בית התקליט - עם שימי קדוש

אנשים זוכרים סיפורים, הרבה יותר טוב מאשר עובדות, מספרים, סטטיסטיקות או הקשרים.  למה זה קורה? מה יש בו בסיפור, שגורם לנו להקשיב? מה הופך סיפור, לסיפור טוב? לכזה שנזכור לאורך זמן? האם לסיפור יש את הכוח לעשות הבדל? להשפיע עלינו באמת? שאלנו קבוצת סתתים הדופקים על סלע: מה אתם עושים?                                                                                                                                        "אני דופק על סלע בפטיש ואזמל", עונה הראשון, ובצדק. "אני מסתת לבנים", עונה השני ומדייק גם הוא. "אני בונה בית" אומר השלישי, והרביעי עונה: "אני? אני בונה את בית המקדש". כולם מבצעים בדיוק את אותה הפעולה, ובכל זאת כל אחד מהם חי בסיפור אחר לגמרי. אנחנו גדולים ממש כמו הסיפור שלנו, לא כמו הפעולה שאנחנו עושים. 

יושבים נרגשים באולם, האורות כבים, הקוסם עולה על הבמה, מרים את שרביט הקסמים ולוחש מילה שממלאת את ליבנו התרגשות גדולה: "אבראקדברא!" ולפתע, מתערער עולמנו. כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על מציאות, לא מסביר את מה שעינינו רואות. משהו אחר קורה. לא מוסבר. קסם. 

השעות הקטנות של הלילההן אולי הגדולות באמת.בשעות הקטנות של הלילההעולם את ההגה שומט.לילה, התחנה האחרונה במסע לאורך היממה.                                                                                                                                                          "היום מיוחד להשפעת הרוח מכל מה שמבחוץ, מקבל הוא רשמי הסביבה ומתעשר ומתגדל על ידם. הלילה מיוחד בהתעמקו בתוכו פנימה, מסתלקים השפעים החיצונים והרוח בודד וצולל בתהומיו העצמיים, מתייחד עם הווייתו המיוחדה ומתכנס יותר ויותר אל תוכו" (הרב קוק). 

צהרים, התחנה השנייה במסע לאורך היממה.                                                                                                                                                        אמצע היום, שמש קופחת, עייפות של אחרי ארוחת הצהרים נותנת את אותותיה, ואנחנו מייחלים לתוספת הקטנה שעושה את המעבר מ"צהרים" ל"אחר הצהרים". בעבודה, בהפסקת צהרים, או שרגע לפני שנ"צ קצר, אני והפלסטיקים כאן עם שירים והרהורים, ללוות אתכם בצהרים היום. 

"הפלישה הבריטית" היא תקופה בתולדות המוזיקה שהחלה באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, בה אמני רוק רבים מבריטניה חצו את האוקיינוס האטלנטי והחלו להופיע ולהשפיע על המוזיקה ביבשת החדשה. וכך, בעוד אמריקה הלבנה והשמרנית מעדיפה פזמוני פופ מתקתקים ונאבקת עם המטען הפוליטי והחברתי של הבלוז, הבריטים דווקא מאמצים אותו בחום, משתעשעים עם המבנה המסורתי של הריתם אנד בלוז, חוצים את האוקיאנוס ומלמדים את האמריקאים שיעור בבלוז ורוקנרול.   

"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב" כתבה נעמי שמר, ואכן הבוקר הוא הזמן שבו הכל מתעורר לחיים מחדש. השמש שולחת אור ראשון, האוויר רענן וקריר, ונדמה שהעולם כולו מתעורר יחד איתנו. באותם רקעי יקיצה והתחדשות, עוד בטרם "התחרבש" עלינו היום, נדמה שהכל אפשרי. ולכבוד רגעי הבוקר הקסומים נקדיש את התוכנית הערב, שתהיה הראשונה מתוך שלוש שיחלקו את היממה למקטעים.   

אנחנו חיים בעולם של מספרים. המספרים נמצאים ברקע מרגע שפקחנו את ענינו בבוקר, עד הרגע בו נעצום אותן שוב, כמו נוף קבוע שמכתיב את הסדר והקצב. מייצגים נתונים, משמשים כבסיס לכל החלטה, מסייעים לנו להבין ולהתנהל בעולם הסובב אותנו. מצד אחד, הם יכולים להיות מועילים וליצור תחושת שליטה,  סדר ויציבות. מנגד הם עלולים להלחיץ כשהם יוצרים עולם בו אנחנו כל הזמן משווים את עצמנו לאידיאלים שמכתיבים אחרים. לטוב או לרע, המספרים נמצאים שם, אז הערב נצלול לעולם המספרים, ונספור יחד מאחת עד עשר.... 

אהוד בנאי מספר כי "כבר שלושים שנה אני כותב את אותו שיר בווריאציות שונות. בכל פעם מזווית אחרת, קשה לי להסביר. הרגע הזה שאתה כותב שיר שבא לגמרי מתוך החיים שלך... אולי זה הסוד הגדול של יצירה מוזיקלית. לקחת רגעים קשים, או רגעים יפים ולהפוך אותם לשיר. ככה החיים נכנסים לתוך השיר, והשיר נכנס לתוך חיים אחרים". ולמרות שאין נוסחה אחת לכתוב שיר מוצלח, הערב נחפש ונמצא את השירים שנוגעים בחיים בהכי פרטיים של יוצריהם. השירים שנכתבו אל ועל הילדים שלהם.... 

בחורף הקר של '85, התארגנתי לצאת לעוד אחד מסיורי הלילה הארוכים מול גדר המערכת.  ארגנתי את הציוד הדרוש, עטיתי שכבות  להתגונן מהקור, ולא וויתרתי על הטרנזיסטור כדי להתגונן מפני השעמום. את התוכנית הערב אקדיש לרדיו הישן והטוב, שמספק אינספור רגעי נחת - כרקע מוסיקלי להפסקת קפה או נהיגה ארוכה, כשותף לשמירות ארוכות, או כחבר קרוב, כמו באותו לילה קר של '85 בו התכרבלנו, הטרנזיסטור ואני, מתחת לאינספור השכבות, והקשבנו יחד לצלילי הפסנתר של קיט ג'ארט....                             

מכירים את הרגע כשלפתע באמצע שיר חדש, משהו נשמע לכם מוכר? מנגינה קצרה, מקצב תופים, משפט, סולו גיטרה...?  אז זהו, שאתם ממש לא מדמיינים. מוזיקאים נוהגים לשלב דגימות מיצירות ישנות במוזיקה שלהם, ומייצרים  רגעי כבוד קטנים לקולגות מהעבר.