החוקרת אורית פרלוב עוסקת בפינתה הפעם באבולוציה של השיח בעזה עם תחילתו של השלב החדש במלחמת ״חרבות ברזל״: הכניסה לרפיח והמבצע בג׳באליה.
תחילה, נדון בכניסה הקרקעית לרפיח ובכיבוש מעבר הגבול עם מצרים: מהי הפרשנות שהעזתים נותנים למהלך הקרקעי של ישראל? כיצד הגיבו ל"שבירה המהירה" של תושבי מזרח רפיח? ומדוע לדעתם ישנן בעיות בסיקור המהלך?
בהמשך, נסקור את המצב בעזה ואת המחסור המורגש בדלק, בכסף ובמים נקיים לשתיים. נבין ונלמד אילו השלכות לוגיסטיות מייצרים אתגרים אלו על תנועת העקורים למחנות הפליטים ומדוע זה אינטרס ישראלי בראש ובראשונה לתת מענה לסוגיות אלו. בנוסף נבין מדוע למרות העובדה שארבעת גדודי חמאס נמצאים ברפיח, ההתנגדות המשמעותית ביותר והתמיכה הציבורית הגדולה ביותר לחמאס נמצאת דווקא במחנות המרכז.
לבסוף, ננסה להבין מדוע גם אחרי 220 ימי לחימה הציבור תומך בהתנגדות האלימה ואין לו שום כוונה (בשלב זה) להפעיל לחץ על חמאס שיביא לכניעה או לסיום המלחמה