתה, הזווית השניה והמשלימה - הכמעט הופכית לגמרי - לוקחת נקודת מבט מאד רציונלית, אולי אפילו היפר-רציונלית. הזווית הזו, כפי שנראה מיד, מתחילה בפירוק מוחלט של המושג אישה, ומיד לאחר מכן בְּנִיָה מחדש שלו, באופן שיכלול גם טרנסים, ובייחוד טרנסג'נדריות.בואו נשאל את השאלה ששואל מאט וולש בסרט שלו את עצמנו: מה זאת אישה? ובבקשה, אל תענו לי שזה בן אנוש עם שני כרומוזמי X, ואל תגידו לי שזה קשור בגמיטים שלהם, כמו ששמעתם או קראתם באיזה פודקאסט לפני כמה שבועות. הביולוגיה הזו היא סתם הבניה חברתית של התפיסה ההגמונית המערבית. במקום זה, בואו נתמקד בחוויה של להיות אישה. אף אישה לא חווה את הגמיטים שלה, ואם איזה ביולוג לא היה כותב על זה באיזה ספר, לא הייתם בכלל יודעים שהם שם - ועדיין, רובכם מתעוררים בבוקר ויודעים להגיד שיש דבר כזה אישה ויש דבר כזה גבר, ולא רק אתם - במשך מאות ואלפי שנים אנשים ידעו לעשות את זה. אז - איך אתם מבחינים ביניהם? מה זו אישה? בא נבחן כמה הצעות:אולי תגידו: מישהי שחווה מחזור. אבל בנות צעירות ונשים זקנות אינן חוות מחזור.אולי תגידו: מישהי שיכולה ללדת. אבל בנות צעירות ונשים זקנות אינן יכולות ללדת. ויש גם כאלו שלעולם לא יכלו.אולי תגידו: מישהי עם אברי מין נשיים. אבל גם שם, יש שעברו ניתוחים להסרת אברים כאלו בגלל סרטן וכאלו - האם הן הפסיקו להיות נשים בשל כך?וכן הלאה וכן הלאה, אפשר לקחת כל פרט שכזה ולהראות שהוא "לא זה". אז, מה זה "כן זה"?מה שמציעים הפרוגרסיבים הוא ש"זה" הוא החִיבְרות כאישה או כגבר. הפתעה פרוגרסיבית - בטח לא ראיתם את זה מגיע! החֶברה קובעת לנו מה זה איש, ומה זו אישה, ומה מצופה מכל אחד מן המינים, איך כל אחד אמור להתנהג ולהתלבש, וכן הלאה. להיות אישה, לפי זה, הוא לחוות את החִיבְרות הנשי. אבל יש כאן טוויסט נוסף שיזכיר לכם נשכחות. שכן, למה מתכוונים כשאומרים "החִיבְרות הנשי"? בואו נחזור חזרה לפרקים הראשונים ונרענן את הזכרון שלנו. העולם, כזכור, מחולק למדכאים ומדוכאים. הגבר מדכא, האישה מדוכאת. לדוגמה, כשגבר זורק הערה סקסיסטית ברחוב לאישה בגלל הלבוש שלה, זו דוגמה לדיכוי. כשגבר אונס אישה ברחוב צדדי, זו בוודאי דוגמה לדיכוי חמור ונורא. ועכשיו, תנו לי לשאול אתכם: באיזה צד של המשוואה מצויים הטרנסים? כמובן, הם בצד המדוכא, כיוון שהם לא משתלבים בנורמה החברתית הרגילה, הנורמטיבית. וספיציפית לגביי גבר שמרגיש כאישה: אם טרסג'נדרית תעבור את כל התהליכים הרפואיים ותיראה כמו אישה - האם היא תחווה את אותו הדיכוי? על פניו, ככל שהיא תיראה כלפי חוץ, חברתית, כמו אישה - התשובה תהיה כן מוחלט. גברים שראו את דנה אינטרנשיונאל, לדוגמה, בטח הגיבו אליה באותה צורה כמו אל אישה רגילה, לפחות כל עוד לא ידעו שהיא טרנסית. במילים אחרות, מבחינת הביולוגיה זה אמנם נכון שיש הבדלים בין הרבה נשים ביולוגיות, סיס-ג'נדריות (סיס הוא במשמעות הפוכה ל-טרנס, כלומר, נשים שהמגדר והמין שלהם מתואמים), לבין נשים טרנסיות. אבל מבחינה חברתית, וספיציפית מבחינת הדיכוי החברתי, יש חפיפה בין מה ששתי הקבוצות הללו חוות. הן חוות את הדיכוי של אותה מערכת, שנשלטת כידוע על ידי גברים הטרו-סקסואלים סיס-ג'נדרים. במובן הזה, נשים טרנסיות הן נשים לכל דבר. האשטאג נקודה סוף.ובואו נדייק - האמירה כאן פועלת בשתי רמות. קודם כל, בְּמובן של המאבק הפוליטי המשותף: המערכת שמדכאת את הנשים זו אותה מערכת שמדכאת את הטרנסים, ואם כבר דיברנו על זה - גם את השחורים ואת העניים. כלומר, כמו שראינו בפרק השמיני, יש כאן שילוב אינטרסים בין כל המדוכאים כנגד המדכאים הגדולים. וכפי שנכתב באותו מאמר על חמשת הדרכים להכללת הטרנסים בתנועה הפמיניסטית: "בעבודה החשובה שלהן לגביי פמיניזם לסבי שחור, הקולקטיב של נהר הקומבאהי קבע ש"אם נשים שחורות היו חופשיות, אז ממילא כולנו היינו חופשיים, שכן החופש הזה היה מתאפשר רק על ידי פירוק כל מערכות הדיכוי". הניתוח שלהן מלמד אותנו שלהתמקד בקולות הכי מדוכאים זהו חלק קריטי בכל עבודה משחררת. נשים טרנסיות, ובייחוד נשים טרנסיות שחורות וילידיות, הן מטרות קבועות של הרבה מערכות דיכוי שמצטברות עד כדי יצירת תרבות של אלימות… לא נשיג שיוויון עד שאלו שדוכאו הכי הרבה ביננו יקבלו שיוויון. בסופו של דבר, נוכל לטהר את התרבות שלנו מענייני מגדר אם נאזין וניאבק לצד נשים טרנסיות."אבל זה קורה גם ברמת החווייה האישית: מה שבעצם אומרים כאן הוא שאין באמת מהותניות ביולוגית לנשים. יש את המהות הפנימית שעליה דיברנו לעיל, ושהיא נפשית לגמרי, חסרת בסיס ביולוגי - מצד אחד. מן הצד השני יש רק את החִיבְרות שלהן. ובתור צעד משלים, החיברות הכי אינטנסיבי, הכי משמעותי, הוא המבול של המיזוגניה והפטריארכיה שסובבת אותנו מכל מקום, בהמון הטייות תת-הכרתיות ולעיתים אף הכרתיות. כפי שכבר דיברנו רבות, הכוחות הללו חזקים לאין ערוך מכל דבר אחר שאנו חשופים אליו, וממילא, צריך לקבל שנשים טרנסיות ונשים ביולוגיות הרבה יותר קרובות אחת לשניה מאשר, נניח, נשים טרנסיות וגברים ביולוגים, שחולקים את אותה הביולוגיה אבל שונים לגמרי ביחס החברתי אליהם. ואם תחת הכותרת "נשים" יש מגוון רחב של נשים ביולוגיות, שלא כולן יכולות להוליד ולא לכולן יש אברים מסויימים, אז אל תבואו ותגידו לי עכשיו שאי אפשר למצוא מקום שם לטרנסיות - במיוחד כשכל כך חשוב שנעבוד כולנו יחד כדי להפיל את המערכת הנוראית שסביבנו.מגניב נכון? אני מתכוון - מגניב לראות איך כל הסדרה מתכנסת לה כאן, והכל מתחבר?בואו ניתן לדברים הללו יותר צבע בכמה ציטוטים מעניינים, שיראו איך אנשים שרואים את העולם ככה מסבירים את זה. נתחיל בציטוטים נבחרים מתוך שיחה שניהלה אנטונלה קאריאלו עם הפעילה הטרנס-פמיניסטית האיטלקיה אנטוניה קארוסו. כל הקטע מלא וגדוש בשיח שמדגים את מה שהצגתי לפני כן, ואני מביא באמת רק דוגמית:מראיינת: בשורש הויכוח בין שתי המחנות בתנועה הפמיניסטית, זו שתומכת בשילוב הטרנסים וזו שמתנגדת, עומדת השאלה מהי ההגדרה של אישה. איך את היית עונה על השאלה הזו?אנטוניה: אני לא בטוחה לגביי התשובה, אבל אני יכולה לומר שלהיות אישה זה עניין פוליטי, ושביולוגיה איננה מה שהופך מישהי לאישה.ובהמשך:מראיינת: האם את חושבת שאפשר להתמקד יותר בנקודות הממשק בין הנשים לבין הטרנסיות?אנטוניה: ברור ברובד מסויים, שהוא הביולוגי והחברתי (נניח, סקסיזם ואלימות מינית בזמן הילדות) החוויה של נשים "סיס" ונשים טרנסיות שונה ולא ברת השוואה. אבל בהמון רבדים אחרים, יש מערכת משותפת ושיטתית של אפליה נגד נשים. בין אם הן "סיס" ובין אם הן טרנס, נשים נתפסות על פי מערכת שאיננה ההגדרה העצמית שלהן, מערכת שכופה עליהן סטריאוטיפים שהומשגו עבור השימוש והצריכה של הגבר הסיס ההטרו, ובאופן כללי יותר, הפטריארכיה.לאור כל זה, כל מני תופעות אחרות מתבהרות על הדרך. לדוגמה, למה כל פעם שמישהי מתלוננת על כך שגבר ביולוגי בא ונכנס לספורט נשי, מאשימים אותה בכך שהיא טרנספובית. היום יש כבר כינוי גנאי מיוחד לנשים שנאבקות נגד תופעה של כניסה טרנסית למתחמים נשיים, לנשים כמו ג'יי קיי רולינג - TERF, שזה ראשי תיבות של Trans Exclusionary Radical Feminist, כלומר פמיניסטיות רדיקליות מדירות-טרנס. אז, למה הגישה הזו כל כך בעייתית לדעת אלו שחולקות עליהן? לפי מה שאמרנו, הדברים ברורים: שכן, מי שאומר שאישה טרנסית איננה אישה באמת, מצהיר בעצם שיש לביולוגיה אמירה קריטית שאי אפשר להתעלם ממנה - וזה מייצר מתח עצום מול הזהות הפנימית שדיברנו עליהם קודם, ובעצם מכחיש את ההעדפה המוחלטת של הזהות הזו על הגוף הביולוגי. וחוץ מזה -  וכפי שראינו - אמירה שכזו היא תקיעה של מקל ענק בגלגלי המהפכה המדהימה שהפרוגרסיבים מנסים לקדם. שהרי, אם נסגור את הדלת בפני הטרנסים,  לא נוכל לשלב ידיים באופן הרמוני לטובת שינוי חיובי בעולם. ממילא, האמירה "נשים טרנסיות הן נשים" חייבת להתקבל עד הסוף, באופן מלא וללא סייג, מה שמוביל לדברים, איך נאמר, מעניינים ביותר, ונביא שניים מהן. הראשון התרחש ביוני שעבר. באוניברסיטת גו'נס הופקינס שבבולטימור תחזקו, כמו הרבה אוניברסיטאות, לקסיקון של מונחים הקשורים לדיוורסיטי וכדומה. אם הייתם נכנסים ללקסיקון לפני כמה חודשים, ומתעניינים בתחומי הלהט"ב, הייתם מגלים את ההגדרה הבאה עבור המונח "גבר גיי":"גבר גיי - גבר שחש משיכה רגשית, רומנטית, מינית או חברתית כלפי גברים, או שמזדהה כחבר בקהילת הגיי. לעיתים "גיי" משמש להתייחסות לכל האנשים, ללא קשר למגדר, שבני זוגם המיניים או הרומנטים העיקריים הם מאותו המגדר שלהם"מזהים כאן משהו פסול? תחשבו רגע… צודקים, גם אני לא מצאתי משהו נורא מדי. אבל זה רק בגלל שהקראתי לכם את הסעיף הפחות מעניין - בואו תאזינו למה כתוב בהגדרה של המונח המקביל - "לסבית":"לסבית: לא-גבר שנמשכת ללא-גבר (non-man). בעוד שהגדרות קודמות התייחסו ללסבית כאישה שנמשכת רגשית, רומנטית ו\או מינית לנשים אחרות, ההגדרה המעודכנת הזו מכילה גם אנשים א-בינארים שיכולים גם להזדהות עם התיוג"אמממ… מה? אבל בבקשה, לא להיות מופתעים. הרי אם נשים טרנסיות הן נשים, ואולי עוד כל מני זהויות גם יכולות להצטרף לקואליציה הנשית הזו, אז מרוב רצון להכיל אנשים עם זהויות מגוונות, באים באוניברסיטה ומוחקים את הזהות הנשית הייחודית לגמרי. אל תאמר אישה, אמור "לא-גבר". ולפדנטים שביניכם שתוהים, למה זה בסדר להגדיר "גיי" בשימוש במילה "גבר" אבל "לסבית" לא יכול להשתמש במילה אישה - התיאוריה שלי היא שזה ממש מתבקש מתוך התיאוריה הפרוגרסיבית: "גבר" הוא חלק ממערכת הדיכוי, וכפי שראינו מוקדם יותר, כל המדוכאים מצויים תחתיו. אין תחרות כניסה לקטגוריה הזו, אלא הוא מגדיר בדיכוי המתמיד שלו את כל שאר הקבוצות כ"קונטרה" אליו.ולקינוח - קחו לדוגמה את סרטון הטיקטוק הבא שמישהי ייבאה ליוטוב, שבה אומרת הדוברת כך (בפתיחה - ההמשך הוא התגובה הביקורתית של בעלת הערוץ):"אם אתה הטרוסקסואל וגבר, ואתה אומר שאינך מוכן לצאת לדייט עם אישה טרנסג'נדרית, כי זה פשוט מה שאתה מעדיף - זה פשוט מקרה של טרנספוביה, נקודה. רוב הפעמים, ההעדפות הרומנטיות שלנו נטועות במשהו בעייתי - זה יכול להיות טראומה, גזענות, טרנספוביה - הרשימה ארוכה"אני לא יודע מה איתכם, אבל אני, שעוקב אחרי הדברים הללו כבר המון שנים, מתאושש מהר מן ההפתעה. שהרי למה להיות מופתע? ברגע שהביולוגיה איננה פקטור אמיתי, אז הכל נזיל והכל זז וכל גבול שמישהו שם זו בעצם תוצאה של כוחות אחרים שמוטמעים בו ושכל עוד הוא לא מנקה את עצמו מהם, הוא לוקה בפגם מוסרי כלשהו. הכל זה רק טראומה מודחקת מקרית, אין שום עוגנים לכלום, אין שום גבולות גזרה שאי אפשר לחצות. כולנו פלסטלינה חברתית, והמדד היחיד להתנהגות שלךְ או שלךָ הוא האם את או אתה מיישרים קו עם האידיאולוגיה הטהורה, עם הדעה הנכונה.טוב - אז זה היה פרק נחמד, נכון? אני מקווה שהיה לכם מעניין. בפרק הבא אנחנו נבחן את אחת ההשלכות המעניינות ביותר של התפיסה הזו, שגם היא מתכתבת עם דברים שכבר ראינו בעבר: משחקי שפה והגדרות שנובעות מן השיטה הזו, ואיך הן מפרקות את כל המערכות שסביבנו על הדרך.ומילה אחת אחרונה. לכל מי שהאזין או קרא את הפרקים עד כאן, אני בטוח שהיה משהו מאד מספק בלהאזין\לקרוא את הפרק הזה. שכן, לאורך 16 הפרקים שקדמו לזה הנוכחי, בנינו כאן עולם שלם של ידע, סט כלים מושגיים והכרה עמוקה של תחום תרבותי ופילוסופי שלם, ורק מתוך כל זה הדברים שדיברנו עליהם היום יכלו לזרום. תחשבו כמה קשה היה לכם להבין את כל זה אם היינו קופצים מהיום הראשון לסיפור הטרנס. לטעמי, הרבה יותר מספק והרבה יותר מאיר עיניים כשלוקחים את הזמן להבין דברים לעומק. גם עבורי זו היתה חוויה מגניבה עד היום, לנסח הרבה דברים שריחפו באופן חסר צורה במוח שלי ולקרקע אותם. וכמובן - עוד לא סיימנו! יש עוד כמה פרקים לעונה הזו, אל דאגה…ובינתיים - שיהיה שבוע מהנה, או שבת שלום, מה שמתאים לכם! להתראות! ביי.. This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 16.בפרק הקודם דיברנו על כך שלמאפיינים אישיים בתחום המין והמגדר יכולים להיות גורמים ביולוגיים וגורמים חברתיים. בפרק הזה אני רוצה לחבר אותנו חזרה לנושא שלנו - התנועה הפרוגרסיבית, ספיצפית, אני רוצה להניח בפניכם כמה חלקים גדולים של הפאזל שאנו בונים כאן מתחילת העונה, חלקים שיבהירו בין השאר מדוע בכל מני פורומים פרוגרסיבים מתחילים לראות במדע הביולוגיה עצמו אוייב לחזון הפרוגרסיבי, וכרגיל - לכל שבת יש מוצאי שבת, וכל תהליך שכזה משאיר פצועים בשטח.דמיינו לעצמכם - מפה. אבל במקום מפה של מדינות, המפה שלנו היא מפה של תחומי ידע, ושתי מדינות-ידע כאלו חולקות גבול משותף כאשר הן עוסקות בפרשנות של אותן תופעות. יש אזורים שאין ביניהם גבול - נניח, פיזיקה ומשפט. אמנם, ברור שמשפטנים מורכבים מאטומים וברור שאפשר לתבוע פיזיקאי שדרס מישהו, וגם ברור שלחוקי הפיזיקה יכולה להיות תרומה בדיני ראיות, נניח בחישוב עצמת הפגיעה של רכב דורס. אבל לדבר הזה הייתי קורא "ייצוא של תוצרי מדינת הפיזיקה למדינת המשפט". לעומת זאת, יש מדינות שממש חולקות גבול משותף, בכך שהן מנסות לפרש את אותן התופעות. כימיה וביולוגיה, לדוגמה, מנסות לפרש התנהגויות ברמה המולקולרית, ולכן גם ישנם תורות אינטר-דיסיפלינריות, כמו ביוכימיה, שמהוות סוג של גשר בין שתי מדינות-הידע הללו. כך גם זוגות כמו פיזיקה וכימיה, משפט ופוליטיקה, וכן הלאה.הדימוי של מדינות גם יכול לשמש אותנו כדי להבין שמדינות-ידע שחולקות גבול זו עם זו נמצאות כל הזמן במתח מסויים ביניהם. אם יש תופעה פיזית בעולם שגם פיזיקאי וגם כימאי יכול להתעניין בה, עולה השאלה - לאיזו מדינה התופעה הזו שייכת? כלומר, באיזה סט כלים נצליח להתייחס לתופעה הזו באופן הכי יעיל ואפקטיבי. אזורים שלמים יכולים להחליף שליטה מדינתית ברגע שמצליחים לשכנע מספיק אנשים בשתי המדינות שצד אחד הוא המתאים ביותר להתמודד עם אתגרי התופעה המסויימת הזו. לחילופין, כמו במקרה של ביוכימיה, אולי יתברר שיש אזורים שצריכים להיות בשליטה בין-לאומית, וששיתוף פעולה בין המדינות הוא המנגנון הראוי.דוגמה פשוטה ביותר לדברים הללו אפשר לתת אם נסתכל לאורך ההסטוריה על הגבול של דתות עם תחומי הידע האחרים. בתקופות מסויימות לנצרות היתה עמדה דתית-מדעית לגביי המודל הנכון לחישוב תנועת גורמי השמיים, ושצריך לשים את כדור הארץ במרכז. עם הזמן, הגבול זז והנושא הזה שייך כעת למדינת הפיזיקה, בעוד ה”מפץ הגדול” מאכלס את אזור העימות בין התחומים, לפחות לפי אסכולות מסויימות. מהדוגמה הזו אני חושב שאפשר להבין עוד משהו: כשגבול כזה זז, לא מדובר רק בתנועה של רעיונות, אלא גם של אנשים. חוקרים מתחום א' יכולים לחוש מאויימים כשחוקרים מתחום ב' מתחילים להביע עניין בנושא מסויים שעד אותו רגע היה חלק ממדינה א', כיוון שהעניין הזה יכול לאתגר דברים כמו תקציבים ותקנים במדינה א', והילה של מחקר שאולי יתגלה כלא רלוונטי עוד כמה שנים. ולפעמים, כשתחום ידע מסויים לא מאופיין רק במתודולוגיות אלא גם בתפיסת עולם ואמונה, כמו נניח דת מסויימת, אז כיבוש שטחים על ידי מדינה ב' גם מאיים ממש על הזהות של מדינה א' ותושביה. ממילא, הרבה פעמים כל צד מתחיל באופן מגננתי וסבור שרק הוא צריך לשלוט על אזור מסויים, ורק לאחר כמה שנים מבינים מי ניצח במאבק. עם התמונה הזו בראש, אני רוצה שנשלח כתבים לשטח הנתון במחלוקת בגבול-המדינתי בין הביולוגיה האבולוציונית ובין הסוציולוגיה. שכן מה שראינו בפרקים הקודמים ברמת הזהות האישית, משפיע גם על התבניות החברתיות הגדולות של האנושות, ובשנים האחרונות לביולוגיה האבולוציונית יש גם אמירות משמעותיות שמאתגרות תפיסות עולם סוציולוגיות, בין השאר לגביי שורשי אי-השיוויון בחברה. תוסיפו לזה את העובדה שרוב החוקרים במדעי החברה, כמו סוציולוגיה, מחזיקים בעמדה פרוגרסיבית - אני אבסס את הקביעה הזו בהמשך הפרק, אז בינתיים קחו את זה כנתון - ואתם תבינו איך הביולוגיה האבולוציונית מתחילה להוות איום על מדינת הסוציולוגיה לא רק מחקרית, אלא גם זהותית.כדי להדגים את העניין, בואו ניתן לפרק הזה קצת יותר בשר. אנחנו נעשה זאת דרך היכירות קלילה עם אחד הנושאים המעניינים ביותר בתחום חקר ההבדלים בין המינים, והוא מה שקרוי "פרדוקס השיוויון המגדרי" - The Gender Equality Paradox. הפרדוקס הזה מתאר את התופעה הבאה: לוקחים את כל המדינות בעולם שיש עליהם דאטה, ומדרגים אותם לפי עד כמה החברה שיוויונית מבחינת ההזדמנויות שניתנות לשני המינים. נניח, האם יש חוקים שמונעים אפליה, האם יש חופשת לידה לאבות ולא רק לאמהות, עד כמה החינוך לילדים הוא שיוויוני ועד כמה מסירים חסמים של חשיפה וכניסה לכל המקצועות וכן הלאה. אם אני לא טועה, לקחו במחקרים השונים גם את רשת הביטחון החברתית בחשבון, וההטבות הממשלתיות שניתנות לאזרחים, מתוך מחשבה שגם זה מגדיל את טווח הבחירה האישית של כל אחד בלי לדאוג על הפרנסה שלהם.לאחר שבונים את הדירוג הזה, מסתכלים על המקצועות השונים במדינה ובודקים עד כמה יש נוכחות שווה של גברים ונשים בכל מקצוע. מה שכולם ציפו לראות - מה שגם אני הייתי מצפה לראות, האמת - הוא שככל שחברה שיווינית יותר מבחינה מערכתית, כך גם התוצאות יהיו שיוויוניות יותר. כלומר, היינו מצפים שיהיו קרוב לאותה כמות של גברים ונשים בכל אחת ממקצועות האדריכלות, ראיית חשבון, עבודה סוציאלית וכן הלאה. אבל מה שקרה בפועל היה בדיוק להיפך: דווקא במדינות שנחשבות הכי שיוויוניות על פי המדדים המקובלים - נורווגיה, איסלאנד וכן הלאה - דווקא שם מצאו שהפערים בין המינים בתחומי העיסוק היו הכי גדולים, או שלפחות הם לא היו קטנים ביחס למדינות שבהם השוק החופשי ה"חזירי" תפקד יותר, ושהממשלה עשתה פחות כדי ליישר את המערכות לשיוויון מלא. במחקרים אחרים מ-2007 שבהם נתנו לנשים וגברים שאלונים על תחומי העניין שלהם, מצאו שכששואלים גברים ונשים "האם אתם רוצים לעבוד בתחום טכנולוגי", אזי במדינות כמו נורבגיה, דנמרק, שוודיה - גברים עונים באופן חיובי הרבה יותר מנשים, בעוד שבמדינות כמו אוגנדה, הודו וגאנה, הפערים בין המינים הרבה יותר קטנים דווקא.עכשיו, כמו שאני אומר על כל מחקר, חשוב לעשות בו את כל ההסתייגויות הרגילות. כל מחקר צריך להיבדק לעומק, וכדאי גם לשחזר אותו שוב כדי לוודא שלא נפלה טעות מתודולוגית וכן הלאה. לדוגמה, דף הויקיפדיה עם השם של הפרדוקס מתמקד בויכוח שהתעורר ב-2020 סביב מאמר שיצא ב-2018, ושעדיין יש שמתווכחים על נכונות המסקנות שלו. אבל גם אם במקרים ספיציפים יש שאלה על האם התופעה קורית באופן מסויים, מקובל במחקר שזו תופעה אמיתית ועיקר הדיון הוא על ההיקף והגורמים. וממילא, אני משער שהפרדוקס מובן: מדוע כשאנחנו מנקים את המערכות החברתיות מהטיות ומגבלות ונותנים לאנשים יותר חופש בחירה - מדוע אז אנחנו מקבלים פערים גדולים עוד יותר בהתנהגות שלהם? בהסבר התופעה נחלקו הביולוגים האבולוציונים עם אנשים מדעי החברה. מבחינת הסוציולוגים, נקודת המוצא היא שנשים וגברים, באופן סטטיסטי, אינם שונים זה מזה במהותם ואינם אמורים לרצות דברים שונים. לכן מה שקורה כאן הוא עדיין תופעה של סוציולוגיה, של המערכות החברתיות שסביבנו. מה שהפרדוקס הזה מוכיח מבחינתם הוא שלא הלכנו רחוק מספיק, ושבגלל שאנחנו עדיין מתחזקים תפיסות לא שיוויוניות בחברה, התופעה הזו מתגלה לעינינו.  הנה, תאזינו לאנג'לה סאיני, כתבת שפרסמה כמה ספרים בין השאר על שורשי אי-השיוויון בין נשים לגברים, כשהיא מדברת על העניין:"זוכת פרס הפילדס היחידה במתמטיקה - וזהו הגרסה המתמטית לפרס נובל, פרס הפילדס - היא ממוצא איראני, מריאן מזירקני, ואני לא חושבת שזה במקרה - באיראן יש הרבה נשים בתחום המדע. מסיבה כלשהי, אין להם את אותם הסטריאוטיפים שיש באירופה. ואני חושבת שזה משקף עובדה היסטורית - המסורת הארוכה הזו של הדרת נשים ממדעים, זו הסיבה שבאירופה יש כזה עיכוב. אנחנו עובדים כל כך קשה כדי לשנות את התרבות, כי לתקופה כל כך ארוכה התרבות היתה נגד נשים." כלומר, היא מכירה בנכונות הסטטיסטיקה, אבל מבחינתה הסטטיסטיקה הזו מוכיחה שאנחנו רק בתחילת הדרך, ושיש לנו עוד המון תבניות חברתיות לפרק ולהרכיב מחדש לפני שנראה הישגים. אולי אפילו צריך ללמוד משהו מן האיראנים, לדעתה.אל מול התיאוריה הזו, באים הביולוגיים האבולוציונים ומציעים הסבר אלגנטי אחר. אבל רגע לפני שניגש לדברים שלהם, אני רוצה שנרשום בפנינו שהדברים של אנג'לה בוודאי מהדהדים את מה שפרוגרסיבים רבים מאמינים בו כבר: זה הרי מה שהם רוצים לעשות, לתקן את העולם על ידי פירמוט הדיסקט החברתי, כך שכולנו נהייה שווים. וכל עוד יש אנומליות סטטיסטיות שלא מתיישבות עם היעד הזה, סימן שלא הלכנו רחוק מספיק.אז, בואו ניגש עכשיו למה שהביולוגים מציעים, וזה הולך משהו כזה: התנהגותו של כל אדם מושפעת גם מגורמים חברתיים, וגם מגורמים בילוגיים. וכיוון שכך, כאשר אנו מסירים מהם את הלחצים החברתיים על ידי יצירת מדינה שיוויונית יותר, הדברים שקובעים את ההתנהגות - הסיגנל החזק ביותר, אם תרצו - הוא מה שנשאר: המרכיבים הביולוגיים. ממילא, ההבדלים שאנו רואים בין נשים לגברים במדינות הסקנדינביות הם בעצם תוצרים של הבדלים ביולוגיים בין נשים לגברים, שמתמרצים נשים וגברים לבחור במקצועות שונים. למה כל מין מתמקד (סטטיסטית) בתחומים שהוא מתמקד בו? זו שאלה טובה, שדורשת העמקה שלא בהיקף של הפרק הזה. אבל אולי כטעימה נביא את מה שמספר פרופסור ריצ'ארד ליפא לפני כעשור לגביי מחקר שעשה, שבו מילאו 200,000 אנשים שאלונים על תחומי העניין שלהם, אנשים שהגיעו מ-53 מדינות: פרופ' ליפא: אנו מוצאים הבדלים גדולים במחקר שלנו. גברים מתעניינים יותר במקצועות שסובבים סביב "דברים", נניח מקצועות המכניקה וההנדסה. נשים, באופן יחסי, מעוניינות במקצועות שמתמקדים ב"אנשים" יותר.מראיין: האם לא יכול להיות שמה שאתה רואה אצלך במחקר זה פשוט תוצאה של העובדה שנשים בכל העולם מחונכות להיות כאלו מגיל צעיר? את אישה, את צריכה להיות חברותית וכדו'?פרופ' ליפא: בהחלט, וכנראה שיש לזה השפעה כלשהי. אבל אם הגורם החברתי היה הדומיננטי, היינו מצפים לראות גם פערים גדולים בין חברות שונות. במחקר שלנו הפער בתחומי העניין הוא קבוע לאורך 53 מדינות שונות. זה לא שינה אם הסתכלת על נורבגיה או על ערב הסעודית או פקיסטן או סינגפור או מלזיה…עכשיו, חשוב לי לציין - אין באמירה הזו של פרופ' ליפא קביעה שמין אחד טוב יותר בתחום מסויים מהמין השני, או שאין נשים שמעוניינות בדברים או גברים שמעוניינים ביחסים בין-אישיים. כמובן שיש מגוון אדיר בשני המינים, וזה כל הקטע של המסע לשיוויון בתחום ההזדמנויות - לאפשר לאנשים להיות מי שהם, גם אם זה נדיר. אולי רוב הגברים לא בקטע של להיות גננת בגן, ואולי רוב הנשים לא בקטע של לנהוג במשאית, אבל אני רוצה שלמיעוט שכן רוצים את הדברים הללו, האופציה תהיה שם עבורם. מה שכן עולה מן המחקר של פרופ' ליפא הוא, שההתפלגות של הבחירה האישית בתוך כל קבוצה היא שונה מהקבוצה השניה, באופן שמשקף התניות ביולוגיות. וזו הסיבה שככל שבחברה שלנו יהיה יותר שיוויון הזדמנויות, נקבל חברה עם יותר אי-שיוויון בתוצאות - הביולוגיה תיתן את אותותיה חזק יותר בבחירות של אנשים.עכשיו, זה עולם כל כך מורכב. באמת. הנה, בלי אפילו להתייחס לויכוח הזה, תקשיבו למה שאומרת כריסטינה הוף-סאמרס, פרופסורית לפילוסופיה בהכשרתה שמאז כתבה ספרים על חלק מהנושאים שאנו מדברים עליהם כאן כחוקרת עצמאית:"הנה ממצא מעניין: כשמסתכלים על גברים ונשים שנחשבים עילויים במתמטיקה, מגלים שהקבוצות הללו אינן בדיוק אותו פרופיל. גברים כאלו לרוב מאופיינים במה שאנשי המקצוע קוראים לו פרופיל קוגניטיבי א-סימטרי. מה שזה אומר הוא שהם מוכשרים במתמטיקה אבל אינם מוכשרים באותה מידה ביכולת התבטאות מילולית. לעומתם, נשים הנמצאות באותה קבוצה של כשרון מתמטי גבוה, לרוב מוכשרות גם בתחום ההתבטאות המילולית, וזה נותן להם אפשרויות קריירה שאין לגברים המקבילים אליהם. אז אולי הנשים הללו בוחרות לעשות משהו אחר עם הזמן שלהם, במקום להתעסק עם אלגברה לינארית." במילים אחרות, אם זה המצב הביולוגי, אז כנראה שגם ביום שבו נצליח לנקות את התרבות שלנו מהטיות שעדיין נמצאות שם, עדיין סביר שנראה הבדלים בין נשים לגברים באחוזי הנוכחות שלהם ברמות הגבוהות של לימודי המתמטיקה.לסיום החלק הראשון בפרק, אני רק רוצה שנשים לב שמבחינת הפרוגרסיבים, אמירה כזו כמו של ליפא או הוף-סאמרס יכולה להיתפס כאיום, לפחות במרומז, על הפרוגרמה הפרוגרסיבית. שהרי, אם יש מסגרת ביולוגית שתמנע מאיתנו פתרון שלם על ידי הנדסה חברתית, או שלפחות מסכנת את קיומו, אז אולי לא נוכל להגיע לעולם לאותו "שיוויון בתוצאות" שהפרוגרסיבים רוצים, מה ששם בסיכון את החזון האוטופי שלהם. ויותר מכך - אולי זה אומר שגזענים ומיזוגנים יוכלו לעולם להתחבא מאחורי טענות של "הבדלים ביולוגים" כדי להסתיר את הגזענות והמיזוגניות החברתית שלהם. עכשיו, גם אם נשים בצד את החזון הפרוגרסיבי, אני חושב שראוי להקשיב לחשש האחרון הזה של הפרוגרסיבים. בואו נגיד - האם הנאצים לא מינפו את הביולוגיה והאבולוציה כדי להצדיק את השואה? וגם כאן - אם נגלה שיש הבדלים ביולוגים בין נשים לגברים, האם לא יכול לקום מישהו שיגיד ש"זה לא טבעי שנשים יהיו פיזיקאיות" ויניע תהליך פוליטי בכסות מדעית? על זה יש לומר: בהחלט - דברים שכאלו יכולים לקרות, והאמת קורים כל הזמן. כל אזרח אחראי במדינה דמוקרטית צריך לעמוד על המשמר שלא יגנבו לו את הקול על בסיס מדע מפוברק או מוצא מהקשרו - נראה לי כולנו עברנו קורס בנושא בשנות הקורונה האחרונות. אבל הפתרון איננו לבוא ולדכא גילויים מדעיים רק בגלל החשש שישמשו למשהו לא טוב - גישה שכזו מנוגדת לכל הרעיון של חופש אקדמי והחיפוש אחר האמת, ואם יש דרך למנוע בעיות כאלו זה לעודד יותר אנשים לחפש את האמת ולשתף אותה - לא להשתיק אותם. אבל מבחינת הפרוגרסיבים האמירה הזו שלי לא מרגיעה במיוחד. מבחינתם, חייבים לפתור בעיות כאלו מלעלה, באופן מערכתי, וממילא הם חשדניים כלפי כל נסיון לפרסם שיש ביסוס ביולוגי לחוליי החברה.עכשיו, עצרו רגע - מאיפה קישרתי בין הויכוח המדעי הזה לפרוגרסיבים? יש גם ביולוגים פרוגרסיבים, וגם סוציולוגים שמרנים, לא? מה זה ההכללות הללו, אלישע?!?!ובכן, הסכיתו ושימעו. ישנו תהליך אחר שקורה לו ברקע ושמשפיע באופן משמעותי על הדינמיקה הספיציפית כאן. מתברר, שכשמסתכלים על הנתונים מגלים שמחלקות שלמות של מדעי החברה סובלים מהטייה ברורה לטובת עמדות פרוגרסיביות. כשאני אומר "סובלים", אני לא מתכוון שקיומם של פרוגרסיבים רבים במחלקות הללו זו בעיה - ממש לא. לכל הדעות צריך להיות מקום בשולחן הדיונים. הבעיה היא בהטייה החזקה ביותר לצד אחד, כלומר שאין נוכחות לדעות שסוטות רחוק מדי מן התפיסה הפרוגרסיבית. אחד החוקרים הבולטים בתחום הוא פרופסור ג'ונתן היידט - אולי אתם זוכרים אותו אי שם מהפרק השני של הסדרה, כשהוא דיבר על חמשת עמודי התווך הפסיכולוגיים של המוסר, ואיך הפילוח שלהם שונה בין שמרנים לליברלים. אני ממליץ בחום להאזין להרצאה שלו מ-2016 שאני אקשר אליה כאן, ועוד הרבה הרצאות שנתן בנושא ושמצויים ביו-טוב. לענייננו, בואו ניקח קטע קטן מדבריו:"יש רק דבר אחד רציני שמגן עלינו מפני הטייה בלתי-מודעת של המחקרים שאנו עושים, וזה כשיש תרבות אקדמית של הטלת ספק בכל טענה. כלומר, אם אתה משתתף בממסד שדורש ממך להציב את הרעיונות שלך לקהילה כדי שיבקרו אותם, המשוב הזה מסנן את הרעיונות הגרועים. כך האקדמיה אמורה לעבוד. זו הגאונות של המדע - זה לא שמדענים כל כך רציונליים, זה שהם חלק מתהליך שבו כל אחד מבקר את העבודה של השני. אבל זה הפסיק לעבוד משנות ה-90… עד אמצע שנות ה-90, כשמסתכלים במחקרים על התפלגות העמדות הפוליטיות של פרופסורים באוניברסיטה, מגלים שהיחס היה 2:1, כלומר שני פרופסורים מהשמאל עבור כל אחד מהימין. זה המצב הרגיל. והנה, ב-2011 אנחנו רואים שהיחס הוא עכשיו 5:1… והמצב עוד יותר גרוע כשצוללים לפרטים, כי היחס הזה הוא רק כשכוללים את כל הפקולטות יחד, אבל כשמתמקדים במדעי החברה והרוח, מגיעים ליחס של בין 17:1 ועד יחס של 60:1, תלוי בפקולטה… ומה שזה אומר הוא שאתם, התלמידים כאן, חשופים להרבה פחות רעיונות…" קחו רגע להבין מה זה אומר: המספרים שהיידט מציג הם יחסים בין שמאל לימין, כשמוציאים את המרכז החוצה מהספירה, והם לא נתפסים. יחס של 1:17 עד יחס של 1:60! אני זוכר שבשיחה אחרת הוא אמר שיש מקומות שיותר קל למצוא קומוניסט מאשר רפובליקאי - עד כדי כך. מה קורה כאשר תחום ידע מסויים סובל מהטייה פוליטית קיצונית שכזו? האמת, אולי אפשר היה להתעלם מהדעות הפוליטיות של אנשים אם היינו מדברים על מדעי הפיזיקה: שם עוד אפשר היה להציע שאין קשר בין המדע לבין דפוסי ההצבעה של מי שמפתח את המדע. אבל בתחום מדעי החברה, בתחום הסוציולוגיה, לעמדה הפוליטית האישית של החוקר יש הרבה השלכות על הגדרת המחקר, מושגי המחקר ואופן ניתוח הדאטה. בואו ניקח לדוגמה מחקר שפורסם ב-2022, שכותרתו "אידיאולוגיה פוליטית וסגנון חיים בזמן מגפה: ההשלכות הנלוות של אמפתיה, סמכותיות ואיום". במאמר הזה, שסקר את ההתנהגות השונה של שמרנים וליברלים בזמן מגפת הקורונה, מופיע המשפט הבא: "המחקר מראה באופן עקבי ששמרנים פוליטית מראים דרגות נמוכות יותר של חמלה ואמפתיה (כלומר, פחות איכפתיות לגביי הרגשות והחוויות של אחרים) ביחס לליברלים"עכשיו, לא ממש משנה לי לצורך השיחה כאן אם המאמר צודק או טועה. מה שחשוב הוא הדבר הבא: שכיוון שראינו בפרק השני שלשמרנים וליברלים יש יסודות מוסריים שונים, זה אומר שגם המושגים "אמפתיה" ו"חמלה" יכולים להתפרש אצלם אחרת. ממילא, אם כל החוקרים שחתומים על המחקר הינם בעלי גוון פוליטי אחד, זה ישפיע באופן בלתי-הפיך על המשמעות של המילים הללו ועל הערך שיש למחקר עצמו.במצב רגיל, כפי שאמר היידט, מה שאמור לוודא שהטיות כאלו מסוננות הוא תהליך הבקרה של התחום: חוקרים מגישים את המאמר לפרסום, והמאמר עובר ביקורת שתופסת את ההטטיות הללו. אבל כל זה יכול לעבוד רק כשיש מגוון דעות באותה מדינת-ידע, שאז המבקרים מאירים את המחקר באור אחר. אבל אם מכל מאה חוקרים יש רק חמישה שמרנים, או אולי רק שניים אם היחס הוא 1:60 - המחקר לא באמת עובר ביקורת. אם 98% מחוקרי הפיזיקה היו דתיים או, לחילופין, אתאיסטים, אזי באופן טבעי היו טענות לגביי המפץ הגדול שלא היו נבדקות כראוי, שכן הקהילה כולה היתה מיישרת קו סביב עניינים אידיאולוגים משותפים. אפילו אם מאמר היה עובר את ביקורת הז'ורנל הכי נחשב, זו לא היתה ערובה לסינון אפקטיבי.וזה המצב כבר מאז שנות ה-90 (!!) במדעי החברה. באופן פרדוקסלי, התנועה הפרוגרסיבית, שכה אוהבת להאיר זרקורים על מקומות ללא דיוורסיטי מיני, גזעי או מגדרי, מייצרת בתוכה פנימה, בפקולטות למדעי החברה, קהילות הומוגניות מאד מבחינה פוליטית. וחוסר במגוון שכזה מוביל להתבצרות אידיאולוגית, מחשבה שיש דברים שאין צורך לתת להם מקום. לדוגמה, בסרט דוקומנטרי שעשה קומיקאי נורבגי לפני כעשור, הוא הלך לברר מה יש למחקר לומר על פרדוקס השיוויון המגדרי. הוא דיבר עם ביולוגים ועם סוציולוגים, וניסה לבחון את התפיסות השונות שלהם. באחד הראיונות עם סוציולוגית מתחום המגדר, הדיאלוג הבא התרחש. אני מצרף כאן לינק לסרטון, אבל כיוון שהוא בנורבגית אני מסתמך על הכתוביות שם. מוזמנים לצפות בעצמכם: מראיין: "אני חושב שמה שהם, הביולוגים, אומרים זה שיש גם אלמנט ביולוגי וגם אלמנט תרבותי, את שניהם יחד, אבל את חושבת שיש רק תרבות"קתרין (חוקרת): "נכון"מראיין: "כשאת רואה מחקרים על הבדלים בהתנהגות של תינוקות בנים ובנות, זה לא משפיע על התפיסה שלך?"קתרין: "לא"מראיין: "מה הבסיס המדעי שלך לכך שאין גורם ביולוגי שמשפיע על בחירת מקצוע לשני המינים?"קתרין: "בסיס מדעי? הממ..  יש לי מה שאתה יכול לקרוא לו בסיס תיאוריטי. אין לביולוגיה מקום במסגרת התיאוריתית שלי. אני מאמינה שמדעי החברה צריכים לאתגר כל תפיסה שמנסה להבחין בין אנשים על בסיס ביולוגי"די מדהים נכון? היא אומרת במפורש שאין לה בסיס מדעי, אלא בסיס תיאוריטי בלבד למה שהיא אומרת. כלומר, היא מראש מורידה מהשולחן את האפשרות לבסיס ביולוגי להסבר התופעות בשטח, כי זה לא משתלב בתיאוריה. התיאוריה קודמת למציאות. כך נוצרת לה אורתודוקסיה מחקרית, שאיננה מוכנה לקבל שהנחות היסוד שלה יכולות להיות מוטעות. ויותר מכך - מי שסוטה מן האורתודוקסיה איננו רק מישהו עם דעה אחרת, אלא הוא נחשב כ"כופר" בערכים המרכזיים של האורתודוקסיה, דבר שיש להתנגד לו בתוקף. מכאן מגיעה ההצהרה שלה שלמדעי החברה אין רק מטרה של השגת האמת, אלא יש לה שליחות: “מדעי החברה צריכים לאתגר כל תפיסה שמנסה להבחין בין אנשים על בסיס ביולוגי.”בואו לא נעצור כאן. זוכרים שדיברנו בעבר על כך שבקמפוסים יש שאיפה ל"סטריליזציה של המרחב" מבחינת שפה ושיח, ושיש לכך תמיכה מצד מוסדות האוניברסיטה? תהיתם פעם איך זה קרה שזאת נהייתה הנורמה? הדברים שראינו עכשיו הם חלק מן ההסבר לכך. שהרי מי מאייש את התפקידים הללו באוניברסיטה, של יחידות ה-DEI שאמונות על עידוד דייורסיטי ושיוויון? מדובר, כמובן, בבוגרי הפקולטות למדעי החברה. תלמידים לפיזיקה ומדע שמסיימים תואר הולכים להייטק, הרי. אבל אלו שלמדו מדעי החברה מעוניינים, לפחות חלקם, לקדם את הצדק החברתי על אופניו השונים, וזהו מאגר המועמדים שמעוניין להיכנס לאותן מחלקות DEI. אז בואו פשוט נחבר את החלקים של הפאזל כאן: אם באמת בפקולטה למדעי החברה יש בין 95% ל-98% של פרופסורים עם תפיסת עולם פרוגרסיבית, וזה משפיע על מה שאותם בוגרים מהפקולטה לומדים, וממילא מה שאותם בוגרים יחשבו על "צדק חברתי" יהיה מוטה מאד לאותו צד - במקרה שלנו, הפרוגרסיביות - וכל דבר מן הצד השני, השמרן, ייתפס אצלם כמוזר, ואולי אפילו פגום ורע. משהו שצריך לנקות, ומהר, מהשיח.ומה יקרה אז, כשיגיע ביולוג ויגיד משהו כמו "יש תשתית ביולוגית לתופעות סוציולוגיות"? האם אמירה שכזו תתפס כדיון אקדמי שמכוון להשגת האמת, או שמא כאמירה עם משמעויות פוליטיות? והרי ראינו כבר בפרק 12 שאפשר אפילו להאשים את המתמטיקה הטהורה בכך שהיא גזענית - האם אותה תפיסת עולם לא תצליח בקלות לזהות הטיות תת-הכרתיות במי שחוקר תשתית ביולוגית להבדלים בין המינים?הנה סיפור. ב-2021 התראיינה קרול הובן, פרופסורית לביולוגיה אבולוציונית בהארוורד, לרשת פוקס. נושא הראיון היה דיווחים שיש לחצים על פרופסורים באקדמיה להפסיק להשתמש במילים כמו "גבר", "אישה בהריון" וכדומה, כי סטודנטים חשים שאלו מילים "מסוכנות" ופוגעניות, בעיקר לאנשים שהינם טרנס. בראיון היא הדגישה שהמונחים הללו מבוססים מדעית, ושחשוב להיות מסוגלים לדבר באופן מדוייק מדעית במסגרת אקדמית. עכשיו, עצם העובדה שיש לחצים כאלו על פרופסורים מראה עד כמה התפיסה הפרוגרסיבית שלטת בקרב הסטודנטים, או לפחות קבוצה פעילה שלהם - אבל זה לא סוף הסיפור. בתגובה לראיון הזה, מחלקות הדיוורסיטי בהארווארד תקפו אותה בטוויטר באותה טענה בדיוק - שהשיח שלה מסוכן ופוגעני. שאר המערכת האוניברסיטאית צידדה באותם מחלקות, מה שהוביל לחרם פנים-אוניברסיטאי עליה. כפי שהיא מספרת בקטע שאציג לכם כאן, ועד עוזרי ההוראה אירגן עצומה נגדה, מה שהוביל לכך שלא היה אף מועמד לתמוך בקורס הקבוע שלה, והיא נאלצה לבטל את הקורס. בסופו של דבר, ב-2023, היא פרשה משם ועברה למכון מחקר עצמאי. אני מצרף כאן לינק לסיפור למי שמעוניין, אבל מה שיש כאן הוא בבירור סתימת פיות אקדמית, בשם האידיאולוגיה הפרוגרסיבית.אז זהו להיום! בפרק הבא אנחנו נגיע, סוף סוף, לדיון סביב הטרנסג'נדריות, הנושא החם של השנים האחרונות. ועד אז - מקווה שהיה לכם מעניין! ואם כן - תפיצו! או אולי היה לכם מעצבן? תכתבו לי! ובינתיים, עד הפעם הבאה… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק 15.מין, מגדר, נטייה מינית - אלו הנושאים שלנו עכשיו. נושאים קלילים, אסקפיזם אפילו, נכון? לא משהו שמשפיע על היום-יום שלנו, על המתחים הפוליטיים כאן בישראל, נכון?האמת, הלוואי שזה היה המצב… אבל כולנו יודעים מה קורה באמת.אז אמנם הפרוגרסיביות המודרנית היא המוקד שלנו, אבל כיוון שהנושאים הללו נוגעים לכולנו, אני רואה כמטרה חשובה לא פחות להצליח לייצר שיח בונה סביבם. שיח שבו שמרנים כליברלים מסוגלים לשבת סביב שולחן וירטואלי אחד ולדבר על הנושא. זהו אתגר גדול ובו זמנית זכות גדולה, לנסות ולייצר מסגרת שכזו. אם באמת נצליח כאן לייצר שפה משותפת שאפשר דרכה לגשת לבעיות הללו, אז אמנם עדיין יוותרו ויכוחים על איך יש לנהוג בפועל, אבל אולי נפסיק לפחוד מאלו שנמצאים בצד השני של הויכוח. אולי נצליח לייצר גשרים של שיח בין הצדדים השונים, באופן שאף צד לא ירגיש שבעצם זה שהוא מאפשר לראש גשר להיבנות על האדמה שלו, הוא גם חושף את עצמו למתקפה. גשרים שכאלו הם צעד ראשון בדרך למרכיב קריטי בחברה מתפקדת: אמפתיה לצד השני.מה שכן, דרך החשיפה הזו כל אחד מאיתנו גם יגלה עמדות שאיננו מרגיש איתם בנוח, ואולי גם לעובדות שלא נעים לו או לה מההשלכות שלהן. זה אומר שכחלק מהשיח שנפַתח כאן נגלה שהמציאות איננה פשוטה כמו שהיינו רוצים שהיא תהיה. כדאי להזכיר כאן שוב את דבריו של תומאס סואל - "לרוב הבעיות הגדולות בעולם אין פתרונות, אלא רק שקלול תמורות", כלומר משחק של רווח והפסד בין ערכים שונים שכולם חשובים. הכרה במצב הזה יכולה להיות מתסכלת ביותר, אבל להתעלם מן הקונפליקט ולהאמין שאם אנחנו לא נסתכל עליו הוא ישכח שאנחנו פה ויעלם - מהלך כזה לרוב דוחה את הקונפליקט, אבל מחמיר את התוצאות שלו כשהוא מגיע לִגבות את חובו בתוספת ריבית.את הדברים הללו תִמצת בן שפירו, הפובליציסט היהודי השמרן, במשפט הַקַלִיט "לעובדות לא אכפת מן הרגשות שלך", ואם יורשה לי אני רוצה להוסיף משפט המשך: "אבל בעזרת העובדות נוכל להתחשב ברגשותיך באופן המיטבי". וזה מה שאני מקווה לעשות כאן - לנסות ללכת בעקבות האמת, עד כמה שידינו משגת, ולדבר עליה באופן גלוי וכנה, ובו זמנית לראות בה מקפצה לחשיבה בונה ויצירתית שתוכל להביא אותנו לעולם טוב יותר, או לפחות לאווירה טובה יותר ביננו.בפרק הזה נגדיר שלושה מושגי יסוד - מין, נטייה מינית ומגדר - ונתעסק בשאלה מה הקשר ביניהם. נשמע לכם פשוט? דברו איתי בסוף הפרק…המונח הראשון הוא מין, או זהות מינית, והוא מתייחס למישור הביולוגי, שבו אנשים משוייכים לתוך אחת משתי קטגוריות - זכר או נקבה, כפי שכולכם בטח ידעתם בגן, למדתם בתיכון, וגם שמעתם בפרק הקודם. אם לא האזנתם לו, ואתם רוצים לדעת איך האמירה הזו מסתדרת עם מצב ה"אינטרסקס" ודומיו, אז חִזרו אלינו כאן אחרי שתאזינו (או תקראו) את פרק 14. המונח השני הוא נטייה מינית, והוא מתייחס לתופעת המשיכה המינית ולמי היא מכוונת. בראש ובראשונה אנו חושבים על משיכה על פי קטגוריה של זהות מינית, כלומר - האם האדם נמשך או נמשכת לבן מינו או בן המין האחר. אמנם, יש עוד קטגוריות של נטייה מינית, כמו משיכה לבלונדינים או כאלו עם עיניים ירוקות, אבל לצורך הדיון שלנו אנחנו נתייחס כאן בעיקר לאספקט הזהות המינית, למשיכה לזכר או נקבה. לסיום, המונח מגדר משמעו, לפי הגדרה ששלפתי מויקיפדיה, "מונח במדעי החברה המתייחס להבחנות בין הגבר לאישה שהן תלויות חברה ותרבות". תחת הכותרת של "מגדר" ישנם הרבה תתי סעיפים, ומה שיעניין אותנו כאן בדיון הוא בעיקר זהות מגדרית, שמשמעה האופן שבו אנו מרגישים ביחס למין שלנו, האם אנו מרגישים גבריים או נשיים או איזה שילוב של תחושות משני הקטגוריות הללו. לאורך הפרק אני אתייחס הרבה פעמים לְזֶהות מגדרית כ"מגדר" לשם הקיצור, אז אני רק שם את זה כאן כדי שזה לא יבלבל אתכם בהמשך.עכשיו, בטח שמתם לב שהגנבתי על הדרך אמירה על "להרגיש גברי" או "להרגיש נשי", ואולי תרצו לאתגר אותי ולשאול - מה זו תכונה "נשית" ומה זו תכונה "גברית", ומי קבע את זה? אז, בהמשך הפודקאסט אנחנו נגיע גם לדברים הללו, אבל בינתיים, בואו תזרמו איתי. גם אם אתם אלו שחושבים שסטיגמות כאלו אינן טובות, אתם עדיין מכירים רשימה של תכונות אופי או דפוסי התנהגות שנחשבים בחברה שלנו כמאפיינים קבוצה אחת או את הקבוצה השניה, ויעידו על כך הבדיחות הרבות על ההבדלים בין נשים לגברים. (האמת, שמעתם את הבדיחה על איך היתה התלבטות אם "מחשב" צריך להיות זכר או נקבה, כלומר, "מחשֶבה"? תסתכלו בלינק, אני נהניתי). בינתיים ניקח את קיומם של קטגוריות חברתיות כאלו כמות שהן, ונחזור לזה בהמשך.השאלה שתעסיק אותנו כאן בפרק היא מה הַקֶשר בין שלושת ההגדרות הללו בשטח. זו שאלה מעניינת כי, כשחושבים על זה, לפחות מתוך ההגדרה שלהם לא חייב להיות קשר כזה. כל מונח מתייחס לממד שונה בקיומו של האדם: הראשון הוא ביולוגי, השני הוא פסיכולוגי שמתייחס למשיכה, והשלישי הוא פסיכולוגי שמתייחס לאופן שבו מישהו רואה את עצמו ואת הזהות הפנימית שלו. ממילא, מובן שלפחות מבחינה לוגית, כל קומבינציה יכולה להופיע ואין בכך סתירה פנימית. זה שאני גבר ביולוגי לא מחייב שאני מרגיש ומתנהג באופן גברי, או שאני נמשך דווקא לבנות המין השני.והנה, דווקא בשל חוסר התלות העקרונית הזו, זה מעניין שאנו מוצאים בשטח שרוב מוחלט של האנשים נופלים לשתי קומבינציות ספיצפיות: גברים במינם ובמגדרם שנמשכים לנשים, ונשים במינן ובמגדרן שנמשכות לגברים, כלומר בעלות הנטיה ההטרו-סקסואלית. העובדה ש"על הנייר" הפרמטרים הללו לא חייבים להיות תלויים אחד בשני, ובפועל אנחנו רואים התכנסות חזקה לשתי תצורות בלבד אמורה לעורר בסקרנים שביננו את השאלה המתבקשת - לָמה זה ככה? כפי שנראה, השאלה הזו היא מוקד הויכוח בין הפרוגרסיבים לשמרנים, כשהליברלים הקלאסים נמצאים איפהשהו באמצע ולא תמיד יודעים באיזה צד הם רוצים להיות.אמנם, לפני שננסה להסביר לַמה זה ככה, אולי יש מכם שרוצים לאתגר את האמירה ולשאול - האם זה באמת המצב? מאיפה הביטחון הזה?אז בואו נעבור אחד אחד. לגביי זהות מינית, הדאטה קל להשגה, כיוון שמדובר במציאות ביולוגית שאפשר לזהות ברגע שאתה נולד, ומופיע בתעודות הזהות של כולנו, כלומר שיש לנו מדגם שמכסה אפקטיבית את כל האוכלוסיה. מלבד כ-1% מהאנשים שנופלים לקטגוריית האינטרסקס, כולם נופלים לתוך שתי הקטגוריות הללו בלי שום קושי איבחוני ברגע שם נולדים.לגביי נטייה וזהות מגדרית, לעומת זאת, אנחנו בעיקר מתפרנסים משאלונים שבהם אנשים מדווחים על מה קורה אצלם מבחינה רגשית, ומזה מחלצים סטטיסטיקות. כמובן, הגישה הזו לוקה במגבלה ברורה, שהרי מדובר רק במדגמים, אבל גם אם הם מייצגים את האוכלוסיה, אי אפשר להיות בטוחים שאנשים אומרים את האמת בשאלונים כאלו. מכיוון שכך, יש מחקרים אחרים שמנסים טריקים מקוריים, כמו להסתכל על טרנדים של חיפוש מונחים מסויימים באינטרנט והשוואת הכמויות הללו זה לזה. נניח, אם היינו בודקים כמה כרטיסי ברכה לזוגיות הֶטְרו-אית וכרטיסי ברכה לזוגיות הומואית נמכרו באמאזון, אפשר אולי להסיק משהו על היחס המספרי בין שתי הקבוצות הללו. המחקרים האמיתיים בנושא קצת פחות מתאימים לתוכן הנקי שאני משמר בפודקאסט, אז אני לא מספק לינקים כאן, אבל אתם מוזמנים לחפש באינטרנט דוגמאות באופן עצמאי אם הנושא מעניין אתכם.בשורה התחתונה, לפי המספרים השונים שמצאתי באינטרנט, נראה שלפחות 90% מהאנשים הינם הטרו, כאשר יש מחקרים לפיהם המספר גבוה עוד יותר. בנוסף, על פי הסטטיסטיקות שדֶבְּרַה סוֹ מצטטת בסיפרה The End of Gender, מתוך כל 1000 אמריקאים יש שישה שמזדהים כטרנס-סקסואלים, או טרנסג'נדר בשיח המקובל - אנשים שיש מתח בין הזהות המינית שלהם לבין הזהות המגדרית. אנחנו רואים, אם כן, שרוב ההתפלגות הולכת לכיוון שמוכר לכולנו: הטרוסקסואלים שהזהות המינית והמגדר שלהם נמצאים בהלימה זה לזה.אז עכשיו שקצת הבהרנו את המציאות, בואו נחזור לשאלה ששאלנו קודם: מה מקור ההתכנסות הסטטיסטית הזו לשתי התבניות הללו, שהיא בעצם תבנית אחת? אני רוצה להציב שתי אפשרויות על הבמה, ולבחון גם איך כל אחת מהן מבינה את התופעות שלא נופלות לתוך הבינאריות המגדרית-מינית הזו, נניח, הטרנסג'נדריות.אפשרות אחת היא שההלימה הזו היא תוצאה של נורמות חברתיות. כלומר, אנחנו כחברה התארגנו סביב הבינאריות המגדרית מתישהו בעבר, וזו מערכת שמתחזקת את עצמה מדור לדור בסוג של "שימור מסורת" רחב היקף. לפי התפיסה הזו, קיומם של טרנסג'דרים איננו סתם אירוע חריג, אלא זהו אירוע מכונן. הטרנסג'נדריות מאפשרת לנו הצצה מאחורי הוילון, ומוכיחה לנו שמגדר נמצא על ספקטרום בעל אלפי גוונים של אפור שכולם נורמלים באותה מידה. אנחנו פשוט לא רואים את כל אותם הגוונים כי כפינו על עצמנו כחברה מסגרת מסויימת, מגבלות שמסלילות את הפרטים שבחברה להכניס את עצמם לתוך תבניות קיימות של גבריות ונשיות. אפשרות שניה והופכית לקודמת היא שההלימה הזו היא תוצאה של מסגרות ביולוגיות ואבולוציוניות. כלומר, אמנם המין שלנו הוא ביולוגי והמגדר שלנו הוא חלק מן האופי שלנו, אבל הביולוגיה משפיעה על האופי, מקרקעת אותו ומשרטטת לו גבולות גזרה. לפי האפשרות הזו, יש אפשרות לתנודתיות כלשהי, אבל התשתית הביולוגית שמה לו גבולות. תחשבו על כך שיש מגוון אדיר באנושות מבחינה פיזית וכל זוג אנשים - אולי חוץ מתאומים זהים - שונים מבחינה גנטית זה מזה, ועדיין אף בן אנוש לא מצמיח כנפיים. ובהקבלה - יש שני מינים - זכר ונקבה - ושני מגדרים, גבריות ונשיות, עם גיוון רחב בתוך הקטגוריות הללו. לצד אלו ישנם מקרי קצה של טרנסג'נדרים, שהם כמו הגירסה המגדרית לאנשים שהינם אינטר-סקס. טרנסג'נדריות היא לכן תופעת קצה ביולוגית, שאינה מעידה על הכלל הביולוגי-מגדרי אלא להיפך, היא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. שתי האפשרויות הללו מתכתבות גם עם שאלה נוספת, מעניינת אף היא: האם ברמת התיאוריה, אפשרית חברה אחרת, שבה הבינאריות המגדרית-מינית איננה דומיננטית כמו שהיא כיום? זו שאלה שתעלה ביתר שאת בפרקים הבאים, אבל כרגע רק אעיר את ההערה הבאה שנראה לי מתבקשת: שאם אנחנו חושבים שהבסיס הוא נורמות חברתיות, אז תחושת הבטן היא שיש מה לדבר על שינויים, אפילו שינויים דרמטיים ואפילו מחר בבוקר, שכן הדברים בידינו להחליט. ואילו אם מדובר במשהו ביולוגי, אבולוציוני, קשה יותר לדמיין איך יהיה אפשר לנתק ביננו לבין אותה תשתית, בטח ביכולות המדעיות והטכנולוגיות שיש לנו כרגע. הדבר אפשרי, אולי, אבל קשה לנו יותר לנסח איך לגשת לכך.אוקיי - עד עכשיו דיברנו בתיאוריה. ובכל זאת, מה יש למדע לומר בעניין השאלה ששאלנו? האם יש תשתית ביולוגית להלימה בין מין, מגדר ונטייה מינית?אם נתחיל בנטייה מינית, מכל מה שחיפשתי, איננו יודעים לזהות קטע בגנום האנושי שמקודד מה תהיה הנטייה המינית של מישהו, ובאופן כללי יותר איננו יודעים איך בדיוק הנטייה המינית מתקבעת. ועדיין, יש טיעון אבולוציוני חזק ביותר שממנו כמעט מתחייב שרוב החברה תהיה הטרוסקסואלית. הטיעון הוא פשוט: כדי שהמין האנושי ישרוד לעוד דור ועוד דור, הדור הנוכחי צריך להוליד ילדים, והרבה כאלה. וכדי שזה יקרה, צריכים להיווצר חיבורים מיניים בין גברים לנשים, שהרי אנו יצור דו-מיני מבחינה ביולוגית, ורק דרך החיבורים הללו הילדים הללו נולדים. ועוד הרבה לפני שיש חברה והסללה וכל מונח אחר שתבחרו, החיבורים הללו יווצרו בעיקר דרך מנגנון של משיכה מינית רצונית בין גברים לנשים. אמנם, אין להכחיש שיש גם כוחות חברתיים שמתעדפים את הזוגיות ההֶטְרו על גביי קשרים אחרים - על כך אין חולק. אבל בו-זמנית חשוב לזכור שהתופעה הזו מתרחשת גם אצל חתולים, כלבים, ג'ירפות וכל יצור דו-מיני שרוצה לשרוד - ולכל אלו אין שום דבר שמתקרב ל"הסללה חברתית" כמו שיש לבני אנוש. ללא שִדְרַה מרכזית של פרטים הטרו-סקסואלים, פשוט לא יהיה לאותו מין דור המשך מבחינה ביולוגית. הטיעון האבולוציוני הזה דורש חידוד, כדי שנבין באופן מדוייק למה הוא כל כך עוצמתי בהקשר לשאלה שלנו. כשאני אומר ש"יצור דו-מיני רוצה לשרוד", כאילו למין כלשהו יש תודעה, והוא "רוצה לשרוד", זו בעצם הָאָנַשַה של "הטבע" שמסתירה את הטיעון האמיתי, שהוא עמוק וחד יותר, והולך ככה: כיוון שהמין האנושי, או מין הכלבים, שרד אלפי או מאות אלפי שנים מאז שהוא בא לעולם ועד היום, זה מוכיח למפרע, בראייה לאחור, שהוא אימץ דפוסים שאיפשרו את ההישרדות הזו. כיוון שהמין האנושי הוא דו-מיני, המימוש הפרקטי של הדפוסים הללו הוא שישנה הטייה חזקה בתוך המין הזה לזוגיות הטרו. כלומר, אין כאן שיפוטיות, או קביעה שמשהו מסויים הוא טוב יותר או רצוי יותר - אלא פשוט הכרה בכך שהמערכת שלנו מקבלת דחיפה חזקה לכיוון הזה, בין אם אנחנו אוהבים אותו באופן אישי ובין אם לא. ורק בזכות הדחיפה הזו, אני ואתם בכלל קיימים.אמנם, כיוון שאנו כבר משליכים את יהבנו על הברירה הטבעית של התהליך האבולוציוני, אנחנו חייבים גם לשאול את עצמנו את השאלה המקבילה: אם הנטייה ההומוסקסואלית שרדה עד היום, האם אין בכך ראיה שיש גם לנטייה הזו ערך אבולוציוני? אם יש ערך שכזה, הוא אמנם לא יוכל להתבטא על ידי המשכיות פיזית ישירה של המין האנושי, אבל זה רק מעצים את השאלה, שאלה שדורשת תשובה. למיטב ידיעתי, המחקר בנושא הנטיות ההומוסקסואליות ומקורן עודנו בחיתוליו, וקשה ביותר להתקדם בו כיום בגלל הנפיצות הפוליטית שלו. כפי שכותב דאגלס מאריי בספרו "שיגעון ההמון", ושממנו אני אצטט בוודאי גם בפרקים הבאים, "הלהט הסובב כל היבט של גנטיקה בתחום הזה הוא אחת הסיבות לכך שנערכו מחקרים מעטים כל כך על היבטים אחדים של הומוסקסואליות. לדוגמה, נערכו מחקרים מעטים מאד על תפקידה האבולוציוני של ההומוסקסואליות, אם אכן יש תפקיד כזה… יש ביולוגים שמוכנים להודות בחשאי שזהו כשל בתחום החקר שלהם. אך הנושא מוקף כיום במים עמוקים וסוערים עד כדי כך שאקדמאים מבקשי קביעות לא ישושו לעסוק בו כלל וכלל."והוא מוסיף, וזה מתקשר להקדמות שלי על המתח שבין רגשות לעובדות:"אם החלטנו אילו תשובות אינן אפשריות - או באילו תשובות לא נוכל לעמוד - אין הרבה טעם להעלות את השאלות, למעט חיבתנו כלפי האמת" כלומר, הוא אומר בצער, אחת הסיבות שאנו לא יודעים את התשובה לשאלות הללו היא כי אנחנו, כחברה, פוחדים לשאול אותן, פוחדים לדעת מה התשובות שנגלה. האמת, אני כנראה אצטט עוד בעתיד מן הספר הזה של דאגלאס מארי, ולכן אולי שווה לשתף כמה מילים לגביי הבחור. מדובר בפובליציסט בריטי שמרן חד ומבריק, שלאחרונה הגיח לתודעה הישראלית בכך שראה את עצמו כמחוייב להגן על ישראל בכל במה אפשרית, כולל ביקור בארץ ושידור מתוך עזה כשהיה יכול, כדי להביא לעולם את הזוועות שקרו כאן ולהילחם באנטישמים בכל מקום שיכל. חוץ מזה, יעניין אתכם אולי גם לדעת שהוא עצמו הומוסקסואל מוצהר. לא שזה אמור לשנות משהו לגביי הנכונות של דבריו - אני בסוף מאמין שצריך לבחון עמדות של אנשים לפי הנכונות שלהן ולא לפי מי אומר אותן - אבל לאלו מכם שחוששים שאולי מדובר במישהו שאין לו אמפתיה למצב ההומוסקסואלי, אולי זה יעזור להרגיע את החששות הללו.בכל אופן, אני כן רוצה לתת קצת נופך לסוג התשובות שיכולות להינתן לגביי התרומה האבולוציונית של הנטיות ההומוסקסואליות, כדי שתבינו שלא מדובר רק בהרהור שלי. נראה לי שיהיה מעניין לשמוע כאן דו-שיח חופשי בין שתי דמויות שכדאי שגם אותם תכירו. הקטע הבא הוא הסוף של ראיון של ד"ר ג'ורדן פיטרסון עם דייב רובין. פיטרסון, שאותו הזכרתי בפרק השני בפודקאסט, הינו פסיכולוג קנדי שהתפרסם במסגרת המאבק שלו נגד מגמות פרוגרסיביות בקנדה בתחום המגדר, ושעוד נדבר עליהן בהמשך. דייב רובין הינו בעל תכנית אירוח אינטרנטית שרצה כבר כמה שנים, ושווה לפרט קצת לגביו. הוא יהודי וגיי, שהיה דמוקרט מוצהר עד לפני כמה שנים, וההקצנה הפרוגרסיבית דחקה אותו, כמו הרבה כמוהו, לעבור צד מבחינה פוליטית, כך שבבחירות האחרונות הוא כבר הצביע לטראמפ. מדובר בבחור מאד נעים, בסה"כ, ובסרטון הזה הוא מספר על הזוגיות הגיי-ית שלו, הרצון להביא ילד לעולם עם בן הזוג שלו. הראיון ארוך, ובו שניהם משוחחים על ההבדלים שבין זוגיות הטרו לבין זוגיות הומו-אית, ואתם מוזמנים כמובן להאזין לכולו. בנושא שלנו, הנה קטע מסוף השיחה שלהם, שבו הם דנים בשאלה - מה יכול להיות הערך האבולוציוני של הנטייה ההומוסקסואלית? כיוון שהם מדברים מהר, אני לא אלאה אתכם בתרגום מילה-במילה של הדברים, ואסכם אותם כאן, ואז אתן לכם להאזין קצת. בגדול הם אומרים - נראה שאנשים שאינם הטרוסקסואלים נוטים להיות גבוה יחסית במדדים של יצירתיות. הזהות שלהם יותר גמישה הרבה פעמים, שזו גם תכונה של יצירתיות פנימית. ממילא, הם מציעים - בניסוח של רובין שמצטט את פיטר תיל, המנכ"ל לשעבר של פייפאל והומוסקסואל גם כן - ש"הסטרייטים מספקים את הגֶנִים, בעוד הלהט"בים מספקים את המֶמִים". באופן יותר מדוייק אפשר לומר שהם מציעים משהו בכיוון הזה: אולי המערך הגנטי או החברתי שמביא לעולם אנשים מאד יצירתיים, מביא על הדרך גם עלייה בנטייה להטב"ית. הגמישות המנטלית והרגשית שמספקת יצירתיות למין האנושי, יכולה גם "לשחרר" אנשים מכבלים אחרים, כמו נטייה מינית "קלאסית", מה שיתבטא במיניות לא קונבנציונאלית.שימו לב שמדובר בשיח פתוח, כלומר אין כאן מחקר שמוכיח את מה שהם אומרים - אבל שווה לקחת מכאן לפחות את ההבנה שהמערכות הללו מאד מורכבות, ושכל מי שחושב שיהיה כיף להתחיל לשחק איתם ושלא יהיה לכך מחיר, כדאי שיחשוב פעמיים.  אוקיי - ועכשיו, מה לגביי הקשר בין מין לזהות מגדרית?גם כאן, לפי מה שהצלחתי למצוא על הידע המדעי העדכני, ישנה תשתית ביולוגית שמובילה להלימה גבוהה של המין עם הזהות המגדרית, וזאת דרך מבנה המוח. וכך כותבת ד"ר דברה סו בספרה:"כאשר זרע מפרה ביצית בכניסה להריון, העובר יהיה או זכר או נקבה. הביולוגיה הזו תשפיע על סוג ההורמונים שהעובר נחשף אליהם ברחם, וזה ישפיע על הזהות המגדרית שלו או שלה כשיוולדו. בערך לאחר שבעה שבועות, אם העובר הוא זכר, אברי הרבייה שלו יחלו להפריש טסטוסטורון, מה שיעצב את המוח באופן גברי. אם העובר היא נקבה, התהליך הזה לא קורה."כלומר, המין הביולוגי משפיע על התפתחות המוח. בתור קוריוז אשתף גם שסו מביאה בסיפרה שמערכות AI מצליחות כיום לזהות בדיוק של 70% מתוך מבנה המוח של מישהו אם מדובר בגבר או באישה, מה שמורה על כך שיש תבניות שונות שנוצרות במינים השונים. הצעד הבא הוא להבין שמבנה המוח וכמויות טסטוסטורון בגוף משפיעים על המגדר - הנה ציטוט לדוגמה משיחה שהיא עשתה ובה הסבירה קצת איך מודדים את העניין במחקר, ומדוע עדיין יש נשים "גבריות" יותר וגברים "נשיים" יותר:"מראיינת: אז איך מודדים מגדר? איך מבחינים בין מגדר לבין מין אם השניים קשורים יחד ביולוגית?ד"ר סו: זה יותר בקטע של דיווח על רגשות פנימיים. אבל במחקרים מסתכלים על התנהגות. אם מסתכלים על בנות שנחשפו ליותר טסטוסטורון הן מתחילות להתנהג יותר כמו בנים, בקטע שהן יותר אגרסיביות, משחקות במשחקים יותר פיזיים… בנות עם מוטציה גנטית שגורמת להן להפריש ברחם יותר טסטוסטורון מתנהגות, כשהן גדלות, יותר כמו בנים באופנים הללו… אבל כמובן שבהרבה מחקרים מסתמכים על עדות אישית של תחושה פנימית."כמובן, זה שיש למשהו מרכיב ביולוגי, לא אומר שהוא קבוע וסטטי בכל רגע. הרי כולנו חווים שינויים במצב רוח וכן הלאה. בהמשך אותו ראיון, שואלת אותה המראיינת בדיוק על זה: מראיינת: "לפעמים אני מרגישה גברית יותר, ולפעמים נשית יותר, ובכל סיטואציה המצב המגדרי שלי באותו רגע משפיע על איך אני מתנהגת… אולי זו הסיבה שאנשים רוצים להגדיר את עצמם כנזילים מגדרית... זה מרגיש לי שהמגדר שלי הוא דינמי, לא סטטי. אפילו אם הוא בעל תשתית ביולוגית…"ד"ר סו: "אני חושבת שזה טיפוסי לרוב האנשים. מה שאולי משתנה בין אדם לאדם זה כמה התנועה הזו רחבה, אבל זה מאד טיפוסי. וזו הסיבה שאני חושבת שאין צורך להמציא מגדרים חדשים או קטגוריות חדשות רק בגלל שיש למישהו תחושות הפנימיות שנמצאות בתנועה… זה פשוט אנושי…"כלומר, יש מרכיבים ביולוגים חזקים שמשפיעים על האופי דרך מבנה המוח, ומייצרים לנו את ההתכנסות הסטטיסטית הזו שבה מין ומגדר נמצאים - לרוב, אבל לא תמיד - בהלימה זה לזה. ועדיין, זה לא סותר את העובדה שכל איש ואישה שונים, שמרחב התחושות שלהם עדיין מאד רחב, ושהם מושפעים מעוד דברים כמו הסביבה והאירועים האישיים שהם חווים. לדעתה של דר' סו, הכרה בכך איננה מחייבת קטגוריזציה חדשה מעבר לשני המגדרים המוכרים - כלומר, אין צורך להגדיר תת-הגדרות קשיחות מעבר למה שכבר יש, ולאפשר למגוון להיות מוכל בתוך ההגדרה הקיימת, שכן להגדרה הזו יש תשתית ביולוגית וממילא יש לה גם משמעות ברורה.אנחנו לקראת סיום, אז אני רוצה לקחת כמה דקות לסכם את מה שראינו כאן ממעוף הציפור. בעוד שלושת הממדים שדיברנו עליהם כאן, של מין, נטייה ומגדר, הם "על הנייר" נפרדים זה מזה, בפועל הם מופיעים בשטח בשני צירופים שכיחים ביותר, והשאלה ששאלנו היא - מדוע? המדע היום איננו יודע מספיק בעניין כדי לענות באופן החלטי ומדוייק, אבל ראינו שיש מרכיבים ביולוגיים חזקים מאד שפועלים לייצר את הצירופים הללו: מנגנון הישרדותי שמכוון לנטייה הטרו, ומנגנונים בתוך הרחם שמשפיעים על מבנה המוח על ידי הפרשת טסטוסטרון, שמשליכים לאחר מכן על הרבה תכונות שאנו מתייגים חברתית כ"נשיות" ו"גבריות". ובו זמנית, אנחנו לא יודעים מה הגבולות של ההשפעות הללו, וכמה דרגות חופש יש לכוחות חברתיים בהשפעה עליהם בהמשך הדרך. מול העובדות הללו, יש להציב את האתגר שעומד בפנינו כחברה שבה ה"בינאריות המגדרית" מוטמעת בה, בחוקים ובנורמות שלה, ובו זמנית יש בה אנשים שחורגים מהבינאריות הזו. כאן אנו מגיעים שוב להבדלי הדגשים בין ליברלים לשמרנים: בעוד הליברלים מדגישים את הסבל של אותם אנשים, ומחפשים דרכים להגמיש את המערכות החברתיות הקיימות כדי שירגישו יותר מוכלים, השמרנים מדגישים את חשיבותה של המסגרת הקיימת לקיומה של חברה מתפקדת, ולכן מתנגדים למה שהם תופסים כשינויים גדולים מדי. וכמובן - אני מכליל כאן. אז לדוגמה, יש דתיים סופר-ליברלים בקטעים הללו, ויש גם חילונים שמרנים מאד. תמיד תוודאו שאתם שואלים את מי שמולכם באופן אישי מה הוא חושב - אל תשליכו מהתווית לדעות.בכל אופן, מול שתי האסכולות הללו, הפרוגרסיבים לא מרוצים בכלל. השמרנים בוודאי אינם לרוחם, אבל אפילו הליברלים אינם הולכים רחוק מספיק לדעתם. לדעתם, עצם השיח המדעי-ביולוגי שמבאר את הבסיס למצב הקיים הוא חלק בלתי נפרד מן המסגרת הדכאנית הקיימת. הם שואפים לפתרון אחר, פתרון שידרוש, כרגיל, מהפכה כוללת במבנה החברתי שלנו. אבל על זאת ועוד נדבר רק בפרק הבא…אז - מקווה שהיה לכם מעניין!רגע - היה לכם מעניין? איזה כיף! אולי תמליצו לחבר או חברה על הפודקאסט? ותזכירו להם להירשם גם באתר כאן!ועד הפעם הבאה,להתראות…ביי… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 14, והפעם, נתחיל בסיפור. יודעים מה - שני סיפורים. הראשון התרחש ב-2014, בתחרות של אומנויות לחימה משולבות לנשים (MMA). בתחרות הזו ניצחה פאלון פוקס את טאמיקה ברנט בסיבוב הראשון בנוקאואט טכני, כששברה לה את ארובת העין, ואף גרמה לה לזעזוע מוח. טאמיקה סיפרה, בשיחה עם כתבים, שמעולם לא הרגישה כה חסרת אונים מול מתחרה אחר בענף.השני התרחש לפני כמה חודשים, באוגוסט 2023. באותו חודש התקיימה תחרות מטעם האגודה הקנדית להרמת משקולות, The Canadian Powerlifting Union (CPU). בתחרות הזו, בדיוויזיה הנשית שלה, ניצחה אן אנדרס, ולא סתם ניצחה: היא ניצחה בנוקאאוט סימלי, והרימה משקל מצטבר של 597.5 קילו - מאתיים קילו יותר מאשר האישה שהגיעה למקום השני. פער של מאתיים קילו, 50% יותר, בתחרות של ספורטאיות מקצועיות, זה דבר די מטורף. בכך, היא גם נהייתה האלופה העולמית הלא-רשמית, בהשוואה לביצועיהן של נשים אחרות ברחבי העולם.מה המשותף לשני הסיפורים שסיפרתי כאן? בשני הסיפורים הללו אתם יכולים לחוש שהזוכות בתחרות הינן נשים עם כח פיזי מרשים, כמובן. אבל מה שעוד יותר מעניין, וחשוב לפודקאסט שלנו, הוא ששתי הזוכות הללו היו גברים עד לפני כמה שנים, לפני שהן החלו להזדהות כנשים. כלומר, שתי המתחרות הללו הן גברים ביולוגים (טעות התחביר מכוונת, כמובן), שמתחרים בתחרויות לנשים מול נשים ביולוגיות, וקובעים שיאים חדשים בספורט לנשים או מתעמתים מולם בקרב פיזי ומרביצים לנשים ביולוגיות בכל הכח לפי כללי הפורמט.התופעה הזו, של גברים ביולוגיים שמתחרים בתחרויות לנשים, לא קרתה בין לילה, וכפי שאתם מבינים מהתאריכים של שני האירועים, לפחות כבר עשור יש דיונים סביב התביעה של אנשים שמזדהים כמין ההופכי למין הביולוגי שלהם להשתתף בספורט לפי הקטגוריה שמתאימה למין שבו הם מזדהים, ולא לזה של הגוף הביולוגי שלהם. סביב הנושא הזה יש הרבה מוקדים של ויכוח: זכויות נשים, זכויות להט"בים, איך קובעים מה נחשב "הוגן" בספורט ומה לא, ועוד ועוד. אבל בשורש הדברים יש עניין אחד, והוא העניין הקריטי ביותר לשיחה שלנו כאן בסדרה: לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "אישה". אם המילה "אישה" מתייחסת לאיזו מציאות ביולוגית ברורה, אז על פניו אין זה משנה איך אתה מזדהה רגשית, אם אתה גבר ביולוגי אינך יכול להשתתף בתחרות לנשים, פשוט כי זו הכותרת של התחרות. וכמובן גם להיפך, ביחס לתחרויות של גברים. ואם לעומת זאת המילה "אישה" משמעה בעיקר האופן שבו אתה מזדהֶה - או את מזדהַה - אזי את מוזמנת להיות חלק מן התחרות, ואולי צריך רק לעשות משהו כדי לאזן את התחרות, כמו שיש מגבלות משקל באיגרוף. נניח, אפשר לדרוש שיהיו מגבלות על כמויות טסטוסטורון בגוף של מתחרות שכאלו, שכן זהו חומר שהגוף הגברי מפיק ושנותן לגברים ביולוגיים יתרונות תחרותיים מול נשים.יודעים מה, הסיפורים הללו מזכירים לי סיפור שלישי שכדאי לשתף כאן כדי להמחיש את העניין. באנגליה, בספטמבר 2017, נכנסה אישה בשם קארן וייט לבית הכלא לנשים ניו-הול ב-West Yorkshire. לאחר שלושה חודשים, הועברה וייט מבית הכלא הזה לכלא אחר, לאחר שנמצא שהיא תקפה מינית שתי אסירות אחרות. הסיפור הזה קשה גם ככה, כמובן, אבל קחו עוד שתי עובדות שכשמחברים אותן יחד קשה להאמין שהסיפור הזה אמיתי. קודם כל, קארן וייט היא גבר ביולוגי, שלא החל שום תהליך של ניתוחים או טיפולים הורמונלים אבל החל להזדהות במהלך התהליך המשפטי כאישה. ושנית, קארן וייט - שלפני שינוי הזהות שלה, שמו היה דיויד תומפסון - נכנס לכלא כשבעברו יש עבירות של שוד, פדופיליה - ואונס נשים. כן, שמעתם נכון: רשויות בריטניה נתנו לאנס נשים, להכנס לכלא נשים, בגלל שהוא הזדהה כאישה. רק לאחר שהתלונות על תקיפה בבית הכלאה צפו, הוציאו אותו משם, ושמו אותו - או שצריך לומר "אותה"? מבלבל מאד, אני יודע - שמו אותו בכלא לאסירים מסוכנים. מה קורה כאן? ואולי גם שווה לשאול - איך זה נובע או מתקשר לכל מה שראינו עד כה?חלק ממה שאנחנו נראה בפרקים הבאים עלינו לטובה הוא איך הכל חלק מאותה תפיסת עולם פרוגרסיבית שהרחבנו עליה עד כה. בתור התחלה, בואו ואקשר אתכם לדברים שראינו בסוף הפרק שעבר. שם ראינו איך יש אנשים שמגדירים מחדש את המילה "גזענות" באופן שרק אנשים לבנים יכולים להיות גזעניים. היום אנחנו רואים איך אנשים רבים על ההגדרה של מונח מאד מוכר - "אישה", ומצַפּים שכל המערכות שנשענות על אותה הגדרה ישתמשו במשמעות שהם יוצקים לתוכה כדי להדריך את ההחלטות שלהן. ממילא, יכולים לצוץ כאן תופעות שיפתיעו את אלו מכם שמחזיקים בראש הגדרה אחרת מזו שיש אצל אלו שמצליחים להטמיע את ההגדרה שלהן במערכות שסובבות אותנו, כמו איגודי הספורט או מערך בתי הסוהר.אז, מקווה שחגרתם חגורות בטיחות! בפרק הזה אנחנו נקדים כמה הקדמות חשובות לדיון שלנו, ובפרקים הבאים אנחנו ניכנס לעומק הדיון, המאבק או הויכוח הזה. ובעיקר לשמרנים שבכם - תחזיקו חזק, כי הרבה דברים שחשבתם שהם ברורים מאליהם לכולם, מסתבר שהם לא ברורים בכלל, ובטח שלא לכולם.עכשיו שפתחנו את התיאבון בכמה טיזרים כאלה, בואו נחזור לבסיס. הפרוגרסיביות רואה אי-שיוויון בהמון ממדים, והשניים המרכזיים ביותר הם גזע, ומין-מגדר-נטייה-מינית. עד עכשיו דיברנו על גזענות, ולכן שווה לקחת רגע ולשים לב להבדלים שיש בין הנושא הקודם לבין הנושא החדש שלנו. ספיציפית, יש הבדל אחד גדול בין נושא השיוויון והמעמד החברתי בכל הקשור לגזע, לבין זה הקשור למין. קיומם של גזעים שונים היא תוצאה של "אקראיות הסטורית", של העובדה שקבוצות שונות חיו בנפרד זה מזה לתקופות ארוכות. גבר שחור ואישה לבנה שיביאו ילדים לעולם, הילדים הללו לא יהיו שייכים לאף גזע באופן "טהור". כך גם יהיה אצל הילדים שלהם, הנכדים וכן הלאה, בכל דור הדברים יכולים להמשיך ולהתערבב.[במאמר מוסגר אולי שווה להעיר שבעולם של הפרוגרסיבים, שסבורים שהתרבות הלבנה מקנה ללבנים זכויות יתר, המורכבות הזו מייצרת שעות של דיונים ומיקרו-דיונים על כמה לבן וכמה שחור מישהו נחשב לפי הרקע המשפחתי שלו או שלה. הדברים יפורטו, לדוגמה, בדקויות סביב דרגת ה"שחורות" שלו, ומי שלא מאמין לי שיחפש באינטרנט את המונח colorism, שמשמעו אפלייה על בסיס רמות שונות של גוון שחור בצבע העור שלך - לפעמים אפילו אפליה פנים-קהילתית, אצל האפרו-אמריקאים.]בכל אופן, העובדה שגזע איננו דבר קבוע ושקשה למדוד אותו היא עוד סיבה שבגללה מאד מוצדק לבטל את הגזענות הממוסדת, ולבער אפלייה על בסיס גזע מכל מערכת החוקים והנורמות הרשמיות במדינות המערב. שכן אין באמת סיבה להפריד בין אנשים רק בשל מוצאם או צבע עורם, כל עוד הם חולקים מצע משותף של ערכים שמאפשר להם לחיות יחד. ומכיוון שכך, כשהפרוגרסיבים באים וטוענים שיש אפלייה על בסיס גזענות במערב, הם נאלצים לחפש בעולמות הסטייה הסטטיסטית, ולא בספרי החוקים. על הדברים הללו דיברנו בהרחבה בפרקים הקודמים, אז לא נחזור עליהם כאן.בניגוד לנושא הגזע, מין מגדר ונטייה מינית הינם נושאים שבהם דווקא ישנם הבדלים מהותיים במציאות, ששורשם בתשתית ביולוגית אובייקטיבית ומשם הם מחלחלים גם לאופן שבו החברה בונה את עצמה. בפרק הזה נתמקד בממד הכי אובייקטיבי ומוכר, והוא עולם הזהות המינית, ונשאיר את הנטייה המינית והמגדר להמשך הסדרה.בנושא המין, בואו נתחיל בזווית החברתית. בחברה המערבית, זה מובן מאליו שיש לנשים וגברים צרכים שונים, שצריכים לבוא לידי ביטוי בהתנהלות הציבורית והחברתית שלנו, וזאת בניגוד למשהו מקביל בתחום הגזע שהיה מוקע תוך שניות. הדברים ידועים, אבל בואו ניקח כמה דוגמאות. מקובל שלנשים וגברים יש צרכים רפואיים שונים, ושיש רופאים שמתמחים בענייני נשים דווקא, אבל לחלוטין לא מקובל שיהיה רופא שרוצה להתמחות בטיפול באנשים לבנים. ברוב המקומות אנחנו מקבלים כמובן מאליו שיש שירותים לנשים ושירותים לגברים, וזאת אפילו שהיינו מזדעזעים אם היינו שומעים שיש קניון שבו יש שירותים נפרדים לאשכנזים ולאתיופים. ואמנם, יש מקומות שבהם יש חדר שירותים אחד משותף, זה נכון, אבל עדיין, תַראו לי את ההורה שירגיש בנוח לתת לבני העֶשְרֶה שלו להתלבש בחדר הלבשה משותף לבנים ובנות בבריכה העירונית. ומצד שני, אי אפשר להאמין שנמצא מקום שבו מפרידים בחדרי ההלבשה לפי גזע או עדה.הפודקאסט איננו מתמקד בהוויה הישראלית בעונה הזו, אבל שווה לדעתי לנצל את המקום הזה כדי להשחיל איזו מילה גם על הנושא של "הדרת נשים" שעולה אצלנו מדי פעם. חלק גדול מן הויכוח על הנושא הזה כאן בארץ בעצם נסוב סביב מתי הפרדה על בסיס מין הופכת לאפלייה. ההבדל בין דתיים לחילוניים איננו לרוב בדרגת הרגישות לאפלייה, אלא בעמדות שלהם לגביי מתי הפרדה טובה לשני המינים גם יחד. הדתיים - ואני מדבר בהכללה גסה כמובן, שכן יש הרבה תת-קהילות דתיות עם דעות שונות מאד בעניין - סבורים שיש להרחיב את הרעיון הכללי שמרגיש לרובנו טבעי סביב מלתחות, ולהפעיל אותו גם על בתי כנסת, בתי ספר, ולפעמים גם תנועות נוער. לעומת זאת, החילונים ובכלל אלו שמתנגדים לתנועות הללו רואים בהפרדה אלמנט של כפייה - לרוב זה נתפס ככפייה בכיוון אחד, של הגברים על הנשים - ולכן נלחמים נגד העקרון הזה כשהוא מתרחב מעבר למה שהם חושבים שראוי. גם הם כנראה יסכימו שנשים וגברים לא צריכים לחלוק מלתחות, אבל הפרדה בבתי הספר זו כבר הגזמה שמאפשרת אפלייה. וכמו שבארצות הברית הבינו שאם מפרידים בין שחורים ללבנים בבתי הספר, אז בתי הספר של השחורים יסבלו מאפלייה בתקציב וכו', גם כאן הסכנה הזו קיימת וחייבים לעמוד על המשמר.בכל אופן, אם נחזור לנושא שלנו, מבחינה חברתית הפנמנו שהאבחנה המינית היא חשובה ומועילה, אם כי עדיין לא דיברנו מדוע היא כזו ומתי - נרחיב על כך בפעם אחרת ונשים את זה בצד לבינתיים. מהרגע שעוברים לבחינה הביולוגית, הדברים ברורים עוד יותר. בניגוד לערבוב בין גזעים, ש"מדלל", בא נאמר, את התיוג הגזעי באופן טבעי, כשגבר ואישה מביאים ילד לעולם, הילד הזה הוא שילוב גנטי של שני ההורים שלו, אבל הוא בסוף או זכר או נקבה. כלומר, הקִטלוג הבינארי משתמר בין דור אחד לשני, באופן הפוך לגמרי ממה שקורה בערבוב בין גזעים. אמנם, הבינאריות הזו איננה כה פשוטה כשצוללים לפרטים, וכאן רק אתן טעימה קטנה מן המורכבות שהטבע מספק לנו. ישנו מיעוט של אנשים - משהו כמו אחוז אחד מהאוכלוסיה - של אנשים שמוגדרים כ"אינטרסקס", כנראה משהו דומה למה שקרוי במשנה "אנדרוגינוס". לאנשים אלו יש בגוף שלהם אברים "זכריים" ואברים "נקביים", ולכן עצם קיומם מציב שאלה ותביעה כלפי החברה. ברמת הביולוגיה צריך להבין איך הם משתלבים בבינאריות שרובנו לוקחים כמובנת מאליה, וברמת החברה צריך להחליט מה האופן הנכון, הרגיש והצודק שאנשים כאלו יפעלו כשכל כך הרבה מערכות מניחות את הבינאריות הזו בתשתית שלהן. ושיהיה ברור - גם אם יש רק מישהו אחד כזה, תשובה חייבת להינתן: בסוף, גם הוא או היא צריכים ללכת לשירותים.בפרקים הבאים אני נתייחס לזווית החברתית של השאלה הזו, אבל כרגע אני רוצה רק דקה של ביולוגיה. כי סיקרן אותי - מה יש למדע העדכני ביותר לומר על הנושא של אינטרסקס. כדי לוודא שאני לא עושה יותר נזק מתועלת בנסיון שלי לייצר בהירות, וכיוון שאני - כפי שאתם יודעים - אינני מומחה לענייני מין ומגדר, חיפשתי לעצמי ספר שיעשה לי סדר במונחים לפני שאני מנסה לעשות אותו עבורכם. בחרתי בספרה של ד"ר דֶבּרה סוֹ, עיתונאית חוקרת בתחום הביולוגיה והנוירולוגיה, ושמו "סופו של המגדר" - The End of Gender. בספר הזה שיצא ב-2020 היא סוקרת את מה שיש למחקר המדעי לומר על מין, מגדר וכל מה שביניהם, וספיציפית מכוונת בספר להפריך חלק מן הטיעונים הפופולרים שמסתובבים באינטרנט בעניין. אני מודה שעדיין לא קראתי את כולו, אבל הוא בהחלט מקור טוב להתעדכן בו על המחקר העדכני והוויכוחים שיש כיום בעניין. אני אפנה במהלך הפרקים הללו לפעמים לציטוטים מהספר, וגם מצרף כאן לינק לראיון איתה שבu היא מרחיבה על הנושאים הללו, למי שרוצה לצפות וללמוד עוד.האבחנה הכי ברורה כיום, לפי ד"ר סו, בין זכרים ונקבות, היא בסוג תאי הרבייה שלהם, הקרויים "גמטה" (Gametes). אצל בעלי חיים, גמטות נקביות נקראות ביציות או תאי ביצית, וגמטות זכריות נקראות זרע, וגם אצל אנשים שחווים מצב של "אינטרסקס" יש רק סוג אחד של תאים שמיוצר, בסופו של דבר. כלומר שביולוגית, אכן יש לנו מצב בינארי. אבל זה לא פותר את השאלה החברתית שהעלינו לעיל, אלא רק את הסקרנות המדעית שלנו.העובדה שיש אבחנה ביולוגית חדה מאד - או לפחות, עם שוליים אפורים מאד דקים - והעובדה שכתוצאה מכך החברה שלנו גם מבססת הרבה מערכות באופן מפורש על גביי הזהות הזו, מייצרת גם דינמיקה אחרת בשיח הפרוגרסיבי ואלו שמתעמתים מולו. כאן אין צורך לחפש סטיות סטטיסטיות כדי לגלות שעדיין יש יחס שונה בחברה לאנשים ממינים שונים - הדברים גלויים וידועים לכולם. העיקר הוא שהפרוגרסיבים חושבים שהמצב הזה פסול, והם רוצים לעשות לכל עולם המיניות את מה שעשו קודמיהם במאה הקודמת לגזענות: למחוק את האבחנות הבינאריות על בסיס מין, מגדר ונטייה מן הלקסיקון שלנו. כך לדעתם החלוקה הדיכוטומית הזו היא עצמה חלק גדול מהסיפור הדכאני של הפטריארכליות: כפייה חברתית ואף לשונית על כל האוכלוסייה, שמנרמלת ראייה בינארית ולא מאפשרת לאנשים את החופש להיות "משהו באמצע". הגמשת המונח "אישה", לדוגמה, שיכולה להוביל גבר ביולוגי להתחרות בהרמת משקולות מול נשים, היא רק דוגמה אחת למימוש בשטח של אותה שאיפה פרוגרסיבית.עכשיו, רוב השיח בשנים האחרונות, והשיח שאנחנו נתמקד בו בפרקים הבאים, סובב סביב נושא המגדר דווקא, אבל ראוי לציין בהקשר שלנו שמקובל בחוגים מסויימים להפסיק להתייחס אפילו למין הביולוגי של מישהו כמשהו אובייקטיבי, אלא כתווית ש"ניתנה לו בלידתו על ידי הרופא", ובאנגלית - Assigned sex at birth. הדיוק הלשוני הזה בא לומר - גם מין זו תווית חברתית, שרופא כלשהו נתן לך. הרופא הוא חלק מן המטריצה המחשבתית המערבית, הוא "הוסלל" לחשוב באופן שבו מין הוא בינארי, ואתה קרבן של ההסללה הזו, אבל זה לא אומר שזה מי שאתה. לחלקכם, אולי לכולכם, זה נשמע לא סביר, אבל זה מה שקורה בשטח, ואנו נרחיב על כך בהמשך.אחת מתופעות הלוואי של הטרנד הזה ביחס למין הוא קידום, על ידי חוגים פרוגרסיבים, של הצעות "סטריליות" ופונקציונליות לתחליפים עבור המילים ה"טעונות" הללו, של איש ואישה. סוג של "פוליטיקלי קורקט" על סטרואידים.לדוגמה, בוא נסתכל על אתר הבית של החברה "'קלו"', שמוכרת אפליקציה לנשים למעקב אחרי המחזור שלהן. כחלק מן האתר הם גם מספקים חומרים נילווים על נושא המחזור, בריאות נשית וכו'. ובכן, תחת הסעיף של "שיוויון מגדרי" מופיע טור שכותרתו "איך לשוחח על המחזור, מעבר למגדר". ושם נאמר כך, ואני מצטט:"אולי זה נשמע לכם מוזר כרגע לומר "אנשים עם דם ווסת" או "אנשים עם מחזור", אבל זה לא שונה במאומה משינויים אחרים שאנו עושים בשפה כדי למנוע הטיות. אלו מונחים יותר מדוייקים המונח "נשים", והשימוש במונח שאיננו מגדרי עוזר להנגיש את החומר הרפואי החשוב לכל אלו שזקוקים לו - ללא קשר למגדר שלהם."כלומר, הם מציעים לפרק את הזהות ההוליסטית הזו שקרויה "אישה" למרכיבים הטכניים שלה, ולהשתמש בייחוס הטכני והפונקציונלי כשמדברים על עניינים רפואיים. “אל תאמרו אישה, אימרו אנשים עם מחזור”. אנחנו רק בתחילת הדרך שלנו בפודקאסט בנושא הזה, אז לא פיתחנו כאן עדיין את הכלים לנתח באופן מדוייק את הגישה הזו, מה מועיל בה ומה מזיק בה. מה שכן, הדברים הללו מזכירים לנו את פרק 12, בו דיברנו על הדה-קולוניזציה של המתמטיקה, ואיך הפרוגרסיבים ראו בסוג השאלות ששואלים בכיתה נסיון להטמיע ערכים מערביים קפיטליסטים באופן נסתר. באופן דומה, גם כאן הם רואים בשפה הבינארית, הדו-מינית או דו-מגדרית, הסללה בעייתית ביותר, על ידי התרבות המערבית, של השיח והמציאות. האם הם צודקים? עד כמה הם צודקים? ומה ההשלכות בשטח של הגישה הזו, כבר כיום ובעתיד, אם נאמץ אותה עוד יותר? אלו הדברים שננסה להבין בפרקים הבאים.פתחתי את נושא המגדר של הפודקאסט בעניין השפה, כדי לפרק כמה מוקשים חשובים לקראת הכניסה שלנו לנושא. פודקאסט, כידוע, הוא מדיום שבו אני משתמש במילים, בשפה, כדי לשתף רעיונות איתכם המאזינים והקוראים. כיוון שחלק גדול מן המאבק מתרחש סביב הגדרות ומשמעות של מילים, זה הופך את השיחה שלנו כאן למורכבת. אני הרי רוצה עד כמה שניתן לפרוש מרחב דיון רחב שכולם יכולים להאזין לו בלי להרגיש שמתעלמים מעמדתם. אבל מאידך, המאבק עצמו הוא סביב השפה שיש לְדָבֶּר בה, והמשמעות של המילים שלה. זה אומר שכל מילה שנשתמש בה כאן יכולה להיתפס כסוג של בחירת צד מראש בדיון. יש כאן לופ לוגי שאי אפשר לצאת ממנו, כי כדי לדבר על נושא אנחנו צריכים לבחור שפה, אבל בחירת השפה יכולה להיתפס כנותנת יתרון לצד מסויים.אז, אני משתף איתכם את המורכבות הזו, כדי שתבינו איך הדברים עומדים להתנהל. באופן כללי, אני אשתמש במילים באופן שבו רוב האנשים מבינים אותם באופן פשוט, בשיח הרגיל שבין אנשים ברחוב ולא בשיח שבפקולטות לענייני מגדר, כיוון שהשפה הזו כנראה משותפת לכולנו. ובהינתן תשתית משותפת כזו, נציג את התפיסה הפרוגרסיבית שמאתגרת את התפיסה ה"מסורתית" שמוכרת לנו, כדי להבין את החידוש שבה ואיך דרך השפה היא מנסה לתקן את העולם. בהמשך לנקודה הקודמת, חשוב להדגיש אותה אבל מזווית אחרת. אחד האתגרים הספיציפיים בשיחה בנושאים הללו בשפה העברית, היא שהשפה המדהימה שלנו היא שפה "מגדרית", בוא נאמר: לכל שם עצם יש גם מין, זכר או נקבה, וכך גם לפעלים. זאת בניגוד לשפות כמו אנגלית, שבה המילים נייטרליות-מגדרית מלבד מילים כמו "He", "she" וכן הלאה. הדבר הזה יוצר קושי בפרקים שלנו משתי סיבות. ראשית, אני עומד לתת דוגמאות רבות, וזה יהיה מאד מורכב כל הזמן לומר "הוא או היא" על כל משפט. אז אני אנסה לגוון בדוגמאות שאני נותן, אבל אני מבקש מראש סליחה מקהל השומעים - והשומעות! - אם אני לא נותן ייצוג שווה לשני המינים. הדברים מכוונים, כפי שנהוג לומר, לגברים ונשים כאחד, אלא אם כן צויין במפורש אחרת. שנית, יש כאן קושי מיוחד דווקא בפרקים הללו, כיוון שישנם אנשים - לדוגמה אלו המזדהים כטרנסג'נדרים - שאצלם יש מתח בין הזהות המינית שלהם לזהות המגדרית שלהם. כשאדם הוא ממין זכר אבל הזהות המגדרית שלו היא נשית, האם עליי להטות את הפעלים והתארים שלי ביחס אליו לזכר, או ביחס אליה לנקבה? כפי שאנחנו נראה, זה לא רק אתגר שלי, אלא אחד ממוקדי הויכוח הלוהטים ביותר במלחמות התרבות של היום: שמרנים מתעדפים כאן את הזהות המינית, בעוד ליברלים ופרוגרסיבים - את הזהות המגדרית. הדבר הזה יוצר בלאגן גדול בכל שיחה, כיוון שבעצם אי אפשר לדבר, אי אפשר להוציא משפט נורמלי כמעט, בלי לקחת צד בויכוח הזה. והאמת, זה מאד בולט בעברית, אבל אפשר לשמוע את הקושי הזה אפילו בשפה האנגלית. לפני כ-4 שנים ניהל טִים פול, בלוגר ידוע, שיחה עם ג'ק דורסי, מנכ"ל טוויטר לשעבר, ו-וִידַאיָא גָ'אד, האחראית בין השאר על נושא מניעת ההסתה בטוויטר. באותה שיחה טים העלה מספר טענות נגד טוויטר שהראו, להבנתו, שהם מוטים אידיאולוגית ואינם נותנים מקום שווה לכל מגוון הדעות, ספיציפית בהטייה אנטי-שמרנית.פול: יש לכם הטייה, ואתם מטרגטים אנשים ספיציפיים בגלל שיש לכם את ההטייה הזו בלי שאתם שמים לב.דורסי: אתה יכול לתת דוגמה?פול: הדוגמה הכי ברורה היא ההענשה של אנשים על שימוש בכינוי גוף שאינו נכון… אם אתה שואל שמרן מה ייחשב קריאה למישהו בכינוי גוף לא נכון, הוא יגיד שזה מקרה שבו אתה קורא לזכר ביולוגי בכינויים גוף כמו "היא". התפיסה הפרוגרסיביות הפוכה ב-180 מעלות. ממילא, יש לכם באתר מדיניות רשמית שמכוונת נגד התפיסה השמרנית…אז, זו בעיה קשה, וכשמשוחחים על הנושא אי אפשר להימנע מלהכריע פרקטית איך להתנסח גם אם לא אידיאולוגית. אז ההחלטה שלי לפודקאסט הזה היא, בגדול, להשתמש במילים הללו לפי השיח שמקובל בשיח המגדרי, כלומר שאם אני אומר שמישהו הוא טרנסג'נדר, אני מכוון לאישה ביולוגית שמזדהה כגבר. ועדיין, יהיו מצבים שאני אשנה מן המגמה הזו, כי בסוף מה שחשוב לי יותר מכל הוא שהדברים יהיו ברורים לכולם, ואם בשם הבהירות אני צריך להנתסח באופן שפחות מקובל, אז נעשה גם את זה. כל עוד השגתי את זה, אני אשאיר את המאבק על הדבר ה"נכון" להקשר אחר.אז מאיתכם, המאזינים, אני מבקש: אנחנו כאן כדי לשוחח ולהבין זה את זה - אל תתנו לעקרונות שלכם על איך אתם הייתם רוצים שאני ואחרים נתנסח למנוע מכם להתחבר לרעיונות ראויים. אם יכולתי להתנסח נייטרלית לגמרי כדי למנוע את המתח הזה, הייתי עושה זאת. אבל כיוון שאין לנו ברירה, עדיף לצעוד קדימה עם קצת אי נוחות מאשר לעמוד במקום. וחוץ מזה - אנחנו אוהבים את השפה העברית, ונשתמש בה עד בלי די, ואם זה אומר שכל אחד מאיתנו יפעיל קצת גמישות רגשית כדי לעשות זאת, אז חיזקנו גם שריר חשוב על הדרך - היכולת לצאת מה"מטריצה" המחשבתית שאנו לרוב פועלים בתוכה, ויצא הפסדנו בשכרנו.וזהו להיום - פתחנו נושא מורכב אך סופר מעניין, ואני מקווה שזה התחיל לעשות לכם סדר בדברים, או לפחות באיך יש לחשוב עליהם. ואני רק יכול לקוות שתמשיכו להגיע, כרגיל, גם לפרק הבא.ובינתיים - תגיבו לפרק! תשתפו עם חברים! יש כאן רעיונות חשובים שכדאי להכיר, אני חושב, וככל שנפיץ יותר כך נגדיל את מעגל השיח שסביבם.אז עד הפעם הבאה… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק 13 של העונה הראשונה!בואו נתחיל בקצת טריוויה: הידעתם שישנה פוביה בשם  טריסקאידקפוביה? באנגלית קוראים לזה "Triskaidekaphobia". הפוביה הזו לא קשורה לפרוגרסיביות בשום אופן - היא הפוביה מהמספר 13, שבתרבויות מסויימות נחשב למספר חסר מזל ביותר. זו הסיבה, בין השאר, שישנם בתי מלון שבהם מדלגים, פשוט, על המספר הזה במיספור הקומות. אבל אנחנו בפודקאסט שלנו לא סובלים מהפוביה הזו, אז פרק שלוש עשרה - הנה הוא כאן :) בהמשך לפרק הקודם, תכננתי היום להציג בפניכם עוד שתי דוגמאות להשלכות רחבות של הפרוגרסיביות על המדיניות הציבורית, וגם הפעם, תראו שהדוגמאות נושקות לתחום הגזענות, ואז חשבתי לעצמי - בטח כבר מתחיל לעייף אותם, הקהל הנאמן שלי, לשמוע על גזענות? האם באמת כל הטא-רה-ראם סביב הפרוגרסיביות מתמצה בנושא הזה?ובכן - כמובן שלא! ואני שמח לבשר לכם שמהפרק הבא והלאה אנחנו נעבור להתמקד בתחום אחר, אחד התחומים הכי חמים של מלחמות התרבות כיום, והוא כל המאבקים סביב נושא הנטייה המינית והמגדר, וספיציפית נושא היחס לטרנסג'נדריות. אז לאלו מכם שמחכים כבר כמה שבועות שאתייחס לנושאים הללו, שאולי שמעתם עליהם בחדשות או בטוויטר - בפרק הבא נתחיל להיכנס אליו, כרגיל מתוך כבוד לכל הדעות. דווקא מתוך הכבוד שאנחנו נותנים לכל דעה יש טעם גם לבקר אותה, וכך גם נעשה בפודקאסט שלנו, כהרגלנו. ובכל זאת, נראה לי שזה זמן טוב לומר כמה מילים על הסיבה שבגללה עד כה רוב ההתעסקות היתה בתחום הגזענות. או יותר נכון, היו לכך שתי סיבות. מצד אחד, זה באמת נושא בעל משקל גדול מאד אצל ידידנו דוברי האנגלית מעבר לים, וחלק מהותי ממה שמדריך את התפיסה של הפרוגרסיביות כיום. הסיבה השניה היא שבו זמנית, זה גם נושא קצת פחות מרכזי אצלנו, כאן בישראל. נכון, מתחים סביב גזענות יש גם לנו, הן בשיח הפנים-יהודי והן בין יהודים לערבים, אבל זה לא תופס את עיקר השיח הזהותי בישראל. ממילא, כשחשבתי איך לארגן את הפודקאסט היה נראה לי שיהיה קל יותר להסתכל על נושא הגזענות בריחוק הנדרש כדי שהרעיונות שנדון בהם יהיו העיקר, ולא הרגשות האישיים שלנו, ההעדפות והאתגרים שאנו מתמודדים איתם יום יום. אבל אם יש משהו שניסיתי להדגיש שוב ושוב לאורך הפרקים, הוא שרעיונות ועקרונות בסוף מחלחלים למציאות באופן עוצמתי, ולכן כל כך חשוב להבין אותם. אנחנו לא כאן כדי להתחמק מדיונים אמיתיים ועמוקים, אלא כדי להבין דברים, דווקא משום שהם משפיעים עלינו. ולכן, מן השבוע הבא נצעד בעזרת הכלים שפיתחנו אל תוך תחומים שקרובים יותר אלינו בישראל, כמו היחס לגיוון בנטיות מיניות ומגדר. אני בטוח שהתהליך יהיה מעניין ומעשיר - אני כל הזמן לומד דברים חדשים בו ומוצא זוויות חדשות לבחון אותו בהם, ורק שמח לחלוק אותם איתכם. מה שאני מבטיח לכם הוא שגם בפרקים אחרי הנוכחי, הסגנון של הפודקאסט לא ישתנה. אני מכוון תמיד לאיזה תחום דיון שיכול להיות משותף לשני הצדדים, ועדיין לצאת ממנו עם תובנות מועילות, וכך גם יהיה בנושא הסבוך הזה - מילה שלי. זה אולי גם המקום להזכיר לכולם שיש אתר לפודקאסט, ואימייל שאפשר לכתוב אליי בו, אז אם אתם רוצים להגיב לתוכן של הדברים - בואו, הצטרפו! אני מבטיח להגיב לכל מי שיכתוב, ואני גם אשמח להכניס תובנות שלכם לתוך הפרקים הבאים, לפי מה שיעלה בשיח.בכל אופן, השבוע אנחנו עדיין עם נושא הגזענות - אבל כמובן שיהיו כאן חידושים. אל תדלגו סתם לפרק הבא! אל תגרמו לי להתחרט על זה שסיפרתי לכם מה בדרך… אמנם עשיתי עכשיו פרומו סופר-ארוך לפרק הבא, אבל אני מבטיח שגם לפרק הזה יהיה שווה לכם להקשיב. כי גם בו אנחנו נראה איך התנועה הפרוגרסיבית מחפשת דרכים יצירתיות לעשות מהפכות במצב האנושי בשטח, מצד אחד, ומצד שני מנסה לארגן מחדש את האופן שבו אנחנו חושבים, דרך השפה היומיומית שלנו, כדי לעגן אצל כולנו את תפיסת המציאות שלה. שתי התנועות הללו - החיצונית-טכנית והפנימית-לשונית, הם סוג של תנועת מלקחיים שבה הם מנסים לתקוף את החולי שבמצב האנושי ולשחרר אותנו ממנו. האם זה מצליח, או אולי לפחות יצליח בעתיד? בואו ניגש לפרק שלנו ונראה.בתור התחלה, בואו נדבר על המשטרה. המשטרה, כמו הצבא, היא גוף מאד מאתגר לחברה שמקדשת את החופש והחיים. המשטרה היא גוף שמותר לו באופן רשמי להפעיל כח פיזי נגד אנשים אחרים, ובמקרה של המשטרה הפעלת כח בתוך המדינה נגד האזרחים שלה עצמה. השוטרים שעובדים בה מאומנים, בין השאר, לפגוע באחרים לפי הצורך. בגלל הסכנה שבהפעלת כח פיזי - הכאב והנזק שאפשר לגרום מתוך עמדת כח משטרתית לאזרחים תמימים יותר ותמימים פחות - המשטרה תמיד נמצאת בסד לחצים מובנה. מצד אחד, התפקיד שלה הוא להשתמש בכלים שניתנו לה כדי להבטיח את הסדר הציבורי, הבטחון האישי והצדק, ומצד שני, אסור לה להשתמש בהם יתר על המידה. ממילא, בכל הפגנה סוערת יש תלונות על המשטרה - ולרוב משני הצדדים: אלו שמרגישים שהיא סלחנית מדי למפגינים פרועים ואלו שמרגישים שהיא אגרסיבית מדי כלפי אלו שרק רוצים להביע את דעתם במסגרת אזרחותם. ועדיין, עם כל זה שהמשטרה היא מערכת עם סכנות מובנות של ניצול כח שלא כראוי, ובוודאי יכולה להשתפר בהתנהלות שלה, רובנו מבינים גם שמשטרה היא חלק מכל חברה בריאה ומתפקדת. היא אחת מן הגופים היחידים שאחראים על אכיפת החוקים שהכנסת מעבירה בשם האזרחים, ובלעדיה אנחנו נחיה במצב של כאוס, שבו אנשים אחרים - ביריונים, כנופיות, מאפיות - יפעילו כח כדי להשיג את מה שהם רוצים, בלי שיש לאזרח הפשוט סעד מהמדינה. במצב שכזה כל שיוותר לנו הוא להתחמש באופן אישי ולהתחיל קרב יריות בכל מריבה על חניה. לצערנו, זה בערך המצב שאנחנו כאן בישראל רואים בערים הערביות ובהתיישבות הבדואית. היעלמות המשטרה משאירה וואקום של שימוש בכוח, ומישהו תמיד ימלא את הוואקום הזה, וזה לא יהיה תמיד מישהו טוב.אז לאחר שיישרנו קו כזה, וכולנו מסכימים שצריך משטרה, הגיע הזמן לפגוש את אלו שחושבים אחרת לגמרי. אנחנו חוזרים אחורה בזמן ליוני 2020. הקורונה בשיאה, כמובן, אנשים תקועים בבית ומרגישים איך הממשלה מתקשה להתמודד עם הוירוס, ואז קורה האירוע המפורסם שבו ג'ורג' פלויד, גבר אפרו-אמריקאי, נהרג במיניאפוליס על ידי דרק שווין, שוטר לבן. מחאות אדירות פורצות ברחבי ארצות הברית והעולם, תחת הכותרת הכללית "חיי שחורים נחשבים", Black Lives Matter. בכל אופן, אחת מן התביעות שעלו תדיר באותן הפגנות היו - Defund the Police, שמשמעה המילולית היא "להפחית במימון המשטרה". ההרג של פלויד נתפס לא כבאג אלא כפיצ'ר, כמשהו מערכתי וגזעני במשטרה, ושלכן לא מספיק להעניש את השוטר אלא יש לעשות משהו דרמטי הרבה יותר. אבל מה בדיוק? הסיסמא הזו פורשה באופנים שונים אצל אנשים שונים: הגישות המרכזיות יותר דיברו על אימונים טובים יותר לשוטרים, ריענון כללי ההתנהגות עם חשודים, תוספת מצלמות תיעוד כדי ששוטרים יזהרו יותר בהתנהלות שלהם, והקלה על תביעה של שוטרים שסרחו. בנוסף, יש כאלו שהרחיקו לכת עוד יותר, ודרשו להסיט תקציבים מהמשטרה לתהליכי מניעה של פשיעה: יותר לחינוך, יותר לתמיכה סוציאלית, באופן שימנע את הצורך במשטרה כה גדולה ואקטיבית.ובהחלט, ברמת העיקרון נראה שכל הדברים הללו ראויים היו להיבדק. כמו כל מוסד או ארגון, המשטרה יכולה להסתאב, להיות גדולה מדי או קטנה מדי. יתכן שלבעיות מסויימות לא צריך משטרה אלא עובדים סוציאלים, או מומחים מתחום רפואת הנפש. ובכלל, יש הרבה רעיונות מעניינים שאפשר להציע כשינויים בפוקוס ובהיקף של עבודת המשטרה. אבל היו כאלו שחלמו על יותר. קבוצות של אקדמאים, סופרים ופעילים חברתיים חלמו אז, וחלקם עדיין חולמים, על ביטול המוסד כולו. Abolish the Police, הם תבעו.הטיעונים של אותם רדיקלים - ואני קורא להם ככה לא מתוך ביקורת אלא פשוט כי ככה הרבה מהם קראו לעצמם, בקטע טוב וחיובי שמשמעו רצון לטפל בשורש האמיתי של הבעיה - נשמעים מאד משכנעים לעיתים. המחקרים שהם עשו מזהים באופן חד אוסף של בעיות ולקחים מן העבר. אם ניקח את המרכזיות שבהן - רפורמות משטרתיות מן העבר לא עזרו בהורדת האלימות נגד מיעוטים; תקציבי המשטרה גדלים בלי שרואים ירידה משמעותית במספרי הרצח והאונס; רוב המשימות היום-יומיות שלהם מתמקדות בדברים קטנים כמו ויכוח בין שכנים או כתיבת דוחות חניה. ראוי להעיר שעל כל אחת מן הטענות הללו ראוי לבחון אם הדאטה תומך בהן או לא, אבל לצורך הפודקאסט שלנו אנחנו נזרום כרגע עם הטיעונים כאילו המספרים תומכים בהם, כדי להישאר מפוקסים.כמובן, קריאה לביטול המוסד מעלה אוסף של שאלות, חלקן מהותיות וחלקן טכניות. נתחיל מן המהות - למה לקרוא לביטול המוסד כולו? לאור הדברים שראינו בסדרה, אתם אמורים לנחש כבר את התשובה. היא הולכת משהו כזה: לאור כמות המעצרים של שחורים ומיעוטים אחרים באוכלוסיה, אפשר להוכיח סטטיסטית שהמשטרה סובלת מבעיה של גזענות מערכתית - גזענות שספוגה בה מאז שהיא נוסדה. יש שמעירים על כך שהמשטרה לפני מאתיים שנה התעסקה המון במרדף אחרי עבדים שחורים נמלטים, וה"גנטיקה" הזו, לדעתם, עדיין פעילה.  ומכאן הדרך קצרה להאשמת מערכת המשטור בהיותה חלק מן התכנית האימפריילית המערבית, שנועדה לדכא מיעוטים. תאזינו, לדוגמה, לתיאור של אלגרה מק'לווד בוובינר על הנושא:"הקריאה שלנו לביטול הממסד היא קריאה לשינוי רדיקלי. היא קשורה לקריאות רדיקליות קדומות יותר לביטול ממסד העבדות, והשאריות המתמידות שלהן בתוך מערכת המשפט הפלילית, כנגד אימפריאליזם והאלימות הכאילו-צבאית שמשפיעה גם בבית פנימה וגם בעולם כולו. יש כאן יותר מ-500 שנים של שיעבוד של אנשים שחורים, קהילות ילידיות ועוד קהילות מוחלשות."כלומר, אנחנו תמיד חוזרים לאותו סיפור. התרבות המערבית כולה חולה, וצריכה לעבור שינוי רדיקלי. תיקון מנגנון המישטור הוא חלק מתיקון החברה כולה באופן הוליסטי. כפי שנמשיך לראות, זו תבנית קבועה אצל הפרוגרסיבים, שהם כמעט ולא מסוגלים לעשות "בידוד" לבעיה אחת, כי אצלם הכל הוא חלק מן הסיפור הגדול. וזה גם חלק מן הבעיה - אם החולי נמצא בכל מקום ויכול גם להתפשט ממקום למקום, אז הרבה מן הפתרונות שלהם הן "הכל או לא כלום", מה שמקשה על הסתפקות בהתקדמות הדרגתית.אז זה במהות. אבל עוד יותר מעניין הוא הצד הטכני. שכן, מיד תעלה השאלה הטבעית אצל כולנו: נניח שאתה מצמצם פשיעה עד למינימום - מינימום איננו "אפס פשיעה", נכון? עדיין צריך משטרה לטפל במינימום הזה. רצח, אונס, שוד מזויין - בסוף, מישהו צריך להגיב לקריאה הזו ולטפל בה, אז - מי זה יהיה?התשובה של הפרוגרסיבים היא - כמעט ולא נצטרך משטרה כי אנחנו נמנע אפקטיבית את הפשיעה לפני שהיא קוריית, ואת הקצת שישאר - וזה בטח יהיה בשוליים, נפתור על ידי שיח בריא ומעצב. בואו ניקח כמה ציטוטים של תומכי הגישה הזו. כך לדוגמה כותבת אפריל וויטוורת' בטור שהיא כתבה על ביטול המשטרה (הבריטית, במקרה שלה):"על ידי ביטול הממסד המשטרתי, נתח אדיר של משאבים ממשלתיים יתפנה. אם המשאבים הללו ינוצלו באופן הנכון, הם יוכלו לממן יוזמות מקומיות חשובות של קהילות ושירותים ממשלתיים. כתוצאה מכך, בני הקהילות הללו יחוו עלייה ברמת החיים, מה שיבטל מראש את הצורך לפנות לחיים של פשע. היוזמות הללו יכולות להתממש לדוגמה במימון דיור, עזרה במציאת עבודה ורשת ביטחון חברתית שיתופית. מכניזמים כאלו יביאו לחיזוק המצב הפיננסי, החברתי והרגשי של האזרחים, מה שיחליש את מגמת הפנייה לפשע בשורשים שלו."בנוסף, היא כותבת שיש לשנות את הגישה שלנו מגישה של ענישה, לגישה של שיקום. וחשוב שנשים לב בדיוק למה שהיא אומרת על השיקום הזה:"במקום להעניש אנשים ולהכאיב להם, אנשים יעברו תהליך של שיקום והשלמה ו"צדק מרפא". השיטות הללו יפחיתו את הסיכוי להישנות התנהגויות כאלו, תוך כדי שינוי עמוק בתפיסה המנטלית של הפרט, כדי שהם יוכלו להפוך לאזרחים אחראיים מחדש"שימו לב למשפט "שינוי עמוק בתפיסה המנטלית של הפרט". זוכרים את תת-המודע? הנה הוא כאן שוב, מבצבץ לו. בואו נשמע גם קצת מראיון שעשה טרבור נוח, מגיש ידוע של תכנית אירוח, עם סופרת אפרו-אמריקאית צעירה שכתבה ספר על ביטול המשטרה. טרבור שואל אותה - גם אחרי ביטול המשטרה נצטרך שמישהו יגיב לדברים כמו רצח, אז מה יקרה אז? והנה התשובה שלה:"אם אנחנו חושבים על דברים כמו רצח, הרבה רציחות קורות בגלל שגבר רוצה לשלוט במיניות של האישה, וזה לא דבר שטבעי לגבר, אלא הוא למד לעשות זאת מתוך הפטריארכיה, ואנחנו רוצים לשאול איך אנחנו יכולים להיפטר מן ההבנייה החברתית שגורמת לגברים לחשוב שהם יכולים לומר לחברה שלהם "אסור לך לעזוב את הבית"... או לדוגמה בגלל מריבות מטופשות על כבוד או נכסים - אנשים מובנים חברתית לעשות זאת, ואנחנו יכולים ללמד גברים וילדים להתנהג אחרת מול אחרים"אבל הדברים שלה אינם מפצחים את הבעיה העיקרית: מה עם הבעיות שלא יפתרו על ידי מניעה? מה עם הרוצח הסדרתי, או הבחור שפשוט לא יכול בלי החברה שלו - מי יגיב לאלימות שלהם וימנע אותה?זה לא מפתיע, האמת, שקשה לה להתמודד עם המצב שתיארתי. בואו נזכר במה שראינו בפרק הרביעי: הפרוגרסיבים מאמינים שחוליי היחיד הם כמעט ורק שיקוף של חוליי החברה. אדם אונס בגלל שהוא עבר טראומה, או בגלל שהפטריארכיה לימדה אותו שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה לנשים. אם יהיה לו חינוך טוב ובריא, לא יהיה אונס בעולם. אדם שודד רק בגלל שהוא חווה חוסר, אבל אם תהיה רשת סוציאלית חזקה, לא יהיה חוסר והשוד ייעלם מן העולם. האדם נולד טהור ומושלם, אז כל חטא שלו הוא בעצם הוכחה למשהו מערכתי. עם מספיק מאמץ, נוכל להכחיד את המחסור ומתוך כך גם הרצח בעולם.אבל דווקא מתוך חוסר המוכנות להכיר בנדרשות של משטרה בכל מדינה, נראה שהם סבורים שגם הכיוון ההפוך נכון: אם עדיין יש רצח, אז זה עצמו סימן שלא הלכנו רחוק מספיק.האם הם צודקים? בסוף זה עניין של תפיסת עולם, כמה עמוק ניתן להגיע בתכנות-מחדש של הקיום האנושי. להגיע לאחוזים נמוכים של פשיעה בוודאי אפשר - אבל ל-0? הקול הסקפטי שבתוכי אומר: אם זה אפשרי, עדיין לא נוסדה החברה הזו עד היום, ככה שהסיכויים להצליח להגיע לשם כנראה קלושים ביותר. והאמת, זה בדיוק חלק מן הבעיה בחלום הפרוגרסיבי: הוא יכול לסמן "הצלחה" רק כשהצליח 100%. שוב אנחנו נפגשים כאן בדחף לסטריליזציה, בחלום האוטופי. אני מצרף פה עוד לינק שבו דיברו עם כמה פעילים ואקדמאים וביקשו שהם יסבירו מה פשר החלום לביטול מוסד המשטרה. חלק גדול מהם מצוטט בכתבה כמשתמשים ברעיון של "החופש לדמיין משהו אחר" - דמיון היא המילה המנחה פה. הם חולמים, וחשים שהמערכת הקיימת כל כך מקובעת ובכל מקום שהיא מפריעה להם ולכולנו למצוא משהו טוב יותר אחרי שידוד מערכות טוטאלי. [חשוב לי להדגיש שכמובן יש גם גרסאות של אוטופיזם שאינם פרוגרסיביות: המון גרסאות פונדמנטליסטיות של דתות מנסות בעצם להגיע לאוטופיה, אבל במקום על ידי צעידה קדימה - "פרוגרס" - על ידי צעידה אחורה, אל עבר שורש קדום ועמוק של התרבות שלנו. וגם שם, אותן בעיות יכולות לצוץ. הפרוגרסיביות חוטאת בדברים הללו בגלל, בין השאר, שהיא איננה מסוגלת להכיל גם רעיונות שאינן שלה, גבולות לחזון שמציבים קבוצות אחרות. ובהחלט, כל קבוצה שתהיה אבסולוטיסטית כזו, תוכל להגיע לאותן המקומות שהפרוגרסיביות מגיעה אליהן.]ולסיום הסיפור הזה: אולי זה רק קוריוז, אולי זו הפרכה ניצחת של הרעיון של ביטול המשטרה, תחליטו אתם. הקריאות הרדיקליות הללו לביטול המשטרה לא מומשו עדיין בפועל בארצות הברית, וכפי שאתם מבינים הן עדיין תכנית בהתהוות עבור התומכים שלהן. אבל כן ראוי לציין מקום אחד שבו זה קרה: במשך חודש יוני 2020, בעיר סיאטל, השתלטו קבוצות אנרכיסטיות בהובלת BLM על אזור של כחמישה רחובות בעיר, שהקיף גם את המקום שבו מת ג'ורג' פלוייד. הם הבריחו משם את המשטרה, והשליטו באזור סוג של קומונה פתוחה למשך כמה שבועות. שלטים וגרפיטי של "אזור ללא שוטרים" וכדומה הופיעו בכל מקום, ובשבוע הראשון אנשים סקרנים הגיעו מכל עבר להסתובב באווירה החופשייה שהזכירה את שנות ה-60. אלו שהחליטו להתנחל במקום התחילו לגדל ירקות בשטחים הפתוחים, פתחו "קו-אופים" סוציאליסטיים שבהם יכולת לתרום דברים ולקחת דברים - הכל לפי מה שבא לך. בלילות היו מופעי מוסיקה של מוסיקאים מקומיים, וכמובן סמים ושתיה היו שם בשפע. נואמים רדיקלים באו לדבר שם, ולסחוף את ההמון עם הקריאה "לחלום על עולם טוב יותר, עולם שבו לא צריך משטרה". אבל ככל שהזמן התארך המצב באזור החל להתדרדר. בלילות הסתובבו שם חמולות חמושות, וגלי ונדליזם החלו להתפתח. לאחר שארבעה אנשים נפצעו ושניים נרצחו, המשטרה סוף סוף החליטה לחזור לאזור, פירקה את המחסומים ונכנסו פנימה. הניסוי כשל, לפחות במובן שהאזור לא שרד במתכונת המיוחדת הזו יותר מכמה שבועות, ועלה לעיר 12 מליון דולר בפיצויים לבעלי עסקים שנפגעו בתקופה הזו.הסיפור הזה ממחיש, שוב, שגם אם אתה מצליח לזהות בעיות באופן עמוק, זה לא אומר שיש לך בהכרח הצעות טובות לפתרונן. ועד שאין לך פתרונות כאלו, נסיונות לערער את המערכת נדונים לכשלון, וכשלון שיעלה לאנשים בממונם ובחייהם. זה לא סתם ניסוי כלים - זה אימון באש חיה.הדוגמה השניה, שנקדיש לה כמה דקות, מתרחשת במגרש הלשוני. אנחנו נראה את זה שוב ושוב גם בפרקים שיבואו, אבל הפרוגרסיבים מאד אוהבים לשחק במילים ובהמצאה של מילים חדשות, ועוד יותר מזה - בהגדרה מחדש של מילים מוכרות ולהטביע בהן משמעות חדשה. דיברנו כאן בפודקאסט הרבה על גזענות, ולכן, אני שמח לבשר לכם שגזענות היא אחת המילים שעברה, בשנים האחרונות, מסע של הגדרה מחדש. מהי ההגדרה של גזענות? בויקיפדיה בעברית נשמרה, בינתיים, הגדרה שתואמת את מה שרובנו כנראה חושבים עליו כשאנו מדברים על גזענות:"במשמעותה הרווחת, מגדירה הגזענות התייחסות שלילית (שנאה, אפליה) לבני אדם, בגלל מוצאם האתני או צבע עורם."לפי ההגדרה הזו, כל אחד יכול להיות גזען כמובן. כל אחד שייך לאיזו קבוצה אתנית או צבעית, ויכול להתייחס באופן שלילי לאנשים בשל צבע עורם והמוצא שלהם. אז מה הפאנצ' ליין, אתם שואלים? הרי הדברים הללו ברורים מאליהם, זו פשוט הגדרה של מילה. אלא שיש כאלו שיגידו לכם שאין הדבר כך! אני רוצה להקריא לכם, בתרגום חופשי, מתוך דף ויקיפדיה אחר, שכותרתו: "דעה קדומה פלוס כח", וכך נאמר שם:“פטריסיה בידול-פאדווה הציעה את ההגדרה החדשה הזו בספר משנת 1970, שם היא הגדירה גזענות כ"דעה קדומה פלוס כח ממסדי". לפי ההגדרה הזו, שני מרכיבים נדרשים כדי שתהיה גזענות: דעה גזענית קדומה, וכח חברתי כדי לקרקע ולאכוף את הדעה הקדומה בכל החברה כולה. תומכיה של התפיסה הזו סבורים, לפיכך, שכל אדם יכול להחזיק דעה קדומה, אבל בני מיעוטים חסרי כח ולכן רק אנשים לבנים הינם בעלי השררה ויכולים להיות גזענים"אני רוצה שנשים לב לדברים שנאמרים כאן, כי יש כאן שני מהלכים. המהלך הראשון הוא להגדיר את המושג מחדש: גזענות מוגדרת מחדש כשילוב של שני דברים. האחד הוא מה שאנחנו חושבים, באופן פשוט, שהוא גזענות - דעה קדומה על בסיס גזע, והשני הוא כח ממסדי. רק כשאדם מחזיק את השניים הללו יחד - כשיש אדם עם דעות קדומות פלוס כח ממסדי - אפשר לומר שמדובר באדם גזען.זה המהלך הראשון. אבל יש כאן גם מהלך שני, והוא מה שמוזכר במשפט האחרון: שתומכי הגישה הזו סבורים ש"רק אנשים לבנים יכולים להיות גזענים" כיוון שרק הם מחזיקים בכח הממסדי.אנחנו כבר בפרק ה-13 אז אנחנו כולנו שועלי קרבות ותיקים, ואני בטוח שהטוויסט הזה איננו מפתיע אתכם כבר. אבל בכל זאת, אנחנו צריכים לשאול - ומה עם אנשים שחורים שמחזיקים בעמדות כח? האם לא היו בארצות הברית ראשי עיר, מושלי מדינות, שופטים, גנרלים ואפילו נשיא שהגיעו מן הקהילה השחורה? האם הם לא החזיקו בכח, ואם כן, האם הם לא היו מסוגלים להיות גזענים? בתשובה לשאלה הזו, יש שטוענים באופן קטגורי - לא. רק לבנים יכולים להיות. וכך כותב ג'ורג' יאנסי, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת אמורי, בסוף 2021: "גם בתקופה שלנו, אותם מפכלים, ראשי עיר, חברי קבינט, חברי קונגרס, פרופסורים, מנכלים, מנהלי בתי כלא, הנשיא וסגני הנשיא השחורים, עדיין חיים בתוך מדינה שנבנתה על יסודות של גזענות אנטי-שחורה. ממילא, לכל אחד מן התפקידים הללו שהם מחזיקים בהם אין באמת הרבה משמעות והשפעה במסגרת המערכת של עליונות לבנה"אנחנו רואים כאן שוב איך מאשימים כאן את ה"תת מודע הקולקטיבי", את ה"מערכת הלבנה", שלא משנה כמה אנשים שחורים יחזיקו בה כח, המערכת כולה עדיין "נגדם" באופן מהותי. כשאני קורא את הדברים הללו, אני שוב נדהם איך המערכת המושגית של הפרוגרסיביות מייצרת כלא מחשבתי אָיום למאמיניה: הבעיות בעולם, לדעתם, כל כך מושרשות, שמצד אחד חובה על כולם להילחם בהם, אבל ביחד עם זה אין דרך הדרגתית לפתור אותן. רק מהפכות, רק עקירה מן השורש. וכל עוד זה לא קרה, אז לא עשינו כלום, או לפחות כמעט לא עשינו כלום. וכיוון שהעקירה הזו אולי לא תקרה כלל ואולי תקרה רק בעתיד הרחוק, אז מצפה למאמינים תקופה ארוכה של דכדוך. ונראה לי שהדברים הללו פתרו לי, באופן אישי, חידה שהרבה זמן תהיתי לגביה. תמיד תהיתי - אם הפרוגרסיבים כל כך רגישים לעובדה ש"כח משחית", אז מדוע הם כל הזמן שואפים לקבל כח? אני שם בצד את זה שהרבה אנשים אוהבים כח, בלי כל קשר לעמדתם הפוליטית. איך הם מסבירים את זה לעצמם, איך הם פותרים את הסתירה הפנימית הזו? ונראה לי שהתשובה היא במה שבדיוק ראינו: שהכח שהם יכולים לקחת הוא תמיד רק קמצוץ מן הכח שיש ל"צד השני". לא משנה כמה הם יזכו בבחירות ובמינויים וכו', תמיד הם יהיו הצד החלש, כי ה"מערכת", הדבר האמורפי הזה שאי אפשר לשים עליו את האצבע כי הוא כל כך חמקמק, הוד-תת-הכרתיותו שנמצא בכל מקום, והוא הרבה יותר עוצמתי. ממילא יש כאן צמא גדול מאד לכח שאי אפשר להרוות אותו, כי זה לעולם לא יהיה מספיק כדי לייצר שיוויון כוחות. אנחנו רואים כאן שוב איך חוסר היכולת למדוד דברים באופן ברור, יכול להוביל למגמות שאין להם סוף ושמשתלטות על הכל, ומי יודע מה הן דורסות על הדרך.אז זהו להיום, ואתם כבר יודעים על מה אנחנו עומדים לדבר בפעם הבאה. אז נעצור כאן! מקווה שהיה מעניין, מקווה שאתם מתרגשים לקראת הנושאים הבאים, ובינתיים - שיעורי בית! תשתפו עם חברים שנראה לכם יעניין אותם…וכמובן - תצטרפו אליי גם בפעם הבאה!להתראות,ביי… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה, פרק 12!אני רוצה להתחיל בשיתוף אישי: אחת הסיבות לכך שרציתי לעשות פודקאסט בנושא של הפרוגרסיביות המודרנית הוא בגלל הדברים שאנחנו עומדים לסקור בפרק הזה ובבאים אחריו. במידה מסויימת, לפחות עבורי, כל הדברים שסקרנו עד עכשיו הם הקדמה, מֶתָאַבֶן - ועכשיו הגענו למנה העיקרית.זוהי המנה העיקרית בשני רבדים. רובד אחד הוא הרובד המעשי: הדברים שאנחנו נסקור בפרקים הקרובים הם החזית של "מלחמות התרבות" שמתרחשות בארצות הברית, כפי שנראה להלן. כשאני אומר שהם החזית, הכוונה היא שהם נושאים שבהם הקרב עדיין לא הוכרע בין הקבוצות השונות, והקרבות מתרחשים בַקמפוסים ובבתי המשפט, בבתי הספר היסודיים ובתיכונים ובאולמות הקונגרס. האנטישמיות ואנטי-ישראליות, לדוגמה, הצטרפו לאחרונה באופן פומבי ביותר לאותה חזית, אם כי הם היו שם כבר מזמן, בשקט. הרובד השני, הוא הרובד המהותי: אנחנו נראה איך הרבה דיונים ואירועים שנראים לא קשורים זה לזה, או קשורים באופן רופף, הם בעצם עימות יסודי משותף בין שתי תפיסות עולם מקיפות שרואות אחרת לגמרי מושגים בסיסיים כמו מוסר, צדק, ואמת. וכיוון שכך, העימות אינו מוגבל רק לקוריוזים כמו התראות טריגר, אלא הוא מתגלם בעוצמה גם ובעיקר בנסיונות של הפרוגרסיבים לאתגר עקרונות יסודיים ביותר של תרבות המערב כפי שהיא מוכרת לנו.מהשם של הפרק אתם כבר יודעים מה הנושא - הדה-קולוניזציה של המתמטיקה! איזה שם מפוצץ, אה? אבל - מה זה, ולמה זה מעניין מישהו?כדי להבין את המונח הזה, אנחנו צריכים קודם להבין מה זו "דה-קולוניזציה" בהקשר האקדמי והתרבותי. אז, כפי שרובכם בוודאי יודעים, במאה ה-15 החלה תקופת הקולוניאליזם, שבה מדינות אירופאיות החלו לטייל בעולם ולגלות עוד ועוד מקומות שלא הכירו קודם, ולייסד שם קולוניות - בסיסים של המדינות האירופאיות באותם ארצות ויבשות חדשות. לתנועה הזו עדיין יש שובלים שניתן לראות גם היום. לדוגמה, עדיין ישנו מוסד בשם "חבר העמים הבריטי", שמכיל בתוכו מדינות מן האמפריה הבריטית, בהן קנדה, ג'מייקה ועוד. בגלל המוסד הזה אתם יכולים לדוגמה לקנות בולים קנדיים למשלוח דואר עם דיוקנו של המלך צ'ארלס הבריטי מביט אליכם מתוכם. הקולוניאליזם, שבעבר הרחוק נתפס בעיניי אירופה כמשימה כלכלית, דתית ואפילו מוסרית, כשליחות של האדם המערבי להביא את הקידמה והנצרות לכל העולם, ולהאדיר את המדינות שמהן הגיעו, נחשבת כיום מילה גסה. היא מעוררת בדמיוננו - בצדק רב - תמונות של זרים הבאים לאדמות שאינם שלהם ומנסים לגזול אותן ולשעבד את התרבויות הילידיות בכח הזרוע. במאה העשרים החלה, אם אני לא טועה בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, תנועה של דה-קולוניזציה, עזיבת המערב את אותם בסיסים של שליטה וניצול ושחרור העמים הילידים לקחת שוב אחריות על גורלם שלהם.כמובן, כמו עם החוקים ששחררו את העבדים מן העבדות בארצות הברית, גם העזיבה הפיזית של מדינות העולם השלישי לא מהווה מיד סוף פסוק. הבריטים השאירו חותם גדול מאד על חלקים נרחבים מהודו, כמו לדוגמה מערכת הרכבות המסועפת וגם ההתפשטות הנרחבת של השפה האנגלית במדינה. הקריאה לדה-קולוניזציה היא קריאה לבחינה עמוקה של מה מן התרבות האירופאית המדינות השונות רוצות לשמר, ומה צריך להיעלם. השפה האנגלית היא דוגמה מצויינת - היכרות איתה היא גם יתרון שנותן לאנשים גישה לשיח בינלאומי, עידוד תיירות וכן הלאה, אבל גם יכולה להתפס כ"מתחרה" עם השפות המקומיות וכפוגעת בטהרת התרבות ההודית. אז זוהי דה-קולוניזציה במובן הפיזי ובמובן התרבותי במדינות שהיו קרבנות של האימפריאליזם האירופאי של המאות הקודמות. עכשיו, בואו נחשוב: מה תיחשב דה-קולוניזציה של תחום ידע?במקרה של לימודי הסטוריה, לדוגמה, אפשר בקלות לחשוב על איך דבר כזה ייראה. ההסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, כידוע, וברור שאפשר לספר כל סיפור מכמה זוויות. דה-קולוניזציה של תחום היסטורי משמעו לפחות, באופן הכי מתבקש, שכשבוחנים אירוע יש לבחון אותו מתוך רגישות לתרבויות השונות שהיו מעורבות בו, ולזוויות השונות שהן מביאות לשולחן. להבין שמלחמת העולם השנייה צמחה לא רק בגלל שגעון גדלות של היטלר אלא גם מתוך ההשפלה הגרמנית בהסכמיי ורסאי על ידי בעלות הברית אחרי מלחמת העולם הראשונה, זו לא הצדקה של השאיפות הנוראיות של היטלר והנאצים, אלא עוד חלק בפאזל שמסביר איך הוא יכול היה להגיע בכלל לשלטון. אבל עכשיו אני אשאל אתכם: ומה בעניין מתמטיקה, תחום הידע הכי טהור והכי מדוייק - מה שם? איזה סוג של דה-קולוניזציה ניתן - וצריך! - לעשות שם?השאלה הזו איננה המצאה שלי לצורך דיון אינטלקטואלי, ואיננה איזה קוריוז. כבר כמה שנים שהיא נשאלת ומקודמת בכל מני פורומים רציניים ביותר על ידי נציגי הפרוגרסיבים, לדוגמה, רק בשנה האחרונה פורסם, בינואר 2023, טור דעה עם הכותרת "מדוע אין לנו מה לחשוש מדה-קולוניזציה של המתמטיקה" - וזה במגזין Nature, אחד משני המגזינים הנחשבים ביותר בתחום המדע, לצד Science. התנועה הזו גם לא נשארת ברמת השיח התיאוריטי אלא מתחילה להשפיע ישירות על תכניות לימודים באוניברסיטאות ובתיכונים, בעיקר בארצות הדוברות אנגלית כמו ארצות הברית ובריטניה באופן קונקרטי. אשתף איתכם שלקראת הפרק חיפשתי דרך לברור בכל החומר שיש בעניין, ומצאתי לשמחתי מאמר של המתמטיקאי ג'ון ארמסטרונג וסטודנטית שלו, אינדיאה ג'קמן. המאמר יצא גם כן השנה, והוא סוקר את הספרות בעניין דה-קולוניזציה של המתמטיקה באופן נרחב, מה שעשה את החיים שלי להרבה יותר קלים. הוא כתוב באופן מאד זורם, מתאים לקהל הרחב שאיננו חובב מתמטיקה, ומלא בציטוטים מצויינים, אז אני ממליץ למי שרוצה להיחשף להסתכל בלינק שבהערות על הפרק. (שימו לב: ציטוטים שלא נתתי להם לינק מפורש בהמשך לקוחים מתוך המאמר הזה.)בפרק הזה אני אסקור בפניכם את הרבדים השונים של המאמצים הללו. נתחיל ברבדים פשוטים, ואז לאט לאט נצלול עמוק יותר כדי לראות עד איזה עומק הקרחון הפרוגרסיבי מגיע שם מתחת לפני המים. אבל רגע לפני שנעשה את זה, אני רוצה להכין אתכם לכך שאנחנו עומדים לצלול עמוק מאד ומהר מאד. אני חושב שעשינו מספיק הכנות בכל הפרקים עד עכשיו כדי שהדברים יובנו ולא יסוננו כ"תיאוריית קונספירציה הזויה של אלישע". אני גם רוצה להזכיר לנו את מה שראינו בפרקים האחרונים כמצע לדברים שיובוא כאן ולומר: כשאתה חושב שהתת-מודע הוא האוייב, מאד קל לזהות כל דבר כאוייב, גם דברים בסיסיים ביותר, גם דברים חיוביים ביותר. כמו מחלות אוטו-אימוניות, יכולה להתפתח תפיסה שרואה את הגוף הבריא עצמו כמחלה שיש לתקוף, בלי להבחין בין החיובי לשלילי, בין הנדרש וההכרחי לבין המיותר והמזיק.מוכנים? השנורקל במקום? הסנפירים מהודקים? יאללה נכנסים!אנחנו מתחילים במים הרדודים, המקום שבו השמש עוד זורחת במלוא עוצמתה. בעומק הזה, תובעים הפרוגרסיבים - בצדק, אני חייב לומר - להכיר בכך שיש הטיות תרבותיות בספרי הלימוד השונים. דברים פשוטים ומתבקשים, כמו שכדאי שאם אתה מלמד ילדים לבנים, שחורים, אסייתים יהודים והיספאנים, אז כדאי שבספרים לא יהיו רק ילדים לבנים ובלונדיניים עם עיניים כחולות, ושלא כל השאלות יהיו על ספירת מתנות בחג-המולד. דברים שכאלו אולי לוקחים זמן וכסף לעדכן, אבל מערכת החינוך בכל מקרה מוציאה ספרים חדשים כל שנה או שנתיים, אז בהחלט, אפשר לוודא שזה מקבל את תשומת הלב הנדרשת.כמו כן, יש שמעירים על כך שבלימודי המתמטיקה אנשים לא תמיד יודעים את ההסטוריה של המתמטיקה. הרבה אנשים לא יודעים שהמיספור העשרוני הומצא על ידי הסינים והערבים לפני כ-1500 שנה, ולא על ידי אנשים לבנים. רובנו שמענו על סדרת פיבונאצ'י, אבל כמעט אף אחד לא יודע שהסדרה הזו כנראה כבר זוהתה כמעניינת באפריקה 300 שנה לפני שהאיטלקי ליאונרדו מפיזה גילה אותה.  גם כאן, אפשר בהחלט לשקול תוספת של הכשרה בתחום ההסטוריה של המתמטיקה כחלק מלימודי המתמטיקה, אם כי חייבים להודות שמתמטיקאים אינם מתיימרים להיות הסטוריונים - הם רוצים לדעת אלגברה ליניארית, לא את הסיפורים של אלו שפיתחו אותה. אני למדתי בעל פה איך להשתמש במשפט בולצאנו-וויירשטראס בתואר הראשון, אבל לא היה לי מושג מי היו שני החבר'ה הללו - ועדיין אין לי מושג.עד כה נראה די פרווה, נכון? אפילו רעיון חיובי, בסה"כ. הדברים המעניינים מתגלים כש ממשיכים להעמיק. בואו נצטט לדוגמה מתוך מאמרה של מרים פרנקנשטיין, "לימודים ביקורתיים במתמטיקה: יישום של האפיסטמולוגיה של פאולו פריירי". במאמר מוסגר אני אגיד לכם שכל פעם שאתם רואים את המילה "ביקורתי" כתאור של תחום ידע - באנגלית זה "קריטיקל" - תדעו שאתם צועדים לתוך הז'אנר הפוסט-מודרני של המחקר. לא נכנס להגדרתו כאן, אני רק מעיר את זה כ"מילת קוד" שיכולה לשמש אתם גם בהמשך. בכל מקרה, כך היא כתבה  ב-1983, כשהיא מנסה לחשוף מסרים נסתרים בשאלות שילדים נשאלים בכיתה:"הפעלה של התיאוריה של פריירי ללימודי המתמטיקה מכווינה את תשומת הלב שלנו לאופן שבו רוב השימושים של המתמטיקה כיום תומכים באידיאולוגיות הגמוניות, מתחזקות אותן… אפילו [בחינה בכיתה של] יישומים מתמטיים פשוטים, כמו סְכִימַה של הוצאות הסוּפֶּר, נושאים בחובם מסרים אידיאולוגיים שלשלם עבור אוכל זה מצב טבעי ושהדרך היחידה שבה החברה יכולה להתארגן היא בכך שאנשים קונים אוכל בסוּפֶּר"אם אתם כמוני, אז בקריאה ראשונה אתם מבולבלים. מה יש לנו כאן? אתם מוזמנים לקרוא את הציטוט שוב אם אתם רוצים, כמו שאני קראתי אותו כמה פעמים כדי לוודא שאני לא מפספס. מה שהיא בעצם אומרת כאן הוא ששאלות כמו "כמה צריך לשלם כדי לקנות מצרכים מסויימים בסוּפֶר" - שאלות פשוטות בחיבור של ילדים ביסודי - הן בעצם נסיון מערכתי להטמיע אצל הילדים ערכים קפיטליסטיים. הטרונייה שלה על כך שיש כאן מסר אידיאולוגי ש"לשלם עבור אוכל זה מצב טבעי" בא בניגוד לאלטרנטיבה - שאוכל מגיע לך בלי שתצטרך לשלם, כלומר, ערכים סוציאליסטיים-קומוניסטיים. ובזמן שאתם מעכלים את הקטע הזה, הנה עוד ציטוט מאותו מאמר, כמה שורות אחרי:"הסטודנטים שלי משוכנעים שהם מרמים אם הם בודקים את העבודה שלהם מול התשובות שבסוף הספר או שואלים חברים מה התשובה…  בעבר, כשלא הצליחו לעשות משימה, הם הביעו בלבול כללי והעבירו שליטה למורה, כדי ש"יאבחן" את מה שהם צריכים להתחזק בו. תהליך כזה מתחזק את האידיאולוגיה ההגמונית של "מומחיות" - שיש אנשים שיש להם (כלומר, הם בעלים של) ידע רחב שאפשר להשיג רק מהם ושהם יתנו לך גישה אליו רק עם "תתנהג לפי הכללים" "גם כאן, סבורה הכותבת, שהמתמטיקה היא רק כלי להעברת מסר שתלטתני: שהתלמידים צריכים "להתנהג לפי הכללים" כדי שיקבלו "גישה" מאותם אנשים "מומחים". גם כאן, נראה שהיא רומזת לכך שזה לא צריך להיות כך. אבל האם אין לאנשים מומחיות, והאם אין צורך שתלמידים יתנהגו בהתאם לכללי נימוס והשקעה כדי לקבל יחס דומה מן המורה?כהרגלנו, אני רוצה שנשים בצד את הדעות שלנו וננסה להתחיל בלהבין את מה שהיא אומרת. אז אני שואל שוב -  מה קורה כאן? ברמת הניתוח שלה, יש כאן בהחלט אבחנה דקה ביותר מטעמה של הכותבת. אולי עד היום לא שמנו לב, אבל בכל שיחה שאנחנו מנהלים יש המון הנחות נסתרות. אין ספק שהיא צודקת ששאלה על קניות בסוּפֶּר מניחה שיש דבר כזה כמו "כסף", ו"בעלות פרטית על נכסים", דברים שמתאימים יותר לתפיסה קפיטליסטית. השאלה החשבונית גם מנוסחת באופן שהדברים הללו אינם מוצגים כבעייתיים, אלא פשוט כמציאות שכולנו מכירים ומרגישים איתה בנוח.אלא שהכותבת לא מסתפקת באיבחון הנייטרלי הזה. "השימושים של המתמטיקה כיום תומכים באידיאולוגיות הגמוניות, מתחזקות אותן", היא קובעת. מבחינתה, השימוש בדוגמאות קפיטליסטיות היא מנגנון מכוון של "המערכת" "לנרמל" את הגישה הקפיטליסטית בעיניי התלמידים. התפיסה הפשוטה שלנו היא שזה לא באמת מה שקורה כאן. העולם שסביבנו, בין אם אנחנו אוהבים אותו ובין אם אנחנו חולמים על עולם טוב יותר, הינו המצע שעל גביו השאלה נשאלת. אם אני מבקש מסטודנט לחשב את המרחק בין כדור הארץ לשמש, המטרה שלי היא לבנות יכולות פיזיקליות ומתמטיות, בעוד קיומה של השמש זו הנחה שמאפשרת את השאלה. אם מחר הסוּפֶּר יבוטל, המתמטיקאי ינסח שאלה אחרת שאין בה סוּפֶּר. אבל פרנקנשטיין הופכת את הסדר: מבחינתה, זה לא שהמתמטיקה משתמשת במציאות כדי לקדם הבנה מתמטית, אלא המערכת משתמשת במתמטיקה ככלי להטמעת ערכים שה"חזקים" רוצים לקדם, אלו ש"בעלי" הידע ושולטים עליו.הנקודה האחרונה הזו מתקשרת בדיוק לדברים שראינו בשני הפרקים האחרונים: הנסיון לומר שהתת-מודע הוא הסיפור, והמודע כמעט ולא חשוב. "נכון, אתה לא מקלל אנשים בשפה גזענית, אבל אתה גזען כי אתה חלק ממערכת שנבנתה על ידי האדם הלבן ומתחזקת סטריאוטיפים נגד שחורים". ובאופן דומה - “אתה מתייחס למתמטיקה כמשהו נייטרלי ואוניברסלי, אבל בכסות הנייטרלית הזו אתה מחדיר אידיאולוגיה קפיטליסטית וזה בעצם העיקר של מה שקורה בכיתה”. לאור הגישה הזו, לא יפתיע אותנו לגלות שבשנים האחרונות יש כניסה של ספרי לימוד חדשים שבאים, במפורש, עם מטרה למנף את לימודי המתמטיקה כדי לקדם אג'נדות עם אוריינטציה פרוגרסיבית, תחת שם הקוד "צדק חברתי". אתם מוזמנים לחפש באמאזון ובאינטרנט ספרים - פשוט תכניסו את המילים math ו- social justice לחיפוש, ותראו מה יעלה בחכתכם. אבל בואו ניקח דוגמה אחת - הספר "Rethinking Mathematics", או בשמו המלא בתרגום לעברית: "חשיבה מחדש על המתמטיקה: ללמד צדק חברתי דרך מספרים". אני שם לינק לפי-די-אף שמצאתי אונליין בפרק, וכרגע, שמעו כמה מן הכותרות של הנושאים שהם מציעים שמורים ילמדו:* “קניית בית כשאתה שחור או חום”* “אי-שיוויון בהתפלגות העושר בארצות הברית”* “כאשר שווה אינו הוגן” (פרק בנושא מדיניות חלוקה מחדש של ההון דרך מיסוי)* “גזענות ומעצרים משטרתיים”כלומר, מבחינתם, המסקנה האופרטיבית מן התובנות של אקדמאים כמו פרנקנשטייין, היא שיש להזריק מנות גדושות ביותר של אידיאולוגיה לתוך לימודי המתמטיקה. במקום לשאוף לפוקוס, למינימום פוליטיקה בתוך התחום, הם אומרים - אם כבר, אז כבר…וואו, שמתם לב איך יש כאן פחות קרני אור? איך השמש כבר לא מחממת כמו במים הרדודים?... הממ.. אבל אנחנו לא עוצרים, וממשיכים לצלול…אם כבר הגענו לכאן, למה שלא נמשיך ונטיל ספק ב"אמת" שהמדע והמתמטיקה מייצגים, ולראות בהם רק "נרטיב" שהעולם המערבי בונה לעצמו? בואו ניקח לדוגמה עוד כותב משנות ה-80 של המאה הקודמת, ד'אמברוזיו, שאמר שהאמונה באוניברסליות של המתמטיקה קשה לביסוס לאור העובדה שמחקרים אנתרופולוגיים מראים שמושגים כמו ספירה וסדר בתרבויות אחרות "ידועים" להם באופן שונה מן הידיעה המערבית או האקדמית. וכך הוא כותב בתור דוגמה:"אנחנו יודעים ממקורות מסויימים שהרעיון של "המספר אחד" שונה ביותר באפיסטמולוגיה של הנאייה-ואיססיקה. המספר אחד הוא נצחי בחומרים נצחיים, בעוד המספרים שתיים וכן הלאה הם תמיד אינם נצחיים…" כלומר, אין משמעות לפי אותה תרבות ל"אחד ועוד אחד", כיוון ש”אחד” כולל בתוכו משמעות של נצחיות ובלעדיות, שהולכת לאיבוד ברגע שמחברים לה אחד והיא הופכת ל-2, שאינו נצחי. לכן לדעתו מתמטיקה טהורה היא "מלאכותית ביותר ומסוכנת אידיאולוגית" לתרבויות מהעולם השלישי, כפי שהוא כותב בהמשך. עכשיו, אני חושב שיש ערך בתובנות תרבותיות אחרות על המספר 1 - גם ביהדות יש הרבה דברים כאלו, בתורת הקבלה והמיסטיקה. אבל אלו תובנות פילוסופיות, מיסטיות - לא מתמטיות. יש הרבה ערך בללמוד על תרבויות אחרות ואיך הן תפסו את העולם, אבל זה לא סותר שלהגדיר את המספר 1 באופן שתואר כאן לא עוזר למתמטיקאי כי זה לא כלי שהוא יכול לפרמל ולנהל על ידי משוואות וכדומה. מה שאנחנו רואים כאן הוא נסיון (כמעט מצחיק) לומר שזה שיש שיתוף שם במילה "אחד" בין מושגים, זה אומר ששניהם שייכים לאותו תחום ידע.עכשיו אולי תגידו - מה אתה מביא לי איזה מאמר משנות השמונים? אלא שכרגיל בפודקאסט שלנו, הדברים לא עוצרים באקדמיה. הרעיונות הללו הגיעו גם לסף כניסה לתכנית הלימודים בכמה מקומות ממש לאחרונה. לדוגמה, ב-2021 היה ניסיון להכניס למערכת הלימודים המדעית בניו-זילנד, כחלק מן היחידה על מבנה האטום, גם מושגים מן התרבות הילידית. ספיציפית, הם ביקשו שחלק מן הלימודים בביולוגיה וכימיה יכילו גם את המונח הבא, כמונח שווה בין שווים: "מאורי - האיכות הנדרשת והבסיסית ביותר, כח החיים הזורם בהכל, בין אם זה חפץ פיזי, יצור חי או מערכת אקולוגית. בביולוגיה וכימיה, מאורי מתייחס ליכולת של מערכת לתחזק את החיים והבריאות שבה, ברבדים הפיזיים, הכימיים והביולוגיים"ממה שהבנתי, בינתיים הכנסת התכנים הללו נבלמה, אבל המסר הוא ברור: יש כאן גישה שאומרת שכל התפיסות שוות, שאין אחת שטובה יותר מהשניה, ושאין שום דבר שהופך משהו אחד ל"מדע" בעוד משהו אחר הוא "תרבות", פילוסופיה וכן הלאה. ערבוב התחומים והמושגים כאן, וחוסר היכולת להבחין בין סוגי ידע שונים, מונע אפשרות לשיח אפקטיבי, שהרי הרבה מן המאמץ המדעי הוא בדיוק זה - לתחום באופן ברור הגדרות של דברים. עוד לא סיימנו עם הצלילה שלנו, אבל בואו לרגע נשים לב שהדברים משתלבים יפה מאד בכל מה שראינו עד כה. אם האדם הלבן מדכא את האנשים הצבעיים פוליטית, אז גם התרבות שלו מדכאת תרבויות ילידיות שהוא השתלט עליהם. ואם חלק ממה שמבדיל בין המערב לשאר העולם הוא המצויינות המדעית והטכנולוגית, אזי יש לחפש גם בתוכה את הגורמים המדכאים, ולהסיר אותם. בכך בעצם מסתתר לו אחד הקטעים הכי מעציבים של התפיסה הזו, כי בעצם נוצר כאן מילכוד-22. כדי לחלץ קהילות ילידיות או אפרו-אמריקאיות מן העוני, אנחנו צריכים לקדם אותם כמה שיותר, לתת להם כלים להצלחה, ולכאורה זה אומר להשקיע בחשיפה איכותית יותר למדעים, מתמטיקה ומחשבים וכן הלאה. אם הם יצטיינו בתחומים הללו, הם יוכלו להשתלב בשוק העבודה ולהרוויח טוב ולשפר את המעמד של הילדים שלהם בדור הבא. אבל אם בו זמנית אנחנו מאמצים תפיסה שאומרת שהמתמטיקה תגזול מהם את הזהות התרבותית שלהם, ותעשה להם שטיפת-מוח קפיטליסטית-לבנה-פטריארכלית - אז איזו מתמטיקה אנחנו צריכים ללמד אותם, ואיך?תנו לשאלה הזו להתגלגל אצלכם במוח בזמן שאנחנו נותנים פוש אחד אחרון לעומק. הרי כבר פירקנו כמעט הכל - את הקפיטליזם, את הדרישה לעבודה קשה מטעם התלמידים כדי שיקבלו עזרה, את עצם המחשבה שיש תחומים שאינם מדעיים. אולי גם נהפוך את עצם השאיפה לידע מתמטי למשהו רע, או לפחות לתכונה רעה?אל דאגה, גם את זה יש כאן. זוכרים את אותו פיירי שציטטה פרנקנשטיין? ובכן, הנה הדברים שהוא אמר על השאיפה לידע מתמטי, וספיציפית למוטיב הקריטי בחקר המתמטי - האבסטרקציה שעוזרת לו להבין ש-1+1=2 זו אמת שאיננה תלויה בשאלה אם המדובר בתפוחים או בפרחים או באטומים:"החוקר שבשם השאיפה לאובייקטיביות מדעית, הופך את האורגני למשהו אן-אורגני, את הדברים שמתהווים הוא הופך להווה, את החיים הופך למוות - זה אדם שחושש משינויים. הוא או היא רואים במשתנה (שאיננו מוכחש אך גם איננו רצוי) לא סימן לחיים, אלא סימן למוות וריקבון. הוא או היא אינם רוצים לחקור שינוי, אלא רק ככלי שיאפשר להם לצבור כח כדי לעצור את השינוי, ולא כדי לעודד אותו או להעמיק אותו."במקום אחר כותב פיירי שהאינסטיקט הזה הוא חלק מן ה"תודעה הדכאנית" של החוקר, ששואף לשלוט בכל דבר שהוא פוגש ולשם כך מפתח טכנולוגיות ושיטות חשיבה שמאפשרות זאת. מעבר לדברים הברורים שהוא אומר, אולי שווה לשתף זווית משלי על העניין. שהרי זה מעניין שהדמות שפיירי מצייר כזיקוק האופי של החוקר או המתמטיקאי הוא בעצם סוג של קריקטורה של השמרן המוכר שלנו. מבחינתו, הנסיון למצוא אמיתות אוניברסליות - דברים שאינם משתנים ממקום למקום - היא חלק מהתנגדות פסיכולוגית עמוקה לשינוי, לדינמיקה. היא איננה מנגנון בריא של שמירה על משהו טוב או נסיון לגדול ולהרחיב אופקים, אלא היא "מוות" ושאיפה לכח. וואו, זה היה כבד! אולי אפשר להתחיל קצת את העלייה לפני הים ולנשום אוויר צח?התשובה היא כן, אבל כידוע, לא טוב לעלות מהר מדי מעומקים שכאלו, אז בואו ניקח כמה דקות כדי לנסות ולסכם מה ראינו ולאן זה מוביל.התפיסה הפרוגרסיבית שראינו מזהה נכון שיש משהו "מערבי" במתמטיקה: תרבותית, המערב הוא זה שבחר בדרך הזו במאות השנים האחרונות. זה לא תמיד היה כך - לפני מאות שנים דווקא העולם המוסלמי הוא שהוביל את הקדמה המתמטית. אבל זה המצב היום, ומה שהפרוגרסיבים מפספסים הוא שלא כל דבר מערבי, שרוב מי שפיתח אותו היה גברים לבנים, הוא בהכרח ספוג בערכים לבנים-פטריארכלים, ושזרים מהותית לבני מיעוטים ונשים וכן הלאה. אולי הערכים הללו דווקא חיוניים לשיפור המצב של אותם קבוצות? כאשר תהליך הלמידה המדעי מעודד מחלוקת, וכאשר הכלים המתמטיים והמדעיים נבחנים כל הזמן על ידי המציאות - המטוסים שלנו מצליחים בסופו של דבר להמריא ולטוס, כן? - זה אומר שאולי התהליכים הללו רלוונטים לכולם, ושגילינו משהו שחורג מעבר לתרבות שלי או שלך, אלא הוא של כולנו, וכדאי שנפיץ אותו לכמה שיותר אנשים וכמה שיותר מהר, כדי שכולם יוכלו להפיק ממנו את המירב, במקום לעסוק בפירוק שלו לגורמים בלי שום תכנית של הרכבה מחדש.(וכאן אני אקח רק דקה כדי להזכיר לכם את מה שראינו עוד בפרק השני: השמרנים טובים בלשמר דברים, בעוד הליברלים טובים בזיהוי הבעיות בקיים ובפירוק שלהם. הפרוגרסיבים, בהיותם בקצה של הסקאלה, טובים מאד בלפרק אבל ממש לא יודעים איך להרכיב. הם מושחזים כתער בתיעוד המקומות שבהן החברה כושלת, אבל לא מסוגלים לבנות משהו שיחזיק מים לאורך זמן, כי האינסטיקט הביקורתי שלהם שם אותם במסלול של מהפכה מתמשכת שלעולם לא מסתיימת.)והדברים הללו אינם נשארים ברמת התיאוריה. הם נפוצים לכל עבר, ומוטמעים כל כך בתפיסה שלהם, שהם לא מבינים כשהם פתאום הולכים רחוק מדי וצועדים אל תוך התהום. יש הרבה דוגמאות לעניין, וכרגיל אנחנו צריכים לבחור - אז בואו נסיים בסיפור!ב-2020 , בעוד הסערה סביב מותו של ג'ורג' פלוייד סערה לה, ה"מוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפרו-אמריקאית" פרסם פוסטר שכותרתו –Aspects and Assumptions of Whiteness & White Culture in the United Statesאו, בתרגום חופשי: "מאפיינים והנחות של לבנוניות ותרבות לבנה בארצות הברית"אם הכותרת כבר גורמת לכם לאי נוחות – מה זו לבנוניות, וממתי אנחנו מייחסים לצבע העור מאפיינים מהותניים, ועוד במסגרת של מוזיאון רשמי של ארה"ב – אני ממליץ לכם לשבת ולהביא כוס מים לפני שתשמעו על תוכנו של הפוסטר. במסגרת רשימת הדברים שלטענת המחברים מאפיינים את התרבות הלבנה ואת ה"לבנוניות", נמצאים:-          השמת דגש על השיטה המדעית-          חשיבה אובייקטיבית, רציונאלית, ולינארית-          עבודה קשה היא המפתח להצלחה-          חשיבות התכנון לעתידכן, בדיוק כך. לפי הפוסטר הזה, אילו תכונות לבנות. התכונות הללו, שגזענים קלאסיים היו שמחים בעבר לייחס לתרבות הלבנה עד שהם גורשו מן המיינסטרים, ייוחסו עתה בעידן המודרני לאדם הלבן שוב, אבל הפעם דווקא על ידי מוזיאון שכל כולו בא לספר את הנרטיב האפרו-אמריקאי. מה שעוד מעניין בסיפור הזה הוא שהסערה שקמה בעקבות החשיפה הגיעה דווקא מימין, ולא משמאל. לא אחר מאשר בנו של דונאלד טראמפ, לדוגמה, צייץ – "אלו אינם ערכים לבנבנים – אלו ערכים אמריקאים, שעזרו לבנות את המדינה המדהימה שלנו". לאחר הסערה שקמה, המוזיאון גנז את הפוסטר והתנצל.אני מקווה שלאור כל מה ששמעתם היום, אתם מבינים - אולי לצערכם, אבל מבינים בלית ברירה - איך דבר הזוי כזה יכול לקרות. כשאת או אתה משכנעים את עצמכם שכל המדע והתרבות והתת-מודע שסביבכם פועל נגדכם, אתם תתחילו להתגאות בכך שאינכם חושבים מדעית, אינכם חושבים רציונלית, ולראות בכך סוג של מרד בנסיונות הדיכוי. מרד, שבסופו של דבר, לא מועיל לכם בגרוש, אלא רק שתרגישו טוב עם עצמכם לטווח קצר.אז זהו להיום, אבל לא לנושא. כי למתקפה על התרבות והמדע יש עוד זוויות חשובות, ואותן נראה בפרקים הבאים. אבל על זאת ועוד - בפרקים הבאים. להתראות! This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק 11!בפרק הקודם שפכנו אור חדש על התפיסה הפרוגרסיבית, מתוך נסיון להציג את העמדה הזו באופן הכי משכנע שאפשר, לפחות לפי מה שראינו עד כה. המהלך שטווינו סַבַב סביב התובנה שהתת-מודע שלנו מכיל אלמנטים גזעניים ומפלים, ושבמצטבר ההטיות שהוא מוביל אליהם בְמערכות חברתיות גדולות מייצרות כוחות חזקים ביותר שמשמרים מערכות דיכוי ושליטה של קבוצות מוחלשות. מתוך ההבנה הזו עולה הקריאה הפרוגרסיבית מכולנו לנטרל את הכוחות הללו, לנקות את המרחב מן ההטיות הנוראיות הללו שפוגעות בכל כך הרבה אנשים, במיוחד אלו השייכים לקבוצות המדוכאות ביותר בחברה.אני מודה, שאני שמח שהפרק הקודם לא הספיק לנו כדי להכניס גם את טיעוני הנגד והביקורת שיעלו בפרק הנוכחי. אני שמח מזה במיוחד עבור אלו מכם, המאזינים, שאינם מזדהים בגדול עם הגישה הפרוגרסיבית. הסיבה לכך היא שיש משהו חזק בלחיות קצת עם הדעה שאינך מסכים איתה, או שאינך מסכימה איתה. הדרך לצמיחה אישית ברמה התפיסתית היא לאתגר את העמדות שלנו, ולא לעשות לעצמנו חיים קלים, ובטח שלא לחטא את המרחב האינטלקטואלי שלנו מכל דעה שונה. ממילא, אני שמח שהיו לכם, אתם שאינכם פרוגרסיבים, כמה ימים לתת לתפיסה שהצגתי שבוע שעבר להתגלגל קצת בראש באי נוחות עד לפרק הזה. ובאופן משלים, לאלו מכם שהזדהו באופן מלא עם הדברים שהצגתי שבוע שעבר, וששמחים להזדהות כפרוגרסיבים - שמח שבאתם גם היום! היום יהיה תורכם, אני מקווה, לחטט קצת בקשיים שהתפיסה הזו מייצרת לעצמה, דווקא מתוך התיאור המבוסס שהצגתי בשבוע שעבר.כמובן, גם הפרק הזה לא יוכל להקיף את כל זוויות הביקורת שיש. חלק מן הזוויות הללו כבר הרחבנו עליהן בפרקים הקודמים, וחלק נדבר בפרקים הבאים. אז תראו במה שנראה היום עיסוק בחלק, אבל לא בכל, הבעיות המהותיות ביותר שעולות, לפחות לטעמי, מתוך התפיסה. ספיציפית, הקשיים שאנחנו נצביע עליהם בפרוגרסיביות היום יסובבו סביב ציר אחד חשוב, והוא: שהבעיה שהפרוגרסיביות שמה עליה את האצבע איננה ניתנת לפתרון. וכשאני אומר את זה אני לא מתכוון ל"זו בעיה קשה שצריך להשקיע בה הרבה כסף וזמן", אלא שברגע שצעדנו אל עבר תיקון התת-מודע, צעדנו לתחום כל כך עמוק ומסתורי שאין לנו בו הבנה מספקת היום כדי לגשת בכלל לפתרון, ומעבר לכך: שחלק מן הבעיות הינן בעיות עוד יותר עמוקות, כאלו שמאד סביר שגם בעתיד לא נוכל למצוא את הידיים והרגליים שלנו שם, לא משנה כמה ננסה.בדקות הקרובות נסקור את הדברים, ובינתיים אני רק רוצה להצביע על השלכה אחת שלהם: אם באמת המצב הוא כה מאתגר כמו שתיארתי, ועדיין הפרוגרסיבים מתעקשים להתקדם בכל הכח קדימה עד שיראו שינוי, נוצר כאן חור-שחור שיכול לשאוב אליו המון משאבים ומאמצים לשינוי חיובי, בלי שנראה כל שיפור בסופו של דבר. חשוב תמיד לזכור שיש מחיר לאשליות: בזבוז של זמן ומשאבים שיכלו ללכת לדברים טובים יותר, קודם כל, וגם הפגיעה בדברים חשובים בשם המאמצים לשנות דברים שאי אפשר לשנותם.אבל אני מקדים את המאוחר. בואו נצעד בשביל הזה, צעד-צעד.אז נניח שהתעוררנו יום אחד ואמרנו לחבר הפרוגרסיבי שלנו - אנחנו איתכם. אנחנו רוצים לעזור לתקן את העולם. מהם הכלים שיש בידינו לתקן את העולם, לגשת איתם לפתור את הבעיות שהצבענו עליהם?כשאני מדבר על "פתרונות", אני לא מדבר על כפייה מבחוץ של השיח וכו', כמו צנזורה ממסדית או מערכות סינון תוכן ברשתות החברתיות, כמו שיש היום. כל פתרון שדורש מערכות כפייה קבועות מפספס את הנקודה העיקרית: אנחנו חולמים, אם אנחנו פרוגרסיבים, לתכנת מחדש את התת-מודע כדי שלא ישמר את ההטיות הפסולות שבתוכנו. אולי בינתיים, בטווח הקצר והבינוני, צריך להפעיל קצת כח, קצת צנזורה, לנקות את הפצע כדי שיוכל להחלים, ואולי זו הסיבה שהפרוגרסיבים מקדמים כל כך הרבה מהלכים מהסוג הזה. אבל לטווח ארוך - צנזורה היא לא פתרון. תראו מה קרה בעבר, והאמת, תראו מה שקורה כיום, במדינות קומוניסטיות ורודניות, איך הן נאלצות להפעיל צנזורה כל הזמן, ואיך מערכות הצינזור תפחו ותפחו ואיתן הפעלת הכח של המשטרה החשאית וכדומה. אם נגיע למקום שכזה, אז פספסנו ובגדול. כיוון שצריך להתחיל מאיפהשהוא, בואו נצמצם את היעד שלנו לתכנות מחדש של אדם בודד: ספיציפית, אותנו. כל אחד ואחת מכם המאזינים, קחו דקה ותחשבו על עצמכם - מה יידרש כדי לחטא את התת–מודע שלכם מן ההטיות התת-הכרתיות שלכם?זו בעיה קשה ביותר, ויש לה כמה ממדים. בראש ובראשונה יש לנו אתגר של מדידה. כדי לתקן מצב אנחנו חייבים מערכות מדידה של המצב, כדי שנוכל להעריך את חומרתו, וגם כדי שנוכל לבדוק האם התהליך שנעביר את ה"פציינט", אם נקרא לו ככה, עשה משהו. לפעול בלי מדידה משמעו לפעול בלי משוב לניסויים שלנו, וכל הקטע של ניסוי הוא שאינך יודע עדיין מה יעבוד ומה לא, אז חייבים משוב. אז - איך מודדים הטיות התת-הכרתיות? הבדיקה הכי טובה, אם היא היתה פרקטית, היא לבחון איך אני מתנהג כלפי אחרים בשטח בלי לשים לב. לכאורה, זה בדיוק המקום שבו אני כביכול פוגע באחרים, ולכן היה הכי יעיל לראות את זה בשטח. אלא שלפי כל מה שראינו עד כה, זה לא יכול להיות הכיוון. הרי כל הקטע של ההטיות התת-הכרתיות הללו הוא שאי אפשר להצביע על אירוע ולומר במפורש שהוא נעשה ממקום גזעני. נניח שהגיעה מועמדת אפרו-אמריקאית לעבודה, ולא קיבלתי אותה. האם זה בגלל מוטיב גזעני או מיזוגני? או אולי היא באמת לא היתה מתאימה לארגון? אולי פשוט באותו יום הייתי במצב רוח רע וכל מי שהיה נכנס למשרד היה יוצא עם תשובה שלילית? בשל כך, וכדי להתמודד עם האתגר הזה, פסיכולוגים עמלו ועומלים קשה כדי לנסות לייצר מבחנים בתנאי מעבדה שיאפשרו להם למדוד "גזענות תת-הכרתית" שכזו, או הטיות תת-הכרתיות אחרות באופן כללי. אחד המבחנים הכי פופולריים בנושא, שקיים מאז 1998, שעד היום עשו אותו עשרות מיליוני אנשים, ושנמצא בשימוש אקטיבי בהמון חברות וארגונים כחלק ממאמצי הדיוורסיטי נקרא Implicit Association Test, או IAT בקיצור. לצורך הפרק הזה אנחנו ניקח את המבחן הזה כמקרה בוחַן, ונלמד קצת איך פסיכולוגים מנסים לפרמל את הבעיה. מתוך הדיון נבין את החולשות הגדולות של המחקר העדכני בעניין, שבגללן אי אפשר למנף אותו לצורך בניית תכנית פעולה פרוגרסיבית, לפחות לא לפי מה שידוע לנו כיום.לפני שנרחיב בעניין, חשוב לי לומר שפרק קצר כמו שלנו לא יכול לסקור את כל המאמצים בתחום, ואני גם לא מומחה בעניין. אז מעבר לידע כללי שאספתי לאורך השנים, לקראת הכנת הפרק הזה נעזרתי בשני מקורות אוןליין - שיחה מהשנה האחרונה עם פרופסור קריס פרגוסון שעלה מוקדם יותר השנה, ושסקר באופן יפה את מצב המחקר בעניין, וכן שיחה מ-2019 עם פרופסור בריאן נוסק, אחד מן הממציאים של מבחן ה-IAT שנדבר עליו עוד מעט.אז קודם כל - מהו המבחן הזה? אני אסביר בשורות הבאות בקצרה, אבל אתם גם מוזמנים פשוט מוזמנים גם להאזין לדר. פרגסון עצמו כשהוא מתאר איך זה עובד. ובכן, במבחן IAT הרעיון הוא לתת לאנשים משימה פשוטה לבצע, ולראות אם מהירות הביצוע מושפעת מהטיות תת-הכרתיות. ספיציפית, אנשים יושבים מול מסך, כאשר בקצוות המסך מופיעים כל פעם קטגוריות הופכיות, ספיצפית יופיעו "טוב" לעומת "רע", ו-"אפרו אמריקאי" לעומת "אירופאי-אמריקאי". לפעמים "טוב" ו"אפרו-אמריקאי" יופיעו בסמיכות, ולפעמים "טוב" ו"אירופאי-אמריקאי" יופיעו בסמיכות, והשילוב ההפוך מופיע בקצה השני של המסך.הנבדק יושב מול המסך ומקבל תמונות של פרצופים, וצריך להזיז אותם עם העכבר לקטגוריה הנכונה. מה שבעצם נבדקים עליו כאן הוא המהירות - כמה מהר אתה מקטלג נכון כל פרצוף עם הגזע שהוא מתאים לו. ההנחה העומדת בבסיס המחקר היא שאם אתה מֶאֶט בקטלוג של פרצוף שחור לקטגוריה שלו, ובעיקר אם אתה מֶאֶט בקטלוג כש"אפרו-אמריקאי" נמצא ליד המילה "טוב", זה אומר שהמוח שלך צריך לעבוד יותר חזק כדי להחליט את ההחלטה הנכונה, וזה כנראה - כך הציעו החוקרים שהמציאו את המבחן - בגלל שאתה מפעיל את החלק המודע שלך כדי להילחם בתת-מודע הגזעני.עכשיו, קודם כל מגיע כל הכבוד לממציאי המבדק הזה. הוא בהחלט מבדק מקורי באופן שבו הוא בנוי, ואתם יכולים לראות איך הוא מנסה לגשת לתת-הכרה באופן סטרילי, לגשת לצנרת הניורולוגית במקום לנתח התנהגות בקונטקסט חברתי מורכב. אבל אחרי מחיאות הכפיים צריך לשים לב כמה רחוק הוא ממה שאנחנו מוטרדים ממנו. כל מה שמוכח כאן, במקסימום, הוא שהמוח שלנו מתאמץ יותר במשימת קטלוג נתונה. לכאורה, גזענות נסתרת זו רק פרשנות אחת לעניין - אפשר להציע הרבה נימוקים למה זה יקרה. לדוגמה - אולי, כיוון שהנבחן יודע מה הבחינה בודקת אצלו, המוח שלו צריך להתאמץ קצת יותר כשהוא רואה תמונה של מישהו שחור כדי להשקיט חלקים במוח שפוחדים מזה שהוא יעשה טעות ויתוייג כגזען. ההצמדה של "איטיות" ל"הטייה" איננה חד משמעית.שנית, רמת האמינות של המבחנים הללו לוקה בחסר בעוד אופן: אפשר לקחת את המבחן הזה כמה פעמים, אפילו בפער של כמה דקות, ולקבל תוצאות שונות ביותר כל פעם. וזאת בניגוד, נניח, למבחני איי-קיו, שהינם מאד עקביים בציון שמקבלים בהם בכל פעם שעושים אותם. מבחן עם כל כך הרבה רעש בתוצאות שמתקבלות מאותו אדם הוא מבחן שהאמינות שלו באיבחון האדם ירודה ביותר. זו הסיבה שהמבחנים הללו אינם בשימוש, נניח, כשרוצים לסנן מועמדים לחבר מושבעים: כי אי אפשר לסמוך על התוצאות שלהם. הנה, תאזינו לבריאן נוסק, אחד מן הממציאים של המבחן, אומר בדיוק את זה:"יש רצון טבעי לפתרונות קלים, לקוות שיש כאן מדד שמודד באופן ישיר משהו שמאד אכפת לנו ולא אמור להיות לו שום רעש במדידה, וצריך להיות אפשר להפעיל אותו בהמון מקומות… יש כאן סיכון של הפעלה רחבה של הכלי הזה כדי להחליט מי צריך להתקבל לעבודה, ומי צריך להיבחר לשרת בחבר מושבעים. אילו סוג השימושים במדד הזה בעולם האמיתי שהולכים הרבה מעבר לאמינות של המדד… גם כשהשקנו את האתר שמבצע את הבדיקה, הזהרנו שאסור לייחס לו תכונות שאין לו.” ושלישית, מחקרים שנעשו מאז לא מצאו קשר משמעותי בין ציון "גרוע" במבחן הזה - כלומר, רמת גזענות תת-הכרתית גבוהה - לבין התנהגות גזענית בשטח, והרי כל הסיבה שאכפת לנו מגזענות תת-הכרתית היא בגלל ההשפעות הרוחביות שלה בחברה. אם המודע שלנו מצליח לשלוט באותן הטיות, אז אולי הן לא כל כך עוצמתיות כפי שהפרוגרסיבים חוששים? בואו נוסיף קצת צבע לפרק הזה ונאזין בדיוק לטיעון הזה בפיו של בן-שפירו, פובליציסט יהודי שמרני בארצות הברית, בשיחה שניהל עם סטודנטית בעניין הזה לפני כמה שנים:סטודנטית: האם תוכל לתת לי דוגמה למחשבה שיש למישהו שלא משפיעה על ההתנהגות שלו? האם אנשים שתומכים בטראמפ לא מצביעים לו?בן שפירו: כן, זה קורה כל הזמן. סטודנטית: לדוגמהבן שפירו: לדוגמה כל המחשבות שיש לך לבוא כאן לבמה ולחנוק אותי… אם כל פעם שיש מחשבה היא מתבטאת במעשים, אז כל פעם שגבר סטרייט היה רואה אישה יפה ברחוב, היינו בבלאגן גדול…במילים אחרות, אפילו אם נקבל שישנן הטיות כאלו, זה לא אומר שכל הטייה תת-הכרתית מפעפעת לשטח בדמות סטטיסטיקות קונקרטיות. אז בעיית המדידה היא בעיה אחת שעומדת לפתחנו, כנראה ללא פתרון אמיתי, ומונעת מאיתנו לגשת באופן אפקטיבי לפתרון המצב. בעיה שניה היא - האם אפשר בכלל לתקן את המצב, גם אם יכולנו למדוד אותו? כלומר, נניח שהצלחנו באיזה אופן לשרטט את גבולות הגזרה של ההטיות התת-הכרתיות שלנו, עדיין זה לא אומר שאנחנו יודעים איך לשנות אותן. כל מי שהלך לטיפול פסיכולוגי יודע עד כמה מורכב התהליך הזה, והעומקים האינסופיים של הזהות שלנו, שיכולים לקחת שנים של אחד-על-אחד עד שמצליחים לפצח את העניין. כל עוד לא מצאנו דרך לעשות "פסיכותרפיה גלובלית" אמיתית, שמביאה לשינויי עומק בתת-מודע ולא סתם קמפיין ספינים שמסיט את דעת הקהל לחמש דקות באיזה נושא, אנחנו בבעיה. וגם כאן, בואו נאזין שוב לפרופסור נוסק, כשהוא מדבר על מה אנחנו יודעים על הסמינרים שיש היום שאמורים לעזור להתמודד עם ההטיות הללו:"הרבה מן העיסוק שלי בתחום הוא גם בלהבהיר לאנשים מה אפשר לצפות מסמינרים שנועדו לעזור להילחם בהטיות תת-הכרתיות… המחקרים בתחום הובילו הרבה ארגונים לרצות ללמד אנשים על התחום, מתוך תקווה שאחרי סמינר כזה אנשים יהיו פחות מוטים… אבל יש מגבלות כאן, והן שההכשרות שיש כיום הם מקסימום סוג של חינוך, אבל הם לא משנים התנהגות ולא עוזרים להיפטר מן ההטיות" ושוב אנחנו מגיעים לעובדה שאין לנו דרך לתקן את המצב בסאקלה גדולה, של מיליוני אנשים, ואין לנו דרך למדוד ולהוכיח שתיקנו אותו. תנו לעובדה הזו לשקוע טוב אצלכם: יכול להיות שאנחנו עומדים מול מצב נורא ואיום, ויכול להיות שאין כאן שום וכלום, ואין לנו דאטה שיכול להוכיח לכאן או לכאן, ואין לנו גם כלים להתקדם גם אם היינו יודעים שההטייה קיימת.אז - מה הלאה? אנחנו בבעיה, באסה אפילו אפשר לומר, אבל מחר הוא יום חדש והצעד הבא הוא לשאול - מה התגובה הראויה לאור כל מה שאמרנו? מה עושים עם בעיה שאי אפשר למדוד את גודלה והשפעתה, ואי אפשר לפתור באופן שנוכל לדעת שפתרנו אותה?הגישה השמרנית היא לאחוז במוכר ובידוע. אנחנו לא זזים לשום מקום לפני שנבין איך לנהל את התזוזה הזו, הם אומרים. נשמח לתקן כל חוק גזעני במוצהר. נשמח אפילו לעשות שינויים קלים כחלק מניסוי חברתי ולהתקדם לאט לכיוון טוב יותר. אבל לא נקפוץ ראש לתוך בריכה בלי לדעת שיש בה מים. אולי באמת יש כאן מפלצת תת-הכרתית שמנהלת את החברה, אבל בלי תכנית פעולה אנחנו לא מוכנים לעשות שום דבר בעניין. אנחנו נסתפק בבעיות שהעולם המודע מספק לנו - יש שם מספיק חומר, תאמינו לנו.לעומתם, הגישה הפרוגרסיבית המודרנית היא להמר שיש בעיה גדולה, שהחזון שלהם לעתיד הוא טוב, ושהתכניות שלהם להשגתו כולן נכונות, וממילא צריך להתקדם בכל הכח. בסוג של תמונת ראי לשמרנים, כמו שהשמרן מסתכל בחשדנות על חזונות פרוגרסיביים למיניהם ומגן בכל הכח על הממסדים הקיימים, הפרוגרסיבים מסתכלים בחשדנות על הממסדים הקיימים ומכתרים את החזון ומסרבים לוותר עליו. הם סומכים על עצמם לא רק בתיאור הבעיה, אלא גם בכך שחייב להיות פתרון, ושהם ידעו מה נכון ומה לא, מה לעשות ומה לא לעשות. הם, הרי, "התעוררו".אבל מה בדיוק הם יעשו? ובכן, הם יעשו בדיוק את מה שראינו שהם עושים: הם מפעילים כלים של כח ארגוני מלמעלה כדי להביא לשינוי באופן כפוי בשיח. זה בא בצורה של התראות טריגר ואכיפה של מיקרו-אגרסיות. זה בא בצורה של גירוש ו"ביטול" של דוברים ומרצים שאומרים דברים ש"אסור", במרכאות, לומר. זה גם לא נעצר בקמפוסים, אלא ממשיך גם למקומות עבודה. ספיציפית, אחד המקומות ששם נמצאים נציגים פרוגרסיבים רבים הם בפייסבוק, אינסטגרם, ועד לאחרונה טוויטר - שם הם חלשו ועדיין חולשים בפייסבוק על מערכות הצנזורה שאחראיות על זיהוי "שיח שנאה", "דיסאינפורמציה" ועוד קטגוריות כאלו. ומעבר לכך, בכל מני ארגונים הם גם מקדמים דרך מחלקות ה-HR סמינרים למניעת הטיות תת-הכרתיות, על אף הקשיים המתודולוגיים שממציאי המבדקים מודים בהם. במילים אחרות - אין להם פתרון ארוך טווח, אבל עד שהם ימצאו אחד כזה, הם יפעלו טקטית כדי להילחם בתת-מודע הגזעני. אבל כפי שאמרנו בתחילת הפרק - גישה כזו נוטה לתחזק את עצמה, וכמו במדינות טוטאליטריות היא לעולם לא תצא משימוש, ורק תגדל ותגדל ותיקח לעצמה יותר ויותר כח, כדי להגן על האנושות מפני עצמה, מפני התת-מודע של עצמה. וכאן טמונה אחת הסכנות הגדולות של הפרוגרסיביות בשטח, שכן אם קצת נחשוב על זה ברור שהפרוגרסיבים חוטאים כאן באותו חטא שהם מאשימים בו את משעבדיהם. הם תובעים את הכח לשנות את המציאות, תובעים מכולנו להסכים לשינויים הגדולים שהם מציעים בחברה, אבל שוכחים שגם להם, הפרוגרסיבים, יש תת-מודע, וזה לא משנה כמה הם חושבים שהם "התעוררו". ומה קורה בתת-מודע שלהם - האם מישהו יודע? ממילא, איזו סיבה יש לאדם הממוצע לסמוך דווקא עליהם יותר מאשר הפריווילגי שכרגע מחזיק בכח, או יותר מן האזרח שאותו אתם מנסים לגאול? מה הופך את התת-מודע שלהם לפחות מאיים, פחות דיקטטורי, ומי אמר שהשאיפה שלהם לקבל כח לתקן את העולם איננה רק כסות למניע תת-הכרתי לשלוט על כולם?ויש גם נקודה שלישית, בעייתית עוד יותר ממה שראינו עד כה. נניח שהיינו מוצאים דרך למחוק את ההטיות התת-הכרתיות הללו - מה עוד היינו מוחקים על הדרך? נניח שהיינו מסוגלים להיפטר מאינסטינקטים של גזענות, אבל על הדרך גם היינו מפסיקים להעדיף את הילדים שלנו על פני ילדים אחרים, כי מסתבר שרפלקס של גזענות הוא סה"כ הרחבה של הריפלקס הבריא של "אני רוצה להגן על הקרובים אליי מפני שאר העולם שאני לא מכיר"? במילים אחרות, בתפיסה החברתית שלנו יש קטגוריה של "גזענות" שמתוייגת כרעה, ויש קטגוריה של "אהבת ילדים" שהיא טובה. אבל מה אם שתי הקטגוריות הללו שלובות יחד באותן מערכות נוירולוגיות ומנטליות? מה אם אין לנו ברירה אלא לבחור את שתיהן או אף אחת מהן? גם זהו אחד העניינים שפסיכולוגים עדיין לא יודעים להפריד במחקרים שלהם, ועוד אתגר לא פשוט שעומד לפתח כל מי שרוצה למצוא פתרון לנושא.האמת, שכבר בתלמוד הבבלי יש סיפור, מדרש בגמרא במסכת סנהדרין, שמראה שכבר חז”ל הבינו שהטבע האנושי מורכב באופן הזה. הגמרא מספרת שלפני כ-2000 שנה קיבלו הרבנים של אותה תקופה מסר שמימי: יש עת רצון, וניתן להם הכח לעצב את האופי האנושי מחדש. הדבר הראשון שהם עשו היה להתפלל שהדחף העמוק לעבודה זרה - כלומר, הדחף לעבוד אלילים אחרים שאינם האלוקים היהודי, ושמולו נאבקו הרבה מן הנביאים, ושבגללו בין השאר נחרב בית המקדש - שהדחף הזה ייעלם! תפילותיהם התקבלו, והמדרש מספר איך אותו יצר התגלם כאריה בוער שפרץ מתוך בית המקדש, ובהולכו נתמעט יצר עבודה זרה. בראותם כי טוב, אמרו - בואו גם נבטל את הדחף המיני! תחשבו כמה טוב יהיה כאן אם אנשים לא יבצעו אונס, לא יבגדו בבני ובנות-זוגם, וכן הלאה! כמה סבל נוכל למנוע באופן הזה.ובכן, גם התפילה הזו התקבלה, אבל אז הם שמו לב למשהו מטריד: בכל המדינה, במשך כמה ימים, אף תרנגולת לא הטילה אף לא ביצה אחת. היצר המיני דוכא, אבל איתו גם הלך הדחף האבולוציוני שהיצר המיני שיקף: יצר ההשרדות של המין האנושי, של היצורים החיים כולם. ברגע שהם ראו זאת, החכמים התפללו להחזיר את יצר המין כפי שהיה קודם, והדברים חזרו למצבם הטבעי.המדרש  הזה, כמו רבים אחרים, אינו מנסה לתאר אירוע שקרה באופן הפשוט שבו הוא מתואר. הוא בא להעביר לנו מסר: שליצר המין יש השלכות שליליות, אבל שזה לא קל להפריד את הטוב מן הרע, ולפעמים אם תנסה "לרפא" משהו בתוך עצמך באופן גס, בלי הבנה עמוקה מספיק של מה אתה עושה, אתה עלול גם לאבד משהו חיובי חשוב, ושבסך כל הדברים אתה תצא מופסד. עדיף, לפעמים, להחזיק משהו שאינו מושלם ולהתמודד איתו, כי הוא גם מכיל חוזקות ופוטנציאל גדול לדברים טובים. הקשר לסיפור שלנו, אני משער, ברור.אז זהו להיום. בפרקים הבאים אני רוצה לקחת אתכם לכמה דוגמאות קונקרטיות של מקומות שבהן הפרוגרסיביות מזהה בעיות עומק כל כך עמוקות, שהן מחפשות דרך לעשות טיפול שורש לחברה המערבית, וכמעט כל אמצעי מוכשר כדי לקדם את המטרה הזו - אולי אפילו אמצעים שהנזק שלהם גדול על הרווח. על הזיהוי, התכניות לשינוי והמחירים שהתכניות הללו גובות מן האזרחים ומכולנו, בעצם - על כל זה בפעם הבאה.ובינתיים - מקווה שהיה לכם מעניין, כרגיל! להתראות… ביי… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק עשירי!אז עשינו את זה - הגענו למספר העגול הראשון של הפודקאסט. אני באמת לא יכול להגיד לכם כמה זה משמעותי עבורי, שהגעתי והגענו יחד לאבן הדרך הזו. אני כבר שנים חולם על בניית הפודקאסט הזה, וזה עדיין מפליא אותי לגלות שזה סוף סוף קורה. אז שוב - תודה רבה לכולכם על ההאזנה!אני רוצה גם לקחת רגע ולהזכיר לכם שיש עכשיו גם אתר לפודקאסט, שאתם יכולים להירשם אליו. הירשמות לאתר היא כמובן בחינם, ומי שנרשם מקבל במייל עדכון כשיוצא פרק, וגם את הטקסט הכתוב של הפרק. בנוסף, זה נותן לכם גם את האפשרות להגיב לתוכן של הפרק ולפתח דיונים איתי ועם מאזינים אחרים. אז אם זה מעניין אתכם, הלינק מופיע בתיאור הפרק, תחפשו לינק עם המילה "סאבסטאק" - לכו לשם ותצטרפו.הפרק העשירי זהו מקום טוב, אני חושב, לבחון מחדש את כל הדברים שראינו - התראות טריגר ומיקרו-אגרסיות, סטריליזציה של המרחב המחשבתי והאומנותי ופוליטיקת הזהויות, וכמובן ההתמקדות בתוצאות וראייה באי-שיוויון סטטיסטי כהוכחה לגזענות מערכתית - ולנסות לשזור אותם יחד לסיפור אחד בעל הגיון פנימי רציף, עד כמה שניתן. ולא רק זה: אני לא רוצה לבנות כאן איש קש, אלא איש ברזל, כלומר ניסוח שמבליט את החוזקות והתובנות של הפרוגרסיביות המודרנית הזו. אני מאמין שפעמים רבות התכונות החזקות של בני אדם הם גם המפתח להכרת החולשות שלהם, וגם כאן, מתוך הבנת התיאוריה אני מקווה שנבין גם איך בצילן של אותן חוזקות צומחות גם החולשות שלה.בפרק הזה יופיע על המגרש בחור חדש, והוא התת-מודע, גם האישי וגם הקולקטיבי. כפי שאנסה לשכנע אתכם, הבחור הזה והשפעותיו הוא שחקן מפתח בכל הדברים שראינו עד כה. הנסיון להנכיח את התת-מודע בהתייחסות שלנו למציאות החברתית שסביבנו הוא אחד המאמצים הכבירים של הפרוגרסיביות החדשה, אבל בו-זמנית הצלחה בהשגת המטרה הזו היא, כפי שנראה בפרק הבא, מה שגם שומט את הקרקע מתחת לפרוגרמה הפרקטית הפרוגרסיבית. אני יודע - זה נשמע קצת לא ברור ולא מוגדר, אבל בשביל זה יש לנו פרק שלם! אני מקווה מעבר לתוספת של עוד רכיב בסיפור, הפרק הזה ישמש "מרחב התארגנות אינטלקטואלי" לקראת הפרקים הבאים: כלומר, פרק שיעשה לנו סדר בבגאז' כדי שנוכל לארוז את כל הציוד שאספנו באופן יעיל, ולהתקדם לפרקים הבאים עם גרסה מזוקקת של האלמנטים העיקריים של התפיסה הפרוגרסיבית המודרנית. לפני שנתחיל ממש, אני רוצה לתת כאן גם טיפ לאלו מכם במאזינים שמגיעים מעולמות ה-AI. המודל שאני אתאר היום להבנת הפרוגרסיביות יכול להזכיר לכם איך מערכות של למידה עמוקה, deep learning, עובדות, וספיציפית איך המערכת כולה מתפקדת כאילו באופן מכוון בעוד אין אף רכיב בתוכה שמודע לאותה כוונה. אולי בעונה עתידית כלשהי נשקיע בביאור הקישור הזה, אבל כרגע נסתפק ברמז הדק הזה. ולמי שאינו מבין על מה אני מדבר - הכל טוב. הפרק לא מסתמך על היכירות עם מערכות בינה מלאכותית. זה רק שאני אוהב לבחון דברים מהמון זוויות שונות, וזו זווית ששווה יום אחד להרחיב עליה.אז יאללה - מתחילים!כפי שראינו בשני הפרקים האחרונים, במאתיים השנים האחרונות היתה מלחמה עיקשת להסיר גזענות, מיזוגניות ושאר מערכות של אפליה ממסדית מתוך המערכת האמריקאית. קרבות רבים של המלחמה הזו הסתיימו בהצלחה גדולה, והשיוויון בין הקבוצות השונות גדל, כמו הרחבת זכות הבחירה למוסדות הרשמיים של המדינה. אבל אי-השיוויון שהיה שם קודם נבע ממקום נפשי ותרבותי מסויים, ורק בגלל ששינינו חוקים זה לא אומר שהמקום הנפשי והתרבותי הזה נעלם. לדוגמה, ניצחון הצפון על הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית אמנם גרם לכך שעבדות הוצאה מחוץ לחוק, אבל בעלי העבדים הגזעניים עדיין החזיקו בדעות גזעניות. כלומר, בכך שהחוק אסר על גזענות, הגזענות עצמה "ירדה למחתרת". לבנים עדיין היפלו נגד שחורים, ונשים עדיין לא קיבלו יחס שווה מגברים, רק שבמקום להופיע בדמות חוקים ותקנות, האפלייה הזו עברה לכלים "רכים" יותר. נניח, נשים לא התקבלו לעבודה מסויימת לא בגלל שהן נשים, אלא בגלל "חוסר התאמה לתרבות הארגון", וכן הלאה. ונכון - קשה יותר להצביע על המופעים של האפליה אחרי ה"ירידה למחתרת" מאשר היה כשהחוקים הצהירו עליה במפורש, אבל אותותיה נוכחות בבירור בסטטיסטיקה על פערי שכר בין הגזעים והמינים, באחוזים של אנשים בכל מני תפקידי כח והשפעה, וכן הלאה. ה"מערכת" משמרת את ההגמוניה שלה, רק בדרך אחרת, לא רשמית.מה שראינו במערכות הגדולות הללו הוא בעצם, לדעת הפרוגרסיבים, רק ביטוי קהילתי מצטבר למה שקורה ברמת הפרט, ברובד האישי. גם כאן, פעם זה היה מקובל לומר דברים גזעניים בקול, או לשחרר אמירות סקסיסטיות בעבודה, והיום זה כבר אסור בתכלית האיסור. לא רק זה - חלק גדול מן האנשים הלבנים במערב גדלו על ברכי חינוך אחר, והם יודעים שזה לא מוסרי להתנהג בצורות הללו. אבל עדיין - דעות קדומות מפלות הן משהו עמוק, וגם מי שלא חושב כך במודע, עדיין נושא בקרבו גזענות תת-הכרתית. גזענות מהסוג הזה יכולה להיות שם גם אם אתה באופן מודע מנסה לא להיות גזען, להיות "עיוור צבעים" בהתנהגות שלך. היא מסוכנת יותר כיוון שהיא אמנם הרבה פחות פוגעת באופן ישיר, אבל היא שוכנת בקרבם של הרבה יותר אנשים - אולי אפילו כולנו. והאפקט המצטבר של הטיות קטנות מאד אבל בקבוצות של מליוני אנשים יכול להיות אדיר, סיגנל שמתעצם לגל עוצמתי חד משמעי ששוטף הכל.באופן משלים לאותו רעיון, החברה שלנו יכולה להיות גזענית באופן מערכתי גם אם אין בה אף חוק גזעני מפורש. הגזענות הזו תבוא לידי ביטוי בכל מני הטיות קטנות בחוק, שבאופן נקודתי נראות מובנות אבל כשמעמיקים בהם רואים איך הם משמרים אי-שיוויון או מאפשרים לבעלי השררה לשעבד את אלו שתחתיהם. באופן מושאל, חוקים גזעניים מפורשים וכללי התנהגות חברתיים הם ה"מודע" של החברה, בעוד שהטיות קלות בחקיקה, באכיפה וכדומה הן ה"תת מודע" של החברה, ושם מתרחשת רוב הפעילות הגזענית כיום.הנה, בואו אתן לכם דוגמה שמביאה רובין דיאנג'לו, אחת הכוהנות הגדולות של הפרוגרסיבים היום, באחד מן הסרטונים שלה:כלומר, מה שאומרת כאן רובין דיאנג’לו היא שיש אפליקציה שמשמשת לסימון שכונות טובות ורעות, ושלפי הבנתה הדבר הזה הוא כסות לסימון איפה יש אנשים שחורים או מיעוטים אחרים. והיא אומרת: “כולנו יודעים מה באמת הכוונה של מי שמסמן באפליקציה הזו”. מבחינתה זה ברור מאליו שהתת-מודע הלבן משתמש בתווית “שכונה פחות טובה” כדי לסמן איפה יש משפחות שחורות. אין לה כמובן הוכחות לזה, אבל זו התיאוריה: התת-מודע הגזען מדריך אותנו מאחורי הקלעים. חשוב לומר שלפחות ברמת התיאור הטכני, אני חושב שיש לרעיון הזה ביסוס מסויים. אין כמו הדור שלנו לדעת בדיוק למה הכוונה, כי אנחנו חיים בעולם של רשתות חברתיות שמקשרות מליוני אנשים. מי מאיתנו לא שמע על כך שהטיות קלות באלגוריתמים המתעלים את המידע ואת הסוג שלו, מסוגלים להשפיע באופן רוחבי על כל אותם מליונים, ולהנדס במידת מה את התודעה שלהם? אז אם באמת יש הטיות כאלו באנושות - סליחה, כיוון שיש הטיות תת-הכרתיות אצל כולנו וגם אצל אלו שבראש הפירמידה - הן מחלחלות לכל החברה, ומתחזקות את הגזענות התת-הכרתית, המיזוגניות התת-הכרתית, ועוד ועוד, בכל מקום. כפי שאומרת דיאנג'לו באחד מהרצאותיה, "המסרים הללו מומטרים עלינו כל הזמן, 24-7, ואין לנו מטריות, ושום דבר לא יכול היה להגן עלינו מן האפקטים שלהם". בואו ניקח רק דוגמה אחת לגזענות שכזו. ב-2003 פורסם מאמר בשם: "האם אמילי וגרג יותר אטרקטיביים למעסיקים מאשר לאקישה וג'אמל? ניסוי בשטח בתחום האפליה התעסוקתית". במאמר הזה תיארו החוקרים ניסוי בו הם שלחו 5000 קורות חיים ל-1300 מעסיקים שחיפשו עובדים, וכל מה שהם שינו בהגשות שלהם היה את השם של המועמד. מה שהם מצאו היה שקורות חיים עם שם "לבן", כמו אמילי או גרג, הוביל לעלייה של 50% בכמות התשובות החיוביות שקיבלו מן המעסיקים הפוטנציאליים, לעומת אותם קורות חיים עם שם "שחור" כמו לאקישה או ג'אמל. כיוון שבשני המקרים הפרטים בקורות החיים היו זהים, נראה שמה שמשחק שם תפקיד הוא פשוט גזענות. עכשיו, ייתכן שמדובר בגזענות מודעת לעצמה, כלומר למגייסים שראו את השם ואמרו לעצמם, במודע, שהם לא רוצים מועמדים שחורים אצלם. אבל בשל המגוון של המעסיקים שנבחרו לניסוי, התיזה ההגיונית יותר היא שמדובר דווקא בגזענות מסוג אחר: לאנשים לבנים יש בראש הטיות שגורמות להם, בתת מודע שלהם, להתייחס באופן שלילי לשחורים, ולכן הם מטים את הכף נגד המועמדים עם השמות הללו. ועכשיו דמיינו מצב שבו ההטיות הללו פועלות כל הזמן, בכל מקום, אצל כל האנשים הלבנים המחזיקים ברוב הכח בחברה, ותבינו לבד כיצד חוסר השיוויון בחברה משתמר מדור לדור, ואנחנו תקועים בלופ. במאמר מוסגר אגיד שאפשר לקחת את הדאטה של המאמר הזה ולראות אם המסקנות הללו מחוייבות באמת, ואני ממליץ בחום שתיקחו קצת זמן לאתגר את התיזה, ולנסות להציע בראש שלכם זוויות אלטרנטיביות להבנת הדאטה שהמחקר אסף. אני רק אעיר משהו שכדאי לקחת בחשבון, ושאינו סותר את הממצאים אבל כן יציב אותם באור מעניין: בעוד החוקרים יכלו לשלוט לחלוטין על ה"דמות" שכל רזומה גילֶם, גבר-אישה ו-לבן-שחור, הם לא יכלו לשלוט או לדעת מי עומד בצד השני ומסנן את מה שהם שלחו. כלומר, גם אם זה נכון שיש אפליה, המחקר לא חושף שהאפליה שוכנת בקרבם של האנשים הלבנים בחברה. החוקרים, לפי מה שקראתי, גם לא טוענים משהו על זהות המעסיקים, אלא רק מצביעים על אפלייה בתוצאות. אבל לעניין הספיציפי שלנו זה חשוב, כי אם המפלים הם עצמם שחורים, אולי לא מדובר כאן בדוגמה שמשרתת את פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית. ושוב, זו רק נקודה אחת שאני שם כאן כדי לפתוח לכם את החשיבה. את הסיפור הזה הבאתי רק כדי להדגים איך גזענות תת-הכרתית יכולה להוביל לשימור הכח אצל בעלי הכח, כלומר לפוליטיקת הזהויות, וזאת גם בלי שיש איזה ארגון סודי של גברים לבנים הטרו שעושים ישיבה נסתרת פעם בחודש על איך לשמר את הכח שלהם.אם נמשיך את הקו שהתוויתי לעיל, אנחנו יכולים סוף סוף לחבר את פוליטיקת הזהויות לנושאים שהרחבנו עליהם בפרקים 6 ו-7, הלו הן התראות טריגר ומיקרו-אגרסיות. התראות טריגר נדרשות כי אנחנו פתאום מגלים איך שכולנו נתונים ללחצים חברתיים כבירים - וקבוצות מוחלשות חשופות במיוחד לאפקט המצטבר של הגזענות, המיזוגניה ומה לא. הייפלא שכל מני דברים קטנים-לכאורה מעוררים אצלם טראומות? ובאופן דומה צריך להבין מיקרו-אגרסיות. בפרק 7 נמנעתי מלהכנס באופן פורמלי להגדרה של מה זו מיקרו-אגרסיה, ודיברנו על "חוסר טקט שקשור לתחומי גזע, מין וכו'". אבל לאור הדברים שתיארתי לעיל, נראה לי שווה להביא את ההגדרה הרשמית, ואני מצטט מויקיפדיה בעברית:"מיקרו-אגרסיה הוא מונח המתאר ביטויי השפלה, עוינות או ביזוי קצרים ומהירים, אשר מתרחשים באופן שגרתי ויום יומי… הם מתקשרים באופן מכוון או לא מכוון עם דעות קדומות עוינות, כינויי גנאי או התייחסות שליליות כלפי קבוצה חברתית מסוימת ובמיוחד כלפי קבוצות שוליות תרבותית.…עם זאת, אנשים שפועלים בצורה מיקרו-אגרסיבית יכולים להיות גם בעלי כוונות טובות. זאת משום שפעמים רבות הם אינם מודעים להשפעה הפוטנציאלית של דבריהם ואינם מתכוונים לגרום לפגיעה בזולת"כלומר, מיקרו-אגרסיות הן הרבה פעמים הצפה של התת-מודע הגזעני, המיזוגני ומה לא, לשיח ולהתנהגות החברתית. והן קורות כל הזמן, כשהקבוצות המוחלשות סופגות עוד ועוד ועוד מיני-התקפות מהקבוצה השלטת.אנחנו יכולים להבין כאן עוד דבר שראינו בפרק השמיני של הסדרה, אבל מזווית חדשה. בפרק השמיני הלנתי על הגזענות הפרוגרסיבית, שמתייחסת לפרטים כמייצגים קבוצות במקום את עצמם. אני חושב שאם מסתכלים על הדברים באופן שהצגתי היום, אפשר להבין קצת ממה שמניע הסתכלות כזו: כשאתה משוכנע שמה שקורה סביבנו הוא תהליך של מסרים תת-הכרתיים שעוברים מדור לדור ומאחד לשני, ושלבנים לומדים מלבנים ושחורים משחורים, אז קל להסיק שהאנשים שסביבך לוקים בגזענות בלי קשר לזהות האישית שלהם או לתפיסה המודעת שלהם את עצמם. עוד נדבר בהמשך על האם זו הדרך הנכונה או הבריאה להסתכל על אנשים אחרים, אבל כרגע אני רק רוצה להבין את השיטה, להבין איך ראייה כזו של המציאות מובילה לקִטלוג שכזה.בכל אופן, אני חושב שזהו המודל שמתאר את מה שאפשר לקרוא לו "מרחב הבעיה" מזווית פרוגרסיבית. אנחנו עומדים בְמודע מול התת-מודע של הפרט, ניצבים בהכרה מלאה מול התת-הכרה של החברה כולה, ומנסים לחלץ את עצמנו מן המיצר ולהביא לגאולה - לפַרְמֶט, כביכול, את הדיסקט האנושי כדי שיפסיק להחזיק בקרבו תפיסות גזעניות וכו'. ואני מזכיר לכם שפרוגרסיבים, כמו שאמר תומאס סאול, חושבים שהאדם נולד מושלם, והחברה היא זו שמשחיתה אותו. יש אלמנט מאד אופטימי בראייה הזו, שכן לפיה הפִירמוט הזה אפשרי. כל מה שצריך הוא להתמודד איתו באופן מערכתי - כגודל המחלה, כך גם עוצמת התרופה.ומהי התרופה הזו, אם כבר הזכרנו אותה? ובכן, כבר ראינו את הדרך בפרקים הקודמים: סטריליזציה של המרחב של השיח ממסרים גזעניים. אנחנו יכולים לטהר את השיח ממיקרו-אגרסיות, ולטהר את חומר הלימודים והשפה מביטויים שעושים "טריגרינג", ובזאת נשיג שני דברים. ברמה הטקטית אנחנו נגן על הקבוצות המוחלשות מפני המתקפה הנוראית של "התת-מודע הקולקטיבי", ובכך נגדל דור של צעירים בריאים יותר, שהתרבות השלטת לא נתנה בו את אותותיה. אבל מעבר לכך, ברמה האסטרטגית יש כאן תקווה לעקר מתוך התת-מודע את המסרים הפגומים של הגזענות ושאר מיני האפלייה. אם הפנמנו באופן תת-הכרתי את מה שראינו סביבנו עד היום, ככה גם נוכל להפנים מחדש את הגרסה הסטרילית. כמו מה שקורה בטיפול פסיכולוגי פרויידיאני, נצליח להעלות את התת-מודע לתוך המודע, ושם להשיג שליטה עליו. אז, סוף סוף, נוכל לקדם כאן חברה ברמת קיום חדשה לגמרי, דבר שלא נראה כאן מעולם.במילים אחרות, המפתח כאן הוא לעורר את המודע לשים לב לבעיות שהתת–מודע מייצר, ובאופן סימבולי הפרוגרסיבים רואים את עצמם כחלק ה"מודע" של התרבות שלנו, שמנסים לעורר - woke - את שאר הקבוצות שעדיין לא "מודעות" לתיאור המציאות הזה. זוהי שליחות קדושה, לטעמם, שכן רק כך נוכל לשחרר את העולם מכבליו. כדי להשיג את היעדים שלה, התנועה הפרוגרסיבית צריכה לשכנע את כמעט כל האנשים בצדקת דרכה, שהרי כל עוד יש קבוצות גדולות של אנשים שלא "ראו את האור" ו"התעוררו", אז הם ימשיכו להכאיב ל"מוחלשים" שביננו, וגם התת-מודע שלהם ימשיך להעביר הלאה בתורשה את האלמנטים הפגומים בתרבות. כל מי שאינו מצטרף לתנועה הוא בהגדרה פועל נגדה - כיוון שגם אם במודע הוא לא מפריע לה - וכמובן, יש כאלו שגזענים במודע, ללא ספק - התת-מודע שלו פעיל באופן שלילי, פוגע באחרים ומשכפל את עצמו אצל אחרים. לאור כל הנ"ל, שווה שנבחן אספקטים נוספים של המתח שבין המודע לתת-מודע שעולים כאן. בואו נתחיל בלשאול שאלה פשוטה: האם אדם שבאופן מודע איננו גזעני, אבל התת-מודע שלו מכיל הטיות גזעניות מינוריות - האם הוא "גזען"? האם זו המילה הנכונה להשתמש בה? על פי מילון Mirriam Webster שיש לי מודפס בבית, מ-2020, נראה שהתשובה היא לא: על פי המילון, גזענות היא "אמונה" שגזע מסויים עדיף על גזעים אחרים, כלומר שהיא תובעת מודעות כדי שתיחשב גזענות. אבל תנו לי לספר לכם סיפור: זוכרים את evergreen college, מהפרק החמישי, שבו הרצה פרופסור ברט ויינשטיין, ושבו ניסו לעשות יום שבו אסור ללבנים להגיע לקמפוס? נשיא האוניברסיטה שצידד בסטודנטים וכנגד הפרופסור, שמו פרופסור ג'ורג' ברידג'ס. כן כן, ההוא שאמר שינהיג חינוך מחדש של צוות ההוראה כדי שלא יתנגדו לשינויים הפרוגרסיביים שרצה להנהיג בקמפוס. בכל אופן, בעקבות האירועים הסוערים שהיו אז בקמפוס, הוא התראיין בין השאר לערוץ vice ששאל אותו על מה שקורה שם.המראיין: "התלמידים אומרים שאתה גזען לבן"ג'ורג': "אני משער שהתלמידים אמרו הרבה דברים לגביי. אני לא מאמין שאני גזען לבן"מראיין: "רגע - אתה 'לא מאמין' שאתה גזען? כלומר, אתה מקבל שאולי אתה גזען לבן?"ג'ורג': "טוב, זה תלוי למה אתה מתכוון במונח הזה. הרי בכל זאת, אני אדם לבן בעמדת כח…"הספק שמתגלם באמירה "אני לא מאמין שאני גזען", משמעו שגזענות איננה יושבת רק במודע, אלא גם בתת מודע, ואם יש לך גזענות בתת-מודע, הרי שאתה גזען. אתה יכול להיות גזען גם בלי לדעת את זה, ובאינדוקציה, החברה כולה יכולה להיות גזענית, בלי שרוב האנשים שבה מודעים לכך. כלומר, אני רוצה להציע שהמצב הנפשי שבו ג'ורג' היה מצוי אז היה משהו כזה: אני מספיק מודע כדי לדעת שיש בי נטיות גזעניות בתת-מודע. אז ממילא, יש עלי אחריות חלקית לגזענות שלי, גם אם אני לא גזען מהסוג הקלאסי. אבל יש משהו קצת צורם בגישה הזו, וזאת מכמה זוויות. דרך אחת להסביר מה צורם הוא שאם כולנו גזענים באופן תת-הכרתי, אז המילה בעצם מאבדת את משמעותה. דרך אחרת לחשוב על זה היא שכיוון שהתווית "גזען" היא אחת מכינויי הגנאי הקשים בחברה המערבית, זה מרגיש שמישהו לוקח מילה עם משמעות קשה ביותר, ומנסה להזריק לתוכה משמעות קצת אחרת ועדיין לשמר את הנימה הביקורתית שבכינוי. ואולי מזווית אחרת אפשר לומר שאם אנחנו יוצרים שיתוף שם בין אדם שהוא גזען במובן המקורי של המילה, לבין מישהו שהוא חלק מחברה שיש בה - אולי - הטיות גזעניות, נראה שלא הרווחנו משהו אלא הפסדנו אבחנה חברתית חשובה.והנה, עוד דוגמה, עוד יותר מתוסבכת. בפרק 7 הפניתי אתכם לזוג מאמרים על נושא המיקרו-אגרסיות. המאמר הראשון נכתב על ידי בחור בשם לילנפילד, והוא מבקר את התיאוריה בשלל אופנים. לעומתו, המאמר התומך נכתב על ידי וויליאמס, והוא ספיציפית נכתב כתגובה למאמרו של לילנפילד. בכל אופן, אחד מן הביקורות של לילנפילד הוא שהמילה "אגרסיה" משמשת באנגלית רגילה רק למצבים של פגיעה מכוונת, בעוד, כפי שאנחנו כבר יודעים היטב, מיקרו-אגרסיות יכולות להיות גם בלתי מכוונות. במאמר התגובה שלה ויליאמס מתייחסת לביקורת הזו. אני רוצה להקריא לכם אותה, ואז לנתח אותה. מה שכן, אני מבקש שתשימו לב במיוחד למשחקים שנעשים כאן עם ההגדרות של הדברים - אתם תראו שהיא מנסה לרקוד על שתי החתונות: לומר שמדובר במשהו מודע אבל גם תת-מודע, בו-זמנית:"לילנפילד טוען שבגלל שפעולות אלו אינן תמיד מכוונות, וכוונה היא תנאי הכרחי לאגרסיביות - המונח "מיקרו-אגרסיות" אינו מדוייק וצריך להחליפו. מיקרו-אגרוסיות הן חלק מן המערכת האידיאולוגית החברתית שמעניקה הטבות לקבוצה השלטת על חשבון הקבוצה הנשלטת. בתור שכאלו הם בהחלט מכוונות, אם כי המכוונות שלהן יכולה לייצג דעה קדומה אישית של הפוגע (מודעת או שאינה מודעת), או יכולה להיות ביטוי של היעדים האגרסיביים של הקבוצה השלטת, שהועברה לאנשים תמימים דרך על ידי צפייה בהתנהגותם של אחרים או מכניזמים חברתיים אחרים."ויליאמס מדלגת כל פעם מאחד לשני. הן מכוונות כי מדובר בדעה קדומה מודעת - או שאינה מודעת. יש כאן "יעדים אגרסיביים של הקבוצה" - אבל אלו שמפיצים את היעדים האגרסיביים הם "אנשים תמימים". אני חושב שהבלבול המושגי כאן קשור לאתגר המוסרי שהפרוגרסיבים מתמודדים איתו: מצד אחד, אם נגביל את עצמנו לגזענות מודעת, יהיה הרבה יותר קל להצביע עליה והרבה יותר קל לדרוש מהגזענים לשנות תפיסה, כי הויכוח ברור ושקוף. בכלל, תביעה מוסרית מאנשים לרוב באה יחד עם הרעיון של בחירה חופשית - אפשר לבקר אותי רק על דברים שבחרתי, וכדי לבחור אני צריך להיות מודע למעשיי. אבל אם נעשה את זה, נתפוס רק אחוז קטן מן הבעיה - הבעיה של התת-מודע הקולקטיבי של רוב רובם של האנשים, או לפחות המשעבדים, לא יכלל בסיפור בכלל, והוא הכח הבעייתי באמת. לעומת זאת, אם התת מודע הוא המוקד, זה מייצר קושי להניע שינוי. קשה להעניש או להפעיל לחץ על אנשים בשל דברים שאין הם שולטים עליהם. ויליאמס, והפרוגרסיבים בכלל, מנסים לאחוז בחבל בשתי קצותיו כדי להגיע ליעד, מנסים לומר ש"מספיק שהסבנו את תשומת הלב שלכם לכך שיש לכם הטיות תת-הכרתיות כדי שתשנו את ההתנהגות שלכם, ושתסכימו לתקנות שאנחנו מנסים לחוקק". ומכאן מגיעים הניסוחים המעורפלים הללו. כי באמת, יש כאן מתח אדיר.אוקיי - אז זהו לפרק הזה. בפרק הבא אנחנו נעזוב את עמדת הסנגור, ונעבור לעמדת הקטגור, ונדבר על החולשות שבתפיסה עצמה, ועוד יותר על הקשיים שבתכנית האופרטיבית שלהם לפתרון המצב האנושי. בינתיים, אני מקווה שנהינתם מהנסיון שלי לארוג את כל הדברים שראינו עד כה בסיפור מאחד שאפשר אפילו להזדהות איתו, או עם המוטיבים שלו, גם למי שאינו פרוגרסיבי.לסיום אדגיש שוב שהפרק הזה הוא מאד "אני" - אני מנסה להציע כאן את הנרטיב הכי חזק שאני יכול לתמיכה בראייה הפרוגרסיבית, וכמובן שיכולים להיות נרטיבים אחרים ששוזרים את הפרטים אחרת. אז, בו בזמן שאני מקווה מאד שאתם זורמים עם התיאוריה שלי, אני אשמח מאד לשמוע אם אתם רואים את הדברים באופן שונה. ובשביל זה יש אתר! הלינק נמצא בתיאור של הפרק, אז תתצטרפו ותתחילו לשתף את עמדתכם! כמה שיותר זוויות, יותר טוב…להתראות…ביי… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק תשיעי בעונה הראשונה.אתם יודעים? תמיד רציתי להיות פעם אחת במצב כזה שבו אני מתחיל מכתב במילים "אם אתם קוראים את השורות הללו סימן שאני…" ואז איזה משהו מיסתורי, כמו "טסתי לחלל" או "חמקתי מזרועו הארוכה של החוק". יש משהו מגניב בפתיחה הזו, לא?אז בדיוק שמתי לב שהפודקאסט הזה מאפשר לי לומר את זה, אז הנה, אני הולך על זה: "אם אתם מאזינים לדברים שלי עכשיו, סימן שכבר שמונה פרקים שאתם כאן איתי, איתנו, במסע הזה להבנת הפרוגרסיביות המודרנית". אין לי אלא לומר לכם שוב תודה על שהצטרפתם אלי כאן, ולעודד אתכם להמשיך. אולי גם תצטרפו כעוקבים לפודקאסט, וכמובן אשמח אם תשתפו אותו עם מכרים וחברים שלדעתכם יהנו". זהו. וואו. חלום שהתגשם… טוב, בואו ניגש לעניינים.בפרק הקודם סיימנו בשאלה: האם באמת אנו מצויים במצב שבו יש אי-שיוויון מערכתי בין הגזעים, המינים וכן הלאה, ושכל מה שעוצר אותנו מלהגיע לשיוויון הוא כוחם של הפריווילגים בקודקוד של הפירמידה? אז היום, אנחנו נדבר בדיוק על השאלה הזו, אבל מזווית קצת מקורית, לפחות אני מקווה. אני רוצה להודות כאן שוב לתומאס סואל, שהאיר את עיני בדיון מעמיק מאד בשאלת השיוויון בספרו "המרדף אחרי צדק קוסמי" , ושאתם יכולים למצוא בתרגום העברי שלו בהוצאת "סלע מאיר" ובחנויות הספרים. מי שהדיון היום מרגיש לו לא מסַפֶק, מוזמן לקנות את הספר ולקרוא להנאתו.כדי לגשת לשאלת השיווין בעולם, אנחנו נצטרך לשאול את עצמנו כמה שאלות בסיסיות ועמוקות, שאולי מעולם לא שאלנו. והשאלה הראשונה ברשימה היא: לְמה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שאנחנו רוצים חברה שיוויונית? כדי למקד את הדיון, אשאל זאת בדרך אחרת: אם הייתי מציג בפניכם מצב חברתי של מדינה, איך הייתם מחליטים אם מתקיים בה שיוויון? תניחו לצורך העניין שאתם יכולים לקבל את כל הדאטה שאתם רק מדמיינים לעצמכם שצריך: ספר החוקים והתקנות של מדינת ישראל, פירוט משכורות בעשור האחרון, מצב משפחתי, מיקום גיאוגרפי ורמת השכלה ופילוח של האסירים בבית כלא וכמות הרציחות בכל עיר וכן הלאה וכן הלאה - רק תגידו ותקבלו את המידע עד שלוש ספרות אחרי הנקודה. מותר לכם גם להאכיל את הכל ל-GPT ולהיעזר בו ובמחשב-על כדי לעשות את כל החישובים שתרצו.ואחרי כל זה - האם אתם יכולים לענות על השאלה הזו, האם ובאיזו מידה החברה שלנו שיוויונית? האם לדעתכם יש מישהו שיכול?אם תעשו גוגל, תגלו כמובן שיש כל מני מדדים שמתהדרים בשם "מדדי שיוויון" או "מדדי אי שיוויון". אבל מספיק שניקח אחד מהם כדי להבין למה הם לא מְספקים. לדוגמה, ישנו מדד בשם "מדד ג'ני", שמודד את אי-השיוויון החברתי בהכנסות - ציון "0" במדד הזה משמעו שכולם מרוויחים אותו הדבר בדיוק, וככל שהציון גדל כך ההבדל בהכנסות גדל ואיתו אי-השיוויון. אוקיי - אז, אם הייתי אומר לכם שציון הג'ני שלנו הוא "0" - האם תרגישו בנוח לחתום על מסמך שקובע שאנחנו בחברה שיוויונית?התשובה היא קרוב לוודאי שלא, וזאת בגלל ש"כמה כסף הרווחתי בחודש ביחס לאחרים" זה רק מספר אחד, אבל יש עוד המון מספרים מעניינים: כמה שעות עבדתי בשביל הכסף הזה, ומה ההוצאות שלי - הוצאות של מישהו בריא זה לא כמו הוצאות של מישהו חולה, הוצאה של משפחה והוצאה של רווק שונים לגמרי, וכן הלאה וכן הלאה. וכמובן, לא שקללנו כאן את ההון העצמי שיש לכל אחד - אנשים עשירים רבים לא מקבלים משכורת בכלל, אז משכורות לא מייצגות עושר. וכן הלאה וכן הלאה. בעצם, הבעיה הזו לא שייכת רק למדידת שיוויון -  זו בעיה ידועה בתחום ניתוח הנתונים. מערכות מורכבות דורשות בחינה רוויות-מדדים, וברגע שיש יותר ממדד אחד שמשתמשים בו כדי למדוד תופעה מסויימת, מדדים שונים יכולים לספר סיפור שונה. מדד א יכול להראות שיפור גדול בעוד מדד ב' יכול להראות שיפור מינורי, אפסי או אפילו שלילי. וכשזה המצב מגלים פתאום שהמספרים הללו, שמפתים מאד בקונקרטיות ובחד-משמעיות שלהם, לא מספקים את הסחורה.אז - מה עושים במצב כזה? באמת, יש כל מני טכניקות, אבל כולן בלי יוצא מן הכלל דורשות מאיתנו לצמצם את החלון שאנחנו מסתכלים עליו במציאות, ולהגיד "אנחנו באים לפתור רק פן אחד של הבעיה, נניח של אי-השיוויון, וכדי שנוכל להתקדם בזה נתעלם מצדדים אחרים". ממשלה יכולה להגיד שהיא רוצה להקטין את מדד ג'ני, ולהיות מוכנים שזה אולי יפגע במדדים אחרים, או להיפך, להקריב את מדד ג'ני על מזבח מדד החלופי. מה שאנחנו רואים כאן הוא עיקרון שאותו הגדיר תומאס סאול כך: "לבעיות במציאות לרוב אין פתרונות, יש רק שקלול תמורות".תזכרו גם ששיוויון אינו רק בכסף. לדוגמה אפשר לקחת את הדילמה של טיפול בפשיעה. נניח בארץ, יש הרבה פשיעה על פי דיווחים שונים במגזר הבדואי. אם נחליט לא לעשות כלום, נקבל אי-שיוויון בכך שבחברה הבדוואית תהיה הרבה יותר פשיעה שאיננה מטופלת. לעומת זאת, אפשר לאמץ מדיניות לטפל בעניין. אפשר להגביר את האכיפה במגזר הזה, אבל אז בטח נגלה שסטטיסית יש אחוז גבוה יותר של בדואים בבתי הכלא, וגם זה יכול להיתפס כחוסר-שיוויון. אפשר להציע שהפשיעה נובעת מעוני ושצריך להגדיל להם קצבאות, אבל אז יהיה אי-שיוויון מול אוכלוסיות חלשות יותר, וכן הלאה וכן הלאה. בכל אופן, הדוגמה רק באה לשם המחשה איך פתרון של בעיה על פי מדד א' יוצר בעיה על פי מדד ב'.לפעמים אפילו אותו מדד נתפס כסמן למשהו טוב ומשהו רע בו זמנית. לדוגמה, מספר החוקים שמעבירים בכנסת הוא גם מדד לפעילות פרלמנטרית, כלומר עד כמה ח"כים עושים את העבודה שלהם, וגם מדד למעורבות יתירה של הממשל בחיי האזרחים שמוביל בין השאר להעלאת מיסים וחסמים רגולטורים לפעילות היומיומית של האזרח. אנחנו רק בתחילת המסע שלנו היום, אבל כבר התובנה הראשונה הזו יכולה לדכא חלק מאיתנו, בעיקר את אלו שחולמים על חברה צודקת ושיוויונית מושלמת. ומדוע? כי התובנה הזו אומרת בעצם שככל שננסה להרחיב את מבטנו ולהתחשב ביותר מאפיינים שמשפיעים על שיוויון, כך גם יקטן מרחב התמרון המעשי שלנו בהשגתו. או, אם נהיה מדוייקים יותר - מחזורים של מדידה והפעלת מדיניות לא פותרים את הבעיה השורשית יותר של בחירת מה בדיוק צריך למדוד. בגלל מה שבדיוק אמרתי, אפשר להסיק שתמיד - תמיד! - יהיה מישהו שירגיש שיש חוסר שיוויון. כי מספיק ששני אנשים מתעדפים אחרת את מדדי השיוויון הקיימים, וכבר זה אומר שמה שאחד רואה כהצלחה גדולה יכול להיתפס אצל השני כעמידה במקום או אפילו נסיגה, כי כל אחד מכניס את הנתונים למשוואה אחרת. ממילא, אם אתה נבחר ציבור, אז תמיד - תמיד! - יהיה אפשר למצוא מחקר שפועל נגדך. ומכאן מיד אפשר לחזות מראש איך ייראו שלטי החוצות הענקיים שמאשימים את הממשלה בהתעמרות בעניים או באדם הפשוט, ומחקרים שמצוטטים בעיתונות עם גרפים מאיימים, כאילו משהו נורא קורה.האמת, דברים כאלו הם הסיבה שאני כבר מזמן מתעלם מכתבות שמתחילות ב"מחקרים מראים שישראל היא במקום ה-X במדד ה-Y". כי אני יודע שהסוד כאן הוא בבחירת הנוסחה לחישוב Y, וזה הדבר שלא מספרים לך בכתבה.ועוד נקודה חשובה היא שבינתיים דיברנו על שיוויון, אבל יש עוד דברים שחשובים לנו לא פחות: שגשוג, חופש, צדק, בטחון אישי, ועוד ועוד. לכל אחד מאלו גם אפשר להגדיר מדדים, והתחרות ביניהן רק מסבכת את ההחלטה לאן כדאי להתקדם.האם אני מנסה לומר שאין מה להתאמץ להשיג שיוויון? האם אני מנסה לפתור את כולנו מלנסות לעזור ולשפר את המצב סביבנו? לא! זה רק אומר שכדאי שניקח בחשבון את כל מה שאמרתי לעיל: שאין איזו נוסחת קסם, ואנחנו צריכים לגשת בענווה לנושא הזה: לא להלקות את עצמנו כשיש מדד שבו אנחנו נכשלים, לא לחשוד באנשים שמשתמשים במדד אחר שכל הכוונות שלהם רעות, ומאידך להתייחס בחשדנות למי שמנסה להלהיט את הרוחות על בסיס מאמר שלא התעמקנו בו, שבו כתוב מספר לא מעודד. ומעבר לכך, זה אומר שיש משהו בעמדה השמרנית שמזהירה - אל תשנה משהו במצב הקיים בפזיזות, כי אולי תשפר משהו אחד אבל תשלם במחיר של משהו אחר, ורק תגלה את זה מחר, כשמישהו ימציא מדד נוסף שלא חשבת עליו.עכשיו, כשהתשתית הזו בידינו, בואו נבנה עוד קומה ואשאל אתכם - מה אתם רוצים להשוות, באופן כללי: הזדמנוית, או תוצאות? האמת היא, שהשאלה הזו עומדת בשורש הויכוח שבין שתי אסכולות שמוכרות לנו כבר - הליברל הקלאסי לעומת הפרוגרסיבי. הליברל הקלאסי מתעדף חירות, כלומר למקסם לכולם את היכולת לבחור מה לעשות, שזו דרך אחרת לומר שיפור מאזן ההזדמנויות. לעומתו הפרוגרסיבי רוצה להשיג חברה מושלמת יותר תכלס, שבה אנשים סובלים פחות, ולכן הוא שם דגש על שיוויון בתוצאות. אולי אחת הדוגמאות הכי רלוונטיות לחיינו אנו שמדגימות את המתח הזה היא בויכוח הנוקב לגביי איך אמורות הרשתות החברתיות לנהוג בתוכן שזורם בצינורות שלהן. באופן כללי, פייסבוק וטוויטר שלפני עידן אילון מאסק שמו דגש חזק על ניהול התוצאות של השיח. היתה להן מערכת מאד מסועפת של מעקב אחרי שיח שנאה, וצנזורה אקטיבית שנועדה לוודא שהמרחב הוירטואלי שבה הוא "בטוח" ומוגן. מאז אילון מאסק קנה את טוויטר והצהיר במפורש שהוא רוצה לאפשר יותר שיח, גם שיח מתריס, כי הוא מאמין שחופש הביטוי גובר כאן על הרצון לנווט את השיח למקום יותר פרודוקטיבי ובטוח. כנראה שרובנו, באופן טבעי, נחפש איזה מקום טוב באמצע, וכל חברה חפצה חיים עושה את זה. חוקים שאוסרים על הסתה לאלימות, לדוגמה, הן מקרה שבו מקריבים את חופש הביטוי לשם מוגנות הציבור. אבל כמו שבדיוק דיברנו, יש כאן שני מדדים, והשאלה היא - מה "יחס ההמרה" בין השניים עבורכם? כמה הפחתה של אי-שיוויון בתוצאות תהיו מוכנים לספוג כדי להשיג הגדלה נכבדה של שיוויון הזדמנויות, ולהיפך?אוקיי. אז הצטיידנו בכלים מושגיים חשובים, ואני חושב שיהיה מעניין להפעיל אותם בניתוח של חלק מן ההישגים הגדולים במאות השנים האחרונות בכל הקשור לזכויות אדם. כרגיל אצלי בפודקאסט, אנחנו נתמקד בארצות הברית של אמריקה כדי להדגים את הדברים, ולכן הכי ראוי שנפתח בקטע הבא:“מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר. כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים”מוכר לכם מאיפשהו? אני משער שכן. זהו אחד הקטעים המפורסמים ביותר בשפה האנגלית, הלא הוא הכרזת העצמאות האמריקאית. הפרוזה בעלת המעוף הזו היוותה השראה לרבים שתבעו מאז את זכותם של נדכאים ליחס שווה והוגן מאת רשויות המדינה והקולקטיב האזרחי. האמירה שהזכויות ניתנו מאת האל ולא מאיזו ממשלה של בני אדם, וההצהרה שמדובר באקסיומה ש"מוכחת מאליה" למרות שרוב ההסטוריה האנושית רצופה משטרים שלא חשבו שזו אקסיומה בכלל, מביעה אמונה עמוקה בערך שיש לחייו של הפרט באשר הוא, ובזכותו להטוות את מסלול חייו כפי שהוא בוחר. אמנם, החזון הזה לא התגשם במלואו ב-1776 כשהוא נכתב על ידי תומאס ג'פרסון. ג'פרסון עצמו, כידוע, היה בעלים של עבדים, אף כי ניסה פה ושם להיטיב עימם. עד מלחמת האזרחים של ארצות הברית ב-1865 עדיין היה מותר במדינות מסוימות לסחור בעבדים, ורק ב-1870 קיבלו השחורים את הזכות להצביע. גם לאחר מכן המשיכו מנגנוני האפלייה הבין-גזעית לפעול ברחבי ארצות הברית, אבל גם בעיתות של משבר ושל אכזבה מהחלום האמריקאי, ידעו המנהיגים הגדולים, אבירי זכויות האזרח שבדורות הקודמים, לרתום את החלום והאמונה העמוקה של האומה האמריקאית בהצהרת העצמאות שלהם עצמם כדי להצמיח את החלום מחדש באופן שלם יותר. אולי המפורסם שביניהם היה המנהיג השחור מרטין לותר קינג, שהצהיר ב-1963 בנאומו המפורסם "יש לי חלום" - "ואם כן, גם אם אנו ניצבים בפני אתגרים היום וכנראה גם מחר, עדיין - יש לי חלום. זהו חלום שנטוע עמוק בחלום האמריקאי. יש לי חלום שיום אחד האומה הזו תקום ותחיה בהלימה לתביעה המוצהרת שלה מעצמה, שאנו רואים באמיתות אלו מוכחות מאליהן, שכל בני האדם נוצרו שווים."התנועה הליברלית הזו, קיבלה נופך מיוחד בהקשר הגזעי שלה בארצות הברית, מדינה שכמעט כל אחד מאזרחיה, מלבד הילידים האמריקאים, יכול לשרטט את עץ המשפחה שלו או שלה אחורה בהיסטוריה לזוג מהגרים כלשהו. אבל תהליך השחרור של האזרחים מכבלי האפליה הממסדית לא היה מוגבל רק לענייני גזע. נשים, לדוגמה, קיבלו את הזכות להצביע רק ב-1920, חמישים שנה אחרי שהשחורים זכו בכך. ואם נמשיך לנטייה מינית, הפעם הראשונה שפעילות מינית הומוסקסואלית הותרה בחוק היתה ב-1961 ורק במדינה אחת, מדינת אילנוי, ורק ב-2003 נקבע סופית בבית המשפט העליון האמריקאי שאסור למדינות להעביר חוקים שאוסרים על פעילות מינית שכזו. זה מפתיע לפעמים לחשוב שדברים שנראים לנו היום ברורים מאליהם, כמו שלאישה צריכה להיות הזכות להצביע, נחשבו לפני רק קצת יותר ממאה שנה נתונים במחלוקת.ואכן, אפילו שחלק ניכר מן הדברים הללו נראה לנו ברור מאליו, אל מול כל אחד מהשינויים הדרמטיים הללו עמדו כוחות שמרניים שניסו למנוע או לצמצם אותם. הם התריעו בשער שהשינויים המוצעים אינם טובים ואינם רצויים. לפעמים אנחנו מדמיינים איזו קבוצה של גברים סטרייטים לבנים שמנסים למנוע מכולם לקבל זכויות כי הם לא רוצים לחלוק בעוגה, אבל המציאות הרבה יותר מורכבת מכך. לדוגמה, בכל הקשור לשיוויון זכויות לנשים, רוב המתנגדים להקניית זכות הבחירה לנשים היו דווקא נשים. אני אצרף כאן מאמר [בעברית] שסוקר את התנועה האנטי-שיוויונית הזו למי שרוצה לקרוא ולהכיר.עכשיו, בואו ניקח את הדברים שדיברנו עליהם לפני הסקירה ההסטורית ונציב את המהפכות המדהימות הללו בחברה האנושית מול הפיצול של שיוויון אפשרויות או תוצאות - לאיזו קטגוריה נכניס, נניח, את הזכות לבחור לשחורים או נשים?לשמחתנו, התשובה במקרה הזה היא ששתי הגישות מרוצות מהעניין. הזכות לבחור היא שיפור מרחב ההזדמנויות שניתן לציבורים גדולים, במובן זה שהממשל מפסיק להתערב ולקבוע שקבוצה אחת זכאית לְמה שקבוצה אחרת לא. במקביל לכך יש כאן גם תוצאה שיוויונית יותר - תוצאה לכל הפחות במובן זה שספר החוקים מתייחס באופן שיוויוני יותר לכולם לאחר המהפכה, וכנראה הרבה מעבר לכך. שני הצדדים, הליברלי והפרוגרסיבי, יכלו להיות מרוצים מהעניין. רק השמרנים של אותה תקופה שהגנו על הסטטוס קוו התמרמרו לתקופה מסויימת, אבל אפשר להסתכל סביב היום ולראות שחוץ ממיעוט קיצוני, גם השמרנים היום מֶגֶנִים על חופש הבחירה לכולם בחירוף נפש, ולא יעזו לשקול ביטול הבחירה לפי מין או גזע.בכל אופן, בואו נמשיך. אחרי שהמערכות הפורמליות הללו, מערכות שהמנגנונים שלהם הם מילים - חוקים ותקנות - טוהרו מאפלייה על בסיס גזע ומין, ובואו נניח שאפילו היינו דואגים שהאכיפה תהיה הוגנת ושקופה. עולה השאלה - האם הגענו אל המנוחה והנחלה? האם השגנו את השיוויון המיוחל? אפילו שהיינו רוצים לומר שכן, אנחנו חייבים להיות כנים ולהודות שלא. הרי ביום שאחרי שעבד שחור משוחרר מאדוניו הלבן הוא עדיין סוחב איתו את כל חוסר הצדק ואי-השיוויון של ההסטוריה שלו. מקבילו הלבן נהנה מיתרון "לא הוגן" על פניו. אם להשתמש בדוגמה פופולרית, זה כאילו שתעשו בין שני אנשים תחרות ריצה ל-400 מטר, אבל תתנו לאחד להתחיל מאה מטר לפני השני. ועדיין, אם התחרות היתה לא ל-400 מטר אלא ל-400 קילומטר, כנראה שלא היינו חושבים שיש לפער היחסית קטן הזה השפעה גדולה על תוצאות המרוץ. בריצה למרחקים כאלו, הדברים שישפיעו הרבה יותר על זהות המנצח הן היכולות שלו, כמה התכונן, וכן הלאה. במילים אחרות - אם המשחק הוגן בסה"כ, אז גם אם יש סטיות לא הוגנות בתחילתו זה לא יעצור את השחקן הטוב יותר מלנצח בסופו של דבר, ובטח לאחר כמה דורות של משפחות המשחקות לפי אותם כללים, ציבור הנשים או ציבור השחורים אמור להתייצב ולהיות באותו מצב כמו מקבילו הגברי הלבן.אלא שבמציאות עדיין יש כיום סטיות סטטיסטיות בין המינים והגזעים, ואז עולה החשד, האם באמת המערכת עצמה שיוויונית? מבחינת הליברל, ששם את שיוויון ההזדמנויות במרכז, השאלה היא: האם חוסר השיוויון במציאות נגרם כתוצאה מחוסר בשיוויון הזדמנויות? לדוגמה, דמיינו את הסיפור הבא. מישהו בא ומספר לכם דבר לא נעים: שבעבודה נחשבת, עם פוטנציאל השתכרות גבוה, 75% מהעובדים שייכים לקבוצה אתנית אחת, בעוד כל שאר הקבוצות האתניות מתחלקות ביניהם ב-25% הנותרים, כלומר יחס 3:1. לעומת זאת, האחוז של הקבוצה הראשונה באוכלוסיה הוא הרבה יותר נמוך מ-75%, כלומר שלא רק שהם שולטים בתעשייה הזו, זה גם הרבה מעבר לאחוז שלהם באוכלוסיה. הוא יציג את הסטטיסטיקות הללו ויגיד: זה בסדר מבחינתכם? ואולי הוא מוסיף, ככה על הדרך: שמעו, אין דרך אחרת להסביר את התופעה הזו מלבד גזענות, שמונעת ייצוג שווה לכולם. בטח יש אנשים בראש המערכת שמסננים מועמדים ומועמדות, חלקם באופן מודע וחלקם באופן תת-מודע, כדי לשמר את ההגמוניה שלהם. ומה אתם חושבים? מסכימים? לכאורה גזענות זו אפשרות אחת, אבל ייתכן שזה גם נובע מבחירה שונה של אנשים שונים. אולי יש שיוויון הזדמנויות, והפרטים בחרו מה שבחרו וזה מה שיצא. כמו שיש אמא יהודייה שדוחפת את בניה להיות רופאים, אולי הקבוצה שדומיננטית סטטיסטית באותה עבודה פשוט מעדיפה תרבותית את התחום הזה בתעשייה מאשר הקבוצות האחרות.ויודעים מה, בואו לא נעצור שם ונניח שאספר לכם שה-75% אחוז הללו הם לבנים, ששולטים בתפקידי הבנקאות ברמות ההנהלה הראשונות בבנקאות בארצות הברית? מה דעתכם עכשיו? ודרך אגב, זו אכן הסטטיסטיקה, כפי שתוכלו לראות בלינק הזה.מצויין. ועכשיו, כשהדברים התיישבו אצלכם בראש ובלב, נניח שאספר לכם שטעיתי, ושמדובר בכלל ב-NBA, שבו כמעט 75% מהשחקנים הם שחורים, אפילו שהם רק כ-14% מאוכלוסיית ארצות הברית? כל השאר לבנים, היספאנים וקבוצות אחרות. האם המידע הזה שינה את התחושות שלכם מלפני רגע?  וגם כאן, זו באמת הסטטיסטיקה, על פי ויקיפדיה.עבורי, לפחות, התשובה היא "כן", והסיבה לכך פשוטה. כי מהרגע שהסיפור מקבל יותר צבע, פתאום עלתה במוחי עוד סיבה, עוד הסבר אפשרי לאנומליה הסטטיסטית הזו: אולי משהו בגנטיקה של אנשים ממוצא אפריקאי נותן להם נתוני פתיחה טובים יותר להצליח במשחק, נניח מבחינת גובה, מבנה גוף ועוד. או אולי תרבותית יש משהו במשחק הזה שדוחף יותר נערים שחורים אתלטיים להתמקצע דווקא בו, בניגוד לספורט אחר כמו בייסבול, שם הם תופסים רק 7.2 אחוז מהשחקנים. ובאופן דומה, נניח לגביי הצלחה בשוק האמריקאי, ששם אנחנו רגילים לחשוב ששחורים לא מצליחים להתקדם בגלל גזענות של מערכת לבנה, אני רוצה לשתף איתכם עוד סטטיסטיקה מעניינת, שאוסיף כאן רק כי לא הרבה מכירים אותה. בחינה של הדאטה מראה שמהגרים חדשים מניגריה לארצות הברית הינם מוצלחים מאד בכל קנה מידה אקדמאי. כשליש מאלו מתוכם שמעל גיל 25 הם בעלי תואר שני ומעלה, שזה פי שלושה מהממוצע הכללי בארצות הברית, כולל לבנים. מדובר באנשים שחורי-עור לכל דבר ועניין, אבל שמגיעים עם עוד משהו שהם מתהדרים בו כסוד ההצלחה שלהם, דבר שאנו כיהודים גם מכירים היטב: המשפחות שלהם דוחפות אותם באופן אינטנסיבי להצלחה אקדמית כבר מגיל צעיר. כלומר שאולי באמת פרמטר חשוב בסיפור הוא תרבות וחינוך מהבית, ולא חייבים לייחס כל דבר לגזענות של הסביבה ה"לבנה". אם כן, מה שעולה מכל הנ"ל הוא שגם אם היינו מצמצמים את ההגדרה שלנו לשיוויון למדד מסויים, אז רק בגלל שיש אי-שיוויון סטטיסטי זה לא אומר שיש גם אי שיוויון מוסרי או ממוסד, או שיש גזענות אנושית שמוטמעת במערכת. ייתכן שגורמים אחרים, כמו תורשתיות או התרבות שבה מישהו גדל, והם אלו שמייצרים את הדאטה שמטריד אותנו. הפרוגרסיבי עדיין יוטרד מאד, כי בשורה התחתונה הוא חש שהתוצאות לא מספקות, אבל את הליברל זה קצת ירגיע, כי לפחות המערכת משווה הזדמנויות, גם אם התוצאות לא משמחות.מבחינה מתודלוגית, לדברים שהבאנו כאן יש משמעות נוספת חשובה שלדעתי אסור להתעלם ממנה: אם קיומו של אי-שיוויון סטטיסטי לא מוכיח שיש הטייה מערכתית, או אפילו שיש בעיה, זה אומר שרובנו, כשאנו מוטרדים מסטטיסטיקה כלשהי, זה בגלל שאנחנו מעמיסים את המשמעות השלילית שלה מתוכנו, מתוך תפיסת המציאות שלנו, ואז מייחסים למספרים עצמם מעמד של "אמת מוסרית". כלומר, אם אנחנו גדלנו בלי גזענות סביב, אנחנו נניח שמדובר בסטיות מבוססות בחירה, תרבות, תורשתיות וכו'. ומאידך, אם אנחנו מאמינים - אולי בגלל חוויות אישיות שלנו, אולי מסיבות אחרות - שיש בעיות של גזענות ואפליה ברמה מערכתית, אז תמיד יהיו מספרים שיראו אי-שיוויון. אם זה המצב הנפשי שלנו, המאבק למען השיוויון הוא בלתי נגמר בהגדרה, גם אם אין במציאות משהו אמיתי להילחם בו.אסכם ואומר כך: בפרק הזה בעיקר רציתי לבלבל אתכם, ואני מקווה שהצלחתי. רציתי שתצאו מכאן עם חשדנות בריאה בתכניות גרנדיוזיות לתיקון החברה. האנשים שמובילים תכניות כאלו לרוב באים עם כוונות טובות, אבל במקביל גם עם ראייה מוגבלת של המציאות. לא כי הם מוגבלים במיוחד, אלא כי כולנו מוגבלים בראייה שלנו. ובו זמנית, אני חושב שחלק מן התכניות הללו ראויות ביותר, וחשוב להצטרף אליהן כדי לנסות ולעשות טוב. רק שגם כשאנחנו עושים את זה, לא לאבד פרסקפקטיבה שאולי אנחנו טועים, ואולי אנחנו הורסים דברים טובים תוך כדי שאנחנו בונים משהו טוב אחר.בהקשר שלנו, באים כל מני אנשים - לא רק פרוגרסיבים, אבל גם הם - ומצהירים שהמצב נורא ושכולו נגרם על ידי קבוצה קטנה שמשעבדת את כולם. בפרק הזה רציתי להתחיל את הניתוח של הטיעון הזה בלהראות לכם עד כמה קשה לבסס טיעון שכזה, אפילו ברמת תיאור המציאות. אבל הפרוגרסיבים בשלהם, והם משלבים ידיים במאמצים כבירים כדי לשנות את המציאות לטובה על פי תפיסתם. בפרקים הבאים נראה חלק מן המדיניויות שלהם, ונבחן את התיקונים שהם דורשים והמחירים שהם מוכנים שהחברה תשלם בדרך להשגת החברה המשופרת שהם מאמינים שהינה ברת-השגה, שם מעבר לאופק. This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות - פרק הבונוס הראשון…מחר אמור לצאת הפרק הבא בפודקאסט - פרק מספר 9 - אבל לאור התפתחויות של היממה האחרונה, הנוגעות לנושא של העונה שלנו, חשבתי לעשות פרק קצרצר שרק יעדכן אתכם לגביהן.אוקיי. אז, כפי שאתם יודעים וכפי שהזכרתי בפרק הראשון, בחודשיים האחרונים האנטישמיות בעולם המערבי גואה, ובפרט בקמפוסים של האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית, שם שולטת התפיסה הפרוגרסיבית ברחבי הממסד.ובכן, לאחר הצטברות של אירועים כאלו, הקונגרס האמריקאי קרה לפניו את ראשיהן של כמה מן האוניברסיטאות הללו, בהן MIT, Penn State, ו-Harvard. הם נשאלו כל מני שאלות על ההתנהלות הממסדית שלהם לאור המתקפות על התלמידים היהודים, וגם הביאו סטודנטים להעיד על מה שהם חוו. אז, במקום לעשות לכם קריאה מודרכת, אני מביא לכם כאן לינק לדיוני הוועדה כולה - הדיונים כולם ארכו יותר מ-5 שעות, אז יש הרבה למה להאזין. זו גם וועדה רשמית, שבה לכל נציג ציבור יש מגבלת זמן וחלקם חוזרים על אותם השאלות, אז אני לא מבטיח לכם כאן צפייה שכל דקה בה סוחפת, כן? בנוסף גם אצרף כאן שני לינקים לעדויות התלמידים, שתוכלו דרכם לשמוע מה החוויה של אמריקאים יהודיים בימים אלו. אני חושב שמי שעקב אחרי הפודקאסט עד עתה, ובעיקר לפרק האחרון מהשבוע שעבר, ימצא את עצמו מבין יותר את ההקשר שבו הסטודנטים הללו חווים את ההלם מחוסר-הטיפול של האוניברסיטה במה שקורה שם. ספיציפית הם מתייחסים שם להתכחשות הממסדים למחוייבות שלהם למה שקוראים DEI - דייורסיטי, שיווין והכלה. מערכות האוניברסיטה שמוכוונות ל-DEI אמורות להיות אלו שמקדמות את הערכים הפרוגרסיבים בקמפוס, ודווקא הן אלו שמפנות עורף לסטודנטים היהודיים בתקופה הזו, ואפילו לפעמים נציגים שלהם תוקפים את היהודים. כפי שאחד מהם העיד, אחד מנציגי ה-DEI באוניברסיטה אמר שזו "עובדה מוכחת" שישראל סוחרת באברים של פלסטינאים שנהרגים בלחימה.לסיום, אני רוצה לצטט את מה שאחד מחברי הקונגרס אמר, דבר שיתחבר ישירות לדברים שדיברנו עליהם בשבוע שעבר: הכפפה של כל דיון למטריצת המשעבד-משועבד של המערכת המושגית של הפרוגרסיביות, ששמה את היהודים בקוביית המשעבדים ושממילא רעיון האנטישמיות לא יכול להתקבל בתוכו - אז מתעלמים.ואני מצטט:השביעי לאוקטובר היה יום יוצא דופן בחיינו. ועדיין, בכל פעם שאנחנו מדברים על אנטישמיות, באיזה אופן לא ברור אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו גולשים לשיחה על כל מני סוגים אחרים של גזענות.מדובר כאן ב-1200 נרצחים, תינוקות שרופים וכרותי ראש, חטופים - ועדיין נראה שאיננו מסוגלים להשאר ממוקדים באנטישמיות.אני זוכר איך, לפני כמה שנים, דיברנו על "חיי שחורים נחשבים". אם היית מנסה אז לדבר על "חיי כחולים נחשבים" - כלומר, הגנה על חיי השוטרים, או "חיי יהודים נחשבים", או "חיי ערבים נחשבים" - היו קוראים לך גזען.אנחנו צריכים להתחיל להתמקד במה שקורה אצלכם בקמפוסים.זה נשמע מאד יפה ופרחוני, כל הרעיונות והערכים הנעלים שאתם מצהירים שאתם שואפים אליהם, אבל הערכים הללו אינם מגיעים לשטח, לילדים שלנו.טוב, זהו לעכשיו. להתראות מחר בפרק מספר תשע! This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות. פרק 2 בחזקת 3, הידוע בכינויו - שמונה.בפרקים האחרונים דיברנו על המתח שבין מוגנות לחירות, ועל הבחירה הפרוגרסיבית לתעדף יותר את הראשון על חשבון האחרון. אחת השאלות שריחפה לה באוויר היתה - על מי בדיוק צריך להגן, ומפני מי. בפרק הזה, סוף סוף, ננסה לענות על השאלה הזו, ועל הדרך תראו שהעקרון המוסרי השני, עקרון השיוויון, יתחיל להופיע. בנוסף, סוף סוף נגיע למשהו שהוזכר בתחילת הסדרה: נתחיל לראות כיצד האנטישמיות נכנסה לתמונה.לפני שנתחיל, אתן את ההערה הכמעט-קבועה שלי. במה שיבוא בדקות הבאות אני אתמקד בשיטה, בתיאוריה, ביסודות המנחים שלה. ממילא, כשאני אדבר בהמשך על "הפרוגרסיבי", אני מדבר על הדמות ה"אידיאלית", שהולכת עם האידיאולוגיה עד הסוף. אבל כמובן שכל פרט הוא אדם בפני עצמו. יש כאלו המזדהים כפרוגרסיבים שלא מודעים לתפיסה הרחבה אלא רק תומכים במדיניות מסויימת ששמעו עליה, ויש טהרנים שמאמצים אותה בשתי ידיים. אז כרגיל חשוב שתמיד, גם אם תקבלו את הניתוח שאציג בהמשך - אל תשכחו אף פעם שבני אדם אינם אידיאולוגיה, ותמיד טוב להקשיב להם באופן בלתי אמצעי לשמוע את דעותיהם בלשונם, לפני שמניחים משהו על עמדתם.בפרק הרביעי כבר רמזנו מה התשובה לשאלה "על מי צריך להגן" - הכללים מודרכים לפי פוליטיקת הזהויות. כפי שאמרתי בתִמצות אז, התפיסה הזו סבורה שיש לנתח את הדינמיקה החברתית במדינה ובעולם כולו קודם כל דרך השיוך של כל אדם לקבוצות זהות מבוססות גזע, מין, נטייה מינית, מגדר ועוד. לפי התפיסה הזו, היחסים בין קבוצות הזהות השונות אינם יחסים בין שווים, אלא יחסים של הירארכיה. הגזע הלבן הוא החזק, לעומת הגזעים האחרים; המין הגברי הוא המין החזק, לעומת המין הנשי; בעל הנטייה ההטרו-סקסואלית הוא החזק, לעומת הנטיות האחרות, וכן הלאה. בראש הפירמידה, אם כן, נמצא הגבר הלבן ההטרו-סקסואל, ואפשר להוסיף עוד תכונות על בסיס מצב סוציו-אקונומי, חינוך וכו' וכו'.וצריך כאן לחדד: כשאני אומר שמין או גזע מסויים הוא "חזק", אין הכוונה לחוזק גנטי או גזעי. הכוונה היא שהוא חזק בחברה שלנו, כלומר שהוא מחזיק ברוב או בכל הכוח, ומשתמש בכוח הזה כדי לוודא שהמציאות הפיזית והחברתית שסביבנו מתאימה דווקא לקבוצה שלו. במקביל, הוא והקבוצה שלו יתעלמו באופן מופגן מצרכיהן של הקבוצות היריבות, ואפילו מעבר לכך - הם יפעילו את הכח שיש להם בתור הקבוצה ה"חזקה" - בסוג של אלימות ממסדית - נגד הקבוצות החלשות כדי שלא יעזו להרים את הראש ולדרוש שינויים. כלומר, כיוון שכח משחית, ביחד עם החזקת הכח הזו מגיעה גם ההשחתה המוסרית. הקבוצה החזקה מתבצרת בעמדתה הנוחה ומתעללת בקבוצות החלשות ממנה.ההגות שמקדמת את תפיסת המציאות הזו קיימת כבר עשרות שנים, מאמצע המאה העשרים, והיא שילוב שבין מרקסיזם ופוסט-מודרנה, כפי שכבר הזכרתי בפרק הרביעי. יש ספרות ענפה בעניין - אני מזכיר שחלק גדול ממנה צמח מתוך האקדמיה, אז מאמרים וכנסים לא חסר כאן - ולכן גם כאן יש הרבה דקויות וגרסאות שונות שלא נִכָנס אליהן כעת. שוב, אקדמאים, כן? אנשים שמשלמים להם כדי שיפיקו מאמרים? אבל בואו נקרא שני ציטוטים אקראיים שמדגימים את אופן החשיבה: כך כותבים, לדוגמה, דיאנג'לו וסנסוי בספרם "האם באמת כולנו שווים? הקדמות למושגי יסוד בצדק חברתי":"בכדי לדכא, קבוצה חייבת להחזיק בכוח ממסדי בחברה. באופן הזה, הקבוצה ממצבת את עצמה במקום שהיא יכולה לכפות את תפיסת העולם שלה על אחרים ולשלוט על רעיונות (אידיאולוגיות), כללים פוליטיים (המערכות הטכניות), וכללים חברתיים המגדירים כיצד יש לתקשר (שיח). הכפייה הזו מלמדת את כולנו לראות את המצב החברתי הקיים כנורמלי, טבעי, והכרחי כדי שהחברה תוכל לתפקד. השליטה הזו הינה היסטורית (ארוכת-טווח), אוטומטית ומנורמלת.כח בהקשר של הבנת צדק חברתי מתייחס, אם כן, לָכלים האידיאולוגיים, הטכניים ומבוססי-השיח, שדרכם אלו שנמצאים בעמדות השפעה יכולים לכפות את הרעיונות והאינטרסים שלהם על כל השאר.".ב"אנציקלופדיה לדיוורסיטי וצדק חברתי", נאמר כך בערך על "הצטלבותיות", מושג שעוד נדבר עליו בפרקים הבאים:"החוויות שלנו בחברה מעוצבות על ידי הגזע שלנו, המעמד החברתי שלנו, הזהות המינית והמגדרית שלנו ועוד מאפיינים רבים אחרים של פילוח חברתי. חלק מן המיקומים בציר החברתי מעניקים פריווילגיה (לדוגמה, להיות לבן), בעוד מיקומים אחרים על הציר מדוכאים (לדוגמה, להיות עני). הצדדים השונים הללו של אי-השיוויון החברתי אינם פועלים בנפרד ובמנותק זה מזה: הם פועלים יחד כדי לייצר מערכות דיכוי ושליטה משולבות זו-בזו." התפיסה הזו של המציאות, מדריכה את הפרוגרסיבי בכל אשר ילך. כלומר, מבחינתו הדברים שתיארתי אינם "תיאוריה" או זווית מסויימת של המציאות - זוהי המציאות, ב-הא הידיעה. אין מה להטיל בה ספק, כמו שאתם לא מטילים ספק היום בקיומם של פלנטות בחלל החיצון. לא רק זה - היא אפקטיבית כל האמת. כלומר, כיוון שהכוחות החברתיים הללו כל כך עוצמתיים, פוליטיקת הזהויות הזו בעצם מסבירה את רוב הדינמיקות האנושיות שסביבנו, ולכן יש לראות אותה בכל מקום - בפוליטיקה ובמדעי החברה, כמובן, אבל גם בספורט, במדעי הטבע והמתמטיקה, ואפילו בשפה היומיומית שלנו. וכפי שגם משתמע בדברים שקראנו, אם מישהו מנסה להטיל בה ספק, הרי הניסיון הזה שלו מחשיד: האם הוא חלק מאותה מערכת שמנסה לכפות עלינו את התפיסות שנוחות לה? ממילא אין ממש טעם להקשיב לו. כלומר, זו מערכת חשיבתית שגם מֶגֶנַה על עצמה מפני ביקורת, ושמונעת יכולת לפתור אי-הסכמות דרך שיח.ובכן, זה בסיס התפיסה, ויש לה השלכות רחבות ביותר. בפרק הזה אנחנו נתמקד בשתיים מרכזיות, ובפרקים עתידיים ניגע בעוד השלכות כאלו.הראשונה היא התביעה החד-משמעית שראייה שכזו מציבה, בפני אלו שמאמצים אותה, להלחם למען תיקון המצב המעוות. "בחברה גזענית, אין זה מספיק לא להיות גזעני - חובה עלינו להיות אנטי-גזעניים" - זהו ביטוי שגור בפיהם של הפרוגרסיבים, שמיוחס לאנג'לה דייוויס, פעילה חברתית רדיקלית ילידת 1944. והדברים די מתבקשים, כן? הרי התיאור הזה מעלה בכל אדם בעל לב וחמלה רצון לעזור לאלו שבתחתית הסולם, ולהפיל את הרודן שמעליהם, ובמיוחד לליברלים שביננו, שלא יוצאים מנקודת מוצא שמכבדת את הממסד כברירת מחדל. באופן סמלי, אם הגבר הלבן ההטרו הוא הבחור שבראש הפירמידה, קשה לדמיין את הקשיים שחווה אשה היספאנית לסבית, נכון? קשה לקבל את המחשבה שהיא צריכה להיאבק במוסדות שנוסדו ועוצבו על ידי גברים-לבנים-הטרוסקסואלים, ושלא ממש רואים אותה או שמים עליה. היא בטח בלתי נראית עבורם, עם כל הסבל שזה כרוך בו. אז זה רק טבעי לרצות לעזור, ובטח כשלעזור משמעו להשקיע איזו שעה בחודש באיזו הפגנה למטרת העלאת מודעות, במקרה הקל, ואולי במחאה על אירוע חמור של גזענות שקרה בקמפוס כדי שמשהו ישתנה. אבל איך נלחמים במשהו כל כך חזק ששולט על כל המציאות שסביבנו? המסקנה האופרטיבית של הפרוגרסיביות החדשה היא שיש ליצור "ברית משועבדים" נגד ה"משעבד" שבראש הפירמידה. הגבר-הלבן-ההטרו, לצורך הדוגמה, אמנם מחזיק ברוב הכח, אבל אם הנשים והשחורים והלהטבים יתאגדו יחד כדי לפרק את המסגרות שבָנַה ושמבצרות את כוחו, הוא לא יוכל להם. אם הברית הזו תחזיק מעמד די זמן, המשועבדים יסירו את עול המערכת מעליהם, הם יוכלו לבזר את הכח, והעולם יהיה שיוויוני יותר והוגן יותר. נגיע לאוטופיה.דוגמאות לכך רבות מספור. אמנסטי אינטרנשיונל, לדוגמה, קובעים בטור שלהם מ-2022 ש"צדק סביבתי הוא צדק גזעי", כיוון ש"שינוי האקלים משפיע על כולם, אבל באופן קיצוני יותר על קהילות של שחורים, ילידים, ושאר מיעוטים גזעיים". ובמאמר מדגמי מתוך Michigan Journal of Race and Law, פורסם ב-2007 מאמר שכותרתו "אהבה חד-מינית: חתירה מתחת לעליונות לבנה על ידי חתונה חד-מינית", ושם בין השאר נכתב: "בפרק הזה במאמר נתייחס בראש ובראשונה לאופן שבו עליונות הטרוסקסואלית ועליונות לבנה משולבים זה בזה ועומדים ביסוד המבנה החברתי של המשעבד והמשועבד.", וממילא המסקנה המתבקשת שלהם היא ש"יחסים חד-מיניים מעצם מהותם חותרים תחת עליונות לבנה", כלומר שאנו רואים כאן איך המאבקים השונים הם בעצם אחד, נגד אוייב משותף.אחת ההשלכות של הברית הזו היא שאפילו אם יש מתחים בין המשועבדים לבין עצמם, יש לשים אותם בצד כל עוד נלחמים באוייב-מספר-אחד. וכאן אין לנו אלא להפנות את מבטנו לתקופה שלנו - זוכרים את השלטים עם הכיתוב "להטבים למען עזה"? על פניו זה לא נראה הגיוני, כי להטבים היו נרצחים בעזה תחת חמאס. אלא שבתפיסת המציאות שלהם, זו התעסקות בקטנות וצריך להביט על התמונה הרחבה. מכל מני סיבות, הפלסטינים מופיעים נמוך יותר מהישראלים במדרג - הישראלים הם חלק מהתרבות השלטת, המאמצת את הכלים של המערב הקולוניאליסטי, והפלסטינים הם המדוכאים. ומן הרגע שהזיהוי הקבוצתי עם המיקום בהירארכיה נסגר, מחובתם של שאר המדוכאים, כולל הלהטב"ים, לשלב ידיים כנגד העריץ. זוהי המשימה מספר אחד, שאם ישיגו אותה, הם מאמינים, כל הבעיות הגדולות יפתרו. בעולם שאחרי המהפכה הגדולה, נטפל בבעיות "קטנות" כאלו כמו רצח של להטבים במקום קטן ושמו עזה. והאמת, האנטישמיות שראינו לאחרונה היא רק דוגמה אחת מני רבות של גליצ'ים אנטישמיים במערכת שצפו לפני השטח בשנים האחרונות, סיפורים שכששומעים אותם בפעם הראשונה לא מצליחים להאמין שהם באמת קורים או קרו. בואו ניקח שני דוגמאות לעניין. כפי שתראו בשתיהן, מכיוון ש"נרטיב העל" של הפרוגרסיבים מתייחס ליהודים כאילו הם חלק מן הקבוצה ה"לבנה", אז הם כופים את הראייה הזו על המציאות גם כשזה לא הולך כנגד העובדות וההגיון הבריא. הדוגמה הראשונה קרתה בינואר 2022. השחקנית וופי גולדברג, שחלקנו מכירים מהסדרה "מסע בין כוכבים" או בתור הזמרת ב"הנזירות בלוז", משמשת כבר כמה שנים כחלק מן הפאנל הקבוע בתכנית The Five, תכנית של חמש נשים שמדברות על נושאים פוליטיים וחברתיים. לרוב יש ארבעה ליברליות, ושמרנית-מחמד אחת כדי לאזן. בכל אופן, גולדברג - שעל אף שמה איננה יהודיה, אלא היא אפרו-אמריקאית שבחרה בשם הזה בתור שם הבַמַה שלה - דיברה בתכנית על נושא ספרות השואה, וכך הלך הדיאלוג:"אם אנחנו עומדים להעלות את הנושא, בואו נהיה כנים בעניין" אמרה גולדברג, "כיוון שהשואה לא היתה עניין של גזע, לא, זה לא היה עניין של גזע""אז מה היה העניין שם?" שאלה ג'וי בהאר, אחת מן הפאנל."העניין שם הוא האופן הבלתי הומאני שבן אנוש יכול להתייחס בו לבן אנוש אחר" ענתה גולדברג, "זה העניין שם"אָנָה נָבָארו, עוד אחת מהפאנל, התפרצה ואמרה "ובכן, היתה שם עליונות לבנה, בוודאי. הם רדפו אחרי יהודים וצוענים""אבל שני אלו הם קבוצות של אנשים לבנים" התעקשה גולדברג. "אתם מפספסות את העניין. ברגע שאתן הופכות את זה לנושא גזעני, זה הולך בדרך הזו. בואו נדבר על זה באופן גלוי - זה פשוט על איך שאנשים מתייחסים זה לזה. זו בעיה. זה לא משנה אם אתה לבן או שחור, בגלל ששחור, לבן, יהודים - כולם אוכלים את כולם"לשמוע ולא להאמין, נכון? אבל זה מה שקורה כשמרדדים את השיח, והכל מתכנס לסיפור אחד בלבד שהכל חייב להסתדר לפיו. שנאת יהודים איננה, על פי גברת גולדברג, עניין של גזענות. זה משהו אחר, סתם מקרה של "התנהגות בלתי-הומאנית בין שני בני אנוש". בכל אופן, וופי הורחקה מהתכנית לשבועיים, וסוג-של-התנצלה, אבל אפשר להניח שזה נעשה רק כדי לשמור על עבודתה, לא מתוך שינוי אמיתי בתפיסה.הדוגמה השניה והמפתיעה עוד יותר, קשורה לליגה-נגד-השמצה, ה-ADL, ארגון יהודי שקם בארצות הברית לפני יותר ממאה שנה. מטרת הארגון הרשמית היא להגן, בראש ובראשונה, על יהודים, אבל באופן כללי להלחם למען שיוויון ויחס הוגן לכל קבוצה נרדפת. בשנים האחרונות, הארגון פועל תחת הנהגתו של ג'ונתן גרינבלאט, יהודי פרוגרסיבי שבין השאר היה חלק מממשל אובאמה. ובכן, עד יולי 2020, מי שהיה מבקר באתר שלהם היה מוצא את ההגדרה שלהם לגזענות, והיא היתה משהו סטנדרטי, ואני מצטט:"גזענות היא האמונה שגזע אחד טוב יותר או נחות יותר מגזעים אחרים, ושתכונותיו החברתיות והמוסריות של הפרט נקבעות מראש על פי התכונות המולדות שלו."אבל ביולי של אותה שנה, בערך חודש לאחר שג'ורג' פלוייד, אדם שחור, נהרג על ידי שוטר לבן בשם דרק שווין, ההגדרה שונתה לניסוח הבא:"גזענות היא ההקטנה ו\או הדיכוי של אנשים ציבעיים - People of Color - על בסיס מפתח של הירארכיה גזענית שמעניקה פריווילגיות לאנשים לבנים"מטורף, נכון? ארגון יהודי שמגדיר גזענות כדבר שממוקד דווקא באנשים לפי צבע העור שלהם? לאחר סערה שצצה הם החזירו את הגרסה הקודמת, או משהו יותר קרוב אליה, אבל איך דבר כזה קורה? לאור מה שאמרנו לעיל, זה מובן: כולם, אפילו היהודים הפרוגרסיבים, נדרשים ליישר קו עם ההירארכיה הרשמית של התנועה, ולעזאזל העובדות, לעזאזל אפילו החוויה האישית שלהם.אז זוהי הנקודה הראשונה. הנקודה השניה היא היעלמותו של הפרט בתוך הכלל. את המגבלות על חירות הפרט כבר ראינו בפרקים הקודמים, אבל התפיסה הפרוגרסיבית מציירת את כל הפרטים של ה"דכאנים" בצבע אחד ואחיד, שכל מטרתם לשמר את כוחם. נניח שסטודנטית פרוגרסיבית בשם ג'ולי מפגינה בעד פיטורי פרופסור מסויים, בגלל איזו אמירה מיזוגנית חמורה שאמר. פתאום מופיע מולה מארק, סטודנט שמרן באופיו שהחליט להפגין למען זכויותיו של אותו פרופסור בדיוק. איך היא תגיב לכך? תפיסת המציאות שלה "מסלילה אותה", אם נשתמש במילה פרוגרסיבית ידועה, להתייחס למארק כמייצג את ה"מין הגברי" שרוצה לשלוט ב"מין הנשי". ממילא אין צורך לדבר איתו בכלל ולשמוע את דעותיו. אם הוא לא מצהיר מפורשות שהוא בצד שלה, אז הוא אינו פרט עם זהות עצמאית, אלא רק מופע אחד מני רבים של המערכת שצריך לפרק. ומעבר לכך - הוא פרט ששייך לצד המשעבד, מה שאומר שיש לו כח ביד, כח שג'ולי יודעת שמכוון כלפיה - כלומר שמארק ממש מהווה איום עליה בגלל השיוך הקבוצתי שלו.וככה, אם לא שמתם לב, נוצר לו היפוך מעניין. שהרי יש שם מוכר למצב כזה, מצב שבו אנחנו מתייחסים לאנשים לא כאל פרטים אלא כמייצגי קבוצות, כשהקבוצות הללו מאופיינות, נניח, רק על ידי צבע העור שלהם: גז-ע-נות. ממש כך, במהלך שעושה לי קצת סחרחורת, מוצאים את עצמם הפרוגרסיבים מעודדים הסתכלות גזענית על המציאות. אנחנו נקדיש עוד זמן בפרקים אחרים למאפיינים של הגזענות הזו, אבל כרגע נסתכל רק על אחד, על ידי השוואה לגזענות הנאצית. הגזענות הנאצית היתה מבוססת על הרעיון ש"החזק" הוא זה שמגיע לו להיות בפסגה, ושהגזעים הנחותים ראויים ליחס משפיל או אפילו להשמדה. לעומת זאת, הגזענות הפרוגרסיבית הופכת את השיח: אם אתה חזק, זה עצמו כתב האישום נגדך, כי כנראה החוזק של הקבוצה שלך הושג על ידי שיעבוד של אחרים. ככל שאתה חלש יותר, ככה אתה צודק יותר. מכאן הגיע הביטוי השגור בפיהם של שמרנים מתנגדי פרוגרסיביות, "אולימפידאת המשועבדות", opperssion olympics. ככל שאתה משועבד יותר ומסכן יותר, כך העמדה המוסרית שלך טובה יותר, כי המעמד שלך מוכיח שלא הושחתת על ידי כוח.בכל אופן, לגזענות הזו יש הרבה ביטויים, יותר מאשר אפשר להקיף בפרק הזה.  אפשר להתחיל בלהזכיר לכם את פרופ' ויינשטיין שעמד כנגד מהלך שתפס כגזעני - הוראה לסטודנטים לבנים שלא להגיע לקמפוס ביום מסויים - והוקע על ידי הסטודנטים והאוניברסיטה בשל כך. מעבר לכך, בשנים האחרונות יש תנופה בכל מני קמפוסים לעשות טקסי סיום לבוגרי האוניברסיטאות שמיועדים רק לשחורים, או היספאנים, בנפרד משאר הסטודנטים הלבנים. באופן דומה, באוניברסיטת וושינגטון העלו רעיון ב-2019 לעשות מגורי סטונדנטים מופרדים על ידי צבע-העור, בהיפוך מדהים מהגישה של התנועה של המאה ה-20 לכיוון ההפוך, של איחוד מסגרות. ועוד ועוד ועוד. והנה עוד שני סיפורים שידגימו את הנושא בשטח.סיפור ראשון: ינואר, 2019, ה-15 לחודש. שדרן רדיו של Fox News, בחור בשם דֶיוִויד וֶוב, מראיין את Areva Martin, אנאליסטית של CNN. אני משער שרובכם יודעים, אבל למי שלא יודע, שתי רְשתות התקשורת הללו אינן ידידות טובות, בלשון המעטה. FOXידועה בצידוד בצד הרפובליקני של המפה הפוליטית, בעוד CNN תומכת בדמוקרטים. בכל אופן, במהלך הראיון מגיע דיוויד לשלב שבו הוא מדבר על הקריירה שלו כשדרן, והדיאלוג הבא מתרחש – וכאן אני מתרגם באופן חופשי:דיוויד: ...אני עבדתי בחלקים שונים של עולם המדיה והחדשות, עשיתי את עבודת התשתית הנדרשת כדי שאהיה כשיר לעבוד בכל אחד מהם – מעולם לא ראיתי בצבע העור שלי את העניין המרכזי, אלא ביכולות ובכישורים המקצועיים שלי.אריבה: ובכן, דיוויד, זה נושא לשיחה ארוכה אחרת בעניין פריווילגיה לבנה (או: סגולתיות לבנה), דברים שלך יש את הזכות (=פריווילגיה) לעשות שאין לאנשים צִיבְעִיִים (People of Color).דיוויד: איך יש לי את הפריווילגיה של פריווילגיה לבנה?אריבה: דיוויד, מעצם היותך גבר לבן, אתה נושא פריווילגיה לבנה. זה נושא לדיון ארוך יותר, אין לי זמן עכשיו...דיוויד: צר לי לגלות לך, לא הכינו אותך כראוי לראיון – אני שחור-עור.את הסיפור הקצר הזה אני מביא לא רק בגלל ההומור שבו, אלא גם כדי להדגים את הקלות הבלתי-נסבלת של הגזענות הפרוגרסיבית הזו. בהמשך הדברים שלה מתנצלת אריבה על מה שאמרה בטענה ש"הצוות שלה לא הכין אותה כראוי לראיון", אבל הטיעון הזה מגוחך. כל שהוא אומר הוא שלקראת הראיון אריבה שמעה שדיוויד עובד בפוקס והוא לבן - כך חשבה בטעות - וזה הספיק לה. היא לא חשבה לרגע שיש לה צורך להבין מיהו האדם שמולה באמת - התיוג הגזעני "לבן שהצליח בקריירה שלו" הספיק לה כדי להחליט - הוא התקדם בקריירה לא בגלל שהוא מוכשר, אלא כי הוא גבר לבן ובעל "פריווילגיה לבנה". והנה עוד סיפור הומוריסטי שממחיש את ההתבצרות הזו בזהויות, כשמפסיקים לשאול מה אופיו ואיכויותיו של אדם אלא רק מתעניינים בזיהוי ה"זהותי" שלו. בחורה בשם אמנדה גורמן כתבה שיר וקראה אותו בטקס המינוי לנשיאות של הנשיא ביידן אחרי הבחירות של 2020. אמנדה היתה רק בת 22, צעירה אפרו-אמריקאית ופעילה חברתית, והשיר שקראה זכה לפרסום רב ברחבי העולם. לאחר תקופה מסויימת, התבקש המתרגם הקטאלני, Víctor Obiols, לתרגם את השיר לקטאלנית. הוא עמל על התרגום, והגיש אותו לעורך הספרדי שלו. אך לאחר שהתרגום התקבל, התקבלה בקשה מהמוציא לאור האמריקאי, Viking Books. הם ביקשו להתעלם מהתרגום של ויקטור בלי כל קשר לתוכנו ואיכותו, ובמקום זה שהשיר יתורגם מחדש על ידי מישהו אחר - ספיציפית, הם רצו מישהי, "אישה, בעלת שורשים אפריקאיים, ואקטיביסטית חברתית". כלומר, בעצם, הם דרשו שהתרגום של השיר של אמנדה ייעשה על ידי מישהי שדומה לה ברקע. כלומר, יש כאן איזו רמיזה שאומרת: אם אתה לא בקבוצה שלי, אז אינך יכול להבין אותי, וגם עדיף שלא תיגע בחומר שאני יצרתי. ההתכנסות המשתבללת הזו לתוך הזהות הפרטנית היא חלק מהותי מהתהליך של הפרוגרסיביות החדשה, ועוד ניגע בה בהרחבה בפרקים עתידיים. בינתיים רק ראוי לציין שהיא בדיוק המגמה ההפוכה לזו של הגישה הליברלית, שסבורה שיותר שיח, יותר דיאלוג, ויותר שיתוף הם הכיוון שאליו יש לשאוף. האמת, ויקטור, המתרגם הקטאלני, התייחס לכך בעצמו בתגובה לאירוע, ואני מצטט: "הם לא פקפקו ביכולותיי. אבל אם לשיטתם אינני יכול לתרגם שיר כיוון שהוא נכתב על ידי אישה, צעירה, שחורה ואמריקאית מן המאה ה-21, אזי גם אינני יכול לתרגם את חיבוריו של הומרוס כיוון שאינני יווני מהמאה השמינית לפני הספירה. וגם לא הייתי אמור לתרגם את שייקספיר כיוון שאינני אנגלי מן המאה ה-16".ובצד הדברים הכתבה מציינת: עד ירידת הידיעה לדפוס, לא נמצא מתרגם מחליף לויקטור.אז מה הלאה?שמעו, תיארתי כאן את התפיסה הפרוגרסיבית, שרוצה להשיג שיוויון בין המינים, הגזעים ומה לא, ושרואה את המציאות כעימות בין קבוצות חזקות לעומת קבוצות חלשות, עם אי-שיוויון משווע ביניהן. בפרקים הבאים נראה לי שצריך לשאול את השאלה - האם באמת זה המצב? האם באמת זו הדרך לתאר את המציאות? האם יש לכך ביסוס?תגידו, "אבל אלישע, בדיוק ראינו המון דברים מוזרים בפרוגרסיביות. למה שבכלל נקדיש לזה זמן?" בתגובה, אני רוצה לצטט את וודי אלן, הקומיקאי היהודי הנודע. הוא אמר פעם: "זה שאני פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחרי". כלומר, בהקשר שלנו - חולשות בתפיסה לא מעידות על נכונותה או אי-נכונותה של התפיסה. אולי הפרוגרסיבים צודקים בתיאור המציאות ורק מפספסים במימוש המעשי של התובנות שלהם. אז - איך אפשר לדעת מי צודק, ומה ניתן לעשות בעניין? על זאת ועוד, בפרקים הבאים… ועד אז - מקווה שהיה לכם מעניין! להתראותביי… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה, פרק שביעי במספר!בשני הפרקים האחרונים דיברנו על המתח הקיים בין ערך החופש לערך המוגנות, בעיקר סביב חופש הביטוי והמגבלות שראוי להציב לו בקמפוסים כדי לייצר סביבה מכילה יותר. היום יהיה הפרק השלישי והאחרון בדיון שלנו על המתח הזה לעת עתה, ומן הפרק הבא נעבור לדון בצדדים אחרים של הפרוגרסיביות המודרנית. בפעם שעברה דיברנו בהרחבה על "התראות טריגר", והיום הגיע תורן של "מיקרו-אגרסיות". לפני שניכנס לפרטים, בואו אני אתן לכם פרומו קצר: גם הפעם נראה, שהתֶזָה המרכזית היא שמילים ורעיונות מסויימים, תמימים למראה, יכולים לגרום נזק, ושלכן צריך לנקות השיח מהן - כלומר, להגביל את חופש הביטוי. גם הפעם נראה כיצד המגמה הזו מצמיחה הגדרות חצי-רשמיות של גבולות הגזרה של מה מותר ומה אסור, שימצאו את דרכן לסוג של "מילונים" שהאוניברסיטאות מפיצות ומעודדות לפעול לפיהן. וגם כאן, עם ה"פִירמול" של התחום, תגיע גם הציפייה שהממסד יכפה או לכל הפחות יפעיל לחץ על באי הממסד ליישר קו עם המהלך הזה. תכנית הפעולה הזו מתאימה ביותר לפרוגרסיבי. כפי שראינו בפרק הרביעי, הפרוגרסיבי רוצה לתת את הכלים המירביים למוקדי הכח במסע על עבר שיפור החברה. כיוון שמוקדי כח מפעילים את כוחם דרך הביורוקרטיה, הרי שאחת הדרכים הישירות ביותר להשיג את היעד היא בדיוק זה: המצאתו של מונח שיצביע על הבעיה שרוצים לפתור; הטמעה שלו במסגרת הפורמלית; ואז הפעלת הכח של המערכת באכיפת הרעיון המנחה. אני רוצה כרגיל להדגיש שאני לא מנסה לתפוס כאן עמדה לגביי ההתנהלות הזו. הפרוגרסיבי סה"כ עושה את מה שלדעתו יביא הכי הרבה טוב בעולם: הוא ממנף את המערכות הקיימות כדי לקדם את מה שהוא תופס כמדיניות חיובית ומיטיבה. אם יש בכך בעיה, היא רק עבור אלו שנמצאים במחנה שלא מסכים עם החזון שלו, שמוצאים את עצמם מתמודדים מול כפייה מערכתית המנסה להגביל את החופש שלהם. אבל כנראה שלדעתו הם טועים, ויודו לו בהמשך.אבל די עם ההקדמות, נכון? אשתי תמיד אומרת לי שאני נותן יותר מדי הקדמות. בואו ניגש לעניין שלשמו התכנסנו: מהן בדיוק מיקרו אגרסיות? המונח מיקרו-אגרסיה הומצא ככל הנראה ב-1969 על ידי הפסיכיאטר פרופסור צ'סטר פירס. במקום שאקריא לכם כאן הגדרה מילונית של המונח, שכמובן עבר שינויים ודיוקים לאורך השנים, נראה לי שהדרך הכי פשוטה להעביר את הקונספט היא לומר שמי שמבצע מיקרו-אגרסיה הוא מישהו שמתנהג או מדבר בחוסר טקט, אולי אפילו חוסר-טקט קיצוני, בדברים שקשורים לגזע, מין, מוגבלויות וכדומה. פשוט, נכון? אבל כיוון שזה הפודקאסט שלי, ההגדרה הזו פותחת לי פתח לספר שני סיפורים משפחתיים משעשעים שמדגימים את העניין, ואני… אוהב לספר סיפורים!הסיפור הראשון הוא שאשתי, שהיא עורכת פטנטים במקצועה, ישבה פעם עם ממציא שהמציא מכשיר שעוזר בניקוי תריסים. תוך כדי שהוא מתאר לה את ההמצאה, הוא אומר "אז כשהאישה מנקה את התריסים בבית…". אז אשתי אמרה לו בחיוך, "אתה יודע - אצלנו בבית בעלי מנקה את התריסים." הוא חייך בחזרה ואמר, "וואו, את אישה ברת מזל… בכל אופן, איפה הייתי? אה, כן. כשהאישה מנקה את התריסים…"והסיפור השני: ההורים שלי עם שני האחים הקטנים היו לפני הרבה שנים באלסקה, והיה שם קאובוי אחד שפגש אותם. כשהוא קלט שהם מישראל, הוא חַלָק מהתובנות שלו לגבי העם היהודי. "אתם יודעים", הוא אמר, "אתם היהודים, אני קלטתי כבר שאתם יש לכם הבנה עמוקה מאד לגביי איך לעשות כסף, כי אף פעם לא פגשתי יהודי עני. ולכן כל פעם שאני נכנס לצרות פיננסיות, אני פותח את התנ"ך, קורא בו ושואל את עצמי – מה היה יהודי עושה במצב הזה?"  What would a Jew Do?שני הסיפורים הללו מדגימים חוסר טקט עם ניחוח מיזוגני או גזעני, ולכן הם נחשבים "מיקרו-אגרסיות". כלומר, בכל סיפור חוסר הטקט של הדובר חושף את הדעות הקדומות שלו לגביי נשים או יהודים. מצד שני, מן האווירה של השיח נראה ששני הדוברים לא חשבו שהם אומרים משהו מעליב - הם "clueless", חסרי מודעות עצמית לכך שהם אולי גורמים לבעלי שיחם לחוסר נוחות. כאילו, שימו לב שהבחור האלסקי אמר את הדברים הללו כמחמאה בכלל. אבל ככה זה תמיד עם חוסר טקט, נכון? הדובר לא מבין איך הצד השני חווה את ההתבטאות שלו. הדגש הוא לא על הכוונה של הדובר, אלא על התוצאות בצד המאזין.אמנם, אם זה כל הסיפור - חוסר טקט - אז לכאורה יש מקום לשאול: למה צריך לעשות מזה עניין, ודווקא בתחומים של גזענות, מיזוגניות וכן הלאה? כדי לענות, אצטט מטור שנכתב ב-2021 על ידי ד"ר דֶרַלְד ווִינְג סוֹ, שהיה אחד האקדמאיים שכתב מאמר על הנושא ב-2007 ושהיה חלק מהתנועה שהכניסה את המונח הזה לשיח האקדמי העכשוי. בטור שאצטט הוא דוחף לשימוש בטרמינולוגיה החדשה, ספיציפית בהקשר של מיקרו-אגרסיות על רקע מוצא גזעני. אני רק רוצה להקדים ולומר שיש ביטוי מצוי באנגלית בשם "people of color", שנועד להתייחס לכל אדם שאינו לבן - שחורים, היספאנים, אסייאתים וכן הלאה. התייעצתי עם חבר קרוב שהמליץ לי להשתמש במונח "אנשים צִבְעִיים" בעברית. אני לא יודע אם זה המונח הרשמי של האקדמיה, אז לא בטוח שתמצאו אותו בגוגל:"הביטוי האמריקאי הידוע, 'מקלות ואבנים ישברו את עצמותיי, אך מילים לעולם לא יפגעו בי', מביע תפיסה לפיה מיקרואגרסיות הינן בלתי-מזיקות, קטנות וחסרות משמעות. מבקריה של תיאוריית המיקרו-אגרסיה מאמינים שאנחנו 'עושים הר מעכבר', ושאירועים שכאלו אינם שונים מאירועים יומיומיים של חוסר נימוס שאדם לבן יכול לחוות בפוגשו פקיד גס-רוח. המחקר שלנו מראה, בניגוד לתפיסות אלו, שלביטויים שכאלו יש השפעות עמוקות ורחבות היקף על אנשים ציבעיים (colored people)... המסקנות מהמחקרים הללו הובילו פסיכולוגים להתייחס לעלבונות שסופגים אנשים ציבעיים כאל 'מוות על ידי אלף חתכים קטנים'... שיש להן השפעת "מקרו" מצטברת על קרבנותיהם..."אם כן, שינוי המונח בא להדגיש את חומרת ההשפעה של מיקרו-אגרסיות על קהל השומעים. בעוד חוסר טקט יכול להיות חינני לפעמים, דבר שקוראים לו "מיקרו-אגרסיה" לעולם יהיה שלילי, וגם מובן מתוכו שנעשה נזק ממשי לאלו שנחשפים לו.לפני שנמשיך, הערה קטנה על ה"מחקרים" שמוזכרים כאן בציטוט. למילה "מחקר" יש הילה של "אמת", אבל המעמד של מיקרו-אגרסיות וההשפעה שלהם מבחינה נפשית נתון במחלוקת גדולה בעולם המחקר. אז לצורך החשיבה המשותפת שלנו בפרק אנחנו לא נבחר כאן צד, ונלך עם השכל הישר שלנו, או לפחות שלי. כלומר, אני חושב שסביר ביותר לקבל שאנשים מסויימים יכולים לחוות לחץ נפשי כשהם חשופים לאמירות שכאלו באופן תדיר, אולי אפילו לחץ גדול שמותיר את חותמו, בעוד שאחרים לוקחים את זה פחות קשה. אז בהמשך הפודקאסט אנחנו נאמץ את ההנחה הזו, ונשאיר את הויכוח המסודר יותר לאקדמאים. למי שמעוניין לצלול לפרטים באופן מדוייק יותר, אני מצרף כאן לפודקאסט שני מאמרים משנת 2017, אחד שמבקר את הספרות בעניין ואחד שתומך בה.נחזור לענייננו: כשפירס המציא את הטרמינולוגיה החדשה הזו, הוא עשה דבר מעניין שראוי לתת עליו את הדעת. הוא הסביר בעצמו שהמונח "מיקרו-אגרסיה" בא כהקבלה ל"מאקרו-אגרסיה", הכוללים אלימות פיזית קשה ואף ביצוע לינץ', מעשים קשים ביותר שנעשו בְשחורים אמריקאים בדורות קודמים. זה דומה מאד למצב שבו מישהו היה מציע לקרוא לסטירת לחי "מיני-רצח", והכל כדי להמחיש את העובדה שרצח וסטירת לחי הם שתי נקודות על ציר רציף של אלימות. תסכימו איתי ש"הוא עשה בי מיני-רצח" נשמע גרוע בהרבה מאשר "הוא סטר לי"? זה מעצים את הרוע שבסטירת לחי. מעבר לכך - זה גם מעלה את האפשרות התיאוריטית שישנו איזה יחס-המרה בין סטירה לרצח, כלומר שיש תשובה כמותית לשאלה "כמה מיני-רציחות צריך לבצע כדי שזה ישתווה לרצח מלא?". האמת, בכתיבה האקדמית על מיקרו-אגרסיות הדברים הללו אינם נשארים ברמת השאלה. אותו ד"ר סו שציטטתי לעיל, כתב דברים ברורים ביותר בעניין במאמר שפרסם - הנה הציטוט:"העובדה שמיקרו-אגרסיות על בסיס גזעני הן לעיתים בלתי-נראות - כלומר שלא תמיד קל לזהות אותן בזמן שהן קורות - יכולה לפגוע באנשים ציבעיים יותר מאשר פשעי שנאה או מעשים גזעניים מכוונים של אנשי עליונות לבנה כמו הקו-קלאקס-קלאן או גלוחי ראש"כלומר, ד"ר סו אומר כאן במפורש שמיקרו-אגרסיות יכולות להיחשב גרועות יותר מאלימות פיזית כמו לינצ'ים וכדומה. ממש כך, שחור על גביי לבן. כמו התראות טריגר, במוסדות מסויימים לוקחים את נושא מיקרו-האגרסיות ברצינות מלאה. אם ניקח דוגמה אחת, ב-2022 החליטה הנהלת בית הספר הלונדוני לדרמה "לַמְדַה" לשים בכל כיתה קוד-QR כדי שכל תלמיד יוכל לדווח על אירועים של מיקרו-אגרסיות שקרו בכיתה, בין אם מול המרצה ובין אם בין תלמידים. בהודעה לעיתונות הבהירה הנהלת המוסד כי "למדה מאמינה כי זה נחוץ והכרחי שהן התלמידים שלנו והן המרצים ידעו שהם יכולים לדווח על אפליה בכל סיטואציה שבה הם חושבים שהיא מתרחשת… מדובר כאן ביצירת אווירה שבה גם תלמידים ירגישו מוגנים וגם המרצים ירגישו מוגנים". ובנוסף, יד ביד עם חיזוק המשמעת סביב הנושא, כמו בהתראות טריגר אנחנו מוצאים גם הרחבה דרמטית של מה בכלל נחשבת "מיקרו-אגרסיה". כך לדוגמה אוניברסיטת ברקלי הוציאה רשימה מפורטת עם דוגמאות למיקרו אגרסיות. [אל תלחצו על הלינק! יש חידון בהמשך!] בטבלה הזו מופיעים ביטויים בעמודה אחת והמשמעות השלילית שלהם בעמודה שניה. לצד דברים שליליים ברורים כמו "את בת, את לא צריכה ללמוד מתמטיקה", נמצאים גם דברים שבטח יגרמו לכם להרים גבה. יודעים מה? בואו נשחק משחק. אני אקריא לכם עשר אמירות, ואתם תנחשו איזה מהם נחשב מיקרו-אגרסיה לפי ברקלי, ואיזו לא, אוקיי? ואני יודע שזה קצת ארוך, אבל אתם מוזמנים לחזור אחורה ולהקשיב שוב אם אתם צריכים קצת זמן לעכל. אוקיי - מתחילים:* לומר למישהו בעל חזות אסייתית "אתה בטח טוב במתמטיקה, תוכל לעזור לי עם שיעורי הבית?"* לומר, "כשאני מסתכל עליך, אני לא רואה גזע, אני פשוט רואה בן-אדם"* לשמוע שאישה היא בת שלושים ואחת ולהביט לרגע לכיוון הידיים שלה לראות אם יש לה טבעת* להרים את הקול או לדבר לאט יותר כשמדברים עם מישהו עיוור* לומר למישהו ממוצא אסייתי, "למה אתה בשקט? אנחנו רוצים לדעת מה אתה חושב, בא תשתף איתנו קצת"* לומר, "בתור אישה בעולם גברי, אני יכולה להזדהות עם מה שעוברים מיעוטים אתנים במדינה"* לומר, "אה, לא ידעתי. אתה לא מתנהג כמו הומו"* לשאול סטודנט שחור שנמצא במעבדת כימיה אם הוא במקרה הלך לאיבוד* לומר, "אני מאמין שהאדם הכי מוכשר ומתאים צריך לקבל את העבודה"* לומר, "אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות"זהו. חשבתם? עיכלתם? גיבשתם עמדה? ברגעים כאלו אני חושב כמה כיף היה אם יכולנו להיות עכשיו בחדר יחד, כדי שתוכלו לשתף את הניחוש שלכם. כמה יצא לכם - שניים? חמישה? ובכן, היחידים מכם שצדקו הם אלו שסימנו עשר עגול. אכן - כל אחד ואחת מההתבטאויות שתוארה כאן נמצאת ברשימת ברקלי למיקרו-אגרסיות. אפילו לומר שאמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, או שאתם מאמינים שצריך לתת עבודה למי שהכי מתאים. למה? שאלה מצויינת. הפרקים העתידיים בסדרה הזו יבהירו את העניין, אבל בינתיים אתם יכולים לחשוב על זה בזמנכם הפנוי, או שְתֶרָמו ותסתכלו בהסבר של ברקלי לעניין.מה שחשוב לדיון שלנו כרגע אינו הכיוון של ההתרחבות, אלא עצם זה שיותר ויותר ביטויים נכנסים לתוך מה שמוגדר מיקרו-אגרסיה ושהפרוגרסיבים רוצים להפוך לטאבו. ומדוע? כי לרוב המילים והביטויים אין משמעות אחת פשוטה שניתן לדעת אותה מחוץ להקשר המאד ספיציפי של השיחה. המילון של ברקלי מנסה לפרמל שיח אנושי טבעי, לומר שיש דברים ש"לא עושים כי הם רעים", אבל הוא מתייחס בכך לשפה כמשהו מאד שטוח ושטחי. אם ניקח רק דוגמה אחת, הוא אינו נותן מענה לתבניות שפה מורכבות יותר כמו ציניות, סרקאזם וכו', שמשמעותם האמיתית הפוכה מהפרשנות הטקסטואלית הפשוטה.עכשיו, למען האמת, גם מצדדי הקידום של רעיון ה"מיקרו-אגרסיות", אומרים פעמים רבות שלקונטקסט, להקשר של השיח, יש משמעות וחייבים להסתכל על ההקשר כדי לדעת אם היתה או לא היתה כאן מיקרו-אגרסיה. אם תסתכלו במילון של ברקלי שאני מצרף כאן, אתם תראו שמשפט שכזה גם מופיע בראש העמוד. אלא שקשה להבין איך ליישב את האמירה הזו עם הנסיון לקבוע "כללים" ולאפשר לאנשים "לדווח" על אירוע מיקרו-אגרסיבי, שכן כל סט כללים שכזה לא יוכל לתפוס את המורכבות של שיח אנושי.כדי להבין מדוע, בואו ניקח לדוגמה את אותו סטודנט כהה-עור שראיתי במעבדה לכימיה, ונניח שאני דוקטורנט לכימיה שמבלה את רוב הזמן שלי במעבדה. לפי המילון של ברקלי, אם אני שואל אותו אם הוא הלך לאיבוד, אני מסתכן במיקרו-אגרסיה, בגלל שהסאב-טקסט הוא "אתה שחור-עור, אתה לא שייך לכאן". אבל באותו מידה אולי ההתעלמות מסטודנט שלא ראיתי כאן בעבר יכולה לשדר: "אתה שחור-עור, למה שאני אתעניין בך". ועל זה נוסיף - מה אם הבחור נראה אבוד, או להיפך, הוא מתמקם בבטחה - אבל בואו נראה אתכם מצליחים להגדיר כלל של איך מזהים דבר כזה… ואם כבר אנחנו בשוונג - מה אם יש במעבדה באותו זמן גם סטודנט לבן עור ואותו אני כן שואל אם הוא הלך לאיבוד - האם עכשיו הדבר הנכון הוא לשאול את הסטודנט שחור-העור, או לא? בשורה התחתונה, נראה שברשימות של ברקלי יש שתי קטגוריות של מיקרו-אגרסיות: או כאלו שהדעה הקדומה שמובלעת בהן איננה מובלעת אלא נאמרת במפורש, או כאלו שהיא פרשנות אחת אפשרית מני רבות, ואין כל אפשרות לדעת אובייקטיבית האם היא קרתה, וממילא אי אפשר לפרמל את המעקב אחריה.כיוון שאנחנו ב"אלישע והזוויות", אני רוצה לקחת אתכם הצידה לכמה דקות ולהציג לכם את אותו הרעיון מזווית אחרת. אז נקו את הראש ושכחו ממיקרו-אגרסיות, ודמיינו לעצמכם במקום זה שאתם מנסים להתקין אצלכם במטבח "גלאי עשן" שיתחיל לצפצף ברגע שייחשף לעשן. על הגלאי יש לכם כפתור וויסות שקובע את דרגת הרגישות של הגלאי. בקצה האחד, הגלאי יהיה סופר רגיש, ככה שכל חלקיק עשן יגרום לו להפעיל אזעקה. בקצה השני, הוא יהיה הרבה פחות רגיש, ככה שרק עשן משמעותי יגרום לו להגיב. אוקיי, עכשיו השאלה - באיזה מקום על הציר תרצו לכוון אותו?אם תחשבו על זה באמת, תבינו שהקצוות אינן מקום טוב. אם הגלאי ברגישות נמוכה ביותר, יכול להיות שהוא יתחיל לפעול רק כשהשרפה כבר כילת חצי מהמטבח החדש שלכם. מצד שני, אם הגלאי ברגישות גבוהה מאד, כל פעם שתדליקו גפרור תמצאו את עצמכם רצים לממ"ד כי שמעתם אזעקה ולא הבנתם מאיפה זה מגיע. לאלו מכם שבאים מעולם ניתוח הנתונים, הדברים הללו מוכרים: במונחים מקצועיים היינו אומרים שתת-רגישות תשיג precision גבוה במחיר של recall נמוך, בעוד שרגישות יתר תשיג את ההיפך. האומנות, אם כן, היא בלקבוע את המקום הטוב באמצע, שמתריע על שרפות בזמן סביר ובמחיר של מספר קטן מאד של התראות שווא. בואו ניקח את המודל הזה לעולם של מיקרו-אגרסיה, ותחשבו על הרשימות הללו כ"גלאי" שעוזר לזהות מיקרו-אגרסיות. עכשיו, כיוון ששפה היא דבר כל כך כאוטי והמשמעות של התבטאות מאד תלויית הקשר, אז הרחבת הרשימות שקולה להגברת הרגישות של הגלאי - יותר ויותר אינטראקציות בין-אישיות ייכנסו תחת ההשפעה של הרשימה הזו. אבל בדיוק כמו בגלאי עשן, ברגע שאתה מגביר את הרגישות של המערכת לאירוע, אתה גם מגביר את הסיכוי ל"התראות שווא", כלומר להאשמה של אנשים במיקרו-אגרסיה על לא עוול בכפיהם. ומרוב השאיפה להגן על אלו שסובלים ממיקרו-אגרסיות, נראה שהמערכות מתעלמות מהמחיר הנלווה שיסבלו אלו שיואשמו לשווא באמירות שכאלו.החשש הזה אינו חשש תיאוריטי, ולשם הדגמה אני רוצה להביא כאן דוגמה שגם הציקה לי באופן אישי. ב-2017, אוניברסיטת אוקספורד הבריטית פרסמה את המילון-המיקרו-אגרסיבי שלה. באחד הסעיפים הראשונים שלה לגביי מיקרו-אגרסיות על בסיס גזעני היא כללה את "מי שלא יוצר קשר עין או מדבר ישירות אל בן השיח שלו". על פניו, כותבי המסמך מדמיינים לעצמם איזה גזען מדופלם שכל כך שונא אנשים ממוצא אפריקאי שאינו רוצה להסתכל להם בעיניים כשהוא מדבר איתם. א-מה-מה, הפרסום הזה יצר מיני-סערה שהאשימה את אוניברסיטת אוקספורד עצמה בחוסר רגישות כלפי קבוצה חלשה אחרת – אנשים על הספקטרום האוטיסטי. אנשים כאלו, שהבן שלי נמנה עמהם, חווים קושי בשיח בין-אישי, וספיציפית קשה להם ליצור קשר עין עם בעלי השיחה שלהם. כלומר, המילון האוקספורדי עמד לתייג את כל האנשים על הספקטרום האוטיסטי כאשמים במיקרו-אגרסיה בכל אינטראקציה שלהם. בתור אבא לְבֶן על הרצף, המחשבה שהבן שלי יואשם במשהו כזה רק בגלל שאיזה מישהו החליט שהוא יודע מה המשמעות של ההתנהגות הטבעית שלו ומייחס לו משמעות גזענית, מאד מטרידה. שמחתי לראות, לבסוף, שאוקספורד הורידה את הסעיף הזה מהמילון שלה, אבל זה לא אומר שאין עוד סעיפים כאלו, המנוסחים באופן מגושם באותה מידה.וזה לא רק אלו שנכנסים לתוך הרשימה שמושפעים. כפי שהזכרתי לעיל לגביי בית הספר "למדה", מספר מוסדות אקדמיים מעודדים אנשים לדווח רשמית כאשר הם חווים או רואים אירוע של מיקרו-אגרסיה. ברגע שיש תהליך רשמי שמתחיל אחרי דיווח כזה, זה עצמו משפיע על האווירה בקמפוס ועל תחושת החופש האישי. אני מזכיר לכם שמיקרו-אגרסיה מוגדרת לא על פי כוונת הדובר, אלא דווקא על פי התחושה של מי שאליו הוא דיבר. אם אני יכול להיות חשוף לתלונה באוניברסיטה אם מישהו הבין אותי לא נכון, אני אזהר שבע פעמים לפני שאספר בדיחה, או אעלה נושא שנוי במחלוקת לדיון, או אאתגר רעיון שכולם מאמינים בו. במצב שכזה, זה אפילו לא משנה אם אחרי הבדיקה של האוניברסיטה אצא "זכאי" - מה שמשנה הוא שאצטרך לעבור את כל התהליך הזה, כולל השיימינג והביזוי שמעורב בו. ונקודה טכנית אחרונה נוגעת לאופן המעקב. לדוגמה, באוניברסיטת איתקה הציעה מועצת התלמידים ב-2015 שמי שמדווח על האירוע יוכל לעשות זאת בעילום שם, דבר שמגדיל את הרגישות של המערכת, ואת הסיכוי שיהיו האשמות שווא. ההשפעות של הדברים הללו על חופש הביטוי - זועקות לשמיים.אז אילו הן מיקרו אגרסיות והטרנדים שסביבן. לסיום, אני רוצה לשתף איתכם תובנת עומק אחרונה בנושא הזה, וגם קצת סטטיסטיקות מעניינות ומטרידות על היחס בין מוגנות לחופש בארצות הברית כיום.הרבה מהדוגמאות שאני מביא קרו לפני עשר שנים, אבל איפה אנחנו היום? התלמידים הללו מתבגרים, יוצאים לעולם, ומתחילים להצביע לבחירות וכן הלאה, ולאט לאט הדמוגרפיה שלהם מתחילה להשפיע על הציבוריות האמריקאית. ואכן, את ההשפעה הזו רואים בבירור בסקר שנערך בספטמבר האחרון שבדק את התפיסה של אנשים לגביי היחס שבין חופש הביטוי מצד אחד, ובין החובה של הממשלה לשלוט במה שמותר או אסור לומר. תזכרו, כמובן, שארצות הברית היא מדינה עם מסורת חזקה של דגש על חופש הביטוי, כפי שבא לידי ביטוי בתיקון הראשון לחוקה. אני שם לינק לחומר כאן למי שיירצה להעמיק, ואביא רק כמה פרטים שמדגישים את הטרנד הברור: ככל שאתה יותר נוטה שמאלה, אתה סבור שיש להגביל יותר ויותר את חופש הביטוי של האנשים.כמה דוגמאות:* 50% מהרפובליקנים אמרו שעל הממשלה לצנזר "שיח שנאה" ברשתות, ביחס ל-75% מהדמוקרטים שענו שזה נדרש.* 74% מהרפובליקנים אמרו שחופש הביטוי צריך להיות מוגן בחוק בכל מצב, בעוד רק 53% מהדמוקרטים סברו ככה.* כשנשאלו האם לאמריקאים יש "יותר מדי חופש", 14.6% מהרפובליקנים ענו שאכן יש להם יותר מדי חופש, ביחס ל-34% מהדמוקרטים שענו בחיוב גם הם.וכן הלאה וכן הלאה.מה עושים עם המידע הזה? שאלה טובה. קודם כל, אני חושב שהסקר הזה מפתיע הרבה אנשים, כי לרוב אנחנו חושבים על הימין השמרן כקבוצה היותר דוגמטית, שרוצה לחזור למשהו קונפורמיסטי ולכפות על כולם את דעתה, והנה המספרים מראים בדיוק הפוך. גם זה חשוב לדעת, שהמציאות לאו דווקא מתאימה למבנים שבנינו לעצמנו בראש. הסקר הזה נעשה בארצות הברית, כמובן, אבל עכשיו מסקרן אותי מאד לדעת מה היה קורה אילו היינו עושים סקר כזה בארץ.שנית, חשוב שנראה איך הרעיונות שנערים משתעשעים איתם בקמפוס לא נשארים שם. לשינויי תפיסה, כך נראה, יש השלכות על המציאות של כולנו, אז אסור לזלזל בזה. ומסקנה אחרונה, לפחות עבורי, צצה ועולה כשאני רואה את הסטטיסטיקה הזו, על כך שיש אנשים שסבורים שלאמריקאים יש יותר מדי חופש. התחושה שלי - ואתם לא חייבים להסכים לפרשנות הזו - היא שאף אחד לא חושב שלו-עצמו יש יותר מדי חופש. לדעתי הם מתכוונים, אם נדייק קצת, שלאמריקאים שחושבים אחרת מהם יש יותר מדי חופש. הם דווקא בסדר עם החופש שיש להם כרגע. לצערי אנחנו ראינו את הסנטימנט הזה אצלנו במדינה בחודשים האחרונים. אם ניקח רק דוגמה אחת, יש כאלו שקוראים לסגור את ערוץ 14 כי הוא מסית ושופר, ויש כאלו שקוראים לסגור את "הארץ" כי הוא בוגד ותבוסתני. אני, הקטן, הייתי רוצה להציע לשני הצדדים לעצור ולחשוב, כי זה באמת נשק יום הדין להגביל את חופש הביטוי. האם באמת הפתרון להגנה על האמונה והדרך שלכם חייבת לעבור בסתימת פיות של אנשים אחרים? הרי אם היום נסתום להם את הפה, מחר הגלגל יתהפך ואותם מערכות שבנינו לצורך העניין - הרגולציה, החוקים, הוועדות - האנשים בהם יתחלפו, ויסתמו לנו את הפה. אני לא אומר שאין גבול לחופש הביטוי, ואני גם לא חושב שאין גבול כזה. אבל אנחנו צריכים לשאוף שהגבול יהיה בקצה-בקצה עד כמה שניתן. השאיפה שלנו צריכה להיות ליותר שיח. יותר הסברים, יותר דיאלוגים, יותר שיתופים - יותר פודקאסטים!אתם מבינים מה אני מנסה להגיד, כן? בזאת סיימנו לדבר לעומק על המתח שבין מוגנות וחירות, ומן הפעם הבאה נתחיל לבחון את נושא השיוויון והמימוש הפרוגרסיבי שלו. ובינתיים, אני מקווה שנהניתם, מקווה שקיבלתם זוויות חדשות על נושאים מוכרים, ועד הפעם הבאה - להתראות! ביי… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה, פרק מספר 6.לפני שניגש לפרק עצמו, יש לי שתי הקדמות טכניות. קודם כל, אני שמח לשתף שפתחתי מייל וחשבון טוויטר עבור הפודקאסט!  אתם יכולים לראות אותם בהערות על הפרק, ומוזמנים לכתוב לי או לשתף איתי דברים כיד הדמיון הטובה. כל הסיפור הזה של הפודקאסט מאד חדש לי, אז אני לא רוצה להבטיח שום דבר, מלבד זה שאני מתכוון לנסות ולענות לכל מי שיכתוב. החלום שלי הוא שתהיה לנו כאן קהילה של מאזינים ושנוכל כולנו ללמוד זה מזה, ואני רואה בזה את הצעד הראשון - נתחיל שם ונראה לאן נגיע יחד.כמו כן, אשתי העירה לי שלפעמים אני מחליף בין זכר ונקבה כשאני מדבר, ושזה מטריף אותה. אז אני רוצה מראש להתנצל בפני כולכם - אני בן להורים אמריקאים, דיברנו אנגלית בבית, ולפעמים אני מתבלבל בדברים הללו. אני מבטיח, לפחות, שאני אתאמץ להמנע מזה בהמשך.ועכשיו, בואו נעבור לנושא שלנו.בפעם שעברה שיתפתי אִתְכֶם כמה סיפורים על סטודנטים אמריקאים שלקחו קשה מאד דברים שנאמרו בַקמפוס או הגעה של דוברים נתונים במחלוקת שרצו להגיע ולנאום בַקמפוס. בַאופן שבו איפיינתי את זה, אחד המניעים הפסיכולוגיים העיקריים לעניין הוא הרצון שהקמפוס יהפוך למרחב מוגן מבחינה רגשית ואינטלקטואלית. הסיפורים הללו היו די דרמטיים, לפחות לטעמי, ולכן בחרתי בהם: כדי להדגים את העוצמות הרגשיות שמתועלות למגמה הזו. אמנם, לכל אירוע גדול שכזה טבעי שיקדמו תהליכים יותר רכים ופחות בולטים, שמכינים את הקרקע לאותה התפרצות. התהליכים הללו מייצרים סוג של נורמה חדשה, או "תקדים", שמנרמל צורת חשיבה חדשה, וההתפרצויות הן מה שקורה כאשר צורת החשיבה הזו מופעלת בסקאלה ובעוצמה גדולה יותר.בשני הפרקים הבאים, אני רוצה להביא דוגמאות מהשטח לאופן שבו אותם רעיונות של "מיגוניות" - Saftyism באנגלית - תפסו מקום חצי-רשמי בְקמפוסים מסויימים. החלטתי להקדיש שני פרקים לעניין, כיוון שאני חושב שזה חשוב לקבל תמונה טובה של איך הדברים הללו באים לידי ביטוי בשטח באופן קונקרטי. לכן, בפרק הזה נדבר על התראות טריגר, ואילו בפרק הבא אספר לכם על מיקרו-אגרסיות.האמת, אני צריך עוד הקדמה אחת, תקראו לזה "רגע של עברית": לקראת הפודקאסט חיפשתי את המונח העברי ל"טריגר", ומסתבר שזו המילה "מַזְנֶק". משמעות המילה "דבר המעורר התחלה של תהליך, של תגובה וכדומה", כמו טריגר - הֶדֶק של רובה, שבלחיצה מתחיל את תהליך הירי. כיוון שמדובר במילה לא ממש מוכרת בעברית, וכיוון שאני רואה את הסלנג הישראלי כבר משתמש ב"טריגר" כמילה מוכרת, החלטתי בפרק היום להשתמש במונח "התראות טריגר". אני מקווה שהקהל ששרד את הטעויות התחביריות הגדולות שלי בפרקים הקודמים, לא ייטוש אותי בעבור זה.אז יאללה, מהן התראות טריגר? המקור של המונח הזה הוא בשיח הפנים-פמיניסטי של שנות ה-90 של המאה שעברה. בפורומים פמיניסטים מקוונים, נשים היו לפעמים משתפות חוויות קשות של אונס ואלימות שהן עברו, כולל תיאורים גרפים מאד. ממילא, עלה החשש שהחשיפה לעדויות כאלו תעורר מחדש טראומה אצל נשים שעברו טראומה דומה בעצמן וסובלות מ-PTSD, הפרעה פוסט-טראומתית. מתוך רצון למנוע מצב שכזה, שבו סיפור קשה "מזניק", או "עושה טריגרינג" להפרעה מודחקת, היו נותנים בתחילת הפוסט "התראת טריגר" – אזהרה שיש חומר קשה בהמשך, כדי שכל אשה תחליט לפי הצרכים והמצב שלה אם היא מסוגלת להכיל את מה שיבוא.עכשיו בואו נעשה Fast Forward ונתקדם קצת לתקופה שאחרי 2010, ולמקום החביב עלינו בעולם: הקמפוסים במערב. בערך מאזור 2013 והלאה, לפי מה שאני הצלחתי למצוא, החלה תנועה מטעם הסטודנטים, שצברה עוד ועוד תאוצה, לדרוש מן המוסדות הללו לתייג קורסים, ספרים ואפילו מונחים ספיציפיים ב"התראות טריגר" שכאלו. כלומר, שפרופסורים יתנדבו או אפילו יחוייבו להודיע לתלמידים מראש, נניח בשיעור על ההסטוריה של ימי הביניים, "בשיעורי הבית אתם תקראו מאמר כזה וכזה, ואני נותן התראת טריגר שתתקלו שם בגזענות".אולי כרגע הדבר נראה לכם תמים וטבעי. האמת היא, דווקא סביר שפרופסור יספר לתלמידיו קצת על מה שהם עומדים לקרוא, בעיקר אם זה יכול להיות חומר קשה. בתור מי שהִרצה באוניברסיטה בעבר, אני מאמין גדול בהקדמות שנותנות מסגרת מושגית למה שתלמיד ילמד. דברים כאלו יכולים להכין את התלמידים לגשת לחומר בהתאם. אז באמת, אם כל מה שקורה כאן הוא ציפייה מפרופסור להפעיל שיקול דעת פדגוגי ולבוא לקראת התלמידים, ניחא.אבל יש כאן משהו אחר. בראש ובראשונה, יש משהו מאד רשמי במונח "התראת טריגר", והרשמיות הזו גם מתבטאת בכך שהתלמידים מבקשים שזה יהיה סטנדרט שהאוניברסיטה תחיל על הקורסים שלה. העברת מרכז הכובד למערכת הביורוקרטית של האוניברסיטה משמעה ש"שיקול דעת האישי" של הפרופסור כבר פחות חשוב, והדברים ייקבעו בוועדות שיגדירו רשמית מה כן ומה לא. בהתאם, ברגע שיש מסמכים שמגדירים מה בדיוק צריך לעשות ומה לא, אפשר גם לבקר ולהעניש את מי שלא פועל לפי ההנחיות. זה דבר אחד שצריך לשים לב אליו. דבר שני הוא עוד יותר מעניין: מעצם הקישור לטראומות של אונס והתעללות מינית שעליהן המונח נאמר במקור, היינו חושבים שהחומרים שהתלמידים מנסים לתייג הוא כנראה משהו באמת קשה רגשית - אבל האם באמת בכך מדובר?אז זהו, שתלוי את מי שואלים. ניקח לדוגמה את הספר "האקלברי פין" של מארק טוויין, אחד הספרים הקלאסיים שצמחו באדמתה של ארצות הברית. לאלו שלא מכירים, הספר מספר את עלילותיו של האקלברי, או "האק" בקיצור, שבורח מאביו האלים, ומצטרף לעבד שחור שגם הוא במסע מילוט מן המעביד שלו. אני קראתי את הספר בערך בגיל 12, אם אני לא טועה, ואף כיום אתרי אינטרנט שונים ממליצים עליו לילדים אפילו מגיל 8 ומעלה. אבל הנה, ב-2022, החליטה אוניברסיטת Exeter בבריטניה שמעתה והלאה הספר ילווה ב"התראת טריגר", אזהרה לקורא שאולי הספר יגרום לו לתחושות קשות, אולי אפילו טראומה. מה היה הנימוק שלה, אתם בטח שואלים? לפי הכתבה בנושא, הספר בעייתי כי יש בו, ואני מצטט, "קטעים עם רצח, אלימות, והתעללות בילדים" (סוף ציטוט). ובנוסף לזה, הם אומרים, הספר בעייתי בעוד כל מני אופנים, "כאשר אחד העניינים הבעייתיים ביותר הוא השימוש התכוף ב-n-word". הכוונה כמובן למילה Nigger, שהיום אסור בתכלית האיסור לאומרה בארצות הברית - היא כמו ה-וולדרמורט של התרבות המערבית. האמת, אם זה היה פודקאסט שמכוון לאמריקאים, כנראה שלא הייתי מעז לומר את המילה הזו במפורש כאן, אז מזל שאנחנו בישראל. כיוון שבאמת מדובר בטאבו חזק ביותר, אולי כדאי שאוסיף הבהרה ליתר ביטחון: המילה הזו היא מילה שלא נעים לי לומר אותה, ושלעולם לא השתמשתי בה בשיח "נורמלי". אני חושב שזה גם טוב שיש ביטויים שהם טאבו חברתי, ובוודאי כשמדובר במילים בעלות ניחוח גזעני. מצד שני, בעברית יהיה קשה מאד לומר בכל פעם "מילת ה-אֶן" - זה לא ממש מתגלגל מהלשון - ואני מנסה שההאזנה תהיה לכם ברורה וקולחת. ממילא, ומתוך הנחה שאתם יודעים שאני מזכיר את המילה הזו רק כדי לספר על דברים שקרו ולא כי אני חושב שזה דבר של מה-בכך, אני אזכיר אותה פה ושם בפרק הזה. אם יש מישהו שזה מציק לו, הוא או היא מוזמנים לכתוב לי ואקשיב לביקורת באהבה.ואם כבר הזכרנו את וולדרמורט, המכשף הרשע ב"הארי פוטר", אולי שווה גם להזכיר שגם ספרי הארי פוטר מלאים ב-"רצח, אלימות והתעללות בילדים". כלומר, לא כל ספר שמכיל אלמנטים כאלו הוא "משחקי הכס".  מה שהופך תֶמות כאלו לבעייתיות לילדים אינו האיזכור שלהם, אלא הצורה. בתור אחד שקרא את האק פין אני יכול להעיד שהספר מאד "פרווה" במונחים של היום. הנה, קחו לכם טעימה שבה מתוארת התעללות בילדים:“He used to always whale me when he was sober and could get his hands on me; though I used to take to the woods most of the time when he was around.” "הוא תמיד נהג להכות בי כאשר הוא היה פיכח והצליח לשים עליי את ידיו. אמנם, אני דאגתי להמלט ליערות ברוב הפעמים שהוא היה בסביבה".בואו נגיד - הרבה יותר הארי פוטר מאשר משחקי הכס.בכל אופן, אפשר לראות כאן בבירור את החוט המקשר בין "התראות טריגר" לתופעה שראינו בשבוע שעבר - הסטרילזציה של המרחב. אם בפרק הקודם דיברנו על סטריליזציה של דעות, הרצון להימנע מכל ספר שיש בו את ה-n-word הוא אותו מאמץ רק ברמת הַחשיפה התרבותית. זה עוד יותר חשוב אם לוקחים בחשבון שהספר נכתב לפני הרבה זמן - מארק טויין השתמש במילה הזו כי זה היה האופן שבו דיברו פעם, לא כי הוא איזה גזען מודרני שמנסה להחזיר את המילה הזו לסלנג. האם נמנע מעצמנו חשיפה לכתבים ישנים, קלאסיים, רק בגלל שהחומר שלהם לא מתאים לסגנון שאנחנו רוצים לדבר בו היום?ובאמת, היו אוניברסיטאות שזיהו את הטרנד והודיעו לתלמידים שהנוהג הזה לא יכנס אליהם. הבולטת שבהם היתה אוניברסיטת שיקגו, שבאוגוסט 2016 שלחה מכתב לתלמידי שנה א' לקראת תחילת שנת הלימודים ובו נאמר:"כשתגיעו לכאן תגלו שאחד מהמאפיינים המרכזיים של המוסד שלנו הוא המחוייבות שלנו לחופש הביטוי והמחקר… אנו מעודדים את חברי הקהילה שלנו לדבר, לכתוב, להאזין, לאתגר וללמוד ללא כל חשש של צנזורה… לעיתים, הדברים הללו עלולים לאתגר את התפיסות שלכם ואף לגרום לכם אי-נוחות. המחוייבות שלנו לחופש אקדמי משמעה גם שאנו לא תומכים בשימוש ב"התראות טריגר", איננו מוכנים לבטל הגעה של דוברים רק בגלל שהרעיונות שלהם נתונים במחלוקת, ואנו לא תומכים ביצירת "מרחבים מוגנים אינטלקטואלית" שבהם פרטים יכולים לסגת מחשיפה לרעיונות ופרספקטיבות ששונות משלהן"אבל בעוד שלשיקגו הטרנד הזה לא נכנס, הוא התפשט להמון קמפוסים יוקרתיים אחרים. באוניברסיטת גלסגו התחילו לסמן את סיפורי האחים גרים עם "התראת טריגר" ב-2019, ובאוניברסיטת קמברידג' באנגליה פתחו בסוף 2021 בפרוייקט רשמי של תיוג ספרים על פי הטראומות שהם יכולים לעורר. ומעבר לסימון, מה הצעד המתבקש הבא? נראה לי זה די ברור שמישהו יחשוב על הברור מאליו: להוציא את החומרים הללו מתכנית הלימודים. הרי אם משהו הוא באמת כזה טראומטי, אז מדוע בכלל ללמד אותו? הפחד מתחושות לא נעימות לא יעצור בתיוג, תהיו בטוחים. ואכן, באוניברסיטת הארוורד המפורסמת דיווחה פרופסור ג'אן סוק מהפקולטה למשפטים, שיש לה תלמידות המבקשות פטור מוחלט מתחום שלם של משפט: החוקים והמשפט סביב נושא האונס והתקיפה המינית. ולא מדובר ספיציפית בלימוד חומר קשה וגרפי, אלא גם בדברים כמו הגדרה של מה נחשבת הסכמה לקיום יחסים, ועוד נושאים שכל עורך דין צריך להכיר לפחות באופן בסיסי. התופעה הזו הטרידה את סוק במיוחד בגלל שרוב המבקשות לפטור היו נשים, והרעיון שרק גברים יכירו את החוק ביחס לאונס וכד' מעלה חששות מובנים לגביי העתיד. ומעבר לכך, אותה פרופסורית סיפרה שהיא שמעה מעמיתה שלה שיש סטודנטים שמנסים גם למחוק מילים מרכזיות מהלקסיקון המשפטי כשאלו לא נוחים להם:One teacher I know was recently asked by a student not to use the word “violate” in class—as in “Does this conduct violate the law?”—because the word was triggering."מורה אחת שאני מכירה נתבקשה לאחרונה על ידי סטודנטית שלא להשתמש במילה "violate" בכיתה, במובן של "להפר את החוק" כיוון שבאנגלית אותה המילה משמעה גם "לחלל", והמילה הזו עושה לה טריגרינג", כנראה כי זה מזכיר לה חילול של גוף האישה בזמן אונס.עכשיו, יש כאן אחד משניים: או נערים שכל כך רגישים עד כדי שהם חווים טראומה קשה כשהם שומעים את המילה "כושון", לדוגמה; או נערים שאינם חווים טראומה, אבל הם לא רגילים לתחושות לא נעימות בסיסיות, והם מפרשים תחושות כאלו כטראומה, ומעדיפים שלא יכריחו אותם לחוש אותן. כל מקרה לגופו, כמובן, אבל בין כך ובין כך דבר אחד ברור: נערים שכאלה לא יוכלו לצאת לעולם ה"פראי" שבחוץ ולהתמודד עם מפגש לא-מנוהל עם אנשים שלא כמוהם.אז זה התחיל מתיוג פורמלי, שהוביל לנסיונות צנזורה של החומר, ולכן אנחנו כמובן לא נהיה מופתעים מהשלב השלישי והאחרון: השימוש במילים האסורות כבר גבה קרבנות, ואני אמנה כאן שניים. בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת רטגורס (Rutgers) שבניו ג'רזי התעוררה סערה בסוף 2020 כשסטודנט למשפטים, לבן, אמר את המילה Nigger בכיתה באופן מכוון. כחלק מהסערה התארגנה עצומת סטודנטים שדרשה שיהיה אסור בתכלית האיסור לומר מילים לא רגישות שכאלו בכיתה. אלא ששכחתי לציין פרט חשוב אחד: הסיבה שהסטודנט אמר את המילה הזו היתה שהוא פשוט ציטט קטע מתוך תמליל של בית המשפט…  מה שאותם מפגינים דרשו, אם כן, היה שאפילו כחלק מציטוט של אירוע שקרה במציאות, אסור יהיה לומר את המילה הזו בקול רם.כך גם קרה בעוד אירוע ב-2020, הפעם באוניברסיטה המרכזית של מישיגן, שבו פרופ' טים בודרו, ראש החוג לעיתונות באוניברסיטה, הועבר מתפקידו לאחר שהוקלט בוידאו מצטט, גם הוא, מתמלולי בית המשפט מישהו שקילל מישהו אחר בכינוי גנאי להומוסקסואל. ואכן גם פה התלמידים התלוננו, לחצו על הנהלת האוניברסיטה, שנכנעה בסופו של דבר ללחץ.ואילו רק דוגמאות - האינטרנט מלא בסיפורים כאלו. פשוט חפשו.עכשיו, האופן שבו אני הצגתי את הדברים כאן - ושנראה שגם עולה מתוך המכתב של שיקאגו - הוא שמדובר בהעדפת ערך המוגנות על פני חופש הביטוי. כדי להבליט עוד זווית של הנושא, אני רוצה לצטט משפט אחד ממאמר שהתפרסם לפני כמה חודשים בלבד בידי מישהי שתומכת נלהבת של הנוהג הזה. וזהו המשפט:"אני אטען במאמרי שהתראות טריגר הינן חלק מהתשתית הקריטית שהכרחית בכדי לייצר מרחבים אקדמאיים מכילים עבור סטודנטים שעברו טראומה ואלו שבעלי מוגבלות, והמאפשרות להם להתמודד עם חומרים מצערים"אני רוצה שנתעכב לרגע על המונח "מרחבים מכילים", כי הוא מאד מעניין, ומגלה לנו משהו שיצוץ גם בפרק הבא. קודם כל, נשים לב שמוגנות והכלה הם שני מונחים שמזכירים לנו את שני היסודות המוסריים של הליברל - מוגנות באה למנוע כאב, והכלה היא סניף של שיוויון. אני רק מסב את תשומת הלב שלנו לעניין כדי שנקשר את הדברים שאנחנו רואים כאן לעקרונות שביססנו בפרק השני.אבל בואו נתמקד עכשיו בטיעון של הכותבת. הלוגיקה כאן היא שהתראות טריגר יעזרו למנוע טראומות, ולכן המרחב האקדמי המוגן יותר יאפשר הכלה של אנשים פגיעים יותר. בלי המוגנות הזו, האנשים החלשים ביותר בחברה - אלו שעברו טראומה - לא יוכלו "להסתכן" ולהשתתף בחברה באופן פעיל. כלומר, מוגנות משמעה הכלה. אני רוצה לשים בצד את השאלה אם באמת התראות טריגר עוזרות למישהו מבחינה רגשית. חיפוש באינטרנט מעלה הרבה מחקרים שטוענים שזה לא עוזר ואולי אפילו פוגע באנשים, כי זה מעצים את התחושה שיש ממה לפחוד. בואו נניח שאנחנו זורמים עם כותבת המאמר ובאמת ההתראות הללו מאפשרות לאנשים שסבלו מטראומה להצטרף לכיתה. האם באמת יצרנו סביבה מכילה יותר?התשובה היא לא, וזאת בגלל שבו זמנית שהרחבנו את מעגל האנשים שיכול להשתתף בכיתה, הקטנו את סוג הדעות והשיח שמותר להם להופיע במסגרת אותה הכיתה. הפרופסורים שפוטרו מעבודתם הם מקרה הקיצון, אבל הם ממחישים את העניין שיש פתאום אנשים שלא ירגישו בנוח לדבר בכיתה המכילה הזו, כי הם יחששו שיאשימו אותם ב"טריגרינג" אם יאמרו משהו שאינו "מכיל", בא נגיד. אתם מכירים את התלמידים הללו עם ההומור השחור? איפה הם ימצאו את עצמם, לדוגמה, אם כל דבר שעושה קצת צורב בבטן יזכה לפטיש-5 מהממסד?כלומר, אם אנסח את זה באופן אחר - לא יצרנו סביבה מכילה יותר, אלא רק שינינו את המאזן בין שני הערכים, ועכשיו קבוצה אחת מרגישה יותר בנוח וקבוצה אחרת - פחות. השאלה שאמורה לקפוץ לכם מיד היא - למה להעדיף קבוצה אחת על גביי האחרת? מה הכלל?אולי אתם יודעים כבר מה התשובה, ואולי לא. אנחנו נגיע לזה בעוד שני פרקים, אם התכניות שלי לא ישתנו. לפני סיום, וכדי שתצאו עם טעם טוב בפה, אני רוצה לשתף איתכם את הקטע הכי מצחיק שיצא לי להיחשף אליו במסגרת "התראות הטריגר" בשנים האחרונות. מוכנים? יאללה!שמעו - למושגים יש נטייה טבעית לעבור אינפלציה ולכבוש שטחים חדשים. וגם כאן, אם נהיה כנים, כמעט כל דבר יכול בהקשר מסויים להוות טריגר למשהו. ריח, צליל, מראה – לכל אחד יש את הדברים המיוחדים שלו שגורמים לו להזכר באירועים שמחים ועצובים בחייו. וממילא, היה זה רק עניין של זמן עד שהנחש יאכל את הזנב של עצמו. וכך, ב-2021, אחד המכונים בתוך אוניברסיטת ברנדייס (PARC) הוציאה מנשר שכלל מילון של מונחים שעלולים לגרום לטריגרינג. כחלק מן המנשר נכללו מילים כמו "קורבן", "פרוע" ואפילו מילים תמימות למראה כמו "פיקניק", ו"כלל אצבע". אבל השוס הגדול מבחינתי היה ההופעה של המונח – כן כן, ניחשתם נכון – "Trigger warnings". המונח עצמו תויג כמסוכן כי הוא יכול להזכיר לאנשים רובים, שיש להם הדק, וממילא את האלימות שחווים אנשים רבים בארה"ב מירי רב נפגעים או ירי כנופיות. כך שאפילו המונח שבא להגן על אותם אלו שחשופים לפוטנציאל פוסט-טראומתי, הוא עצמו עבר לצד של הרעים ומומלץ בחום שלא להשתמש בו. ולכן, נכתב שם, אל תאמרו "התראות טריגר" - הִשתמשו במונח "התראות תוכן". איי איי איי, איך נפלו גיבורים, וסופו – מי יישורנו?...עד  הפעם הבאה… ביי! This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק חמישי. שמעו, עברנו ארבעה פרקים ביחד, וזה מאד מרגש אותי להיות איתכם כאן במסע הזה. עבורי, זו לא רק העונה הראשונה של הפודקאסט שחלמתי עליו במשך שנים, זו גם ההזדמנות שלי לחלוק בפעם הראשונה, בצורה מסודרת, את דברים שבעצם, עכשיו שאני חושב על זה, אני מבלה כבר עשור בחשיבה וניתוח שלהם. ממילא, אני רוצה לשתף איתכם קצת מאיך כל זה קרה. איך הגעתי לזה - אני לא איש מדעי החברה. אני ד"ר למדעי המחשב, עובד בהייטק - מה לי ולתרבות הפרוגרסיבית המודרנית, מה שקרוי woke?אני חושב שזה היה ב-2013. הייתי חולה בבית, ושוטטתי באינטרנט לתומי, כשפתאום צדה עיני סרטון עם כותרת שלא ממש הבנתי. אני לא זוכר את הניסוח המדויק, רק שהיה שם דיון, סימפוזיון סטודנטים, על דבר שלא הכרתי שקרוי באנגלית safe spaces. אם זכרוני אינו מטעה אותי, זה היה פורום של סטודנטים באוניברסיטה בריטית כלשהי. המונח הזה - safe spaces - הוא מונח שאנחנו מכירים טוב מאד כאן בארצנו הקטנטונת: בתרגום ישיר לעברית, משמעו "מרחבים מוגנים". אבל היה ברור שמדובר כאן במשהו אחר, כי בריטניה לא ממש נמצאת תחת מתקפת טילים ביום רגיל, אז תהיתי לעצמי - ממה בדיוק הם מנסים להתגונן, ולמה הם צריכים מרחבים שכאלה? אז האזנתי לדיון והם זרקו שם כל מני מונחים שלא הכרתי, כלומר שה"מרחבים המוגנים" הללו באים להגן מפני אוסף של דברים שגם אותם לא זיהיתי. אז המשכתי לצפות, ומצאתי עוד סרטון ועוד סרטון, וחיפשתי כל הזמן את קצה החוט שיעזור לי לעשות סדר בכל הסיפור.אבל כל פעם שחשבתי שהגעתי לעומק העניין, עלתה עוד שאלה - "אבל אם הם חושבים ככה על א', אז מה הם יעשו עם ב'? ואיך זה מסתדר עם ג'?" וככה המשכתי, ולאט לאט התחלתי להבין שיש כאן עולם מושגי שלם שחי לו במקביל לעולם המושגי שלי, ושאפשר להבין אותו רק מתוך עצמו.ברגע שהבנתי את זה, ידעתי שמתישהו תהיה התנגשות בין העולם המושגי שנגלה לעיניי לבין עקרונות אחרים של התרבות המערבית שנראו לי ברורים מאליהם. אני אדם סקרן מטבעי, ולא יכולתי שלא לתהות מה יקרה כשההתגשות הזו בא תבוא. ואכן, בשנים שחלפו מאז היו הרבה חיכוכים והתנגשויות שכאלו, וכיוון שידעתי שזה עומד לקרות, כשזה קרה הייתי עם פופקורן מוכן ביד, צופה בעניין ועוקב אחרי תוצאות העימות.אתם מבינים, זה התחיל אצלי מעניין אינטלקטואלי, אבל די מהר ראיתי שההשלכות  של ההתנגשויות הללו לא מסתיימות בחוסר הסכמה בשיחת מסדרון. להתנגשויות הללו היו תוצאות קשות ביותר לפעמים, עם מחירים כבדים לאנשים שלא הבינו למה הם נקלעו. בפרק הזה אנחנו נסקור כמה סיפורים כאלו, וננסה להתחקות אחרי השורשים שלהם במה שראינו בפרקים הקודמים. אז יאללה, בואו נתחיל.האוניברסיטאות בעולם המערבי - תהיתם פעם מה הופך אותן למשהו כל כך נחשק ולבעלות מעמד כה גבוה בתרבות שלנו? כפי שאמרתי בשבוע שעבר, אילו המוסדות שנתפסים בעולם המערבי כמקומות של קִדמה ונאורות. המוסדות הללו מושכים אליהם את מיטב החוקרים והמרצים, שעוסקים יומם וליל בשמירה ובחתירה לאמת בכל מני תחומים. אפילו במקצועות הטכניים יותר, כמו הנדסה וכו', לא מדובר בממסד מקצועי שנותן לך מקצוע, אלא קודם כל בממסד שמלמד אותך "ידע", "ידע" שאמור להיות הדבר הכי קרוב ל"אמת" בתחום הלימוד הרלוונטי, תוצאה של דורות על גביי דורות של אנשים חכמים, שאתגרו זה את זה במסע אחרי הבנת העולם שסביבנו. ואני מתכוון לעולם במובן הרחב ביותר - העולם הפיזי, העולם הרגשי, העולם התרבותי, ועוד ועוד. וכמובן, כשמגיעים לחזית הידע, שם אנו נותרים עם היפותזות חדשות ומרעישות, והדור הנוכחי של החוקרים עסוק יומם וליל בלבדוק, לאתגר, לאשש או להפריך.מהם הכלים שבזכותם האקדמיה מצליחה, בימים הטובים שלה, להתקרב יותר לאותו "ידע"? אחד הכלים המרכזיים הוא המושג החשוב של "חופש אקדמי" - החופש של האקדמאי ללכת לאן שהחושים שלו מובילים אותו, אפילו אם הרעיונות שלו נראים מופרכים או רעים. מעבר אפילו לרעיון של "חופש הביטוי", שהינו מרכזי בכל דמוקרטיה, הרעיון הוא שאם נגביל את מה שמותר לחוקר לחקור, הרי שגם נאפשר דוגמטיות שמוכתבת מלמעלה, על ידי בעלי עניין, וגם נמנע מעצמנו אמיתות חשובות שאולי אף אחד לא גילה קודם לכן. ולא רק פרופסורים וחוקרים דורשים את החופש הזה - גם סטודנטים נהגו לראות בכך דבר קריטי לצמיחה שלהם. בשנות ה-60 של המאה הקודמת, היו אלו הסטודנטים שדרשו מהקמפוסים להפסיק להגביל את פעילותן הפוליטית בקמפוס, לאחר תקופה מעיבה של מקרתיזם בשנות ה-50. התנועה להעצמת חופש הביטוי בקמפוסים התחילה באוניברסיטת ברקלי, עם קבוצה מאורגנת של תלמידים ומרצים שטענה שחופש הביטוי, המוגן בתיקון הראשון לחוקה האמריקאית, הוא צריך להיות החוק היחיד שמגדיר את גבולות הפעילות בקמפוס.אבל זה לא מסתיים בזה. רכיב נוסף בפאזל שקריטי כדי שהאקדמיה תגיע לתוצאות בעלות ערך הוא החשיבות של ריבוי דעות מנוגדות. כל דעה וכל היפותזה מכילה נקודות עיוורון, והדרך הכי טובה לגלות מהן נקודות העיוורון הללו היא ללכת ולבקש ממישהו לאתגר את הדעה שלך. נניח, שמרן וליברל שיצליחו לדבר באופן קונסטרוקטיבי כנראה יגיעו רחוק יותר מאשר שני ליברלים או שני שמרנים, כי הפרספקטיבות השונות שלהן ימנעו מהם לעשות טעויות גדולות מדי שנובעות מן ההטייה טבעית שיש להם. באוניברסיטאות ובאקדמיה בכלל יש כל מני מוסדות ותהליכים שאמורים לעודד ריבוי דעות. דוגמאות לכך הן קבוצות דִיבֶייט, סמינרים שבהם סטודנטים מציגים רעיונות חדשניים, שנות שבתון שבהם פרופסורים הולכים לחקור במוסד אחר, והגשת מאמרים בעילום-שם כדי שהביקורת על המאמרים תהיה כמה שיותר קפדנית ולא מוטה על ידי הכרת הכותב.שני הדברים הללו - חופש הביטוי ושאיפה לריבוי דעות -  הם  הבסיס שכשהוא עובד טוב, הוא מעצים, איך נאמר, את התפוקה של הידע וממילא את האדרת מעמדן של הממסדים האקדמיים בארצות הברית.אבל איפהשהוא אחרי 2010 החלה תנועה אחרת בקרב הממסדים הללו, וספיציפית בקרב הסטודנטים. זו היתה כמעט תנועת ראי לזו של התנועה לחופש הביטוי משנות ה-60, והיא נרמזת כבר באותו מונח שנחשפתי אליו באותו סרטון מוקדם מ-2013: safe spaces, "מרחבים מוגנים". האמת, זה יצא מעניין שיש למונח הזה משמעות ברורה מאד כאן בארץ: מקום מאובטח, עם קירות משוריינים, שיכול להגן על מי שבתוכו מפני טילים, רקטות, רסיסים ומה לא. אבל בניגוד אלינו, מה שהסטודנטים הללו רצו הוא מקום שמגן על מי שמגיע אליו מפני דברים אחרים. על פי מילון Mirriam-Webster, ובתרגום חופשי שלי, “מרחב מוגן" שכזה הינו "מקום בקמפוס שנועד להיות חופשי מאפלייה, קונפליקט וביקורת; או מעשים, רעיונות ודיונים עם פוטנציאל מאיים". לפני שנכנס לפרטים הטכניים, תחשבו רגע על ההגדרה הזו: היא מדברת על מקום שחופשי מ"קונפליקט וביקורת", ושאין בו "רעיונות עם פוטנציאל מאיים". כבר מן ההגדרה, ברור שזה לא מקום שבו יש חופש ביטוי כמעט מוחלט, אלא להיפך, שחופש הביטוי מוגבל בו, וזאת כדי להשיג יעד חשוב אחר: תחושת מוגנות.אז במה מדובר, תכלס? בהתחלה היה מדובר בחדרים בקמפוס שהוקצו לקבוצות אוכלוסיה מסוימות. בחדרים הללו יכלו להיפגש מיעוטים כמו אפרו-אמריקאים, או כאלו שמזדהים כלהט"בים, שהרגישו צורך במקום להירגע בו, להרגיש שיש להם אנשים כמוהם לשוחח איתם. העובדה שרק אנשים מהקבוצה "שלך" יהיו שם יכולה להקל עליך להשיל חלק מן השריון שאתה עוטה על עצמך שם בחוץ, ולהיפתח לשיח נטול שיפוטיות. במקומות הללו היו לפעמים כללים ברורים של מה מותר ומה אסור לומר, אילו נושאים אסור להעלות בחדרים הללו וכן הלאה, ומי שהיה מפר את הכללים הללו היו מעירים לו על כך.הרעיון שבכל הקמפוס חופש הביטוי והחופש האקדמי שולטים בכיפה, ורק במקומות ספיציפים יש דגש על תחושת מוגנות, איננו כה נורא מצד עצמו. אנחנו לא חייבים להיות דוגמטיים וטהרנים, ולפעמים דווקא השילובים הללו הם הדבר שמאפשר חיים הרמוניים. אני גר ברעננה, ובשבת יש אזורים שבהם חנויות סגורות מתוך כבוד לצביון שחשוב לציבור הדתי, ויש אזורים שבהם החנויות פתוחות לטובת אלו שאינם שומרי שבת - כלומר, לא חייבים ללכת עד הסוף עם כל דבר. ותזכרו שעוד יותר מאשר ישראל, ארצות הברית מפגישה באוניברסיטאות שלה המון אנשים מרקעים שונים, שמעולם לא חיו מחוץ לבית לפני כן. זה יכול להיות קשה למישהו שמשפחתו במרחק אלף קילומטרים מהקמפוס, ושנמצא לבדו בפעם הראשונה, להתאקלם באופן בריא בלי מקומות שהוא או היא יכולים שם להרגיש יותר בנוח. אלא שלאט לאט הציפיות של התלמידים התרחבו, והם גם ציפו ודרשו ממנהלת האוניברסיטה שבה למדו להרחיב את ההיקף של תחושת המוגנות שלהם. אופן אחד שבו זה בא לידי ביטוי היה בדרישות בלתי-מתפשרות לאסור על דוברים מסויימים להגיע לקמפוסים, ואם הדרישות הללו לא נענו, התגובה מצד המתנגדים היתה נזעמת ואפילו אלימה. בתור דוגמה אחת, בואו ניקח את אוניברסיטת ברקלי - אותה אוניברסיטה שבשנות ה-60 הציתה את התנועה לחופש הביטוי. ב-2017 קבוצת סטודנטים ימניים-פוליטית הזמינה את מיילו ייאנפוליס לנאום מולם. מיילו הוא… דמות צבעונית, בא נאמר. בחור לבן ממוצא בריטי, הומו מוצהר ש- מקווה שאתם יושבים - תומך בטראמפ. מיילו בסופו של דבר איבד הרבה מהקסם שלו מבחינה ציבורית בשל סערה אישית שהוא היה מעורב בה, אבל ב-2017 כל שהיה אפשר לומר עליו זה שהוא פרובוקטור מוצהר, תומך טראמפ, שאהב להסתובב בקמפוסים ולעשות "טריגרינג", כלומר לעצבן בכוונה, ליברלים שלא אהבו את הדעות שלו. הנה, בואו ניקח כמה שניות לשמוע את קטע הפתיחה שלו בסימפוזיון שאליו הוזמן:אתם מבינים, כן? לא צריך להכביר במילים, וגם כרגע לא ניכנס למה בדיוק היתה הכוונה שלו שם. בפועל, הרבה תאים רפובליקנים נהגו להזמין אותו אליהם, כי סוף סוף היה כאן מישהו שמרן שהוא גם "גיי" וגם חד ומצחיק, ושגם עוזר לפרק את הטיעון של השמאל האמריקאי שהימין לא אוהב אנשים מהקהילה הלהטב"ית. מיילו היה כוכב עולה.בכל אופן, לקראת ההגעה שלו לבֶרְקְלי בתחילת 2017 פרצו מחאות אדירות בקמפוס. הוא סירב לבטל את ההגעה, אבל בסוף נאלץ לעזוב בלי להעביר את מה שרצה. הפגנה גדולה התארגנה בכניסה לבניין בו היה אמור מיילו לנאום, והמוחים עשו מאמצים למנוע מאלו שרצו לבוא להאזין להיכנס. במסגרת המחאה המוחים ניסו גם לפרוץ בכוח לתוך המבנה שבו מיילו נכח ושבה ההרצאה היתה אמורה להתרחש, תוך הטחת חפצים כבדים בדלתות הבניין. הם ירו זיקוקים לכיוון השוטרים שאיבטחו את המאורע, ואף שרפו באש  גנרטור. שישה אנשים נפצעו, כמו לדוגמה נערה שהותקפה במכוון בשל העובדה שלבשה כובע של טראמפ, וסך כל הנזקים בקמפוס הגיעו ל-100 אלף דולר. עכשיו, מילא אם היה מדובר באיזה אורח רשמי של האוניברסיטה - אפשר היה אולי להבין מדוע התלמידים לא רצו שההנהלה תחשוב שזה מייצג את הציבור בקמפוס. אבל מיילו הוזמן על ידי תא סטודנטים שרצו לשמוע אותו, והמוחים לא הסתפקו בזה שלא באו בעצמם, ולא בזה שפשוט עשו הפגנה מול האולם - הם החליטו שמישהו כזה לא יגיע לקמפוס. לתופעה הזו, של סתימת פיות של דוברים מעוררי-מחלוקת, יש כיום שם שבטח שמעתם - Cancel Culture, תרבות ביטול. אבל עם כל זה שהדברים שמיילו אמר היו לעיתים מתריסים - בכל זאת, הבחור הגדיר את עצמו כפרובוקטור שעושה פרובוקציות בכוונה - מיילו לא נאשם בכלום מלבד זה שהוא אמר דברים שעיצבנו אנשים. אז לאן נעלם חופש הביטוי?אני משער שאתם בטח מעלים במוחכם השערה, שאולי המוחים צדקו אני פשוט ממעיט מחומרת הדברים שמיילו אמר. אז אם מעניין אתכם לבדוק בעצמכם - אני מצרף לכם כאן לינקים לכמה שיחות שלו, כדי שתוכלו לצפות בזמנכם הפנוי. אנחנו, בינתיים, נמשיך הלאה, כי מיילו הוא לא הסיפור כאן, אלא האווירה בקמפוסים.לא רק דוברים מן החוץ קיבלו את היחס הזה. גם בתוך הקמפוס פנימה דרשו הסטודנטים יותר ויותר "מוגנות" מפני פרופסורים מן המניין שהביעו דעות שלא אהבו. יש אינספור דוגמאות, ואני אביא כאן רק שתי כדי להמחיש את המצב.הסיפור הראשון מתרחש לו ב-2015, לקראת חג ה-Halloween. כמו פורים שלנו בישראל, גם בחג הזה נערים ומבוגרים מתחפשים למה שבא להם, כיד הדמיון הטובה. אבל באותה שנה, הנהלת אוניברסיטת ייל הוציאה מזכר שבו הם לא הורו אבל הדריכו, באופן מוצהר, מה לדעתם מותר ובעיקר מה אסור להתחפש אליו. וכך נאמר במייל שיצא:"האלווין הינו לצערנו זמן שבו ההתחשבות והרגישות של רוב תלמידי ייל מתרופפת, ותלמידים נוקטים במעשים מצערים. כך לדוגמה, לבישה של כתר נוצות, טורבנים, צביעת הפנים בצבעי מלחמה של ילידים אמריקנים, שינוי גוון העור כך שיהיה שחור או אדום. דוגמאות שכאלו ואחרות של ניכוס תרבותי ו\או ייצוג שאינו הולם של תרבויות אחרות, ובשנים האחרונות בייחוד של אסייתים ואנשים מאמריקה הלטינית"כלומר, האוניברסיטה ביקרה תלמידים שרוצים להתחפש למישהו שאינו הם, מתרבות אחרת. האוניברסיטה אומרת שייתכן שלבושים כאלו יעליבו את בני אותה התרבות, ולכן לדוגמה, מבקשת האוניברסיטה, עדיף שתלמידים, שאינם מאותה תרבות, לא ילבשו טורבן או כתר נוצות כמו צ'יף אינדיאני.בכל אופן, בתגובה להודעה הזו שיצאה מאת האוניברסיטה, חשה הפרופסורית אריקה קריסטאקיס שנחצה כאן קו מסויים. זה משהו אחד כשאנשים פרטיים מביעים את דעתם לגביי תחפושת כזו או אחרת – זו המהות של חופש ביטוי. אבל אם האוניברסיטה מתחילה לנסח הנחיות ספיציפיות, ולהגדיר מפורשות מה ראוי ומה לא ראוי להתחפש אליו – איפה הגבול, ומי מחליט איפה הגבול? היום זו תהיה רק "הצעה", ובשנה הבאה זו תהיה דרישה שעונש בצידה. ובכלל, כל ההווי של האלווין הוא הווי של פריצת גבולות זמנית. אני אצטט לכם מן המייל שהיא שלחה לתלמידים שלה:"אני אינני סומכת על עצמי לכפות את הסטנדרטים והמניעים שלי להאלווין על אחרים... אני תוהה כאן בקול, ואינני מנסה בשום אופן להיות פרובוקטיבית: האם אין עוד מקום לנער או אדם צעיר להתנהג באופן קצת אטום? להיות קצת לא מנומס או פרובוקטיבי, אולי אפילו פוגעני במידת מה, בחג הזה? אוניברסיטאות אמריקאיות נהגו להיות מקום בטוח בשביל נערים כדי להתבגר בו, וגם כדי לחוות בו חוויות טיפה רגרסיביות. נראה לי שעם הזמן הן נהיות מקומות עם יותר ויותר צנזורה והגבלות"בהמשך היא ציטטה גם את בעלה, ניקולאס קריסטאקיס, שגם הוא היה פרופסור באוניברסיטה, שאמר:"אם אתם לא אוהבים תחפושת – אל תסתכלו עליה, או שתגידו למתחפש שזה מעליב אתכם. דברו זה עם זה. חופש הביטוי והיכולת הרגשית להכיל עלבון הן אבני היסוד של חברה חופשית ופתוחה"בתגובה למיילים הללו, פרצו מחאות נרחבות מטעם הסטודנטים באוניברסיטה, ועצומות צצו שקראו לפיטורי שני הפרופסורים. בסופו של דבר הם לא פוטרו, אבל כן עזבו לאחר כמה חודשים את חלק מהתפקידים שלהם באוניברסיטה - ניקולאס היה מנהל של אחד מהקולג'ים המסונפים לאוניברסיטה עד המהומה הזו - והם גם שיתפו שלא הרגישו תמיכה ממוסדות האוניברסיטה אל מול העליהום שחוו. כיוון שאנחנו חיים בעולם של רשתות חברתיות, יש לנו סרטונים שמתעדים חלק ממה שקרה שם. באחד מהם רואים מעגל של סטודנטים, עומדים באויר הפתוח ומוקפים במדשאות ובניינים עם קירות אדומים-כהים, בסגנון המקובל בצפון-מזרח ארצות הברית. במרכז המעגל עומד לו פרופסור קריסטאקיס, ומנסה לנהל דיון עם התלמידים. חלק מן הדיון רגוע וחלק מתלהט, אבל לאורך כולו הסטודנטים מתעקשים שהוא פגע בהם בעצם המייל שלו, ושהוא חייב להתנצל. בשלב מסויים, צועקת עליו תלמידה "התפקיד שלך אינו לבנות כאן מרחב אינטלקטואלי, אלא לייצר כאן אווירה ביתית, מרחב מוגן לתלמידים… אתה צריך לא לישון בלילה, אתה מגעיל!"/הסיפור הזה מדגים את צמצומו של חופש הביטוי לפחות בשלוש אופנים. קודם כל, עצם העובדה שהממסד מנסה להגביל את חופש הביטוי האישי של התלמידים בחגיגות החג. שנית, העובדה שהיה מספיק ששני פרופסורים יביעו עמדה שונה מן העמדה שהסטודנטים רצו לשמוע, כדי לעורר כזו מהומה ולקרוא לפיטוריהן. ושלישית, השיח עצמו עם התלמידים מלווה בנסיונות השתקה וחוסר מוכנות לפתח דיון שבו יש שני צדדים. באחד מהדיאלוגים שהתנהלו באותה רחבה אומר הפרופסור לתלמידה "את הרי היית תלמידה שלי ויודעת שאני אדם שפתוח לשיח…" אבל זה לא עזר. הסטודנטים בשלהם.הדוגמה הזו היתה כאין וכאפס ביחס למה שקרה ב-2017 בקולג' Evergreen עם פרופ' ברט ויינשטיין. הסיפור הזה המחיש באופן מדהים מה קורה כאשר מִנְהֶלֶת האוניברסיטה בוחרת לקדם, ביחד עם התלמידים, אג'נדות של "מוגנות" קיצונית במקביל לאג'נדות פרוגרסיביות מודרניות אחרות שעוד ניגע בהן בהמשך. הסיפור הזה היה כל כך דרמטי, שהוא זכה לסרט תיעודי בן כתשעים דקות שאפשר למצוא ביוטוב. למי שרוצה לראות איך נראית התדרדרות במדרון חלקלק מטורף, שיכין פופקורן ויצפה בשעה וחצי של תהליך לא יאומן שקרה בקולג' הזה. ואם עשיתם את זה, בבקשה תכתבו לי בהערות של הפרק - אני אישית ראיתי את הסרט כמה פעמים, כי זה פשוט מדהים לראות איך הסדר המוכר יכול להתפרק לגמרי ולהפוך לכאוס טוטאלי.כרקע לסיפור צריך להבין שהקולג' הזה היה קולג' מאד ליברלי, מאד פתוח גם אינטלקטואלית וגם בכל הקשור לשיח מול התלמידים. היתה מדיניות של גמישות בבניית התואר, יצירת קורסים חדשים, וכן הלאה. בכל אופן, כחלק מן האוירה הזו היה שם מנהג קבוע: פעם בשנה, בחודש מרץ, היו בני המיעוטים בקולג' נמנעים מלהגיע לקמפוס ליום אחד, באקט שמטרתו לגרום לשאר הסטודנטים לחוש את החוסר שלהם. קראו לזה "day of absence", "יום של חוסר", והרעיון היה שבני מיעוטים מרגישים לעיתים בלתי-נראים, שהרוב לא מכיר בקיומם ומתעלם מהם, ובאופן המופגן הזה של היעלמות קהילתית כמעט מן הקמפוס הם יוכלו לגרום לאחרים, אלו ששייכים לרוב, לשים לב אליהם. בכל אופן, ב-2017 החליטה ההנהלה לשנות את הטקס: במקום שבני המיעוטים לא יבואו לקמפוס, ביום המיועד רק בני המיעוטים יגיעו, ושאר התלמידים והמרצים לא. הרעיון הזה לא מצא חן בעיניו של ברט ויינשטיין, פרופסור לאבולוציה, ואשתו הת'ר היינג. מבחינתם, בעוד הגרסה המקורית היא טקס שמעודד את אלו שמרגישים בלתי-נראים להביע את התחושה הזו לפי רצונם, הגרסה החדשה היא גזענית, שכן היא מונעת בכח מאנשים להגיע לקמפוס על בסיס צבע העור שלהם. "לכן", הוא הודיע במייל ששלח בתפוצת נאטו להנהלה, "אני אגיע לקמפוס באותו יום, בתור מחאה על המוטיב הגזעני של הנוהג השנה".המייל שלו עורר ויכוח גדול בקמפוס, והאוניברסיטה הבהירה שלא יאסרו על סטודנטים לבנים להגיע ושזו רק הצעה או בקשה. אבל האירוע הזה "נרשם", איך אומרים, וברט סומן כמי שמתנגד לכיוונים ה-woke-ים שהסטודנטים וההנהלה מבקשים לקדם.חודשיים אחרי כן המשטרה באה לקמפוס בשל תלונה נגד שני סטודנטים שחורים, והתגובה הסטודנטיאלית היתה סערה גדולה ומחאתית. הם ראו בפעילות של המשטרה ביטוי לגזענות ממסדית בכל מקום, ואש המחאה שנצתה דרשה לעשות מהפכה בקמפוס בכל הקשור ליחסים בין-גזעיים. מה שקרה בקמפוס בימים ובשבועות הבאים היה די בלתי נתפס, ואני באמת ממליץ לאנשים לצפות בסרט הדוקומנטרי כדי לראות בעיניים מה קרה שם. אבל אני אתן כאן כמה פרטים כדי שתבינו בגדול. ואני מלקט את החומר הזה מהאינטרנט, אז ייתכן שחלק מהפרטים לא מדוייקים עד הסוף, אבל הכיוון הכללי יהיה ברור. בתור התחלה החלו מִפגָנים של סטודנטים שתובעים פומבית את התפטרותו לאלתר של פרופסור ויינשטיין, יחד עם עוד כמה דמויות ש"סומנו" כבעלות דעות בעייתיות. בסירטונים שהוקלטו על ידי הסטודנטים רואים אותו יוצא לשוחח איתם בכמה הזדמנויות, אדם אחד מול עשרות סטודנטים להוטים למאבק. בכולם הם מתישהו מגיעים לצעקות "ברט ויינשטיין הזה חייב ללכת". בכל פעם שהוא מנסה לפתח שיחה איתם, הם משתיקים אותו. "אנחנו נשאל את השאלות, אתה תקשיב" אומרת אחת הסטודנטיות באירוע אחד. הנה, תשמעו…וזה לא נעצר בסטודנטים. ההנהלה הגיבה בכך שהיא פנתה לנציגים מהמוחים, ובהקלטות מתוך השיחה עם נשיא האוניברסיטה שומעים אותו אומר להם שאפילו שהוא מסכים עם האידיאולוגיה שלהם, יש בעיה. "הבעיה היא", ואני מצטט, "שיש להם את הזכות להביע את דעתם, אפילו באופן פוגעני. ואיך אפשר לעצור אנשים מלדבר באופן פוגעני? זה אתגר. יש את הרעיון של חופש הביטוי…". ובכל זאת, הוא מרגיע אותם ואומר להם שהוא מתחייב - וכל זה מוקלט, כן? - הוא מתחייב שהוא יעשה חינוך מחדש לפרופסורים שאינם מתיישרים עם החזון הפרוגרסיבי שלו ושל הסטודנטים, ומי שלא ישנה את תפיסתו והתנהגותו, בסופו של דבר יוענש ויוזז הצידה. ושוב, אלו דבריו של נשיא האוניברסיטה, שלא תומך בפרופסור מן המניין אלא להיפך, מוכן להיפטר ממנו כדי להרגיע את התלמידים. ב-23 למאי, המשיכה ההנהלה ועשתה מפגש בקפיטריה לכל התלמידים שרוצים לדבר על תחושותיהם. דברים הזויים קורים במפגש הזה. לדוגמה, האוניברסיטה סיפקה אוכל לאירוע, אבל מישהו שם מחליט ומצהיר שרק בני מיעוטים יכולים לאכול אותו - ללבנים אין גישה לאוכל. בשיחה הזו כל התלמידים יכולים להביע את עמדתם, ומלבד מיעוט של תלמידים שעומדים לצד ברט, רוב מה שמופיע בסרטונים שיש מן האירוע זה צעקות על גזענות בממסד. "לבנבנות זו התפיסה הכי דכאנית וגזענית שיש בעולם, אתם מבינים את זה!" צועק מישהו. ביום למחרת, הסטודנטים השתלטו על בניין שבו היה סמינר לפרופסורים, וחסמו את הדלתות לבניין כדי שהמשטרה לא תכנס. בהמשך הם "כלאו" את נשיא האוניברסיטה ועוד כמה מההנהלה בתוך חדר יחד עם נציגים משלהם, ומדריכים "שומרים" שלא לתת לאף אחד לצאת. בתוך החדר עם הנשיא הם אומרים לו "הכל בסדר?" והוא עונה "אני צריך ללכת לשירותים", ובתגובה לזה הסטודנט אומר לו "תתאפק". הנשיא לא מתנגד, וכל הסטודנטים מתפרצים בצחוק. רק הם יקבעו אם מישהו יצא או יכנס לחדר. וכן הלאה, וכן הלאה. הסטודנטים די השתלטו על מה שקורה בקמפוס. יש עוד הרבה פרטים לסיפור, כמובן, אבל הסוף היה שלא משנה כמה ניסו ברט והת'ר לשנות את המצב, הנהלת האוניברסיטה נתנה לסטודנטים די לקבוע איך הדברים יהיו. בסופו של דבר הם סיכמו עם האוניברסיטה שיעזבו את הממסד בתמורה לפיצויים נכבדים, ומאז ברט ואשתו אינם מרצים באף אוניברסיטה, אלא מצאו את דרכם למעמד של "אקדמאיים גולים", והם מריצים פודקאסט בשם Dark Horse. וכל זה רק בגלל שברט ויינשטיין, פרופסור מן המניין, מחה נגד משהו שלדעתו הוא גזעני.את הזמן שנותר לנו אנו רוצה להקדיש לכמה מסקנות מן הסיפורים הללו. אנחנו צריכים לקחת צעד אחורה ולזהות - מה אנחנו רואים כאן? בכל הסיפורים הללו, אנחנו רואים כאן מאמץ מרוכז של התלמידים להשיג סטריליזציה אינטלקטואלית של המרחב הפיזי. התלמידים הללו הועמדו במקום שבו הם נפגשים, באופן ישיר או עקיף, עם דעה שאינם מסכימים איתה. הגישה החינוכית המקובלת היא, שהכי בריא לנער מתבגר וגם למבוגר שנמצא במצב הזה ללמוד איך להתמודד עם דעות אחרות, כלומר איך להתנהל במרחב שאינו סטרילי אינטלקטואלית. הדברים מזכירים את ההתמודדות של בתי המשפט בארצות הברית סביב ענייני חופש הביטוי, וספיציפית מה לעשות עם דיסאינפורמציה או שיח שנאה, מה שקורים hate speech. השופט ברנדייס קבע, ב-1927, שכשהדבר אפשרי, "המזור [לשיח פגום] הוא יותר שיח, לא כפיית שתיקה". כלומר, תציג בפני קהל השומעים טיעון טוב יותר מזה שמפיץ את המסרים הפוגעים, והקהל ילך איתך וכך יגביל את השפעת הרעיונות הפגומים שהוצגו לו.אבל זה לא מה שהתלמידים הללו רוצים להשיג, והממסד גם לא תובע מהם להתנהל ככה. במקום זה, התלמידים הללו משקיעים את המאמצים שלהם בלבצע סטריליזציה של המרחב. אם יסירו את הדמות המפריעה, הם אומרים לעצמם, הם לא יצטרכו להתמודד איתה יותר.מעבר לכך, בואו נשים לב איך הסטריליזציה נעשית: מזהים את דמות הסמכות בממסד, ומפעילים עליה לחץ מלמטה כדי שתפעל לטובת היעד. ואם היא לא משתפת פעולה, אותה דמות סמכות - אז נפעיל עוד לחץ ונעצים את ההצהרות ואת האלימות עד שהם יכנעו. זו הדרך של האקטיביסט החברתי, זו הדרך של הפרוגרסיבי, שרוצה שמי שמחזיק בכח יחזיק במספיק כח כדי לפעול לטובת שיפור הכלל. וזאת גם במחיר של פגיעה בחלקים "בעייתיים", במרכאות, שבציבור. חשוב שנשים לב גם שאמנם במוקד הדוגמאות שנתתי כאן היה עימות בין סטודנטים לבין מרצים ופרופסורים, אבל שבעצם הקרבנות כאן היו גם סטודנטים, ולעיתים כאלו שמהווים את הרוב, לא המיעוט. בסיפור של מיילו, אלו שרצו לשמוע את מיילו לא זכו לעשות זאת. בסיפור של קריסטאקיס, נערים שרצו להתחפש למשהו עכשיו חשו כנראה לחץ מהאוניברסיטה עצמה לא לעשות את זה, וגם שאף אחד לא יקשיב להם אם ירצו לשנות את ההצהרה. בסיפור של ויינשטיין, אפילו אם רק נתמקד בטריגר של הסיפור, מדובר בכל הסטודנטים הלבנים שנאסר או הומלץ להם שלא להגיע לקמפוס. וממילא, עולה השאלה - למה זה בסדר להפלות בין סטודנט אחד לשני רק על בסיס דעותיו או צבע עורו?זו השאלה שאנחנו נרצה לענות עליה בפרקים הבאים. הצעד הבא שלנו יהיה לשאול איך הגענו למצב שבו סטריליזציה היא שם המשחק, שדעה לא כיפית הופכת לאיום על המוגנות שלך. בפרק הבא נסקור חלק מן הסנוניות שהיו שם ברקע, ושהעידו על הכיוון הזה, הסימנים המוקדמים שהיו שם כדי להראות לאן הרוח נושבת. בפרקים שאחרי, נתמקד באלמנטים הגזעניים והאחרים שנכנסו לתפיסה הפרוגרסיבית בדלת האחורית.בינתיים, אני רוצה לשוב למה שהזכרתי בתחילת הפרק, ולהחזיר אותנו לאזור עמוק יותר בקרחון שאת הקצה שלו ראינו היום. ברמה המוסרית השורשית, מה שקורה כאן הוא תוצאה של בחירה בערך ה"מוגנות" על חשבון ערך "חופש הביטוי". מהרגע שתחושת מוגנות היא העיקר, אז החירות האישית צריכה להתכופף בפניה. ואם כדי שכולנו נרגיש מוגנים, כמה סטודנטים יצטרכו לא להתלבש בתחפושת שרצו או פרופסורים צריכים לעזוב את הממסד, אז הם ילכו וזהו. ככה יהיה יותר נעים.אסיים בציטוט מתוך ספרו של אלדוס האקסלי, בספרו "עולם חדש מופלא". בעולם העתידי הזה של הספר, אנשים נולדים דרך פס-ייצור גנטי בבית חרושת, והגנטיקה שלהם מהונדסת ככה שכל אחד גדל לתפקיד ספציפי בחברה. גיבור הסיפור הוא ג'ון, איש צעיר שנולד באופן ה"ברברי", כלומר דרך רחם של אישה, שמתגלגל חזרה לחברה הזו, שם רואים בו "פרא". בתחילה הוא נדהם מהתחכום המדעי שלה וקורא לה "עולם חדש מופלא", אבל בהמשך הוא מתחיל להבין שמרוב שהחברה הזו מתוכננת וסטרילית, היא לא מאפשרת ליחיד להביע את עצמו, למצוא את עצמו, לחדש משהו. בויכוח שג'ון הפרא מנהל עם אחד ממנהיגי החברה הזו על טיב החברה, אומר לו המנהיג:"אבל זהו המחיר שאנו צריכים לשלם עבור יציבות.אנו צריכים לבחור בין שמחה לבין מה שאנשים נהגו לקרוא לו אומנות גבוההאנחנו הקרבנו את האומנות"ובמקביל, דיאלוג נוסף שאצטט באופן חלקי:"אין בעיה", אמר הפרא, "אני תובע את זכותי להיות עצוב""שלא לומר להזדקן ולהיות מכוער ואימפוטנט" אמר המנהל, "את הזכות לחלות בסרטן, את הזכות שלא לקבל מספיק אוכל, את הזכות לסבול. את הזכות לחיות במצב תמידי של דאגה מן המחר. את הזכות לחלות בטיפוס, ואת הזכות לעבור ייסורים גדולים ביותר"שתיקה ארוכה השתררה בחדר."כן", אמר הפרא, "אני תובע לעצמי את כולן"ואני אשאיר אותכם עם השאלה: מה אתם הייתם בוחרים?עד הפעם הבאה… ביי… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה, פרק רביעי.עד היום דיברנו על ליברלים, והגיע הזמן סוף סוף להכיר את בן הדוד של הליברל הקלאסי, הלא הוא הפרוגרסיבי. הרי, לשמו התכנסנו כאן, לא?הפרוגרסיבי והליברלי שותפים בנקודת המוצא שלהם: שניהם שמים אל מול עיניהם את המטרה של השגת שיוויון ומניעת סבל. אבל יש ביניהם הבדלים גדולים ביותר. בפרק הזה אנחנו נמנה ארבעה עקרונות מרכזיים שביחד תופסים את רוב ההבדל בין שתי הדמויות הללו, לפחות למיטב הבנתי.בתור הקדמה, חשוב לי להבהיר שכמו כל תנועה או גישה, גם התפיסה הפרורסיבית התפתחה לאורך השנים והדורות. ההוגים הראשונים של הפרוגרסיביות, אנשים כמו ג'ון דְיואִי ולסטר פראנק וורד, נולדו באמצע המאה ה-19, לפני יותר ממאה חמישים שנה. ברור, אם כן, שהפרוגרסיביות של היום איננה זהה עם הפרוגרסיביות שהם קידמו, וייתכן שלא היו מסכימים עם דברים שאנשים בעלי אותו תואר - פרוגרסיבי - אומרים כיום. חוץ מזה, גם כיום יש גוונים שונים בתנועה הזו, ולכן אני ממליץ, כמו תמיד, לא להתייחס באופן שבלוני לאף אדם שתפגשו ברחוב שמזדהה כפרוגרסיבי. המטרה שלנו היום היא להבין את הכוחות המרכזיים שמניעים את התנועה הזו, ושאת תוצאותיהם בשטח נראה בפרקים הבאים.ובכן - מהם ארבעת העקרונות? העיקרון הראשון מתייחס למתח שבין חירותו של היחיד למצבו המוסרי והחברתי של הציבור. הליברל הקלאסי סבור שהפרט הוא במרכז ולכן חירותו היא הערך העליון, אפילו במחיר של אי-שיוויון בחברה. כמו שניסח זאת תומאס ג'פרסון במגילת העצמאות האמריקאית: כיוון ש"בני האדם נוצרו שווים", כלומר שאין אדם שיש לו סמכות על אף אדם אחר, הרי שממשלות אינן יכולות להצר את דרכו של הפרט במימוש זכותו "לחיים, לחירות, ולרדיפת האושר". לעומתו, הפרוגרסיבי סבור שחירות הפרט איננה העיקר, אלא היא רק אמצעי בדרך להשגת חברה טובה יותר. לדעתו, כל עוד החירות משרתת את היעד של שיפור החברה, הכל טוב ויפה, אבל אם החירות מובילה לבעיות בחברה, לדוגמה חוסר שיוויון, מותר ואף חובה על השלטון להצר את חירותו של אדם כדי להגיע ליעד שיוויוני. העיקרון השני, שנובע מיד מתוך העיקרון הראשון, הוא בתפקיד שאנחנו מייעדים לממשלה, לכנסת, לבית המשפט - ולכל גוף ממשלי. הליברל רואה בממשל גוף שבקלות יכול להסתאב ולנצל את כוחו לרעה, ולפגוע בחירותו של האזרח. לכן הוא מעוניין לצמצם ככל האפשר את הכח של השלטון, כפי שהמשיך וקבע ג'פרסון - "בכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה."לעומתו, הפרוגרסיבי סבור שזה לא רק בסדר שלשלטון יהיה כח, אלא הכח הזה הוא נדרש והכרחי כדי לארגן את החיים ואת החברה באופן אופטימלי. הפרוגרסיבי מדמיין בעיני רוחו מדינה שמנוהלת על ידי מומחים גדולים בכל התחומים, ומנווטים את ההמון - שלפעמים אינו מבין מספיק - לכיוונים שייטיבו עימו. אם נצטט בתרגום חופשי את דבריו של הֶרְבֶרט קרולי, אחד מן הפרוגרסיבים בתחילת המאה ה-20, "כל ממשלה שנבחרה על ידי האומה צריכה להחזיק בידה את הכח לעשות כל דבר - כל דבר! - שלדעת רוב הציבור נדרש כדי להיטיב עם הציבור". בואו ניקח שתי דוגמאות שימחישו את ההבדל בין הליברל לפרוגרסיבי בעולם האמיתי. דוגמה אחת היא ביטוח לאומי. מה זה ביטוח לאומי? זה מס שכל אזרח חייב לשלם, ובתמורה לתשלום הזה המדינה מבטיחה שכל אחד יקבל מהמדינה סכום כסף לפי הצורך. על פניו מדובר בדבר טוב, אבל שימו לב שזה לא ביטוח כמו ביטוח אישי שאתה בוחר להצטרף אליו לפי שיקול דעתך - זהו ביטוח שאתה חייב לקנות. המדינה מחייבת אותך להשתתף בביטוח הזה, ואם לא תשלם, היא יכולה לקנוס אותך ולהשתמש בכח שיש לה כדי לקחת ממך את הכסף גם בניגוד לרצונך. כלומר, יש כאן פגיעה בחירות האזרחים כדי לקדם מדיניות סוציאלית. ושימו לב שהליברל לא טוען שהשקעה היום כדי לקבל כסף בעתיד זו לא השקעה טובה - מה שמטריד אותו היא העובדה שחוק ביטוח לאומי פוגע בזכות שלי לנהל את כספי לפי ראות עיניי, כלומר הכפייה מצד המדינה שבעניין.לעומתו הפרוגרסיבי לא מוטרד מזה, אלא להיפך - מבחינתו מדובר בממסד טוב וחיובי. קודם כל, הוא מקדם את השיוויון, כי הוא מבטיח שאנשים שאין להם מספיק כסף ינצלו מחרפת רעב וכדומה. שנית, ברור שחסכון לעתיד הוא רעיון טוב, אבל מה לעשות שהרבה אנשים אינם רציונלים, אינם חושבים קדימה, ואינם מנהלים את הכסף שלהם באופן מושכל. אנחנו בממשלה, אומר הפרוגרסיבי, מפעילים תכניות שיכוונו את החברה לכיוון טוב ויציב. אולי אנחנו פוגעים בחירותו של הפרט, אבל בעוד כמה שנים הפרט - בעצם כל הפרטים כמעט - יודו לנו על כך.בואו ניקח עוד דוגמה, משהו מהשנים האחרונות: חיסון הקורונה. הרבה מדינות דמוקרטיות התמודדו עם השאלה האם ראוי והאם ניתן לכפות על אנשים לקחת את החיסון. גישה פרוגרסיבית תגיד - בוודאי, ואפילו חייבים לעשות את זה, שהרי הדרך הכי אפקטיבית לעצור את המגפה היא בחיסון של רוב גדול של האזרחים. חובתה של המדינה להפעיל את כל הכוח הנדרש כדי לוודא שהמחלה תמוגר, ולכן מותר לה להטיל סנקציות על אנשים שאינם רוצים לקחת את החיסון, לאחר שחוקרים ומדענים השתכנעו שהוא עובד טוב ולא מהווה סיכון גדול לרוב האוכלוסיה. לעומת זאת, גישה ליברלית תזדעזע מהרעיון הזה, כיוון שמדובר בכפייה על האדם להכניס חומר זר לגופו, במקום לתת לו להחליט מה טוב לו ומה לא. לחיסון הקורונה יש יתרונות, אבל גם חסרונות וסיכונים. מדובר בחיסון שנבדק מהר, ולאורך תקופת זמן קצרה מהרגיל, והיו לאנשים גם כל מני תופעות לוואי. ממילא, צריכים לתת לכל אדם את מירב המידע שאפשר, ושהוא יחליט לבד אם לקחת את החיסון או לא.אם כן, אילו שני העקרונות הראשונים: היעד של השגת חברה טובה יותר, וחיזוק הממשל כדי שיוכל לקדם את היעד הראשון. עקרונות אלו היו נוכחים כבר אצל הפרוגרסיבים המוקדמים מהמאה ה-19, ובאמצע המאה ה-20 הובילה ממשלת ארצות הברית הרבה תכניות פרוגרסיביות כאלו. שני העקרונות הבאים, לעומת זאת, בולטים הרבה יותר אצל הפרוגרסיבים החדשים, מה שקוראים "woke" באנגלית מדוברת, מלשון "to wake up", "להתעורר", שהם המוקד של העונה הזו. הבה ניגש אליהם!עקרון מספר שלוש הוא ראיית העולם והדינמיקות בחברה דרך העדשה של מלחמת מעמדות. התפיסה הזו התחילה כמובן אצל מָרְקְס ואֵנְגֶלְס, שהסבירו בחיבורם "המניפסט הקומוניסטי" שבכל המדינות ישנו מאבק בין מעמד הפועלים, המעמד הייצרני, לבין מעמד ההון, כמו הבנקים, היזמים וכדומה. לדעתם, הפועלים בכל המדינות צריכים להלחם, או לפחות צפויים להילחם בקרוב, במעמד ההון שמדכא אותם, לקחת את השלטון ולבטל את המעמדות כליל. על בסיס הרעיונות הללו התגלגלו הדברים לכדי המהפכה הקומוניסטית במדינות ברית המועצות, בסין, קובה ועוד מקומות.העובדה שהשמאל הפרוגרסיבי פתוח לרעיונות שכאלו אינה מפתיעה. השמאל המערבי בילה תקופה ארוכה במאה ה-20 ברומנטיזציה של הקומוניזם, ודמויות בולטות כמו ג'ורג' ברנארד שאו העריצו את סטאלין והיוו שגרירים מרצון לרעיון הקומוניסטי. זה גם מתקשר לעקרון השני שתיארנו לפני רגע - מדינות קומוניסטיות דגלו בכלכלה שמתוכננת כולה מלמעלה על ידי מומחים שהממשלה תמנה. גם בארץ, כידוע, היו קבוצות גדולות מהתנועה הקיבוצית שראו בסטאלין את "שמש העמים", ורק לאחר נאומו המפורסם של חרושצ'ב ב-1956, שחשף את הזוועות שסטאלין ביצע, התחילה התעוררות מקומית מן החלום של ברית קומוניסטית כלל עולמית. בכל אופן, הפרוגרסיביות החדשה מאמצת את התפיסה שאכן מתרחשת בחברה המערבית מלחמת מעמדות, אבל איפיון המעמדות עבר מטא-מורפוזה חשובה: במקום הזיהוי של המעמדות לפי מצבן הסוציו-אקונומי, כפי שעשה מרקס, המעמדות החדשים מוגדרים לפי מעגלים של זהות, מה שקוראים פוליטיקת הזהויות: מעגלים גזעיים, כמו בין שחורים ללבנים; מעגלים מיניים, כמו בין נשים לגברים; מעגלים של מגדר ונטייה מינית, וכן הלאה. וחשוב לציין שלא מדובר במתחים בין קבוצות שוות, אלא בין מעמדות: בראייה הזו, הגזע הלבן, המין הגברי, והנטייה ההטרוסקסואלית הן המעמד ה"גבוה", השולט, בעוד המעמדות האחרים נשלטים בכח על ידיו. חשוב שנבין כמה מן המשמעויות של התפיסה הזו. קודם כל, זה לא שהפרוגרסיבי מחדש משהו בכך שהוא אומר שהצירים הללו של גזע, מין וכו' מכילים מתח מסויים. את זה כולם יודעים, וכולם מודים בכך. גם מרקס לא גילה את אמריקה כשהוא אמר שיש קבוצות שונות בחברה על הציר הסוציו-אקונומי, ושיש ביניהם גם מתח. הליברל והשמרן פשוט לא חושבים שהדרך הנכונה לאפיין את היחסים בין הקבוצות הללו הוא של מעמדות, של חזק וחלש, של שולט ונשלט, אלא כמשהו יותר מורכב מזה שיש לו גם אלמנטים חיוביים. היחס בין נשים לגברים, לדוגמה, הוא לא רק יחס של מאבקי כוחות, אלא גם יחס סימביוטי, כפי שבא לידי ביטוי במוסד הנישואין. ההחלטה הפרוגרסיבית להציב את המתחים הבין-זהותיים בתור ממד מרכזי של מעמדות, לאפיין את מערכות היחסים ביניהם כמלחמה, ולקבוע קטגורית שהלבנים או הגברים "שולטים" באלו שתחתיהם - כל אלו אינן עובדה, אלא פרשנות שהם מאמצים, עם השלכות נרחבות.דבר שני שצריך לשים לב אליו כרגע הוא איך התפיסה הזו, של מלחמת מעמדות, משתלבת בצורה מעניינת עם שני העקרונות הראשונים שפֶרַטְנו. שהרי אם אנחנו מקבלים מצד אחד את ההנחה שיש אי שיוויון מעמדי מובהק בין מעגלי זהות שונים, ומצד שני אנחנו רואים בממשל ובשאר מוקדי הכח הציבוריים כנושאים באחריות לתיקון החברה, גם ובעיקר על ידי הפעלת הכוח הנתון בידיהם, הרי שמיד נגזרת מכך המסקנה שעל המדינה להפעיל את מלוא כוחה כדי לפרק את ההגמוניה הקיימת, ההגמוניה הגברית הלבנה ההטרוסקסואלית, ולהבטיח שיוויון ותיקון חברתי.אחד הביטויים המובהקים של תפיסה כזו הינו חוקים שמהותם המוצהרת היא אפליה מתקנת. כפי שהשם שלהם מדגיש, החוקים הללו מפלים בין מישהו אחד לשני על בסיס גזע או מין, אבל המחוקק סבור שזה בסדר להפלות כי אנחנו באים לתקן. מלגות ממשלתיות שמיועדות דווקא לנשים, לאפרו-אמריקאים וכו', הן דוגמה קלאסית לעניין.אולי תגידו: מה רע בדבר כזה? הרי נשים, או עולם מאתיופיה סובלים מאפלייה, וצריך לשפר את המציאות! ובאמת, זו דעתו של הפרוגרסיבי. הליברל הקלאסי, לעומת זאת יגיד לכם: אני איתכם ביעד, חברים, אבל לא עם הדרך. אני בתור איש פרטי אשמח לתרום מכספי למלגה שכזו, רק שלחו לי את הלינק לביט ואני תורם. אבל העובדה שהממשלה מגדילה מיסים ולוקחת ממני בכוח עוד כסף מהמשכורת שלי, רק בגלל שאיזה ח"כ החליט לעשות קמפיין כזה - זו פגיעה בחירותי, החירות להשתמש בכסף שלי איך שאני רואה לנכון. כלומר, הביקורת שלו אינה על האידיאל, אלא על המנגנון שמופעל כדי לקדם אותו.אז זהו העקרון השלישי. ועכשיו, לעקרון הרביעי והאחרון: הפרוגרסיבי מאמץ את הכלים, אם לא את תפיסת העולם המלאה, של הפוסט-מודרניות.הפוסט-מודרניות היא תנועה פילוסופית שהתפתחה במאה ה-20, בתגובה למודרנה, כפי ששמה מעיד. אפשר להקדיש שעות של שיח על התנועה הזו, ולכן כדי לקצר אני רוצה להתמקד רק באלמנט אחד מכריע של התפיסה הפוסט מודרנית, שהיא לדעתי העניין העיקרי שבא לידי ביטוי בפרוגרסיבים המודרנים: הקביעה שאין אמת, ושכל ניסיון לטעון להכרת האמת הוא פסול עובדתית ומוסרית, ואינו אלא כיסוי לכוונה האמיתית של מי שמדבר בשם האמת: להפעיל כוח ושליטה על מאזיניו.כדי להדגים את הנקודה, בואו ניקח משהו שמאד מתאים לתקופה שלנו היום: הכנסת חמאס לרשימת ארגוני הטרור. כשבאה מדינה או כשבא האו"ם ומגדיר ארגון כ"ארגון טרור", יש כאן קודם כל עניין לשוני. כלומר, מצד אחד יש את ההגדרה המילונית של המושג "ארגון טרור", משהו בסגנון של "טרור הוא טקטיקה של מאבק אלים, המופנה כלפי אזרחים, לשם השגת מטרות פוליטיות". אל מול זה יש את המציאות, ואפשר לבדוק את פעילותו של חמאס ולקבוע, באופן די סביר, שזו הגדרה שמתאימה לארגון הנפשע הזה. ממילא, אנחנו מרגישים שהקביעה הזו היא אמת. אבל הפוסט-מודרנים יבואו ויגידו - רגע רגע רגע, אנחנו לא מאמינים לכם, ויותר מכך - אנחנו מבינים את המשחק שאתם משחקים פה. אתם רוצים להדביק את התיוג הזה, ארגון טרור, בגלל שאתם רוצים להפעיל סנקציות על חמאס, וזה יתאפשר ברגע שהחמאס יוגדר ככה. וחוץ מזה, "טרור" נשמע רע באוזן, ועם התיוג הזה אתם מקווים לקבל סימפטיה מהעולם כדי שלא יפעילו עליכם לחץ בינלאומי כשאתם לוחמים בחמאס. מצד שני, מה שאין כאן זו אמת - הרי מה שאתם קוראים לו "טרור" הוא בעיני הפלשתינים "לוחמי חופש גיבורים", שאינם שונים מהאצ"ל והלח"י ואולי גם ההגנה בשום דבר. השימוש במילה אמת היא סתם פוליטיקה, לא יותר.עכשיו, בואו נהיה כנים עם עצמנו. יש משהו בדברים של הפוסט-מודרני. אין ספק שאנחנו מעוניינים גם בסנקציות המשפטיות, וגם בחיזוק התמיכה הבינלאומית למלחמה שלנו בחמאס. על כך שנינו יכולים להסכים. אבל זה לא סתם - אנחנו רוצים את הדברים הללו בדיוק בגלל שמדובר בארגון טרור, שמנסה להטיל טרור על האזרחים שלנו! והרי, בדיוק בגלל שיש דבר כזה ארגון טרור, יצרו את הכלים המשפטיים הללו. כלומר, הפוסט-מודרני אומר שאנחנו אומרים שזו האמת כי אנחנו רוצים להפעיל לחץ על חמאס, בעוד שבעצם הכיוון הוא הפוך - אנחנו רוצים להפעיל לחץ על חמאס בגלל שזו האמת.אבל הפוסט-מודרני בשלו. הוא שם לב שכשאנשים טוענים שמשהו הוא "אמת", הם מצפים שהמאזינים שלהם יעשו מה? יאמינו להם! יאמינו להם ויפעלו לפי האמת הזו. והפוסט-מודרני חשדן ביותר, ואומר - אולי זה כל מה שיש? אולי השימוש במילה "אמת" היא רק כלי נכלולי לגרום לאנשים לעשות את מה שאתה רוצה! כלומר, "אמת" אין כאן, יש כאן רק כוח, ושליטה. עכשיו, אני חייב להודות שאם זה היה נשאר רק בתחומים של פוליטיקה, אני יכול להבין את הטיעון הזה באופן מוגבל. כולנו יודעים מה זה "ספין" ואיך פוליטיקאים מנסים להסית אותנו זה נגד זה. אבל הקטע הוא שהפוסט-מודרני חושב שאין אמת בשום מקום, גם לא במדע, גם לא במתמטיקה - בשום מקום. הוא מפעיל את אותה הלוגיקה שם: פרופסור יטען לידיעת ה"אמת" כי הוא רוצה קידום, רוצה השפעה, וכן הלאה. אולי אתם לא מאמינים לי, אולי אתם חושבים שאני מגזים, אבל בפרקים הבאים נביא לכך כמה דוגמאות. מוזמנים להמתין ולבדוק אותי בהמשך.ההשלכות של התפיסה הזו לא נעצרות שם. מסתכל הפוסט-מודרני על העולם ורואה שמדינות המערב חיות בשפע, לעומת מדינות העולם השלישי. הוא שם לב שגם כאן, בגדול, יש מעמדות, ונראה לו שהן בגדול מתאימות לפרמטרים גזעניים, שבהם הלבנים הם המעמד העליון, השולט על המעמדות האחרים דרך הכסף והצבא שיש לו. ולא רק זה, אלא שהמדינות המערביות מסתכלות בפטרונות על המדינות האחרות ואומרות להן - "אנחנו מצאנו דרך טובה יותר לחיות! מודרנה, מדע, דמוקרטיה, טכנולוגיה, רציונליות, זכויות אדם, ועוד ועוד". הפוסט-מודרני אומר: כל הדברים הללו, כל הפטרונות הזו - אין לה שום אחיזה במשהו אמיתי, זה הכל "פייק", דרך לצבירת כח. אתם רוצים לקבוע לאחרים מה לעשות, ולכן אתם אומרים להם שאתם גיליתם את האור, אבל זה הכל זיוף.ולכן, כמו שהממשל נתבע להלחם בפערי המעמדות בחברה, כך על הקהילה הבינלאומית לדאוג לשיוויון בין-לאומי, להעצים את החלשים גם אם צריך שזה יהיה על חשבון החזקים, גם אם צריך שזה יהיה על חשבון יכולתה של מדינה לפעול לטובת אזרחיה שלה. אז אם נסכם, אלו ארבעת העקרונות: * טובת הכלל כעומדת מעל חירותו של הפרט; * החובה להשתמש במערכות שלטון כדי לנווט את החברה לאותה טובת כלל; * ראיית העולם כסיפור של מלחמת מעמדות של מעגלי זהות; * ואימוץ התפיסה שאין אמת על פי הדרך של הפוסט-מודרנה.אם הבנתם את ארבעת הנקודות הללו, יש בידכם את כל מה שאתם צריכים כדי להבין את עקרונות התפיסה הפרוגרסיבית בימינו. אבל זו רק ההתחלה, כי לא רק העקרונות חשובים, אלא הפרטים: איך התפיסה הזו מתבטאת בשטח, תכלס, ועל זה נדבר בפרקים הבאים. בינתיים, אני רוצה שנסיים עם שתי תובנות שעולות מתוך כל מה ששמעתם היום.תובנה ראשונה היא שאולי שמתם לב שיש סתירה מסויימת בין העקרון השלישי לבין הרביעי. הרי, אם העקרון האחרון הוא שאין אמת, אז כיצד ניתן בו זמנית לטעון טענת אמת על המציאות שיש כאן מלחמת מעמדות? במידה מסויימת אפילו הטיעון "אין אמת" קצת סובל מבעיה שכזו, כי הוא סוג של פרדוקס: אם אין אמת, אז גם הקביעה ש"אין אמת" איננה אמיתית. אם אין אמת, איך בכלל אפשר לומר דבר כלשהו על העולם?ואכן, הבעיה הזו איננה ניתנת לפתרון פשוט, שכן לוגית יש כאן סתירה. אבל אני אציע, לפחות בשלב הזה בסדרה, את ההסבר הבא: כיוון שאין אמת ויש רק כח, אז בעלי התפיסה לא מוטרדים מכך שיש כאן סתירה בדבריהם. הם רק רוצים לקדם את היעדים שלהם, ואם זה יעזור להשתמש בכלי הזה שקוראים לו "טיעוני אמת" כדי לקדם אותם, זה מה שהם יעשו. בניסוח קצת רגשי אולי הם היו צועקים עליי ואומרים: "איך אתה מסוגל להתפלסף כרגע על האמת כשיש נשים ושחורים שסובלים?"זו התובנה הראשונה. התובנה השניה היא להבין מדוע הפרוגרסיביות המודרנית הזו מופיעה דווקא במקומות שהיא מופיעה בהם. אז, קחו שניה ובואו נחשוב ביחד: אם אתם הייתם אנשים שחושבים כמו הפרוגרסיבים, איפה הייתם מרגישים הכי בנוח, וחושבים שכדאי לכם להיות כדי שתהיה לכם הכי הרבה השפעה במדינות המערב? ואני שם בצד פוליטיקה - פוליטיקה היא המגרש שכולם משחקים בו. איפה אתם יכולים ללכת, מחוץ לאולמות השלטון, שיתן לכם כח להשפיע, ולאורך זמן?המקום האידיאלי, המקום שיתאים לכם כמו כפפה ליד, הוא המקום שבו המערב סבור שהאמת נמצאת. המקום בו העולם המערבי מאמין שהאמת נלמדת, מוערכת, מתפתחת ונצברת. אם תצליחו להיכנס למקום כזה, ולהיות בשר מבשרו, תוכלו גם אתם יום אחד להצהיר שמשהו הוא "אמת", ואנשים יקשיבו לכם בגלל הממסד שאליו אתם שייכים. כלומר, תוכלו ליהנות גם אתם מהכח שהילת ה"אמת" נותנת, ולהשפיע בהתאם לכיוון של תיקון העולם. ואם אפשר, זה צריך להיות מקום שבו המילים הם עיקר העיסוק, שהרי אמת היא דבר שמביעים עם מילים.אז איפה המקום הזה? אני חושב שכולנו יודעים. המקום הזה הוא הקולג'ים והאוניברסיטאות, בעיקר במדעי החברה והרוח. משם יוצאים התיאוריות החדשות לגביי גזענות ומגדר, גיאו-פוליטיקה ופילוסופיה. אם תצליחו להתקבל לשם כמרצים ופרופסורים, תוכלו לשנות את השיח - וכיוון שאין אמת, אז הכל זה שיח ונרטיבים ולא מעבר - ומתוך שינוי השיח גם להשפיע על כל העולם. ולכן, לאורך הפרקים הבאים, אתם תשמעו הרבה סיפורים שקורים בקמפוסים הללו, קמפוסים אליו מגיעים גם הרבה נערים שמחפשים את דרכם אחרי התיכון, ורק ישמחו שמישהו ייתן להם חזון לתיקון עולם. וזה גם מה שיגיע בהמשך הסדרה שלנו, מה שאומר שגם הגענו לחלק שבו יהיו הרבה סיפורים מעניינים. אז על מה שקורה בעשור האחרון בקמפוסים, ועל פרטי התפיסה הפרוגרסיבית של היום שמתממשים שם ומתפזרים משם לכל העולם - על כל אלו בפרקים הבאים. נתראה שם… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום לכולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות. בפרק הקודם סרטטנו את הקווים המרכזיים של הליברליות לעומת השמרנות, והיום אנחנו נתחיל לבחון את האופן שבו שני הטיפוסים מנסים לפעול בעולם, כלומר איך הם ממירים את התיאוריה למעשה. בהמשך הסדרה נתמקד יותר בצד הליברלי והפרוגרסיבי של המפה, אבל הרבה פעמים זה עוזר להבין תפיסה אחת כשמבינים מה האלטרנטיבות שעומדות מולה.אז יאללה, בואו נתחיל!כששמרן מתעורר בבוקר, הוא בגדול חושב על איך לשמר את המצב הקיים. הוא רוצה שאותו מצב, מה שזה לא יהיה, יהיה כאן גם בעוד שעה, יום, שנה, עשור - אולי אפילו מאה שנה. עכשיו, יכול להיות שאתם אומרים לעצמכם - נשמע פשוט! אבל האמת שזה הפוך לגמרי מפשוט. המציאות מסביב משתנה כל הזמן, הלא-צפוי קורה כל יום, ומֶרְפִי, כן ההוא מהחוק, למרפי הזה יש כרטיס חופשי-חודשי והוא לא מהסס לבקר. ממילא, לשמרן יש הרבה עבודה.כדי להמחיש את זה, בואו ניקח דוגמה לשמרן טיפולוגי, סליחה, שמרנית: אוצרת במוזיאון שאחראית על עשרות יצירות של פיקאסו שמוצגים בגלריה. כל חייה של האישה הזו מוקדשים למשהו אחד, לשמור על האוצר ההיסטורי הזה. כדי להמחיש את האופן שבו שמרנית שכמוה חושבת, אני אמציא לכם סיפור קצר שימחיש את אופן הפעולה. הסיפור שלנו מתחיל בכך שהיא פותחת את הדלת של המוזיאון שלה לציבור. בסדרי הזמן הקצרים של שעה, יום וכו', הסכנות ליצירות הללו נכנסים למוזיאון כל יום בצורה של בני אדם. זה מתחיל בילדים שרק רוצים לגעת בתמונה לשניה ולראות איך זה מרגיש, ממשיך בגנבים מתוחכמים שראו כל מני סרטים בהוליווד וחולמים להרוויח מיליונים באיזו תרמית, וכלה בתופעה שהחלה לאחרונה, של מפגינים נגד משבר האקלים שרוצים לקבל תשומת לב על ידי השחתת יצירות אמנות מפורסמות (כן כן, אם לא שמעתם על המפגינים שזרקו צבע על יצירה של מונֶה, הנה הלינק. וזה לא המקרה היחיד).  עובר שבוע, עובר חודש, ואז מתחילים כאבי ראש בסדרי זמן קצת יותר ארוכים. היא מגלה שחלק מהמִתְלים והמסמרים שעליהם תלויים היצירות לא מתוחזקות היטב, וזה כמובן דורש ממנה כל כמה זמן להוריד את יצירות ממקומן ולוודא שהכל תקין שם מאחור. שנה או חמש אחרי, ככל שהזמן מתארך, גם האתגרים נהיים מורכבים יותר: תמונות מתחילות לדהות, והיא צריכה לחדש אותן או לשים אותן מאחורי זכוכית או להתקין מערכות שליטה אקלימית במוזיאון כדי שלא יהרסו מאבק, אוויר ולחות. אילו כמובן תהליכים שזקוקים לזמן ארוך מצד עצמם, ודורשים מיני-הפרעות למצב הקיים - היא פתאום מבינה שכדי לשמר את הקיים, היא תצטרך באופן זמני לבטל את הקיים, לסגור אולם או אולי את כל המוזיאון, לכסות את היצירות או להזיז אותן לכספת, ולשפץ באופן עמוק לפני שיוכלו לחזור לתצוגה.וזה עוד לא הכל! כל מה שתיארתי זה רק החלקים הטכניים שקורים במוזיאון, אבל במקביל ואולי לפני הכל היא מגלה שכדי שהמוזיאון ישאר פתוח צריך כסף. אם לא יכנס כסף, כל העבודה המשמרת שלה תרד לטמיון.  אז היא מתחילה ליצור קשר עם פוליטיקאים מקומיים, ומרחיבה לאט לאט את מעגל התורמים שלה. גם מבקרים יכולים לשלם חלק מהסכום, והיא משקיעה בפרסום. יום אחד פונים אליה ממוזיאון אחר במדינה אחרת ומציעים לעשות חילופי-תצוגות. ואמנם, כל מה שהאוצרת שלנו רוצה זה להציג את פיקאסו, באמת, אין לה שום שאיפה אחרת, אבל היא מבינה שזו השקעה טובה בקשרים, ושיותר מבקרים יגיעו ותורמים יתעניינו, אז היא אומרת בסדר, כדי שפיקאסו ימשיך להיות מוצג במוזיאון שלי, כנראה שהוא צריך לצאת לביקור בגלריה אחרת לכמה שבועות. ולסיום, יום אחד פורצת מגיפה עולמית ואנשים לא יוצאים מהבתים והיא צריכה לחשוב איך לעבור את התקופה הזו. וכן הלאה וכן הלאה.מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה? די הרבה, ואני אתן כאן כמה נקודות.ראשית, עד כמה שהשמרן אולי היה רוצה שהמציאות תדרוך במקום והכל ישאר יציב, זו לא אופציה. העולם סביבנו בתנועה מתמדת ושינויים קטנים וגדולים קורים כל הזמן, וממילא אין ברירה לשמרן, והוא חייב להיות גם כן בתנועה. הדבר מזכיר לי את הקטע מתוך "עליזה בארץ המראות", ספר ההמשך ל"עליזה בארץ הפלאות". ברגע מסויים המלכה האדומה מתחילה לרוץ ועליזה רצה איתה, ואז הן עוצרות ועליזה רואה שהן לא זזו ממקומן על אף ריצת האמוק. ואני מצטט: "ובכן, במדינה שלנו" אמרה עליזה, עדיין מתנשפת, "לרוב היית מגיעה למקום אחר, אם היית רצה הרבה זמן כמו שעשינו עכשיו""איזו מדינה איטית יש לך", אמרה המלכה. "שימי לב, כאן את חייבת לרוץ בשיא הכח רק כדי להשאר במקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את חייבת לרוץ לפחות פי שתיים יותר מהר"שנית, השמרן מנסה כמה שהוא יכול להתמקד בכאן ובעכשיו, אבל לאט לאט הוא מבין שהוא חייב להרחיב את המעגלים שהוא מתקשר איתם. לכל אורך הדרך, האוצרת שלנו חושבת רק על פיקאסו היקר שלה, וכלל לא מעניינים אותה פוליטיקה ושאר מרעין בישין. היא גולשת למרחבים הללו ככל שהיא מבינה שבעצם, בכל מקום שהיא מציבה גבול לכאוס, הוא פשוט מחכה שם צעד אחד מחוץ לגדר שהיא שמה לו. כדי להגן על העיקר, היא מרחיבה את פעילותה הרבה מעבר לאותו עיקר.הנקודה השלישית והכי חשובה היא לשים לב שבכל שלב נדרשת האוצרת שלנו לשאלה של בירור פנימי: מה הדבר שהיא מנסה לשמר, בדיוק? הרי לפעמים פיקאסו לא יוצג לפני כולם, נניח בזמן השיפוצים של המוזיאון. ההחלטה לעשות את השיפוץ היא נקודה בזמן שהיא צריכה להבין שהיעד הוא לא "פיקאסו מוצג בלי הפסקה", אלא "פיקאסו מוצג, אולי עם הפסקות, אבל ליותר שנים". או כל דבר אחר. הנקודה היא שאפילו היא לא יודעת מראש מה בדיוק הדבר שהיא מנסה לשמר, וזה עובר בירור פנימי עמוק יותר. תחשבו שיום אחד יציעו לה לקנות את המוזיאון שלה ושיובטח לה שהבעלים החדש ידאג שהיצירות יוצגו ברחבי העולם. בשלב הזה היא צריכה לחשוב מה היא בדיוק משמרת - את הקשר שלה עם פיקאסו? את החשיפה של העולם לפיקאסו? עד שההצעה הזו תגיע לפתחה היא אולי לא חשבה על השאלה הזו. השינויים בעולם, גם כאן, מובילים אותה בהכרח לאבולוציה בהבנתה את מה שהיא מנסה לשמר. יפה. היה מעניין, נכון? אני תמיד נדהם מהעובדה שדברים שנראים כה פשוטים מתבררים כמורכבים באופן אינסופי כשמתחילים לצלול לתוכם. ולכן, אני מקווה שיש לכם הערכה גדולה יותר לשמרן. הרבה פעמים הוא פחות מעניין, פחות "סקסי" מהליברל, שעוד נדבר אליו. השמרן לרוב לא נדרש מראש לתאר חזון גדול. הוא סה"כ רוצה משהו שנראה פשוט וקטן בתור התחלה. בית. משפחה. להיות אוצרת של מוזיאון. אבל גם דברים קטנים, מסתבר, דורשים מאמץ גדול, והשמרן מוצא את עצמו בהגשמת הדברים הללו.עכשיו, שנתנו לשמרן את דקות התהילה שלו, נעבור לידידו שבצד השני, הליברל, וכמובן גם האולטרה-ליברל הפרוגרסיבי.הליברל מסתכל סביבו, ורואה את כל הסבל שסביבו ורוצה לתקן אותו, למנוע את הסבל. וכאן כבר אנחנו רואים את אחד ההבדלים החשובים בין השמרן לליברל: בעוד השמרן בגדול יודע במה הוא רוצה להתמקד, הליברל מגיע לעולם עם שאלה, עם אתגר, אבל הוא זקוק לנסח תשובה, או מה שאנחנו נקרא לו - חזון. שמרן, כפי שראינו, לא חייב חזון. מה שהוא רוצה לשמר כבר קיים, בגדול, והרבה מההתפתחות שלו תגיע מתוך צמיחה של מערכות השימור שלו. אבל הליברל צריך לנסח חזון אלנטרנטיבי לעולם שקיים, וחזונות יש אינסוף. בנוסף לכך, בהשוואה לשמרן, ששמח לחזק בעיקר את הזהויות הקרובות אליו שלו - משפחה מדינה ולאום, ששונות ממקום למקום - הליברל מתמקד בכאב ושיוויון, שאלו דברים אוניברסלים. אמנם, ברור שכל אחד דואג באופן אינסטיקטיבי לאלו שקרובים אליו, אבל מבחינה אידיאולוגית, הוא אומר, "הכאב של מישהו מעבר לים צריך להפריע לי כמו הכאב של השכן שלי, ורק בגלל שאני לא רואה אותו או מכיר אותו לא אמור לשנות". סוף ציטוט. להבנתו, ככל שנרחיב את נקודת המבט שלנו כך ייטב. ואכן, מחקרים שנעשו לגביי דפוסי ההתנדבות והתרומה לארגוני צדקה מראים ששמרנים נוטים לתרום הרבה יותר לקהילה הקרובה שלהם, בעוד ליברלים שמחים לתרום יותר למאמצים שחוצים-קהילות ומדינות, כמו כשיש צונאמי בארץ אחרת. עוצמת הכאב, כמות האנשים שסובלים - אלו הדברים שחשובים לליברל יותר מאשר הקירבה האתנית והלאומית לסובלים.אפשר לחשוב על זה גם ככה, מעוד זווית: בעוד השמרן נע מבפנים החוצה, מתחיל מהמקומי ומתרחב לפי הצורך, הליברל ינוע דווקא מבחוץ פנימה. כלומר, האינסטינקט הליברלי הוא למנוע סבל ולהשיג שוויון בכל מקום באשר הוא. בכל העולם, ורק מחוסר כח או יכולת הוא יגביל את עצמו, אבל ההגבלה הזו תציק לו. הוא תמיד ישאף להתרחב עד קצה גבול היכולת.אם אוצרת המוזיאון היתה השמרנית התורנית שלנו, הרי יזמת הסטרטאפ הטיפוסית היא הליברלית. אני מגיע מעולם ההייטק, אז אלו שמגיעים משם כמוני בוודאי מהנהנים לעצמם עכשיו. היזמת שלנו מספרת לכולם שהיא, בראשות הסטרטאפ שלה, עומדת לעשות מהפכה בעולם, Disruption, לפתור בעיה רפואית או לוגיסטית או סביבתית שתמיד רצינו לפתור אבל אף אחד לא העיז, אף אחד לא חלם מספיק גדול כדי לפתור. וכמובן, יש אנשים שהסיפור הזה הוא מן השפה ולחוץ, אבל היזמת שלנו היא ליברלית אמיתית. בוער בה לפתור את בעיית הרעב בעולם, נניח, והיא תסתובב בין קרנות-הון-סיכון ותשכנע אותן בלהט ובכשרון רטורי שזה אפשרי לעשות את זה וגם, בו זמנית, להרוויח המון כסף. Win-Win. אחת הבעיות הידועות אצל סטרטאפים הוא היעדר מיקוד, וזה לא סתם. קודם כל, ברמה הטכנית לגמרי, החזון תמיד בהתהוות. הוא מתחיל גדול ורחב ומקבל צורה לאט לאט, על ידי שיחות עם משקיעים ועם לקוחות ולימוד השוק והרגולציה וכו'. החזון מנסה להתרחב הכי רחוק שאפשר, והעולם שבחוץ נותן קונטרה ומגביל את החזון למשהו יותר מציאותי. התהליך הזה הוא תהליך למידה מאד כאוטי, כראוי לליברל שלא ממש אכפת לו לשבור כמה ביצים, מסורות וקונבנציות בדרך להצלחה, ויורה להמון כיוונים עד שמשהו פוגע.התיאבון של הליברל למהפכות טובות לרוב לא יודע שובע. יזמים מצליחים הם לרוב יזמים סדרתיים, שרוצים להשפיע עוד ועוד על העולם. קשה להם שיש גבול לדברים שהם מצליחים להשיג. אם הצליחו לשנות משהו במדינה אחרת, הם יאמרו - אז זה צריך לעבוד בכל העולם! אם הצלחנו לשפר את איכות החיים בעשר אחוז, אז חמישים אחוז הוא בטח בהישג יד. לזה התכוונתי שהם בעצם מתחילים מאמירה גדולה, ורק מגבלות הזמן ותשומת הלב ובכלל, המציאות שסביב, מכריחים אותם לתת צורה מוגבלת לחזון שלהם.זוית אחרת על אותה נטיה היא האופן שבו ליברלים מסרבים להסתפק באירוע נקודתי, אלא הם מהר מאד פורשים כנפיים ומסתכלים מערכתית. נניח שאת מסתובבת ברחוב ורואה מישהו מקבץ נדבות. אולי התגובה הטבעית שלך תהיה לתת לו כסף, אבל הליברלית הטיפוסית גם תשאל את עצמה - האם לתת לו כסף יעזור באמת? העזרה האמיתית היא לתקן את המערכת שהובילה לכך שהאדם המסכן הזה מושלך ברחוב. אולי זו מערכת הרווחה, או שמא הבנקים, ועוד ועוד. הליברלית תחפש את האָשַם במערכת ואולי גם את התיקון, וככל שהמערכת שבה יתבצע התיקון נמצאת למעלה יותר בהירארכיה, כך ייטב. הרי, אם אני יכול לטפל בחוק שמשפיע על עניים בכל המדינה, זה עדיף מאשר להשפיע רק בחוק-עזר עירוני שיעזור לפחות אנשים. ואם אני יכול לבנות אפליקציה שתחצה מדינות, זה בכלל יהיה מדהים. זו הדרך למקסם השפעה.לסיום, אני רוצה לדייק ולחדד כמה עניינים.ראשית, בפעם שעברה סיימתי בהצהרה שחשוב שבכל חברה אנושית יהיו אנשים משני הסוגים, שמרנים וליברלים. נראה לי שלאור ההרחבה שעשינו היום, זה עוד יותר מובן מדוע. סטרטאפים, לדוגמה, לרוב מיוסדים על ידי ליברלים, אבל הרבה פעמים הם לא מצליחים להתרומם מעבר לגודל מסויים בלי להביא שמרנים שיעזרו להם. סטרטאפ שכולו מורכב מליברלים יהיה כאוטי, וכל כמה ימים או שבועות הפוקוס ישתנה והמוצר יראה בהתאם, שלא לדבר על זה שלא תהיה תקשורת מסודרת בין הצוותים והכל יפול בבלאגן גדול. חברות סטרטאפ מצליחות חייבות להביא גם שמרנים שייצרו להם מבנה וסדר, צינורות ברזל שדרכן יכולים החזון והיצירתיות הליברלית לזרום. ובאופן דומה, שמרנים לפעמים רואים רק מה שממש מולם, ולא מסוגלים לחשוב "מחוץ לקופסה" ולהבין את הפוטנציאל הטמון במשהו חדש. אוצרת המוזיאון שלנו אולי תבין מאוחר מדי שהיא צריכה תמיכה פוליטית במוזיאון. היא לא תבין, אולי, שאין לה באמת יכולת להיות מוזיאון קטן, אלא זה או לגדול או לחדול. השמרן מגיב למציאות, אבל לפעמים באיחור, כי באופן אינסטיקטיבי הוא נאחז בקיים עד שמאוחר מדי לעשות שינויי כיוון. שותף ליברלי למוזיאון יוודא שהמוזיאון יהיה מוכן לתרחישים לא צפויים, כי הליברל מסוגל לראות מעבר לאופק. שנית, כמו תמיד, דיברנו כאן על דמויות "גולמיות", אבל ברור שאנשים אינם טיפוסים טהורים, שמרן או ליברל. יש כאלו שנמצאים בקצוות של ההתפלגות, ויש כאלו שבמרכז. וכמובן, המציאות גם אומרת את דברה: חזון יכול לקרוס לנוכח המציאות, כמו שגם שאיפות לשמר משהו, ואז צריכים לוותר. כולנו שמרנים כשזה מגיע להשרדות שלנו, כולנו ליברלים ביום אחרי אסון כשצריך להמציא את עצמנו מחדש.אוקיי, אז מה הצעד הבא?מהפרק הבא, אנחנו נעזוב את השמרן, ונתמקד בליברל, וספיציפית בליברל שחושב איך הוא רוצה לבנות ולתקן את החברה האנושית. אנחנו נרצה להבין - איך הליברל המערבי מנווט את בניית החזון שלו? איך הוא מחליט במה להתמקד? מהפרק הבא, נתחיל לעסוק יותר בנושאים סוציאלים כמו שיוויון זכויות, גזענות, ועוד ועוד.אבל רגע לפני סיום הסקירה שעשינו עד כה, חשבתי להביא עוד נקודה שחשוב שניקח איתנו הלאה לחיים בכלל. אנחנו ישראלים, וישראלים אוהבים להתווכח על פוליטיקה. אבל שמתם לב שבהרבה ויכוחים, אף אחד לא משתכנע? כל אחד עסוק רק בלצעוק את הצד שלו.ולכאורה, אם הדעות שלנו הן נובעות מהשכל, אז למה לא, בעצם? חלק מזה בוודאי קשור בכך שאנשים לא אוהבים להודות שהם טעו, אבל האם זה כל הסיפור?לאור מה שראינו עד כה, ג'ונתן היידט מסביר שליברלים ושמרנים פשוט לא מדברים באותה שפה. הם פוחדים מדברים שונים, ומרגישים שהצד השני לא נותן לחששות שלהם מקום. נניח, בשנות ה-90, הימין הרגיש שהשמאל לא נותן משקל גדול מספיק לסכנות שבהסכם עם ערפאת, והשמאל הרגיש שהימין לא נותן מספיק משקל למחיר של שלטון על עם אחר. אני אפילו אגיד יותר מזה: מסתבר שהבעיה הזו היא בעיית עומק. מחקרים שנעשו על תאומים לאחר שהתבגרו מגלים שנטיות שמרנות וליברליות הן נטיות שבחלק גדול מולדות ממש, כלומר, אנשים נולדים עם נטייה לאחד הצדדים. ותחשבו מה זה אומר בהקשר הפוליטי: כיוון ששמרנים נוטים להצביע ימין, וליברלים לשמאל, זה אומר שיש מרכיב גנטי לויכוח הפוליטי. זה גם מוכיח שלשני הצדדים יש חשיבות השרדותית, כי האבולוציה כבר אמרה את דברה: אתם זקוקים אחד לשני כדי לשרוד. אז מה אני מנסה לומר?בפעם הבאה שאתם מתווכחים עם מישהו, ואתם יודעים באיזה צד של המפה אתם נמצאים, סביר להניח שהוא או היא נמצאים בצד השני, ותנסו לדבר בשפה שלהם. תגידו "אני מבין שאתה חושש מ-X, מהסיבה הזו והזו. אבל גם לשיטתך, אתה חייב להבין את החשש שלי מ-Y". אם תהיו מוכנים לשים את עצמכם בצד השני של הויכוח לרגע, תקבלו פרספקטיבה חדשה על המציאות, וגם תוכלו באופן אפקטיבי יותר להעביר אנשים לצד שלכם.עד הפעם הבאה… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום לכולם, וברוכים הבאים ל-אלישע והזוויות. ותודה - תודה רבה - שהצטרפתם אלי לפרק השני בסדרה על הפרוגרסיביות, והאנטישמיות שפרצה מתוכה במלחמה עם חמאס.בסוף הפרק הקודם הבנו שאנחנו צריכים לצאת למסע לנבכי התפיסה הפרוגרסיבית כדי להבין את המכניזם שבו הצליחה האנטישמיות להשתחל פנימה. ושוב, אני אנסה להדגיש בכל פרק מחדש - פרוגרסיביות איננה מילה נרדפת לאנטישמיות, אבל בקוד היסודי שלה יש חולשות שמאפשרות, באופן פרדוקסלי, להצדיק שנאה של אוכלוסיה שלמה, שמזוהה רק על פי כל מני תכונות מולדות כמו גזע, מין ועוד. אני אומר "באופן פרדוקסלי" כמובן, כי על פניו חולשה כזו נראית הפוכה ב-180 מעלות למה שהפרוגרסיביות מאמינה בו.אז כן, פרדוקסים במציאות הם דבר שדורש הסבר, ולכן אנחנו כאן. אז, אנחנו עולים על הכביש שיוביל אותנו להבנה הזו, והתחנה הראשונה שלנו היא להבין מה זו פרוגרסיביות? בצורה הכי פשוטה, פרוגרסיביות היא גרסה מסויימת של אולטרה-ליברליות, תפיסה שמצוייה בקצה השמאלי של המפה הפוליטית. ולכן, הדבר הראשון שאנחנו צריכים להבין הוא מה זה אומר להיות ליברל, ומה זה אומר להיות שמרן, וזה מה שנעשה בדקות הקרובות, בפרק הזה.והאמת, אני שמח שאנחנו נוגעים בנקודה השורשית הזו מעוד סיבה. רגע לפני הטבח בעוטף עזה, רגע לפני שכל העולם התהפך סביבנו, היינו באמצע ויכוח עצום במדינה, ובין שאר הנושאים שעמד על הפרק הוא היחס בין שמרנות לליברליות במדינה הקטנה שלנו. אנחנו לא נתמקד בויכוח הזה כאן בסדרה, אבל חשוב לי שתדעו שהכלים שנפתח בפרק הזה ובסדרה כולה יכולים להשליך גם על ההבנה שלנו אחד את השני לאחר המלחמה, ובתקווה לשיפור השיח. לכן, רגע לפני שנתחיל, אני מציע שכל אחד מכם יחשוב לרגע: איפה אתה רואה את עצמך, ואיפה את רואה את עצמך, על הציר של ליברלי-שמרני? רובנו נוטים יותר לאחד הצדדים, וזו הזדמנות עבורכם, עבור כולנו, ללמוד משהו על איך הצד השני רואה את העולם. ליברל \ שמרן - שלוש זוויותטוב. אז, השם של הפודקאסט, "אלישע והזוויות", בא לשקף את העובדה שאני אוהב להסתכל על המציאות מהמון זוויות שונות, כי אני מאמין שדווקא מהסתכלות רבת-ממדים נגיע להבנות עומק. אז בהתאם לגישה הזו, היום אני אציג לכם לא פחות משלושה אופנים להגדיר את ההבדלים בין שמרנות לליברליות, ובתקווה שההצטלבות של כולם תיתן לנו רקע מעמיק ומזוקק של הרעיונות המנחים של שתיהן. הרעיון הראשון מבוסס על מחקריו של הפסיכולוג ג'ונתן היידט, ושניתן למצוא גם בהרצאת טד מפורסמת שהוא נתן בשם  "The moral roots of liberals and conservatives”בהרצאה הזו סיכם היידט הרבה מהתובנות שהוא צבר דרך המחקר שלו, שחקר את האופן שבו ליברלים ושמרנים תופסים את המוסר. בתור התחלה, המודל שלו מחלק את עולם המוסר לחמש קטגוריות, כלומר, שכל דבר שמישהו מדבר עליו במושגי "טוב" ו"רע", נופל לאחד או יותר מהקטגוריות הבאות:* מניעת כאב - כלומר, אם אני רואה מישהו שכואב לו, זה רע, וזה חשוב לעזור למנוע את הכאב הזה.* שיוויון - כלומר, חשוב לתת יחס שווה לכולם, בלי אפליה* נאמנות פנים קבוצתית - כלומר, נאמנות למשפחה, לקהילה ולפעמים גם לעם ולמדינה.* כבוד למנהיג או לדמויות סמכות - מתחיל מהורים, מורים, וממשיך למח"ט גולני ומנהיגים תרבותיים, פוליטים ודתיים* טהרה וקדושה - בין אם במובן של טקסים דתיים, בין אם במובן של טהרת הגוף והנפש מבחינה מינית או מבחינה של אנרגיות ודברים שמכניסים לגוף, כמו אידיאולוגיות טבעוניות מסויימות.אז אלו חמשת הקטגוריות, שמשמען שכל אמירה בתחום המוסר יושבת בסוף על אחד או יותר מהקטגוריות הללו. מוזמנים לנסות - זה לא קשה בכלל - לקחת תחושות מוסריות חזקות שלכם ולראות לאילו קטגוריות זה מתמפה.איך זה קשור לשמרנות וליברליות, אתם בטח תוהים? הממצא המדהים של היידט היה שאם בודקים עם אנשים מה המדרג של הערכים הללו, רואים אבחנה ברורה בין שמרנים לליברלים.השמרן סבור שלכל אחד מן הקטגוריות יש משקל פחות או יותר שווה. כלומר, אם יש מתח בין שמירה על טהרה לבין מניעת כאב, השמרן מנהל כאן מתח בין שני דברים עם משקל דומה, לפחות ברמת העקרון.לעומתו, הליברל מאמין שיש משקל גדול הרבה יותר לשניים הראשונים, מניעת כאב ושיוויון, לעומת שאר הדברים. כלומר בתור דוגמה, אם אפשר למנוע כאב גדול, זה שווה את המחיר של נאמנות פחותה לקולקטיב.ממילא, אומר היידט, כיוון שכל צד נותן משקל שונה לכל קטגוריה, ברור למה בויכוח הפוליטי-חברתי שלנו כל צד מסתכל בעין עקומה על הצד השני: השמרנים מרגישים שהליברלים לא נותנים מספיק כבוד לממסד, ללאום ולמסורות של קדושה וטהרה, בעוד הליברלים חשים שהשמרנים פוגעים בעקרונות השיוויון וגורמים סבל לאנשים "סתם", בגלל "נאמנות עיוורת" לדת, ללאום או לגזע, ולמנהיגים חזקים.  אני ממליץ בחום להאזין להרצאה שלו, שאת הלינק אליה כבר ראיתם לעיל, כדי לקבל תמונה יותר מדוייקת של האבחנות שלו, אבל לצורך מה שאנחנו נשוחח כאן זה מספיק. וספיציפית, חשוב לי שתזכרו את העניין הזה:מניעת כאב והשגת שיוויון הם "שיקולי העל" של הליברל, מעל הכל, בעוד השמרן סבור שגם נאמנות לקהילה ולהנהגה הם לא רק פרקטיקה יעילה, הם גם עקרון מוסרי ממדרגה עליונה, ולפעמים נוותר על שיוויון כדי לשמר את המסגרת הקהילתית והמנהיגותית הקיימת.אני חושב שזרקתי כאן מספיק רמזים, כדי שכל מי שישליך את זה על הציבוריות הישראלית לא ייקשה בעיניו לקחת את העקרונות הללו ולראות שהם עובדים די טוב. כמובן, כמו בכל האבחנות שאציין כאן חשוב להבהיר שמדובר בקביעות סטטיסטיות על ממוצעים של קבוצות אוכלוסיה, אבל כל בן-אדם הוא ייחודי, עם האיזון המיוחד שלו בין הערכים הללו, כך שאל תהיו מופתעים אם אנשים שאתם מכירים לא מקוטלגים בקלות לאחד משני המחנות.אוקיי, ממשיכים הלאה.הרעיון השני, ששמעתי מפי פרופ' ג'ורדן פיטרסון, הפסיכולוג הקנדי, הוא להסתכל על הציר של סדר וכאוס. פיטרסון בונה עולמות שלמים סביב המידול הזה, ואנחנו נתמקד כאן בליברליות והשמרנות.בעולם שלנו יש את המוכר, ולמולו את הלא-נודע, ולזוג הזה פיטרסון מצמיד את התארים "סדר" ו"כאוס"המוכר הוא הדברים שאנחנו מכירים, שולטים עליהם, שיש להם סדר שמובן לנו באיזה אופן. הרשימה הזו יכולה לכלול את המשפחה שלנו, חוקי המדינה, האוכל המיוחד של ליל הסדר, משכורת בסוף החודש, ואיומים על שביתות בתחילת שנת הלימודים (טוב, סתאאם :) ). לעומת זאת, הכאוס, הלא נודע, הוא כל הדברים שמעבר לגבול המוכר. שם נמצאים האתגרים החדשים – שיעורי בית בנושא קשה, או הר גבוה שעוד לא טיפסת עליו – וגם רעיונות חדשים, סרטים שאבא אמר לי שאסור לצפות בהם לפני שאני מתבגר, ועוד ועוד.כדי שחברה תוכל לתפקד, היא צריכה לשמר את החלקים בסדר הקיים שמועילים לה, ולהיפטר מהחלקים שאינם מועילים, וזאת על ידי יציאה אל תוך אזורי הכאוס - אזורי הסְפָר, שם מצויים רעיונות חדשים שיעזרו לארגן את החברה טוב יותר. נניח בתחום בניית המשפחה, יש רעיונות טובים ורעיונות רעים. הדת אסרה בעבר יחסי מין בין אב לביתו, אבל התירה פוליגמיה. העולם המערבי המודרני עדיין משמר את ה"איסור" הראשון, אבל הגיע בעת החדשה למסקנה שההיתר לפוליגמיה הוא לא בריא ושצריך לאסור אותו בחוק (והאמת היא שבקהילות אשכנז נאסר הדבר על ידי רבינו גרשום מאור הגולה כבר לפני כאלף שנה). וזו רק דוגמה אחת, כמובן. ההפשטה של "כאוס" ו"סדר" היא כל כך מופשטת שאפשר להפעיל אותה על המון תחומים אחרים בחיים, ולא ניכנס לזה כאן.בכל אופן, ממשיך פיטרסון, השמרנים הם אלו שרואים את הסדר הקיים - החוק, הדת, המנהגים שקיבלנו במסורת מהדור הקודם - ואומרים שחשוב לשמר אותם כמות שהם. "עבדנו קשה להשיג את מה שיש" הם אומרים, "עדיף לא לסכן את זה בהימור על הלא נודע". לעומת זאת הליברלים הם אלו שאומרים שצריך לבדוק אם מה שיש היום נבע מסיבות שהיום אינן מוצדקות, כמו אמונות תפלות או מקובעות חשיבתית, וכבר אינו רלוונטי להיום, או שאולי רלוונטי - אבל למה להסתפק בקיים? "שם, מעבר לאופק" הם אומרים, "יש פוטנציאל לא ממומש שאנחנו יכולים וחייבים לבדוק אם הוא יכול לשפר את המצב האנושי". כלומר, השמרן הוא זה שאומר "עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ", בעוד הליברל הוא זה ששר את שירו של ג'ון לנון, "imagine".כולנו מבינים שיש אמת בשני הצדדים, שיש דברים שצריך לשמר ויש דברים שצריך לשנות. האמת, כל אחד מאיתנו הוא לפחות קצת שמרן ולפחות קצת ליברל. אבל יש אנשים שאינסטינקטיבית מעדיפים לסמוך על הקיים, ויש כאלו שרפלקסיבית מחפשים את החדש. הויכוחים הציבוריים שלנו ממילא גם נסובים על הגדרת איזורי הרלוונטיות של הדיון, וכל צד קצת מזלזל באיך שהשני רואה את המציאות. השמרן חושב שהליברל מזלזל שלא בצדק בחכמת הדורות הקודמים, בעוד הליברל חושב שהשמרן תקוע בלי סיבה על מנהג שעבר זמנו.לצרכים שלנו כרגע, אני רוצה רק לקשר אתכם לדברים הקודמים של היידט: אפשר בקלות להבין איך הנטייה לשמר את הקיים מתורגמת ל"נאמנות למנהיג ולמסורות המשפחתיות". אלו הם דברים שהשמרן, באופן אינסטנקטיבי, רוצה לשמר. לעומת זאת, הליברל מסתכל על המוסדות הקיימים ורואה סיבה טובה לחפש משהו יותר טוב. שהרי שם למטה יש אנשים שסובלים מהמצב הקיים - נניח, מיעוטים שסובלים מאפלייה כזו או אחרת - ומעדיף להאמין שחובה לחלום על עולם טוב יותר ולהביא את החלום הזה לכדי מציאות. השמרן גם רואה וכואב את הסבל הזה, כמובן, אבל הוא ינסה לעזור נקודתית, בלי לעשות מהפכות בכל המערכת.ולסיום, הגישה השלישית, היא זו שהציג תומאס סאול, הכלכלן והוגה הדעות הידוע. האופן שבו הוא ניסח את האבחנה בין שתי הקבוצות היא בתפיסת העולם שבו כל קבוצה מחזיקה, האופן בו הם מבינים את המצב האנושי והפוטנציאל האנושי, גם בפרט וגם בכלל. להבנתו, השמרנים סבורים שהאדם מוגבל מטבעו, ויש בו רע וטוב אינהרנטים. תכונות כמו קנאה, תחרות, כעס ותאווה הם חלק בלתי נפרד מהמצב האנושי, הם דברים שהאדם באשר הוא אדם נולד איתם, וכל מבנה חברתי צריך להכיר בכך, ולשאוף לדכא את היצרים הרעים או, עוד יותר טוב, לרתום את היצרים האגואיסטים לטובת הכלל. קפיטליזם, בראייה שמרנית, הינו נסיון לרתום את יצר הקנאה והתאווה לממון לטובת החברה: במקום שתשיג כסף על ידי שימוש בכח הזרוע, תשיג אותו אם תייצר משהו שאנשים רוצים לקנות.כיוון שלדעתו של השמרן המצב האנושי "דפוק" במרכאות מיסודו, זה אומר שיש חסם עליון כלשהו ל"מושלמות" של החברה. תמיד יהיו אנשים שלא ישלטו בדחפים הללו שלהם, ולכן תמיד יהיה פשע וסבל וכן הלאה. לכן, כשמגיעים קרוב לאותו חסם עליון, הרי שכל שינוי שנכניס לחברה הוא לא "פתרון" טהור לבעיה, אלא רק החלפה של בעיה אחת בבעיה אחרת. נניח - להגדיל תשלומי אבטלה אמנם עוזר למובטלים בטווח המיידי, אבל בו זמנית מדיניות כזו יוצרת גם בעיה חדשה של החלשת התמריץ לצאת לעבודה. ייתכן שה"טרייד-אוף" מוצדק וייתכן שלא, אבל אין כאן רק נקודות לחיוב אלא גם לשלילה, ולכן צריך להזהר עם שינויים בקיים. הליברלים סבורים שהאדם בטבעו הוא טוב ומושלם. הוא נולד תינוק תמים וטוב שלא רוצה לפגוע באף אחד. חוליי האדם, ובמיוחד דברים כמו פשע, קנאה ושנאה, נובעים מהמבנה החברתי שבתוכו הוא נמצא. המבנה החברתי שם מגבלות על האדם, או נוטע בו טראומות מילדות – נניח, בשל הורה אלים – והדברים הרעים שאנו רואים בבגרותו הם ברובם תוצרים של מה שהחברה, על כל שכבותיה, השפיעה עליו.ממילא, סבור הליברל שאם רק נתאמץ מספיק נוכל לבנות כאן חברה שבה אין כמעט סבל ואין כמעט אי שוויון. אם נמשיך את הדוגמה של דמי האבטלה, הרי שהליברל רואה באדם יצור שרוצה להיות מוצלח ויצירתי ולחיות חיים מלאים, וממילא אם רק נפתח לו את הפתח הוא יעבוד מרצונו, ואין סיבה לחשוש שדמי אבטלה ימנעו ממנו לעשות זאת. אם אנשים לא יוצאים ממעמד המובטלות, זה רק בגלל שיש חסמים לכניסה לעבודה, או מניעות אחרות, נפשיות וכו', ועלינו לשחרר אותם מהמגבלות הללו ואז החברה תתקדם ללא עכבות. דוגמה אחרת - ליברלים נוטים לראות בפשע תוצאה של מנגנונים חברתיים רחבים שהם אלו שגורמים לפשע, כמו אפליה בראיונות עבודה שמותירים מיעוטים מחוץ למעגל העבודה ודוחקת אותם לפשע. ממילא, יותר משיש לבוא בטענות לפושע, יש לבוא בטענות למבנה החברה שגורם לו להתדרדר לפשע.גם כאן, אנחנו מוצאים שוב את הנקודה שבה הליברל אומר - המבנים החברתיים הקיימים, ה"סדר" שפיטרסון דיבר עליו - שיש לנו בעייתים ולוקים בחסר, והאוטופיה מעבר לפינה אם רק נעשה בהם כמה שינויים גדולים, בעוד השמרן אומר - צריך לכבד את המבנים הקיימים ולהזהר משינויים, כי שינויים שנעשה בהם יישאו בקרבם גם השלכות לא צפויות על פרמטרים אחרים בחברה, שאי אפשר לדעת כמה נזק יעשו.אז, אני מקווה שהבנתם את שלושת הזוויות שהבאתי כאן, וגם ראיתם איך שלושתם מצביעים על תופעות דומות בנפש האדם, רק מזווית אחרת. רובכם כנראה מזדהים כרגע בעיקר עם צד אחד, ולכן חשוב לי להדגיש שלפחות לדעתי, חברה בריאה היא חברה שיש בה את שני המרכיבים: ליברל ושמרן, גז וברקס, שרירים גמישים ושלד יציב, חזון ומקורקעות, אנשים שמזהירים ש"האוייב הכי גדול של הטוב הוא המושלם", ואלו שזועקים "I have a dream". בלי שמרנים הכל יהיה כאוטי, ובלי ליברלים נתקבע ונתאבן.כיוון שהסדרה הזו מתמקדת בפרוגרסיבים, שהינם אולטרה ליברלים, אני רוצה לסיים בציטוט נרחב מתוך טור שפורסם על ידי רוחמה וייס ב-ynet, ציטוט שממש תפס במילותיו את התנועה הנפשית של הכותבת האולטרה-ליברלית הזו. לפני כמה שנים, היא דיברה על דמותו של המצורע בתנך, וספיציפית על הסיפור בספר מלכים בו אוסף מצורעים מגיעים מחוץ לעיר עם בשורת גאולה, סוף לרעב כבד שהיה על העיר. וכך היא כתבה:"מבחינה פוליטית אני מרגישה לגמרי מצורעת (מה שנקרא בעברית-ישראלית בת זמננו "סמולנית")... הצרעת הראשונה היא כיוון שעמדותיי בענייני חברה ושלום חריגות בנוף הישראלי, שונות מהעמדות הפופולאריות - ואפילו אם גנץ היה מרכיב את הממשלה, הייתי מוצאת את עצמי אי-שם בעמדות אופוזיציה.הצרעת השנייה היא זו שגזרתי על עצמי, וגם אם היא לא נעימה אני רוצה לקבלה באהבה. מדובר בהבנה שעמדות כוח תמיד מסוכנות, מפלות, מדירות ואף משחיתות. אפילו אם מפלגת שמאל מובהקת הייתה מקבלת את ההנהגה, הייתי חייבת להיות לה אופוזיציה, לחשוד במניעיה ולדעת שהיא עתידה לפגוע באוכלוסיות שוליים וגם להסתאב. אפשר לראות בצרעת, בחיים מחוץ לקונצנזוס ולתפנוקי המחנה, עמדה מוסרית מחייבת. מול בעלות הכוח על כולנו להיות מצורעות…מנגנון תמיד לכוד בקונספציות שלו, במערכות שבנה ובתמונת העולם שעמל לעצב. אלוהים הבטיח הצלה, אבל אנשי המנגנון לא חשבו לשלוח שליחים ולבדוק את האפשרות שהישועה הגיעה והיא מחכה להם מחוץ לשער הנעול. חשיבה יצירתית, מחוץ לדפוסים המקובלים, כזו שיכולה לשבור את הרעב ולהציל חיים, נמצאת פעמים רבות בשולי המחנה, במקום שבו אין אידיאולוגיה נעולה ואין מה להפסיד.כשבאמת נרצה לצאת מהמצוקות החברתיות והדתיות שלנו, כשבאמת נרצה שלום, נצטרך לחפש את הפתרונות מחוץ לקלישאות, במקומות שעדיין לא נשחקו. נצטרך לחפשם בין קבוצות השוליים."אני זוכר איך קראתי את הקטע ואהבתי אותו, כי הוא הרגיש לי זיקוק של התנועה הנפשית הליברלית, אפילו האולטרה-ליברלית. ובהחלט, הוא הצליח להמחיש את כל שלושת המודלים שתיארנו כאן. קודם כל, היא מודיעה שהיא תמיד תהיה, מהותית, בצד של ה"כאוס", בצד של ה"קונטרה" לממסד. הממסד תמיד יישחת, ולכן תמיד חייבת להיות לו אופוזיציה, והיא מתנדבת להיות אופוזיציה נצחית. שנית, היא אומרת שהפתרונות לחברה יבואו "מחוץ לדפוסים המקובלים… במקומות שעדיין לא נשחקו. נצטרך לחפשם בין קבוצות השוליים". כלומר, הממסד לא יכול להציל את עצמו, חייבים לשדרג אותו או לשבור ולבנות מחדש על ידי שימוש בכלים ש"מעבר לאופק" שעוד לא ביקרנו בהם, ומשם תבוא הישועה. וכמובן, המוטיבים שמניעים אותה הם "שבירת רעב והצלת חיים", כלומר, מניעת כאב.אז זהו, הנחנו את התשתית לשיח שלנו כאן. מקווה שהיה לכם מעניין!בפרק הבא, נתחיל לדבר על איך התפיסות השורשיות הללו מתבטאות בפרקטיקה ובפוליטיקה, ועד אז... להתראות... This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

[הקטע הבא הוא תמלול מקורב לדברים שאמרתי בהקלטה]שלום וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, הפודקאסט החדש שלי. זה מאד מרגש, ואני מודה לכם שהצטרפתם אליי למסע הזה. מקווה שתהנו...חשבתי הרבה בתקופה האחרונה על מה לעשות את הסדרה הראשונה של הפודקאסט, אבל אירועי השבועות האחרונים הכתיבו לי את הנושא, והוא – האנטישמיות שצפה ועלתה מתוך התנועה הפרוגרסיבית במערב, ובפרט בארצות הברית.אני מקליט את הפודקאסט הזה בשלהי אוקטובר 23, שבועיים וחצי אחרי הטבח הנורא שקרה בעוטף עזה על ידי חמאס. מאות אלפים מגוייסים למילואים, כולל אחי וקרובים אחרים, וכולם עסוקים בין השאר בעיכול המצב החדש המדיני, הבטחוני, והבינלאומי.ובזמן שאנחנו כאן בארץ מתמודדים עם האיומים הפיזיים והנפשיים הללו, אנחנו גם רואים מה קורה בעולם. מצד אחד, מדינות רבות במערב תומכות בנו פומבית ללא סייג – ארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה ועוד. בהמון בירות בעולם האירו את בנייני הפרלמנט ואנדרטאות לאומיות בצבעי כחול לבן, ועצרות הזדהות עם ישראל גם לא חסר. אבל מצד שני בכל המדינות הללו אנחנו גם יכולים לראות הפגנות גדולות בעד החמאס, הפגנות שבהן ההמונים מניפים את דגלי הירוק-שחור-אדום-לבן של הרשות הפלסטינית, לצד דגלי חמאס ודאעש. ההפגנות הללו ממחישות, לאלו שלא טומנים את ראשם בחול, שלמערב יש בעיה: בעיה ששורשה בהגירה גדולה לשטחם לא של מוסלמים, לא של ערבים, אלא של איסלאמיסטים, אנשים שאוחזים בתרבות איסלאמית רדיקאלית ושאינם מתכוונים להיטמע בתרבות ה"אם" של המדינה אליה הגיעו. בשבועות הקרובים קשה לדעת לאן הדברים ילכו – אנחנו רק בתחילת המערכה, ואם אלו הטונים ברחובות ברלין ולונדון בתחילתה, הרי שקשה לצפות לגודל מעשי האלימות שנראה, לצערנו, לאורך תקופת המלחמה.בתור ישראלים, קל לנו לחשוב שזה הסיפור כולו. זה מה שעין המצלמה צדה בהפגנות הללו. "המערב הנאור לצידנו", היינו מסבירים, "אבל יש להם מיעוט קשה וקיצוני אנטי ישראלי, אנטי ציוני ואפילו אנטישמי, והם מתקשים להתמודד איתו". אפילו את האנטישמיות של ה-ביביסי אנחנו יכולים לפתור כלאחר יד ולומר, "ישראל תמיד לא מתקבלת טוב בדעת הקהל העולמית"אלא שכל מי שצופה בסרטונים של ההפגנות הללו, של הפגנות התמיכה בחמאס, לא יכול שלא לשים לב שיש בתוכם גם קבוצה נוספת, שאין בינה לבין האסלאם הקיצוני ולא כלום, לא אתני ולא דתיץ בעיקר הדברים ברורים בארצות הברית, שבכל מני קמפוסים לאורכה ולרוחבה של המדינה מפגינים לצידם של תומכי חמאס גם אנשים שמגיעים מהשמאל הפרוגרסיבי, כלומר האולטרה-ליברלי, והם מסתובבים עם שלטים שיכולים לגרום לרגע של בלבול: "להטב"ים למען עזה", לדוגמה, זהו שלט מאד פופולרי – דבר הזוי בהתחשב בכך שמי שיזדהה כלהט"ב ברצועה דינו מאסר או מוות בידי החמאס. ארגוני הפמיניסטיות בארצות הברית מילאו פיהם מים בתקופה הזו, למרות העובדה שנשים עברו אונס על ידי החמאס והפלשתינים, הערב-רב שחצה את הגדר וחטף נשים וילדים שעדיין לא ידוע מה גורלם. ראשי אוניברסיטאות היוקרה בארצות הברית – קולומביה, הארוורד ועוד – מסרבים לגנות את מעשי חמאס באופן מפורש ומתייחסים במקום זה ל"נפגעים תמימים משני הצדדים". הם גם מאפשרים הפגנות תמיכה בחמאס בקמפוס, בעוד שהפגנות מתסיסות הרבה פחות הם אסרו בעבר הקרוב ואף הגבילו הגעה של דוברים לקמפוסים כדי למנוע אווירה מתסיסה. וכדובדבן על הקצפת אפשר להזכיר את הפוסט של גרטה טורנברג, נערה פעילת אקלים מפורסמת, אולי המפורסמת בעולם, ששיתפה תמונה יחד עם עוד שלוש בנות שכל אחת מחזיקה שלט. על השלטים היה כתוב: לשחרר את פלשתין, עומדים לצד עזה, היהודיה הזו עומדת לצד פלשתין ו-... צדק אקלימי עכשיו! המוח מעבד אבל מסרב לעכל, במבט ראשון: מילא החלטת לתמוך בחמאס, אבל מה הקשר לצדק אקלימי?כלומר, דווקא מהגופים הכי ליברלים אנחנו מקבלים כאן כתף קרה, בניגוד לכאורה לכל ההצהרות והאמונות שהם מחזיקים בהם.אז מה קורה כאן? השמאל הפרוגרסיבי היהודי בארצות הברית, וגם בישראל, ממש בטראומה. התחושה אצל כולם שם היא של בגידה, בגידה של החברים שלהם לדרך הפרוגרסיבית שמבוססת כולה על הכרה ודאגה לסבלם של מיעוטים. אחד הקטעים החזקים שמביע את הרצון הזה, להגן על החלשים בגלל שמתוך הלכידות הזו נעצור את חורבן החברה והאנושות, מיוחס לפסטור מרטין נימולר. מרטין היה תומך מוקדם של הנאצים בתחילת הדרך, אנטישמי, והצטרף רשמית לתנועה ב-1929, אבל החל להתפכח, לאט, מאמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת כשראה את הנאצים מתחילים לשלוח יד גם בכנסיה ובכתביה. הוא נעצר ב-1937 והועבר מכלא למחנות עבודה, עד שב-1941 עבר למחנה דכאו ושהה שם עד סוף המלחמה. מהר מאד לאחר המלחמה החל לדרוש מהגרמנים לקחת אחריות על מעשיהם של הנאצים, אם כי – לפי מה שמצאתי באינטרנט – הוא רק התנצל על דעותיו האנטישמיות בפומבי ב-1963.בכל אופן, הקטע הבא הוא אולי המפורסם שבכתביו:First they came for the CommunistsAnd I did not speak outBecause I was not a CommunistThen they came for the SocialistsAnd I did not speak outBecause I was not a SocialistThen they came for the trade unionistsAnd I did not speak outBecause I was not a trade unionistThen they came for the JewsAnd I did not speak outBecause I was not a JewThen they came for meAnd there was no one leftTo speak out for meובכן, בימים האחרונים שיתפה איימי שומאר, קומיקאית יהודיה, תמונה של מגן דוד שחור על רקע קיר לבנים, ובתוכו הקטע הבא:תחושת הבגידה כאן - זועקת.ובאמת, מה קורה כאן? יש לשאלה הזו תשובה פשוטה, ותשובה מורכבת, אז נתחיל בפשוטה.קודם כל, בורות. זה התירוץ הרגיל שאפשר לתת, והרבה פעמים הוא לא תירוץ. הוא עובדה. סתם לסבר את האוזן, לפני כמה שנים ראיתי סיכום של סקר שנעשה באירופה, בו רוב העונים לסקר אמרו שהם חושבים שלפני מלחמת העצמאות היתה כאן מדינה סוברנית בשם "פלשתין". בורות שכזו, שכנראה נובעת גם מ"פייק ניוז" שמופץ לאנשים ברשתות, יכול כמובן להטות את דעת הקהל בימים כתיקונן. אבל הנימוק הזה קורס אל מול מה שעשו חמאס, הזוועות והתקיפה המכוונת של אזרחים, היא רוע שמעבר לכל שיקול גיאו-פוליטי. ושוב, אם ניקח דוגמה פשוטה אחרת, איך יכול עיתון כמו הניו-יורק טיימס להאמין לחמאס כשהוא מאשים את ישראל בתקיפת בית חולים, אחרי מה שהם עשו בשמחת תורה? הניו-יורק טיימס בורים?מה שמותיר לנו את ההסבר הפשוט-לכאורה השני, והוא כמובן - אנטישמיות.לא צריך לחפש רחוק כדי למצוא דוגמאות לאנטישמיות. בכל דור, מאז המן הרשע שמופיע במגילת אסתר, ראינו גילויים של אנטישמיות בעולם, ולכן לא צריכים להיות מופתעים מהגילוי הזה גם כאן. אמנם, קיווינו לעיתים שעם הזמן והקידמה גם האנטישמיות תיעלם, אבל תקווה לחוד ומציאות לחוד. אז כן, יש אנטישמים, והם אלו שצועדים עם החמאסניקים בשדרות לונדון וברלין.אלא שאם זו התשובה, הרי שהיא רק חושפת בפנינו אתגר גדול יותר, להבין את המאפיינים של האנטישמיות הזו, מה שאפשר לקרוא לו "אנטישמיות פרוגרסיבית". ומדוע? כי זה לא סתם שהפרוגרסיבים היהודים – וגם הרבה מאלו שאינם יהודים – מופתעים ומצויים בסוג של "הלם קרב" מהגילויים החדשים של האנטישמיות בקרב מכריהם וחבריהם לתנועה. מדוע? כי התורה הפרוגרסיבית שמה את ההכלה של השונה והאחר במרכז, תובעת ממש ממאמיניה להכיר בסבל של כל אחד, בעיקר עם הוא מיעוט. ממילא, הם סברו, גם אם נקודת המוצא של האנשים שמולי היא שלילית – אולי הם פלשתינאים ואני יהודיה, ויש ביננו מתח - אבל המצע הפרוגרסיבי הוא הדרך לשלום וחיים ביחד, הוא אמור לתעל את השיח למקום בונה ומכבד. וכשבא ארגון טרור ורוצח 1400 אנשים, מתעלל בגופות שלהם, אונס את הנשים וחוטף מעל מאתיים אנשים כולל ילדים ותינוקות – ברור שכולנו נתאחד לתמוך בקבוצה שנפגעה. כמו שלושת המוסקטרים, כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם.אבל זה לא קרה, אלא בדיוק להיפך. זה עצמו, האמת, תהליך ידוע מראש בכל הקשור לאנטישמיות. גם הקומוניסטים הבטיחו ליהודים שברגע שהם יעזבו את הזהות הלאומית שלהם ויתאחדו עם הקולקטיב, הם יקבלו יחס שווה כמו כולם – אבל האנטישמיות הרימה ראש שם. וגם באירופה הנאורה, נסיונות ההתבוללות לא הועילו כשהגיע היטלר. ואפילו בארצות הברית, ארץ החירות, הפעילו אוניברסיטאות מגבלות על כמה יהודים יכולים להתקבל בכל שנה לאוניברסיטה. כלומר, התבנית קבועה: מגיעה אידיאולוגיה שמבטיחה למחזיקים בה שחרור מהזהות היהודית הישנה שלהם, אבל הדחף האנטישמי הקמאי לא משחרר.בואו ניקח עוד צעד. המוח האנושי הוא כזה שלא אוהב סתירות, ולכן כשישנה סתירה בין האידיאולוגיה לבין ההתנהגות, או תחושות הבטן הגזעניות, התפקיד של המוח הוא ליישב את התיאוריה עם המציאות, את הרעיון עם הרגשות. לדוגמה באירופה, שראתה את הבולשביזם ברוסיה כאיום, התהוותה תפיסה שהיהודי הוא בולשיביק "בדם", שחלק מהתרבות שלו היא בולשיביקית ואין לסמוך עליו שהוא נאמן למדינה ולערכיה. כלומר, היה צורך להטמיע את האנטישמיות בתוך התפיסה הרחבה יותר, כדי שהאנטישמיות תפסיק "להציק" לטהרנים. ובכן, כך זה גם הפעם. כמו בגילגוליה הקודמים של האנטישמיות, גם כאן האנטישמיות הטמיעה את עצמה בתוך האידיאולוגיה הפרוגרסיבית. ובגלל שבמבט ראשון זה נראה די בלתי מתקבל על הדעת, מה שאני רוצה שנעשה כאן בסדרה הזו הוא לדבר על איך זה קרה.לפני שנסיים את הפרק, שתי נקודות חשובות. ראשית, חשוב לומר שרק בגלל שיש כיום אנטישמיות בשמאל הקיצוני, זה לא אומר שהאנטישמיות הקלאסית והמודרנית, שמיוחסות לימין, נעלמו. יש ויש עדיין אנטישמים מהימין בעולם המערבי. הסיבה שאני מתמקד בזן הפרוגרסיבי הוא קודם כל מכיוון שזה מה שקורה כרגע, המהפך באזור הזה. וגם - מכיוון שהוא הרבה יותר קשה לזיהוי. הוא לא מגיע מצד לאומנים שרוצים מדינה על טהרת הגזע, אלא מפרופסורים שנואמים בלהט על החשיבות שבמגוון תרבותי, דייברסיטי. זה מה שהופך אותו לחמקמק, ומה שדורש מאיתנו להתעמק כדי לזהות אותו.ושנית – למה זה חשוב לנו להבין? אין לנו מספיק על הראש עם המלחמה?...התשובה לכך היא: זה מאד חשוב. קודם כל, כדי לדעת מול מה אנחנו עומדים. ומעבר לכך, בין אלו שתומכים בחמאס מצויים לא רק אנטישמים, אלא גם "אידיוטים שימושיים", שאימצו את הגישה הפרוגרסיבית מתוך מקום טוב וכנה, אלא שהם לא שמים לב איך האנטישמיות שזורה בחלקים של הגישה הזו. שוב – פרוגרסיביות איננה אנטישמית במהותה, אבל היא מאפשרת כל מני תחבולות לינגוויסטיות מתוך התורה שלה עצמה כדי להסיק מסקנות שכאלו. האנשים הללו עדיין פתוחים לשמוע, וצריך להבין איך לדבר אליהם. כל אחד מכם כנראה מכיר אנשים מחו"ל, וייתכן שהם מבולבלים כרגע, יושבים על הגדר כשהלב שלהם רוצה לתמוך בישראל אבל סביבם אומרים להם שהתפיסה הפרוגרסיבית דורשת שהם יגנו את ישראל. אם אתם תבינו את העולם שלהם, תוכלו גם לבנות את הגשר הנדרש להביא אותם לצד המוסרי של הדיון.אז מה יהיה כאן? התחלתי מהסוף, של ההשפעות עלינו, ואנחנו רוצים להתחיל להתעמק ולחפור ולהגיע לשורשים של התסמין. אז בפרקים הבאים אנחנו נקלף יחד, שכבה אחרי שכבה, את התשתית הפרוגרסיבית כדי להבין אותה מתוך עצמה, ומתוך כך בתקווה גם נלמד מה טוב בה ומה הסכנות הטמונות בה.בשלושת הפרקים הבאים – פרקים 2, 3 ו-4, אנחנו נפתח קודם כל את מושגי הייסוד. מה זו פרוגרסיביות, ואיפה היא עומדת ביחד לדברים כמו שמרנות וליברליזם? לאחר שנעשה סדר במושגים הללו, נעבור מפרק חמש והלאה לראות איך התנועה הפרוגרסיבית ממשת את החזון שלה בשטח. מה המימושים המעשיים של התורה הזו, ומה האופנים שהיא מנסה להשפיע על המציאות החברתית בעולם המערבי. דרך הדוגמאות הללו נבין את דרכי הפעולה שלה, את היעדים שהיא מנסה להשיג, ובאיזה מחיר. לסיום הסדרה ננסה לראות לאן פניה של התנועה הזו עכשיו, וספיציפית ההשפעות שלה על ישראל.אז, עד הפעם הבאה… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com