חוקרת המכון אורית פרלוב מתמקדת בפינתה הפעם בשיח הציבורי בעולם הערבי, כפי שהוא משתקף ברשתות החברתיות, בנוגע לתהליכי הפנים בישראל מאז ההכרזה על הרפורמה / המהפכה במערכת המשפט.
את השיח בנושא ניתן לחלק לארבע מגמות עיקריות: (1) השיח המפרצי, שעוסק ברובו באובדן הניכסיות של ישראל עבור מדינות המפרץ. השיח מזהה ״בריחת סידן״ בראייתם בכל אחת משלוש הרגלים עליהן מבוססת נכסיותה של ישראל; (2) השיח בקרב מדינות ציר ההתנגדות, ששם דגש על חולשתה והתפרקותה של ״הישות הציונית״ מבפנים. לפי שיח זה, הנכסים המדינתיים (צבא, מערכת משפט, המערכת הפיננסית, מערכת הבריאות וכו') של ישראל נחלשים, וכך גם המרקם החברתי. נרטיב זה מתכתב באופן מושלם עם תיאוריית ״קורי העכביש״ של נסראללה; (3) השיח בקרב הציבור הפלסטיני, שמחולק לשניים - מצד אחד שימת דגש על האופי הגזעני לדבריהם של ממשלת ישראל ומדיניותה, ומן הצד השני שימת דגש על כך שישראל מעולם לא הייתה באמת דמוקרטיה אמיתית או שתמיד הייתה דמוקרטיה ליהודים ודיקטטורה לערבים - ועכשיו המצב מתאזן; (4) שיח כלל-ערבי, שבו קיים עיסוק אובססיבי בתנועת המחאה נגד המשטר בישראל עם איזו ציפייה (אולי נאיבית ואולי לא) לראות ״מודל מנצח״ בניגוד למודל ״האביב הערבי״ שנכשל.