באך והמתיאוס פסיון: הדרמה העילאית של יוהאן סבסטיאן באך

גלעד יעקובסון: ביצירות גדולות באמת, הן בהיקפן והן באיכותן, ישנה אסתטיקה בכל קנה מידה בו בוחרים להביט בהן. את אסתטיקת המבנה, הארכיטקטורה אם תרצה, אי אפשר לזהות בקלות בהאזנות ראשונות. כל כך הרבה דברים נחשפים כשמעמיקים ביצירה שכזאת! תחשוב על נקודת העוגב בבאס ששולטת במרבית הפרק הפותח (Kommt Ihr Töchter), לעומת קו הבאס הדינמי של פרק הסיום (Wir setzen uns). על הכוראל O Haupt voll Blut und Wunden שחוזר שוב ושוב בהרמוניות שונות, כשהאחרונה שבהן חריפה כל כך. על האוונגליסט ששירתו נשמעת כמעט אוונגרדית של המאה ה-20 בבואו לתאר את רעידת האדמה הפוקדת את ירושלים (Und die Erde erbebete, und die Felsen zerrissen). באך כתב כאן יצירה שכל תו בה מחושב, ושבנוסף יש לה לכידות עמוקה ומחושבת. לוקח שנים לגלות את כל הפלאים שיש בה. זה לא שאין פלא כמעט בכל קנטטה שלו. פרק הסיום של Trauerode נניח הוא יופי צרוף, אבל הוא חלק מקנטטה שהעומק הנרטיבי שלה מוגבל ובהתאם גם האסתטיקה בקנה המידה הגדול