בית התקליט - עם שימי קדוש

"הפלישה הבריטית" היא תקופה בתולדות המוזיקה שהחלה באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, בה אמני רוק רבים מבריטניה חצו את האוקיינוס האטלנטי והחלו להופיע ולהשפיע על המוזיקה ביבשת החדשה. וכך, בעוד אמריקה הלבנה והשמרנית מעדיפה פזמוני פופ מתקתקים ונאבקת עם המטען הפוליטי והחברתי של הבלוז, הבריטים דווקא מאמצים אותו בחום, משתעשעים עם המבנה המסורתי של הריתם אנד בלוז, חוצים את האוקיאנוס ומלמדים את האמריקאים שיעור בבלוז ורוקנרול.   

"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב" כתבה נעמי שמר, ואכן הבוקר הוא הזמן שבו הכל מתעורר לחיים מחדש. השמש שולחת אור ראשון, האוויר רענן וקריר, ונדמה שהעולם כולו מתעורר יחד איתנו. באותם רקעי יקיצה והתחדשות, עוד בטרם "התחרבש" עלינו היום, נדמה שהכל אפשרי. ולכבוד רגעי הבוקר הקסומים נקדיש את התוכנית הערב, שתהיה הראשונה מתוך שלוש שיחלקו את היממה למקטעים.   

אנחנו חיים בעולם של מספרים. המספרים נמצאים ברקע מרגע שפקחנו את ענינו בבוקר, עד הרגע בו נעצום אותן שוב, כמו נוף קבוע שמכתיב את הסדר והקצב. מייצגים נתונים, משמשים כבסיס לכל החלטה, מסייעים לנו להבין ולהתנהל בעולם הסובב אותנו. מצד אחד, הם יכולים להיות מועילים וליצור תחושת שליטה,  סדר ויציבות. מנגד הם עלולים להלחיץ כשהם יוצרים עולם בו אנחנו כל הזמן משווים את עצמנו לאידיאלים שמכתיבים אחרים. לטוב או לרע, המספרים נמצאים שם, אז הערב נצלול לעולם המספרים, ונספור יחד מאחת עד עשר.... 

אהוד בנאי מספר כי "כבר שלושים שנה אני כותב את אותו שיר בווריאציות שונות. בכל פעם מזווית אחרת, קשה לי להסביר. הרגע הזה שאתה כותב שיר שבא לגמרי מתוך החיים שלך... אולי זה הסוד הגדול של יצירה מוזיקלית. לקחת רגעים קשים, או רגעים יפים ולהפוך אותם לשיר. ככה החיים נכנסים לתוך השיר, והשיר נכנס לתוך חיים אחרים". ולמרות שאין נוסחה אחת לכתוב שיר מוצלח, הערב נחפש ונמצא את השירים שנוגעים בחיים בהכי פרטיים של יוצריהם. השירים שנכתבו אל ועל הילדים שלהם.... 

בחורף הקר של '85, התארגנתי לצאת לעוד אחד מסיורי הלילה הארוכים מול גדר המערכת.  ארגנתי את הציוד הדרוש, עטיתי שכבות  להתגונן מהקור, ולא וויתרתי על הטרנזיסטור כדי להתגונן מפני השעמום. את התוכנית הערב אקדיש לרדיו הישן והטוב, שמספק אינספור רגעי נחת - כרקע מוסיקלי להפסקת קפה או נהיגה ארוכה, כשותף לשמירות ארוכות, או כחבר קרוב, כמו באותו לילה קר של '85 בו התכרבלנו, הטרנזיסטור ואני, מתחת לאינספור השכבות, והקשבנו יחד לצלילי הפסנתר של קיט ג'ארט....                             

מכירים את הרגע כשלפתע באמצע שיר חדש, משהו נשמע לכם מוכר? מנגינה קצרה, מקצב תופים, משפט, סולו גיטרה...?  אז זהו, שאתם ממש לא מדמיינים. מוזיקאים נוהגים לשלב דגימות מיצירות ישנות במוזיקה שלהם, ומייצרים  רגעי כבוד קטנים לקולגות מהעבר. 

דמיינו את עצמכם יושבים בזולה על הים, לוגמים בירה קרה או מתפנקים על שיק פירות... איזה מוסיקה מתנגנת ברקע? אצלי בראש זה רגאיי. תמיד רגאיי. כזה שעושה שמח, ולא משנה אם אתם נמצאים בהודו, תאילנד, דרום אמריקה או תל אביב. 

מאז ומעולם אהבתי את הקיבוץ.                                                                                                                                                                            כילד, אהבתי לבקר את המשפחה במשאבי שדה, אהבתי את השבילים המוריקים, את ריח הרפת, המולת חדר האוכל, הבגדים הלא מתחכמים של החברים, ואת האידיאולוגיה השיתופית המצדדת ב"כל אחד כפי יכולתו, ולכל אחד לפי צרכיו". כמה יפה. כמה נאיבי. כל כך מאצ חן בעיני הרעיון הקיבוצי, שאפילו התייצבתי עם חברי לגרעין הנח"ל, לאתגר הקמת קיבוץ חדש , עד שהמציאות לימדה אותנו שיעור כואב לפיו חלומות לא עוברים בירושה....  

הקפה מזמן חרג מקטגוריית המזון, ונכנס ברוב פאר והדר להיכל התרבות של האנושות.                                                                                          במאה השנים האחרונות, הקפה הפך לחלק בלתי נפרד מהיומיום, כמעט של כולנו: אספרסו, מקיאטו, קפוצינו, אמריקנו, לאטה, הפוך, שחור, נס.....  כל אחת והטעם האהוב עליה, כל אחד ודרך ההכנה המועדפת עליו. הערב, אתגבר על הגנים הפולניים שלי ואוותר על כוס התה, לטובת שירי קפה מצויינים 

מראשית הימים, אנחנו חגים סביב השמש במסלול קבוע, וזו בתורה מעניקה לנו חיים. היא מקור האנרגיה, מספקת לנו אור וחום, מחזקת את מערכת החיסון ומאפשרת קיום תהליכי פוטוסינתזה, החיוניים כל כך לחיים על הכדור...  השמש הישנה והטובה שלנו,  לגמרי שווה תוכנית, אז למה שלא נקדיש לה אחת?