פרופ' שמשון בלקין, מיקרוביולוג מהמכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, התחיל את דרכו בלימודי אוקיינוגרפיה. בצלילות מחקר לעומק של 2.5 ק"מ מתחת למים, פגש חיידקים שחיים בתנאי הקיצון של המעמקים, בחום עצום ותחת לחץ מסיבי. בפרק הבא בסיפור, בלקין כבר לא בקרקעית האוקיינוס, אלא במתקני טיהור השפכים של המפעלים הכימיים ברמת חובב. גם שם, בתנאי קיצון אחרים לגמרי, פגש חיידקים שחיים את חייהם בשלווה, ונשבה בקסמיהם. במחקריו, לוקח חיידקים מאירים והופך אותם, בעזרת עריכה גנטית, לחיישנים שמנטרים בזמן אמת את הרעילות של מתקני השפכים. בשנים האחרונות, בלקין לקח את הפיתוח שלו צעד אחד קדימה ומצא שימוש נוסף לחיידקים-חיישנים שיצר - מגלי מוקשים. יותר ממאה מיליון מוקשים שנותרו ממלחמות עבר עדיין טמונים באדמה ברחבי העולם ומהווים איום ממשי למיליוני אנשים. גם בישראל נותרו שדות מוקשים בשטחים של כ-200 אלף דונמים, שסילוקם דורש תכנון ועבודה מדויקת הכוללת קרבה פיזית של אנשים או בעלי חיים למוקשים, לעיתים תוך סיכון חיים. לפי הערכות, בשיטות גילוי הנוכחיות ייקח כאלף שנים לחפור את כל המוקשים החוצה. החיידקים-חיישנים שפיתח פרופ' בלקין, יכולים לשנות את המשוואה לחלוטין ולאפשר גילוי מוקשים ממרחק בטוח, ביעילות, במהירות וללא סיכון חיי אדם או בעלי חיים.
